מסכת ראש השנה דף כ׳ עמוד א׳

אלא אי אמרת לעולם חסר - ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא למה להן לחלל:

על הראיה - על פי עדים דכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש:

איכא דאמרי כו' - קא סלקא דעתיה חילול משום מצוה לקדש על הראייה הוא:

משום הכי מחללינן - שאם לא יחללו נמצא שיתקדש החדש בלא עדים:

אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר - מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן (ראש השנה דף כה.) אתם אפילו מזידים:

אמאי מחללינן - ליתקנו ב"ד שימתינו עד יום שלשים ואחד שלא לחלל עליו את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו על פיהם:

נעבריה האידנא - מיום ל' זה יעברו את אדר:

אי דאקלע יום שלשים בשבת - וראו בו את הלבנה:

ה"נ - דמעברינן ולא מחללינן:

הכא - דקתני מחללין כגון דאקלע יום שלשים ואחד בשבת ולא נראה החדש אתמול אלא היום דאי נמי לא אזלי מקדשי ליה בית דין האידנא דאין לך חדש יותר על שלשים ומקדשי ליה שלא על פי עדים הלכך מחללין לקדש על הראייה:

מפני תקנת קרבן - מוספי ר"ח שיקרבו בזמנן:

ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה - הוי חילול שבת דידהו אלא שיהו המועדות בזמנן לפי תולדות הלבנה:

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן - בלאו דידהו נמי האידנא מקדשינן ליה:

ידעי חברין בבלאי - כלומר נותנין לב להכיר טובה שעושין עמהם בני ארץ ישראל שעיברו את אלול:

משום ירקיא - להפריד שבת ויום טוב זה מזה כדי שלא יכמושו ירקות הנאכלות כשהן חיין בשבת שאחר יו"ט או ביו"ט שאחר שבת:

משום מתיא - להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה שלא יסריח מת שימות באחד מהן שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא למחר:

מאי בינייהו - תרווייהו איתנהו:

יום הכפורים שחל להיות אחר שבת - אם לא יעברוהו:

מ"ד משום מתיא מעברין - ודחינן ליום הכפורים ליום שני בשבת:

אימת בעי לה - לירקות:

לאורתא - למוצאי יום הכפורים:

לאורתא טרח ומייתי - ואין צריך ללקט ע"ש הלכך לא מעברינן:

אפשר בעממי - דאמר מר (ביצה דף ו.) מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין:

בחמימי - שורם בחמין וחוזרות לקדמותן:

לדידן חביל לן עלמא - אנו בני בבל חם לנו העולם ויש לנו הבל לפי שבבל עמוקה היא ואינה ארץ הרים וגבעות כא"י ואין שולט בה אויר ואין בני ארץ ישראל צריכין לעבר משום מתיא ומשום ירקיא אלא בשבילנו:

איני - וכי מעברינן חודש לצורך:

כשם שמעברין את השנה לצורך - מפני האביב והתקופה ופירות האילן כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף יא:):

כזה ראה וקדש - כיון שתראה קדש בו ביום:

לעברו - לעשות את החסר מלא לצורך מותר:

לקדשו - ביום שלשים והלבנה לא נראית ואם ימתינו עד יום מחר יהא שבת ויוה"כ סמוכין אין מקדשין לצורך:

וה"ק יכול כשם שמעברין לצורך כך מקדשין לצורך ת"ל כזה ראה וקדש - ראה תחלה ואח"כ קדש אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא:

מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו - ביום שלשים שיחרישו בשביל לעברו:

ואין מאיימין - ביום שלשים על העדים שלא ראוהו ואנן צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיום הכפורים שיאמרו ראינו ויעידו שקר:

היה מלמדנו מאיימין כו' - אם אנו צריכין לעשותו חסר:

בניסן ותשרי - שהמועדות תלויין בהן מקדשין לצורך:

בשאר ירחי לא - ואם תאמר מה צורך לנו בשאר חדשים לחסר ולעבר כגון אותה ששנינו במסכת ערכין (דף ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמונה והתם מפרשינן הטעם ואם עיברו שמונה ובזה לא נראית ביום שלשים נמצא שאנו צריכין לאיים עליהן לומר ראינו בשביל לקדש:

הא דתני רבה - שאין מעברין ולא מקדשין לצורך:

אחרים היא - דאמרי לעולם כל החדשים אחד מלא ואחד חסר כסדר מולד הלבנה שמתחדשת לעולם בסוף כ"ט ימים ומחצה שהן חמשים ותשעה לשני חדשים:

ארבעה ימים - אם נקבע עכשיו באחד בשבת יהא לשנה הבאה בחמישי בשבת שזה חשבון שנים עשר חדש אחד מלא ואחד חסר עולה לשנ"ד ימים והשלש מאות וחמשים כולם שבועים נמצא נדחה להלן ארבעה ימים:

ואם היתה שנה מעוברת ה' - שמוסיפין עליה חדש חסר שדוחה להן מן שבועים שלימים יום אחד: