מסכת ראש השנה דף ו׳ עמוד א׳

אותו מה ת"ל בתורת כהנים תני לה גבי פיגול לא ירצה המקריב אותו לא יחשב:

מוצא שפתיך זו מצות עשה דמסתמא הכי אמר קרא מוצא שפתיך קיים:

תשמור זו מצות לא תעשה שלא תאחר כדר' אבין א"ר אילעי כל מקום שנאמר השמר פן ואל כו' (מנחות דף צט:):

ועשית על כרחך מכאן אזהרה לב"ד לכוף:

לה' אלהיך קרא יתירא הוא לדרשה לרבות דבר שבחובה:

בפיך זו צדקה קרא יתירא דריש:

יקריב אותו אל פתח אהל מועד יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה יקריבנו:

חד דאמר עלי ולא אפרשה:

מדבן עזאי נפקא בסוף פ"ב דזבחים (דף כט.) פליג ר' אלעזר אבן עזאי ודריש דאותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן אבל רוצה ליישב כאן אליבא דבן עזאי וכולה סוגיא מסיק התם כמו בשמעתין וק"ק שהרי התם דוחק ליישב מילתא דאחרים אליבא דבן עזאי ובתמורה בסוף אלו קדשים (תמורה דף כא: ושם) גבי ר' יוסי היה אומר ג' דברים משום ג' זקנים משמע דבן עזאי דמוקי היקישא דמעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה לית ליה דאחרים וקאמר ולרבנן דמפקי ליה לטעמא אחרינא בכור שאינו נפסל משנה לחברתה מנא להו ומיהו אין לחוש אם הש"ס הולך ומיישב בכל ענין:

אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו בסוף פרק שני דזבחים (דף כט:) פי' בקונט' ממון של גזל אבל נרא' דמיירי בנדר כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת דף לב: ושם) דתניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך והא דדריש הכא בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר בבל תאחר:

זו מצות עשה דכתיב והיוצא מפיכם תעשו (במדבר ל״ב:כ״ד):

תשמור זו מצות לא תעשה תימה הא אמרינן בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צו. ושם) גבי הא דמוקים ושמרת את החקה הזאת דמוקי ר"ע בפסח דאפ"ה פסח זו מצות עשה משום דהשמר דעשה עשה וכן בפרק בתרא דיומא (דף פא.) גבי הא דאמר ר"ל מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי משום דלא אפשר דהיכי ליכתוב ופריך ולכתוב השמר בעינוי ומשני השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ועשה מוצא שפתיך וי"ל דתפלין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפלין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מינה שישמור שלא יאחר ולר' יוחנן דאמר בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לו: ושם) גבי מניח תפלין לאחר שקיעת החמה דהשמר דעשה לאו הוא ההיא דפסח ומילה מצות עשה ע"כ דלא כר"ע וההיא דר"ל דיומא לא קיימי ומיהו לא יתכן כלל לאוקמיה דלא כר"ע דמשנה היא בפ"ק דכריתות (דף ב.) וסוגיא דשמעתא משמע בגמ' (דף ג:) דאתיא כר"ע דקתני אוב ולא קתני ידעוני וצריך לחלק בההיא דר' יוחנן דלא דמיא לשאר השמר דעשה:

בפיך זו צדקה. דכתיב יצא מפי צדקה (ישעיהו מ״ה:כ״ג):

יקריב אותו מלמד שכופין אותו כל מצות עשה נמי כופין כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מט: ושם) מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו וא"ת הא דתנן פרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ה"ד אי מקמי דאתא לידי בל תאחר אפי' עולות ושלמים נמי לא ואי דעבר בבל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי וי"ל דלעולם בשלא עבר עדיין אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא [ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות] ולהכי ממשכנין ואם אין מוצאין במה למשכנו אז כופין כדקאמר הכא וא"ת ואעולות מ"ט (לא) בעי למשכוני טפי מחטאות ואשמות והא בפ"ק דזבחים (דף ו.) אמר דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י"ל כיון דאמרינן בעלמא (יומא דף פו.) שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשובה מתכפר ולא דמי לחטאות ואשמות:

חד דאמר ולא אפריש נראה לי דמשני כך שהרי הקשה מעשה ומלא תעשה ומעשויי נראה בכל חד רוצה ב' פסוקים ותרי למה לי ומשני צריכי בכל חד תרי קראי דחד קרא אתא גלל אמר ולא אפריש וקרא השני אתא גלל אפריש ולא אקריב ופריך מי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ביה ותנן כו' פירושו כך נ"ל היאך מוקמת העשה והלא תעשה והעשוי אנדבה דקראי דאמר ולא אפריש הא אותן ג' עניינים עשה ולא תעשה ועישוי נראה דקאי לנדבה כמו לנדר שהרי באותו קרא כתיב נדבה כדאמר לעיל נדבה כמשמעה ואיך מצי היות קאי אמר ולא אפריש לנדבה הא זה איפכא מזה שהרי אמר ולא אפריש אינו אומר הרי זו אדרבה הוא כאומר הרי עלי כזה נדר שהרי אינו מפריש אז ונדבה פירושה היא דאמר הרי זו ומפריש באותה שעה כדתנן איזהו וכו' ומשני משכחת לה דאמר ולא אפריש דמשמע נדר משכחת לה תרתי אפי' בנדבה כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כשאומר הרי עלי הוא כמו נדר ורוצה לעשות נדבה כשמבאר בו דין נדבה באומר דאינו חפץ להתחייב באחריותה אלא דמשכחת לה דאמר ולא אפריש כמו האומר הרי עלי ועל כל זאת היא כנדבה שהרי רוצה שלא יתחייב באחריותה כנדבה:

איזהו נדר משנה היא בפ"ק (משנה א') דקינין:

כלומר זה הפיגול הוא בלא ירצה דדייק המקריב בכאן פירוש בלא ירצה אבל בכל מקום המקריב שהוא הזובח הוא החייב ולא הזבח. ופרקינן לא תימא בך חטא ולא בקרבנך חטא.

אלא אימא בך חטא ולא באשתך חטא פי' בעון בל תאחר אין אשתו של אדם מתה.

ת"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית כו' אמר מר מוצא שפתיך תשמור זו מצות עשה למה לי והלא כבר אפיקנה מובאת שמה והבאתם שמה. תשמור זו מצות ל"ת כדקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת.

למה לי הא בהדיא כתיב לא תאחר לשלמו.

ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הא מיקריב אותו לרצונו נפקא דתניא הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ופרקינן חדא קרא בדאמר הרי עלי כך וכך ולא הפריש שכופין אותו להפריש ואחר שהפריש ולא הקריב שכופין אותו להקריב. והני תרתי למה לי.

צריכא דאי אשמעינן אמר הרי עלי ולא הפריש שכופין אותו משום דלא קיימיה לדיבוריה כו' ומי מצית אמרת דאמר ולא הפריש והא נדבה כתיב ביה ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה וכו' ופריק רבא כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה.

בפיך זו צדקה שנא' בי נשבעתי יצא מפי צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה.

מיתיבי אמר רב פפייס מעידני שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג. ואמרי' בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור לא מלו ליה תמניא יומי אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה. ופריק רב זביד כגון שהיו הבעלים חולין בעצרת ולא עלו ולא חגגו. ופריק רב אשי פירוק אחר ופשוט הוא. אמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. ואותבינן עליה מהא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהן שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר.

אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון כלומר ממון שנדר ליתן ואין לו, וכדדרשינן בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) אין לך לשלם וגו'. והא דאמרינן הכא ולא באשתך חטא בדשלם לאחר שעבר על בל תאחר, וההיא דהתם בדלא שלם כלל.

תשמור זו מצות לא תעשה ומיהו כולהו אשלש רגלים קיימי, דבין לאו דבל תאחר ובין לאו דתשמור לא עבר עליהו עד שיעברו עליו שלשה רגלים.

ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך [למה לי] מיקריב אותו נפקי ואם תאמר הא דתנן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כא, א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, היכי דמי אי בשעבר על בל תאחר אפילו חטאות ואשמות נמי, דהא חטאות ואשמות נמי מהאי קרא נפקי, דאכולהו כתיב ועשית. ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ואוקימנא בתוס' (ד"ה יקריב) בשלא עבר עדיין, אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו. ועדין צריכה תלמוד.

הא ד אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הא פרישנא לה לעיל בריש שמעתין (ראש השנה ד, א ד"ה חייבי) בסייעתא דשמיא.

סד״א הואיל וא״ר יוחנן אין אשתו כו' פי׳ ע״כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי כתיב אם אין לך לשלם וכו׳ וכדדרשי׳ בבמה מדליקין:

אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל פי׳ קמ״ל ולא באשתך חטא וא״ת א״כ הא דר״י היכי אתיא וי״ל דהתם בשלא שלם כלל וא״ת וכיון דעברו ג׳ רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי וי״ל כל היכא שתבעוהו וה״ל לשלם מתחלה ולא שלם במזיד והיינו דאמר ר׳ יוחנן אא״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו כשרוצה אין לו:

ת״ר מוצא שפתיך זו מ״ע פי׳ שאפי׳ לא יאמר הכתוב אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה׳ אלהיך יש במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת (וסכין) [וכמו] שאמר הכתוב (לכל) [ככל] היוצא מפיו יעשה שהוא אזהרה לנשבע ונודר נדרי איסור שיקיים נדרו ושבועתו ומ״ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע״ד מצוה ונפקא לן מקרא דכתיב כי ידור נדר ולא אמרינן דליתי עשה דמצ׳ וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו דאע״ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא ה״ט משום דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש דאית בהוא (עשיה) [עשה] משום מוצא שפתיך דמשמע עשה מוצא שפתיך:

תשמור זו מצות לא תעשה דק״ל השמר פן ואל לא תעשה ואע״ג דאיכא לאו אחרינא דלא תאחר לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש וחד להיכא דאפריש. ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי׳ נמי (לעשות) [ועשית] שהוא עשה וי״ל כיון דלא כתיב ביה עשה בחדיא לא חשיב השמר דעשה ולה״נ סתם קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין אחר הוא ואזהרה לב״ד ולא עוד אלא דאפי׳ לב״ד ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב״ד ולא מצינו עשה שידבר (עם) [אם] זה עשה בך ויהא המצוה לאחרים אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח״כ אמר ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני העשה ולא תעשה לאו כל כמינך ועשית אותו עכ״פ ואפי׳ בע״כ וא״א בע״כ אלא שיעשוהו ב״ד אשתכח דלאו דעשה הוא כלל וה״ל השמר דלאו דלא תאחר דכתיב לקמי':

ועשית אזהרה לב״ד דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי צדקה אמ׳ ממשכנין על הצדקה אפי׳ בע״ש ומשכון משמע אפי׳ בתדך ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב דעלמא בהא כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע״ש ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב״ד עליה ותירץ בירושלמי אין ב״ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אכל העלימו (עליהם) [עיניהם] ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ״ע אם לא כפאוהו. ואומר רבינו נרו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ״ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב״ד מוזהרין כלל כדאמרי׳ במס׳ חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א״ל לרב נחמן כפתיה וא״ל דלא בעי למכפייה דכל מ״ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה וא״כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ויש מקשים דהא בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי׳ אחטאות דנפקי מלה׳ אלהיך וא״כ איך אמר במס׳ עירכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין רשאין ב״ד למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי (מעוטין) [מעושין] ועומדין הן כי היכי דתהוי להו כפרה והיינו דאמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסרי כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח [על] א׳ משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות יין וליטמא למתים ומ״ה פשע ולא אייתי וצריך למשכן אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן הדין כדאמר הכא ולעולם כופין בין בדבר שקבל עליו וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב׳ ומתנות כהונה אפי׳ עני שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי דינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דה״ל ממון שאין להם תובעין:

לה׳ אלהיך אלו חטאות וכו' דכולהו איכא חלק גבוה:

אשר דברת אלו קדשי בדק הבית פי׳ קרא יתירא ולהכי סמיך נמי לה׳ אלהיך דאית ביה זכות גבוה וכיון שכבר פי׳ קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקדשי בדק הבית:

בפיך זו צדקה פרש״י קרא יתירא קדריש פי׳ שהרי דברים שמתחייב בהם (לאמירה) [באמירה] לגבוה הרי הזכירם וא״כ האי בצרכי הדיוט מיירי ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב בי נשבעתי יצא מפי צדקה:

כיון שנדר אדם את נדרו אע"פ שלא עבר בבל תאחר עד שלשה רגלים מ"מ אם שלמו לאלתר הרי קיים מצות עשה ונמצא עובר על איחורו בלאו ועשה והוא שאמרו מוצא שפתיך זו מצות עשה ר"ל שסתם ענינו מוצא שפתיך קיים וי"מ בו מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה ממה שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואע"פ שאמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וזה השמר של עשה הוא שהרי נסמך למוצא שפתיך הואיל ואין כתוב בו עשה בהדיא כגון תשמור לעשות אינו השמר דעשה ואע"פ שכתוב ועשית הרי לענין אחר הוא בא לאזהרה לבית דין שיעשוך מלשון עישוי ואע"פ שהוא מבנין הקל מצינו כיוצא בו הנני עושה את כל מעניך ואחר שכן הרי הוא השמר דלאו מצד לא תאחר ומ"מ מוצא שפתיך בא למצות עשה אלא שלא עבר באיחורו אף על עשה אא"כ השהא אותו רגל אחד ואם עבר רגל אחד ולא קיימו עובר על עשה לא קיימו בזמן המשוער לו עובר בלאו של בל תאחר הן על ההפרשה אם נדר ולא הפריש הן על ההקרבה אם הפרישו ולא הקריבו ואע"פ שעבר אין קרבנו נפסל כמו שביארנו ולא עוד אלא שאחר שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותו להביא ואע"פ שבקרבנות לרצונו כתיב כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ בחטאות ואשמות מיהא אין ממשכנין אותם שהרי אמרו ממשכנין על עולות ושלמים אבל אין ממשכנין על חטאות ואשמות וי"מ במה שאמרו אין ממשכנין אותם כלומר אין צורך למשכנם אחר שלכפרה הם באים ושהם מחוסרי כפרה אין חוששים להם שיתרשלו בהבאתם הא מן הדין ממשכנין אותם וכן יש אומרים שברגל שלישי ממשכנין אותם בעולות ושלמים ולא בחטאות ואשמות אבל אחר שעבר רגל שלישי ממשכנין אותם אף על חטאות ואשמות ואין לפרש לדעתם כופין אותו בלא משכון שהרי בתלמוד המערב אמרו אזהרה לבית דין שיעשוך מכאן שממשכנין על הצדקה.

זה שאמרנו בקרבנות שעובר על איחורן רגל אחד בעשה ושלשה בבל תאחר דוקא במזיד או בפשיעה הא אם היה קרבן שאינו ראוי ליקרב כגון שהיה חולה שאי אפשר להקריבו כמו שאמרו בספרי מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן חולה ומזוהם שאינן ראויין ליקרב תלמוד לומר כל מום רע אין כאן עבירה וי"מ דבר זה אף בשהיה הבעל חולה שאין מצריכין אותו להביאו על ידי אחר.

אע"פ שהנדר פירשנו עליו שאם נגנבה או נאבדה חייב באחריותה מפני שאמרה בלשון הרי עלי מ"מ אם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה מאחר שאפרישנה אינו חייב עוד באחריותה ומ"מ כגון זו נדבה היא קרויה בלשון חכמים.

צדקה שאדם נודר לעניים אין לה שיעור שלשה רגלים שאין דין שלשה רגלים נאמר אלא במה שטעון הבאה לירושלים אבל צדקה הרי עניים בכל מקום הם מצויים ומשבא לידו לקיימה ולא קיימה עובר כך יראה לי וגדולי הרבנים מפרשים משתבעה הגבאי ויש אומרים כן אף בבני ירושלם שהיה קרבן בידם שהרי מזבח כאן וכהנים כאן ויצא להם כן ממה שהקשו קצת מפרשים כאן בשמועת פרה של שלמים שאיחרו את הולד והרי ולד זה בירושלם היה וקאי מזבח וקיימי כהנים ומתרצים שילדה האם בעירו בחול המועד והביאו את האם לשם ולא רצו להביא את הולד הואיל ולא היה ראוי להקריבו ומ"מ בזו לדעתי אם ילדה לשם אינו צריך לעכב כדי להקריב את הולד אלא הולך לו ולרגל הבא מקריבו הא בבני ירושלם מיהא כל שמזדמן לו יראה כדבריהם שמא תאמר והרי לקט שכחה ופאה נכללו למעלה באיחור שלשה רגלים אע"פ שהם צדקה לעניים יראה לי הטעם בהם מפני שאינה צדקה שנדר הוא על עצמו אלא צדקה הבא מאליה ואין עליו בל תאחר עד שלשה רגלים שלא אמרו לאלתר אלא בשני דברים אחד שהוא דבר שנדר הוא על עצמו וכדכתיב כי תדור וכו' והשני שיהא מצוי לו שיתנהו במקומו ומ"מ בבריתא האמורה למעלה נכללו גם כן צדקות עד שתירצו רבים שזו האמורה למעלה בלשון נדר וזו שבכאן בלשון נדבה שמאחר שהפרישה חייב עליה לאלתר ואין הדברים נראין אלא זו של צדקות שמא פירושה על המעשרות ופרושי קא מפרש ומן הטעם שהזכרנו או אם צדקות דוקא אינה הלכה ויש שפירשו זו של לקט שכחה ופאה בשאין שם עניים מצויים או שהיו שדותיו במקום שאין שם עניי ישראל וכמו שאמרו במס' חולין קל"ד ב' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ומאחר שלקחם בהיתר אינו עובר עליהם עד שלשה רגלים ומכאן כתבו בתוספות בכל שבצדקה שאם אין עניים מזומנים לו אין עליו חובה לחזור אחריהם עד שלשה רגלים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהוא מפריש ומניח ומ"מ יראה לי שאם נדר ליתן לעניי עיר אחרת אינו צריך לחזור אחריהם או לשלח במקומם עד שלשה רגלים וי"מ שלא אמרו בצדקה מיחייב עליה לאלתר אלא בחיוב נתינה ושמא אף להיות בית דין מעשין עליה אבל לבל תאחר לא והראיה שהרי תמהו על דבריו ואמרו פשיטא ואי לבל תאחר מאי פשיטא והינו דקאמר באידך כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה ועל זו אמר בצדקה לאלתר וכן ראיתיה לגדולי הדור במסכת נדרים חכמי הצרפתים כתבו בזמן הזה שאנו נודרים בבית הכנסת הן מעות הן ספר תורה הן מפה או עטרה או שמן למאור שכל נדרינו על דעת עצמנו ואם אנו מאחרים עד שיבא לידינו מה שדעתנו עליו אין בכך כלום ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.

פרה של שלמים שילדה אותו ולד קרב לשלמים והבשר נאכל לבעלים כשל אמו ויש חולקין מפני שאם נתיר לו כן אף הוא משהא את האם יתר מכשיעור כדי שתתעבר ויגדל מהם עדרים ומ"מ נראין דברי הראשונים מפני שדבר זה נכלל בדברים השנויים במסכת עדויות שרובם הלכה פסוקה:

בד"ה מדבן עזאי כו' פרק שני דזבחים פליג כו' שהרי התם דוחק ליישב מלתא דאחרים כו' ובתמורה בסוף אלו קדשים גבי כו' עכ"ל כצ"ל רצה לומר דהתם דחק ליישב מלתא דאחרים כבן עזאי היינו דפריך אמלתא דבן עזאי והא מהכא נפקא מדאחרים נפקא כו' ומשני כדלעיל סד"א ה"מ בכור דלאו כו' אבל הכא דפריך ואכתי מדבן עזאי נפקא לא בעי ליישב בן עזאי כאחרים אלא דפריך אהך דרשה דוהיה בך חטא ולא בקרבנך כו' וק"ל:

בד"ה תשמור זו כו' דמוקי ושמרת כו' דמוקי ר"ע בפסח דאפילו הכי פסח זו מצות עשה כו' וי"ל דתפילין לאחר שקיעת החמה כו' עכ"ל פתחו לר"ע דמוקי לה בפסח וסיימו למאן דמוקי לה בתפילין ויש ליישב קצת שפתחו לר"ע דמוקי לה בפסח דהתם פסיקא להו דאינו רק עשה כמתני' דרפ"ק דכריתות מיהו דקשיא להו ממילא למאן דמוקי ליה בתפילין בפ' הקומץ ואית ליה התם דאינו אלא עשה ואליביה תירצו וי"ל דתפילין לאחר שקיעת כו' וה"ה דהכי מתורץ לר"ע דמוקי לה בפסח ודו"ק:

בד"ה יקריב כו' שהוא מתעצל להביא ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות עכ"ל ת"י:

בא"ד ואם תאמר ואעולות מ"ט בעי למשכוני כו' כצ"ל:

בד"ה חד אמר כו' כתיבא ביה ותנן כו' פירושו כך כו' והעשוי אנדבה דקראי דאמר כו' כמו לנדר שהרי באותו קרא כו' שהרי אמר ולא אפריש כו' כצ"ל וכל זה הדיבור אינו בת"י:

בתוספת מדבן עזאי נפקא וכו' אבל רוצה ליישב כאן אליבא דבן עזאי עכ"ל. פי' דמקשה הש"ס לבן עזאי אותו ל"ל ותיפוק ליה מדכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא והשתא א"ש דמשני הש"ס אלא והיה בך חטא ולא באשתך חטא פי' דלבן עזאי דרשינן ולא באשתך חטא ומשום הכי איצטריך אותו משא"כ תנא דברייתא ודאי דריש ולא בקרבנך חטא כדקתני להדיא ולית ליה דרשא דאותו בבל ירצה אלא כר"א דפליג אבן עזאי כן נראה לי וק"ל:

בא"ד וקצת קשה שהרי התם דוחק ליישב מלתא דאחרים וכו' ובתמורה סוף אלו קדשים וכו' מיהו אין לחוש עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות משום דבלא"ה קשיא לי הא דמקשה הש"ס בתמורה ולרבנן דמפקי האי היקשא דבכור ומעשר לטעמא אחרינא בכור שאינו נפסל משנה לחברתה מנ"ל ומאי קושיא הא קי"ל דאין היקש למחצה ואם כן תרתי שמעת מיניה אע"כ כדפרישית לעיל בשיטת רש"י דודאי מסתמא פשטא דקרא דשנה בשנה משמע דלפסול הקרבן אתיא דאל"כ למאי איצטריך דשנה בלא רגלים לא משכחת ברוב שנים והיינו דמקשה הש"ס להני דמפקי היקשא לטעמא אחרינא בכור דאינו פסול משנה לחברתה מנ"ל דמצינן למימר דאתא קרא דשנה בשנה ואפקה להיקשא להא מלתא ומוקי היקשא לכדדרש בן עזאי מיהו מדמקשה הש"ס מנ"ל ולא קאמר דיליף מאותו בבל ירצה דדרש בן עזאי גופא אלא ע"כ כדפרישית דמאותו לא דרשינן אלא בעברו רגלים אבל בעבר השנה לא ממעטינן מאותו ופשיטא להש"ס דלכו"ע כשר אפילו בעבר שנה ומשו"ה מקשה בתמורה מנ"ל ומשני התם. ולפ"ז א"ש נמי הסוגיא דסוף פ"ב דזבחים דמקשה אדבן עזאי מדאחרים נפקא פי' כיון דמאותו לא ממעטינן אלא רגלים ולקושטא דמלתא ע"כ סובר בן עזאי כדאחרים דאפילו בעבר' השנה אין הקרבן פסול תיתי מהי תיתי א"כ קשה אותו ל"ל כיון דאפילו בשנה כשר כ"ש ברגלים לחוד כן נ"ל נכון מאד ודוק היטב:

בגמרא ת"ר מוצא שפתיך תשמור וכו' עד בפיך זו צדקה ויש לדקדק דלא מייתי הכא לקט ושכחה ופיאה ומעשר ובכור נהי דלא מייתי חרמים וערכין והקדשות היינו משום דכולהו בכלל קדשי בדק הבית נינהו אבל מהנך קשה דלעיל מצריך להו קראי באנפי נפשייהו. מיהו למאי דמוקי הש"ס בסמוך חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב היה נ"ל לכאורה דקרא קמא אתא לאמר ולא אפריש וההיא דהכא לאפריש ולא אקריב והוי א"ש דלא מייתי הכא לקט שכחה ופיאה דלא שייך בהו אפריש ולא אקריב שאין מוטל עליו אלא להפריש והעניים נוטלין מעצמן דלא כתיב בהו נתינה אלא תעזוב אלא דא"כ קשה להיפך האיך מרבינן בבור ומעשר בהמה מקרא קמא דלעיל הא לא שייך בהו אמר ולא אפריש ועוד דא"א לאוקמי קרא דהכא לאפריש ולא אקריב דהכא כתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וע"כ היינו לאמר ולא אפריש דאי אפריש ולא אקריב מיקריב אותו נפקא לכך נראה דהנך תרי קראי לא מסיימו אלא סתמא כתיבי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ועירוב פרשיות הן דאיתא בהאי ליתא באידך ילפינן ההיא מהיאך מיהו ברייתא דהכא לא מייתי אלא כל הנך דצריכי תרי קראי משא"כ בכור ומעשר בחד קרא סגי לאפריש ולא אקריב ולקט שכחה ופיאה נמי בחד סגי לאמר ולא אפריש:

והשתא א"ש נמי דאיצטריכי תרי קראי לצדקה ואי ס"ד דמסיימי קראי א"כ לא לכתוב בצדקה אלא קרא דאמר ולא אפריש וממילא ידעינן דכ"ש דמחייב באפריש ולא אקריב דלא שייך בצדקה האי צריכותא דבסמוך דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואדרבה מקשה הש"ס בפשיטות בסמוך צדקה פשיטא דחייב לאלתר דהא קיימי עניים. ובשלמא לשיטת התוס' לעיל דבליתנהו קמן בעינן ג' רגלים וא"כ איצטריכו תרי קראי משא"כ לשיטת הר"ן דלעולם לא מחייב בצדקה בבל תאחר אלא היכא דקיימי עניים א"כ למאי איצטריכו קראי. אע"כ כמ"ש דלא מסיימי קראי וא"כ בצדקה נמי איצטריכו תרי קראי דאי לא הוי כתיב בצדקה אלא חד הוי מוקמינן לאפריש ולא אקריב לחוד משו"ה איצטריכו תרי דלא תימא אמר ולא אפריש לא מחייב בצדקה שהוא להדיוט דדיבור לאו כלום הוא כנ"ל:

בתוס' בד"ה יקריב אותו וכו' כל מצות עשה כופין והא דאיצטריך וכו' לפי שכתוב לרצונו עכ"ל. אין להקשות לפ"ז באידך קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ל"ל הא התם לא כתיב לרצונו וממילא דכופין משום עשה דכתיב בתרווייהו באמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב אלא דלק"מ דאי לאו דכתיב ועשית לא הוי דרשינן מלרצונו כופין עד שיאמר רוצה אני אלא דיקריב דקאמר רחמנא היינו היכא שכבר הפריש מרצונו כופין אותו שיקריב אבל עיקר ההפרשה לעולם צריך לרצונו כדכתיב משו"ה איצטריך קרא דועשית:

בגמרא חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וצריכא וכו' וקשה היא גופא מנ"ל דהני תרתי מילי שקולין הם ובשניהם אינו עובר אלא בג' רגלים לרבנן לכל חד כדאית ליה דהא האי קרא דבחג המצות ואינך קראי ודאי אעיקר הקרבה קאי וא"כ דלמא דוקא באפריש ולא אקריב בעינן ג' רגלים אבל באמר ולא אפריש עובר לאלתר דקרא סתמא כתיב מיהו למאי דפרישית בסמוך דע"כ עירוב פרשיות הן ולא מסיימי קראי אלא בכל א' מצינו מהם דאמר ולא אפריש ומהם דאפריש ולא אקריב כמו שהוכחתי א"כ ע"כ זמן אחד קבע הכתוב לשניהם וק"ל. וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הר"ן שהבאתי בסמוך דבצדקה לעולם עובר לאלתר ואפי' הכי כתיבי תרי קראי וע"כ משום דמיצרך צריכי וכדפרישית:

תוס' ד"ה איזהו נדר משנה היא. וכונתם בזה עי' בב"ק דף סב ע"ב תד"ה מי קתני:

(דברים כג, כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה נראה לי בס"ד דדריש כן משום דדבור ראשון אשר דברו ישראל בקבלת התורה נקטו לשון עשיה שהקדימו נעשה לנשמע. וידוע דְּנַעֲשֶׂה מורה על העשין וְנִשְׁמַע מורה על לאוין. או יובן בס"ד דחמשה מוצאות הן ומוצא השפתים הם בומ"ף, ואיתא בשער מאמרי רשב"י (בביאור אדרא זוטא דף סא) דאותיות בומ"ף שהם מוצא השפתים הם גבורת החסד, עיין שם. ועיין בעץ חיים שער דרושי הצלם פ"ב יעוין שם. וידוע כי מצוות עשה הם חסדים ומצות לא תעשה הם גבורות, וכנזכר בעץ חיים שער נו"ן, יעוין שם. ולכן דריש 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. ונראה לי 'בומ"ף' [128] בגימטריא 'החסדים' [127] עם הכולל [128]. ומה שאמר 'לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ' אֵלּוּ חַטָּאוֹת נראה לי בס"ד משום דבכלהו קרבנות כתיב לַהֳ' וכן אמרו רבותינו ז"ל. ומה שאמר 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' אֵלּוּ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת נראה לי בס"ד החיר"ק שתחת אות ד' משמש במקום יו"ד ולכן דִּיבַּרְתָּ ביו"ד הוא 'דר בית' גם באותיות דִּיבַּרְתָּ יש משמעות לשון דביר. ומה שאמר 'בְּפִיךָ' זוֹ צְדָקָה כי בצדקה לעניים צריך לשתף צדקת הפה שהוא הפיוס כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט:) הנותן מתברך בשש ואם פייסו יתברך בי"א ברכות. גם 'פִיךָ' אותיות 'כַּפַּי' והצדקה תתייחס לכפיים.