מסכת ראש השנה דף י״א עמוד א׳

נולדו אבות אברהם ויעקב:

נפקדה שרה בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון:

בטלה עבודה מאבותינו ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד:

תדשא הארץ תתכסה ותתלבש בדשאין:

עץ פרי שנגמר פריו:

ואותו הפרק זמן רביעה הוה כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא:

ותוצא הארץ ולא כתיב ותדשא הארץ:

ועץ עושה פרי ולא עץ פרי גמור:

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים רבי יהושע מודה בהא ברוב ספרים ואע"פ שהתחילו המכות מניסן דמשפט המצרים י"ב חדש כדתנן בעדיות (פ"ב משנה י) מ"מ לא פסקה עבודה עד תשרי:

לקומתן לדעתם לצביונם צביונם לשון יופי כמו לעטרת צבי (ישעיהו כח) דדרך בהמה חיה ועוף כשגדלים [גדלים] בנוי בכח בדעת ובקומה וכל זה היה במעשה בראשית בתחלת יצירתם וכולהו נפקי מדכתיב צבאם:

שנולדו בו זיותני עולם דאע״ג דאייר קרי ליה זיו ל״ק מידי כדפי' בריש פירקין (ראש השנה דף ב: ד״ה בחדש זיו):

את מספר ימיך אמלא בסוף החולץ (יבמות דף נ. ושם) אמר אלו שני דורות:

אלא דקאי בחג וקאמר לה בניסן סוגיא דשמעתא מוכח דבתשרי נמול אברהם אבינו דבפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פו:) אמר בשלישי של מילה באו אצלו מלאכים ואז נאמר לו למועד אשוב אליך כעת חיה ובפרקי דרבי אליעזר נמי אמרינן דביוה"כ נמול א"א והשתא הא דאמר בחג לאו דוקא דשני ימים לפני החג הוה כיון דנמול ביוה"כ ואע"ג דמשמע הכא למועד ראשון הכי קאמר למועד ראשון אחר החג זה דקיימא ביה דכאילו קיימי בחג דמי כיון דלא הוה בו כי אם שני ימים לפניו [א] ולמאי דמסקינן דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין לא הוה צריך לשנויי שנה מעוברת היתה דכי מדלית נמי ימי טומאה טבלה נמי בליל חמישי לחג ואפשר דילדה ביום אחרון של פסח אלא משום דאמרינן בסדר עולם ובמכילתא בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס (אמרי') דבט"ו בניסן נולד יצחק [ומיהו פליגי אדהכא דקאמר נמי בט"ו בניסן דבר הקב"ה עם אברהם בט"ו בניסן באו מלאכים לבשרו] ורבי מאיר שליח צבור יסד במעריב של פסח ומצות אפה ויאכלו בלילי חג פסח ואמרי' בבראשית רבה לושי ועשי עוגות הדא אמרת שפסח היה וכל הני לא ס"ל דלמועד אשוב אליך כעת חיה אמועד ראשון אלא כלומר למועד כזה שהוא פסח וכן תרגם אונקלוס כעת חיה כעת דאתון קיימין והשתא הא דכתיב בפרשת מילה אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת (בראשית י״ז:כ״א) ואמרינן [במדרש תנחומא] מלמד שסרט לו סריטה בכותל דלשנה האחרת על כרחך דבט"ו בניסן נאמר ובו ביום נמול ובו ביום באו מלאכים בשנה זו תימה דכל הני דאמרי בתשרי הוה היכי מקיים ההוא קרא דלמועד הזה בשנה האחרת ואיך יתכן לומר שנצטוה בפסח ולא נמול עד תשרי והלא זריזין מקדימין למצות ועוד הכתיב בעצם היום הזה (שם) בו ביום שצוהו מל ואומר ר"ת דהני דאמרי בתשרי סבירא להו כרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם ולהכי הדר לפסח שנה אחרת למועד הזה היינו למועד אחר דביום הכפורים אמר לו וקרוב לסוכות כלומר למועד הזה ראשון של שנה אחרת:

בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

תניא ר' אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות כדכתיב עץ פרי הוי אומר זה תשרי. ואותו הפרק זמן רביעה היה וירדו גשמים עליהן וצימחו שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ וגו' איזהו חדש שהארץ מליאה דשא ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן כו'.

ר' אליעזר דייק מעץ פרי כלומר אילן [מלא] פירות והאי דכתיב עץ עושה פרי לברכה. כלומר שיהו עושין פירות לעולם. ור' יהושע דייק מעץ עושה והאי דכתיב עץ פרי לכדריב"ל דאמר בפרק אלו טרפות כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כלומר גדולים ומלאים לדעתן נבראו לא כדעת התינוקות אלא כדעת הגדולים לצביונם נבראו. לתוארם ביופיותם שנאמר וכל צבאם. ופרשינן לצביונם. ר' אליעזר אומר בירח האיתנים ירח שנולדו בו איתני עולם הם היסודות.

שמעו הרים את ריב והם מלשון החורים האבות והאיתנים מוסדי ארץ כלומר הם היסודות.

ר' יהושע אומר בירח זיו שנולדו בו איתני עולם ולדברי הכל בחודש שנולדו. בו בחדש מתו. שהקב"ה ממלא שנות הצדיקים מיום ליום שנאמר את מספר ימיך אמלא בפסח נולד יצחק שנאמר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ואוקימנא בחג בתשרי הוה קאי ואותה שנה מעוברת היתה. ואמ' ליה למועד אשוב אליך והוא מועד הפסח אמר מר זוטרא אפילו למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אלא לט' חדשים מלאין מיום ליום. היולדת לז' יולדת למקוטעין דקיי"ל ביום שבישרה המלאך אותה שעה פרסה נדה וישבה ז' ימים בנדתה וילדה בפסח נמצאת שילדה לז' חדשים פחות ימים.

בר"ה נפקדה חנה גמר זכירה זכירה בחנה כתיב ויזכרה ה' וכתיב בר"ה שבתון זכרון תרועה. מה זכרון זה בר"ה אף זכירה שנאמר בחנה בר"ה. וגמרו שתיהן שרה ורחל מחנה. וגמרה רחל מחנה בזכירה זכירה וגמרה שרה מחנה בפקידה פקידה.

אלא דקאי בתשרי וקאמר ליה בניסן והאי דרשא על כרחין לא אתיא אליבא דרבי אליעזר, דהא כתיב בפרשת מילה (בראשית יז, כא) אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה אחרת, ובשלמא לר' יהושע דסבירא ליה דבניסן נברא העולם אפשר דקאי בתשרי וקרי ניסן שנה אחרת, אלא לר' אליעזר מאי בשנה האחרת, אלא על כרחין ר' אליעזר סבירא ליה דבניסן קאי וקאמר ליה דבמועד אחר שכיוצא בזה בשנה האחרת תלד שרה. והכין נמי תניא במכלתין (פרשה ט"ו) בט"ו בניסן נדבר הקב"ה עם אברהם, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, ואמרינן נמי בבראשית רבה (פרשה מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה שפסח היה. וכן בהגדה (תנחומא וירא) למועד הזה סרט לו סריטה בכותל ואמר לו כשתגיע חמה במקום זה לשנה אחרת תלד לך שרה. וכן תרגם אונקלוס (בראשית יח, י) כעידן דאתון קיימין.

בקומתן פי׳ בשלימות קומתן שכל גדלתן היתה להם בבריאתן (וגם יש להם) שנברא כל אחד בקומה הראויה והגונה לו:

לדעתן פרש״י ששאלן אם היו חפצין להבראות והן אומרין הן והוא פי׳ ע״ד דרש ובערוך פי׳ בשלימות דעתן ובאותו הדעת הראויה להן ולא כדעת תינוקות וזה נכון לציביונם לחפצם וכפרש״י בפי׳ לדעתן ורש״י פי׳ בטעם כל א׳ וא׳ ואין שרש למלה זו לפירושו ועוד דהיינו לדעתן ולקומתן והנכון דצביונם לשון יופי הוא מלשון צבי היא לכל הארצות לומר שנבראו כל אחד בשלימות יופי הראוי לו וכן פי׳ בערוך. והא דמייתי ראיה מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם לכלהו מייתי ראיה דצביונם לשון פרטי הוא וגם לשון כללי לשלימות קומתן ודעתן ויפותן:

ר׳ אליעזר אומר וכו׳ ואומר קול דודי וכו' והכא ליכא למפרך מאי ואומר דכלהו צריכי דאע״ג דאיתנים לישנא דתוקפא מנלן דמשום אבות הוא דילמא משום דתקיף במצות להכי אצטריך שמעו הרים והאיתנים דאינון אבות כדאשכחן דקרי לאבות הרים מדכתיב מדלג על ההרים ומיהו איכא למידק מדאמרינן בסמוך לר׳ יהושע הא דכתיב בירח האיתנים משום דתקיף במצות סוכה ולולב וערבה האיכא אידך קראי דשמעו הרים את ריב ה׳ וי״ל דאיהו סבר דאיתנים לשון תוקף הוא ואבות ודאי נקר׳ איתנים כדכתיב והאיתנים מוסדי ארץ ומיהו בירח האיתנים לא מוקמי׳ ליה בהכי דהא אשכחן דכתיב בחודש זיו שנולדו בו (איתני) [זיותני] עולם הילכך אית לן למימר דירח האיתנים היינו תקיף במצות אבל רבי אליעזר מוקי בחודש זיו משום דאיכא זיוא לאילני הילכך דריש ירח האיתנים שנולדו בו אבות כנ״ל והא דאמרינן ירח שנולדו בו (איתני) *[זיותני] עולם פי׳ שהיו כבר נולדים מניסן כשבא הוא כי היה הוא כלו מלא זיו מתחלתו ועד סופו ולהכי קרי ליה חודש זיו שהיה כלו זיו וכללו של דבר דהני קראי סמך ורמז בעלמא ועקר מחלוקתם או בגמרא או בסברא שבדרך חכמה:

האי דנפיק ביומי ניסן פי׳ ברכה זו בשם ומלכות אלא שהתלמוד קצר ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי:

בפסח נולד יצחק כדכתיב למועד אשוב אליך ומשמע ליה דמועד היינו יו״ט כדכתיב אלה מועדי ה׳ וא״ל לי״ט הבא ראשון אשוב אליך ולשרה בן:

אימת קאי אילימא בפסח וכו׳ אלא דקאי כו' פירש שהוא חג דומיא דעצרת. והיינו דלא נקטי ר״ה וכ״ש דלא מצי לומר דקאי בר״ה וא״ל בחג ולא מצי לומד דקאי בר״ה וקא״ל לפסח ואיכא ז׳ חדשים מקוטעין דהא י״ט הבא ראשון אחר ר״ה היינו סוכות וא״א לדלוג ולומר דעל פסח א״ל הילכך אצטריכנא למימר ע״ב דקאי בחג הסוכות וא״ל לפסח וק״ל דהא כתיב בפ׳ מילה אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת ולר׳ אליעזר היכא הוה ניסן שנה אחרת דהא בתשרי נברא העולם ותו היכא אמרינן דקאי בחג הא אמרינן בב״ר לושי ועשי עגות הדא אמרת פסח היה וי״ל דהך דרשה אליבא דר׳ יהושע היא דאמר בניסן נברא העולם הילכך כיון דקאי בתשרי כי מטי ניסן שנה אחרת היא וההיא דרשה דהתם לר׳ אליעזר ואיהו סבר דלמועד הזה היינו כעין מועד הזה ממש בפסח קאי ולפסח קאמר לה ולכך כתיב בשנה האחרת וכדתניא במכלתין בט״ו בניסן נדבר הקב״ה עם אברהם בט״ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו בניסן נולד יצחק ואתיא ההוא כר״א ופליגא אהא דהכא לר׳ יהושע וכן אמר בהגדה למועד הזה אשוב אליך סרט לו סריטה על הכותל וא״ל כשתגיע חמה למקום הזה לשנה הבאה תלד לך שרה ואתיא הא כר׳ אליעזר וכדרשא דמכלתין ואלו לדרשא דשמעתין הא ודאי אין החמה מגעת בפסח במקום שמגעת בתשרי באותו שעה:

סוף סוף וכו' פירוש שבשעת בשורה פירסה נדה והילכך דל מינה ז׳ ימי נדה ובצרי להו ז׳ חדשים דעבור וליכא למימר דקאי ביום ראשון דחג ואמר לה ליום אחרון של פסח דלמועד הזה כעת חיה באותו היום ממש ראשון לחג ופרקינן דלכ״ע יולדת לז׳ יולדת למקוטעין ואפילו לששה חדשים וב׳ ימים ואפ״ה אצטריכנן לאוקמה בשנה מעוברת דאלו בשנה פשוטה ליכא לאוקמה דלא משכחת מחג הסוכות עד פסח אלא ששה חדשים אא״כ אתה מונה מיום הראשון של חג ליום שלישי ואילך של פסח והא לא משמע לן מטעמא דפרישית כנ״ל:

מי שיצא בימי ניסן ורואה את האילנות שהוציאו פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות מהם בני אדם וכבר כתבנוה בפרק כיצד מברכין מ"ג ב':

גמרא בפסח נולד יצחק בר"ה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה נולדו אבות אברהם ויעקב עכ"ל כצ"ל ובד"ה נפקדה כו' ובד"ה בטלה כו' השיעבוד הס"ד ובד"ה ועץ עושה כו' גמור הס"ד ואח"כ מה"ד ואותו כו' נברא העולם הס"ד ובד"ה ואשכחן כו' ההרים הס"ד ובד"ה להתנאות להנות הס"ד ואחר כך מה"ד דתקיף כו' ובד"ה למועד כו' למועד הבא הס"ד:

תוס' בד"ה לקומתם כו' יופי כמו לעטרת כו' כשגדלים גדלים בנוי בכח בדעת כו' היה במעשה בראשית כו' כצ"ל ועיין בתוס' פרק א"ט בשם הערוך:

בד"ה אלא דקאי כו' דקיימי ביה כאילו קיימי כו' כצ"ל:

בא"ד מרעמסס כו' דבט"ו בניסן כו' נולד יצחק ומיהו פליגי אדהכא דקאמר נמי בט"ו בניסן דיבר הקב"ה עם אברהם בט"ו בניסן באו מלאכים לבשרו ור"מ שליח כו' כצ"ל מת"י:

בא"ד דכתיב בפרשת מילה כו' בשנה זו תימה כו' כצ"ל:

ומנין שבתשרי מתו דכתיב ויאמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום כו' ללמדך שהקב"ה יושב וממלא כו' שנאמר את מספר ימיך אמלא. הא דמייתי קרא לקרא נ"ל דמאת מספר ימיך אמלא לא מצי לאתויי כיון דאיכא לאוקמיה לשני הדורות כמ"ש התוספת מסוגיא דהחולץ ומקרא דמשה נמי לא מצינן למילף דאכתי משה גופא האיך ידע שימות היום כיון דעדיין לא נאמר לו פ' עלה אל הר העברים ואם נאמר שכבר נודע לו בנבואה שימות היום א"כ כ"ש דלא מצי למילף מיניה דלמא התם מעשה שהיה כך היה שמת ביום שנולד ולכך אמר היום מלאו ימי והא מילתא אתי קרא לאשמעינן לכך מייתי נמי קרא דאת מספר ימיך אמלא והשתא אתי שפיר דאף שעדיין לא נאמר למשה שימות באותו יום אכתי הוה ידע שימות כיון שכבר ידע שימות בודאי באותו שנה שהרי הגיע זמנן של ישראל ליכנס לארץ באותו שנה ששלמו גזירת מ' שנה וכבר נאמר לו רב לך שלא יכניס ישראל לארץ א"כ ממילא ידע שימות באותו יום שהוא יום הלידה שלו כיון שכבר נאמר לו פסוק את מספר ימיך אמלא כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי:

בתוס' ד"ה אלא דקאי בחג כו' ובפרקי דר"א נמי אמרינן דביה"כ נימול כו' והשתא הא דאמר בחג לאו דוקא עכ"ל. למאי דמסקו התוס' דהאי סוגיא דהכא דקאי בחג לאו אליבא דכ"ע מיתוקמא דהא אשכחן דאיכא מאן דס"ל דבשורת המלאכים היתה ג"כ בפסח ולמועד אשוב היינו מועד כזה א"כ לא הוצרכו לפרש כאן דקאי בחג לאו דוקא דנהי דהאי דפירקי דר"א היינו ר"א בן הורקנוס דאליביה שקלינן וטרינן בשמעתין מנ"ל דבפסח נולד מ"מ איכא למימר דסוגיא דהכא ודפרקי דר"א לית להו דבשורת המלאכים היה בשלישי למילתו וסוגיא דפ' הפועלים דסבר בשלישי למילתו לית ליה סוגיא דהכא וסובר כמ"ד בניסן נימול ובשלישי למילתו היתה בשורת המלאכים ואפשר דמאי שכתבו כאן דקאי בחג לאו דוקא היינו לסברת עכשיו דלא נחתו עדיין לומר דאיכא פלוגתא ועיין עוד בסמוך:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת וְכוּ'. הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש ראש השנה) השווה דברי רבי אליעזר ורבי יהושע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמר איירי בבחינת החיצוניות שהוא כללות העולמות בעצמם ומר איירי בבחינת הפנימיות שהוא ענין הנשמות עיין שם, ובספרי גורי האר"י ז"ל איתא הישוב באופן זה והוא דההריון היה בתשרי והלידה בניסן ולזה אמר במוסף ראש השנה הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם ואין אומרים הַיּוֹם לֵדַת עוֹלָם עד כאן לשונו. ואמרתי לפי דבריהם יתיישב שפיר מה שמברכין ברכת החמה מן כ"ח שנה לכ"ח שנה בניסן ולא בתשרי. ונראה לי בס"ד דגם בענין הגאולה לא פליגי אלא מר מדבר בגאולה העליונה שתהיה משבעים שרים שלמעלה ומר מדבר בגאולה התחתונה שתהיה מן האומות למטה כי לעתיד תהיה הגאולה שלימה מן השרים ומן האומות לכך אין אחריה עוד גלות כנודע. ברם הא קשיא איך ישוו דבריהם בענין הלידה ומיתה של האבות דרבי אליעזר סבירא ליה בתשרי ורבי יהושע בניסן? ונראה לי בס"ד גם בהא יש להקשות מר מדבר בלידת הנשמות שלהם ומה שאמר מתו קאי על התחלת סילוק הצללים של הנשמות שלהם מגופם דהדרך הוא אצל כל העולם שיתחילו להסתלק שלושים יום קודם יום המיתה ואפשר לומר דאצל האבות התחילו להסתלק ששה חדשים קודם המיתה ואפשר הטעם שהיה בהם הפרש מדרך העולם היינו משום כדי לכוין המיתה שהוא התחלת הסילוק עם הלידה בחודש אחד דהתחלת סילוק הצללים של הנשמות נקרא מיתה. ועוד נראה לי טעם אחר שנעשה בהם הפרש זה הוא לרוב מעלתם דידוע דהסילוק המצוי אצל כל אדם שהוא שלושים יום קודם המיתה לא יסתלק כל הצל בבת אחת אלא יתחלק לשלושים חלקים וכל יום יסתלק ממנו חלק אחד משלושים חלקים והם לרוב חשיבותם כדי שלא ירגישו בסילוק נתחלק לק"ף חלקים ובמשך ששה חודשים שהם ק"ף יום היה מסתלק כל יום חלק אחד מן ק"ף חלקים כדי שלא ירגישו בחסרון כל כך, כן נראה לי בדרך אפשר באופן דיכולים אנחנו להשוות דבריהם לומר מר מדבר בלידת הנשמות ובהתחלת סילוק הצללים של הנשמות מגופם שגם זה נחשב מיתה ומר מדבר בלידת הגופים ומיתת הגופים ממש, והש"ס שקיל וטרי לפי פשט דבריהם דמשמע דפליגי, וכל שקלא וטריא זו היא לפלפולא להגדיל תורה ויאדיר דכן מוכרח לומר גם כן לפי דברי רבינו האר"י ז"ל דסבירא ליה דלא פליגי בבריאת העולם אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. והנה בספר קרניים (מאמר וא"ו בביאור דן ידין) הביא רבינו מהרש"ם ז"ל מספרי המקובלים דאברהם אבינו ע"ה נפטר בטבת ועשו סמך לזה (בראשית טו, טו) 'תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה' ראשי תיבות טֵבֵת יעוין שם. וקשה דלא אתי לא כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע? וראיתי בספר פרשת אליעזר שהוא גם כן ביאור על ספר קרניים הנזכר דיישב זה על פי מה שאמר בספר קרניים עצמו במאמר הקודם לזה שבחודש ניסן כלולים כל החודשים ונמצא שיש בחודש ניסן ימים השייכים לחודש טבת והוא נפטר בניסן ביום השייך לחודש טבת עד כאן דבריו יעוין שם, ולפי דבריו הנזכר יש להשוות דברי רבי אליעזר ורבי יהושע בלידה ומיתה של אבות בהכי דיש לומר גם רבי אליעזר יודה בניסן נולדו ובניסן מתו ומה שאמר בתשרי היינו בימים של ניסן השייכים לחודש תשרי אך באמת זה דוחק ודרך שכתבתי לעיל להשוות דבריהם הוא יותר מרווח. נמצינו למדין לפי דברי רבינו האר"י ז"ל דרבי אליעזר ורבי יהושע לא דברו על בריאת עולם הזה התחתון הגשמי אלא הם מדברים ברוחניות בעולמות למעלה דרבי אליעזר מדבר בחיצוניות העולמות ומודה לו רבי יהושע בזה, אך רבי יהושע מדבר בתיקון פנימיות העולמות ועל זה קאמר בניסן נברא העולם ורבי אליעזר מודה לו בזה, אבל בריאת עולם הזה התחתון הגשמי בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע יודו שהתחלת בריאתו היתה בכ"ה באלול ויום השישי הנזכר במעשה בראשית הוא היה יום ראש השנה שבו נברא אדם הראשון ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה 'זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ' זכרון ליום ראשון. והנה בברייתא השני מביא רבי אליעזר רמז לדבריו אשר דבר בבריאת חיצוניות העולמות מפסוק (בראשית א, יא) 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ' כי ידוע שהעשבים והאילנות הם בחינת חיצוניות וכונתו בזה לומר שהפסוק הזה האמור במעשה בראשית של בריאת עולם התחתון הזה שהיה בחודש תשרי דבר בבריאה של עשבים ואילנות שהם בחינת חיצוניות לרמוז לנו שקודם זה בחינת חיצוניות העולמות הרוחניים אשר למעלה נברא ונתקן גם כן בתשרי, ורבי יהושע שהוא מדבר בפנימיות העולמות עשה רמז לפנימיות בפסוק (בראשית א, יב) 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא' המדבר בדבר המצוי בניסן לרמוז בניסן גם כן היה בריאה ותיקון בעולמות העליונים והוסיף תבלין לדבריו לפרש על תיקון זה שהיה בניסן הוא היה בפנימיות דוקא באומרו דאותו הפרק הוא זמן בהמה חיה ועוף שמזדווגין זה בזה וידוע שהבעלי חיים הם בחינת הפנימיות ובזה עשה אסמכתא לתיקון הפנימיות שנעשה בניסן. נמצא רבי אליעזר ורבי יהושע עשה כל אחד אסמכתא לדבריו שמדבר בעולמות העליונים מפסוקים אלו המדברים בבריאת עולם הזה התחתון הגשמי ושניהם מודים כי פשט המקראות האלה הוא מדבר בבריאת עולם הזה התחתון אשר הם לא דברו בו, ועיין לרבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום דף על דרך עמוד ב' יעוין שם. וכבר כתבתי לעיל דהש"ס שקיל וטרי בדברי רבי אליעזר ורבי יהושע דמשמע דפליגי כל זה הוא בדרך פלפול להגדיל תורה אך באמת הם לא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים וכאשר קבל רבינו האר"י ז"ל מפי אליהו זכור לטוב דלא פליגי.

מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, לְדַעְתָּן נִבְרְאוּ, לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ. פירש רש"י 'לדעתם שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן' עיין שם. ונראה לי על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) 'אין לך כל דבר ודבר נברא בעולם שאין ממונה עליו שר מלמעלה ואמר לו גדל' ולפי זה לאותם המלאכים שבראם תחילה להיות ממונים על כל הפרטים של הנבראים בעולם התחתון שאל מכל אחד ואחד על דבר השייך לו שראוי להיות תחת ממשלתו כפי שורשו ובחינתו. ובזה מובן שפיר מה שאמר 'לְדַעְתָּן' כי המלאך הממונה נקרא דעתו של אותו דבר כי הוא נשמתו והנשמה תכוונה בשם שכל כנודע. ומה שאמר 'לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ' נראה לי בס"ד הכוונה שברא בכל אחד מהם כח המוליד כי בצומח וגם בדומם יש כח המוליד כדי שיוליד דבר אחר ממנו, ואפשר להעמיס זה בפירוש רש"י ז"ל. ונראה לי 'קוֹמָתָן דַעְתָּן צִבְיוֹנָן' למפרע ראשי תיבות 'צֶדֶק' כי בצדק בראם ולזה אמר (משלי ח, ח) 'בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי' דהבריאה היתה באמירה ודיבור. והא דנקיט נִבְרְאוּ בכל חדא וחדא לרמוז שהיו שלשה אלה בכל חד וחד מן הנבראים ממש ולא נקיט כן ארובא דוקא.

(שיר השירים ב, ח) "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים", בִּזְכוּת אָבוֹת "מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת", בִּזְכוּת אִמָּהוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (שמות ג, ד) 'וַיַּרְא הֳ' כִּי סָר לִרְאוֹת' דמשה רבינו ע"ה חשב צריכין לישב במצרים מספר 'סָר' שנים כמנין עשרה הויו"ת [26×10=260] ואמר לו הקב"ה שאין צריכין לישב אלא ר"י שנים כמנין עשרה פעמים אהי"ה [21×10=210] ולכן יצאו ברד"ו שבא להם חירות מן הבינה שהיא סוד אהי"ה. וזה נרמז באומרו 'מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים' כי האבות נקראו הָרִים ודילג קץ [190] שנים שלא הצריכם לישב אלא רד"ו [210] כמנין יו"ד פעמים אהי"ה הרמוז בראשי תיבות אברהם יצחק יעקב וזהו 'עַל הֶהָרִים' הדלוג היה בעבור השם הרמוז באותיות אשר עַל הֶהָרִים. ועוד עשה להם רמז אחר הרמוז באותיות אשר הם סוף שמות האמהות שהם שרה רבקה רחל לאה שעולה מ"ה כמנין שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהגלות היה על ידי התעלמות אות ב' של מלוי וא"ו שנשאר מספר דם [44] והיה יניקה למצרים מזה הדם וכשגאלם האיר והשלים שם מ"ה כולו ובטלה יניקת מצרים וזה נרמז בסופי תיבות שמות הַגְּבָעוֹת שהם האמהות.

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו וְגוֹ' יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ זִיוְתָנִי עוֹלָם נראה לי בס"ד להכי קראו זִיו ראשי תיבות זרוע ימין וגוף כי אברהם אבינו ע"ה הוא זרוע ימין כי אחוז בחסד דרועא ימינא (זוהר ב' קצ:) ויעקב אבינו ע"ה הוא גוף שאחוז בתפארת שהוא גוּפָא כנזכר בפתיחת אליהו זכור לטוב. והנה רש"י ז"ל פירש 'כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן' ונראה דזה דוחק בפשט הלשון דקאמר 'שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ' וגם הכתוב קראו 'חֹדֶשׁ זִו' משמע שהזיו הוא בו ויתייחס אליו ולרבי יהושע הזיו הוא לניסן. ונראה לי בס"ד דכל אדם אף על פי שנולד ויצא שלם מבטן אמו אינו נמנה באמיתות עם החיים ואינו נכלל עמהם אלא עד אחר שלושים יום שיצא מספק נפל ולכן כל שלא חי שלושים יום אינו נפדה ואם מת אין מתאבלין עליו ולכן אף על פי שנולדו בניסן לא נשלמו בלידתם להיות נמנין בכלל הנולדים אלא עד אחר שלושים שיחול זה באייר ולכן האבות שהם זיו העולם כיון ששלמו להם שלושים יום באייר יתייחס הזיו הזה לאייר ולכן חודש אייר נקרא 'חֹדֶשׁ זִו' שלידתם נשלמה בו. ולמאן דאמר שנקרא אייר חודש זיו 'מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ זִיוָא לְאִילָנֵי' היינו כי הפרח יוצא בניסן והוא מכסה גופו של פרי שהוא זיו האילן ובאייר נופל הפרח ונראה גופו של פרי שהוא זיו האילן.

מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד, ז) "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׁרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם". מקשים אם כן מהאי טעמא נמי לימא ' בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק וּבְפֶסַח מֵת'? ונראה לי בס"ד כי יצחק כיון שכהו עיניו קודם מיתתו דלכך נקרא אלקי יצחק בחייו משום דסומא חשוב כמת לכן לא אתמר ביה האי טעמא. אי נמי נראה לי בס"ד דידוע יצחק פרחה נשמתו בעקידה (ילקוט שמעוני וירא קא) שהיתה נשמתו מקודם מסטרא דנוקבא ובאה לו נשמה מסטרא דדוכרא ואם כן בשעת העקידה חשיב מת וחיה כי היה עניינו שוה ממש לחבקוק הנביא ע"ה כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ועל כן יום פטירתו מן העולם אינו תלוי ביום לידתו העקרית שיצא גופו לאויר העולם אלא יהיה תלוי ביום העקידה שבו מת וחיה מחדש וניתן בו נשמה חדשה ויום זה היה ביום כיפור שהוא עשרה בתשרי ואפשר שגם מיתתו העיקרית היתה בתשרי ביום כיפור כי בברייתא שאמר 'בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק' לא פירש ואמר 'וּבְפֶסַח מֵת' ואפשר שהוא נכלל באומרו בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת דקאי גם על יצחק ולא על אברהם ויעקב בלבד.

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם', וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם'? הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. יש להקשות אומרו שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם' לשון יתר הוא זה? ונראה לי בס"ד דאיכא מאן דאמר דסבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם ולא דרשינן מילות שנכתבו ליפוי הלשון וכאן קשיא ליה דתיבת 'הַיּוֹם' אפילו ביפוי הלשון אין לה שחר דגם בלשון בני אדם אין ראוי למנקט הכי וזהו שאמרו שאין תלמוד לומר 'הַיּוֹם' אפילו ביפוי הלשון ואם כן גם למאן דאמר דברה תורה בלשון בני אדם קשה מה תלמוד לומר 'הַיּוֹם' הכא?

"אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" מקשים למאי איצטריך למייתי האי קרא לסיועי לקרא ד'הַיּוֹם'? ונראה לי בס"ד כי הוא רוצה לומר ההשוואה תהיה בשתים דהיינו במספר ימי החודש דהיינו זה בשבעה לחודש וזה בשבעה לחודש וגם השוואה בגוף הימים זה בשבעה לחודש שחל בשבת וזה בשבעה לחודש שחל בשבת ולכן אמר מיום ליום ומחודש לחודש תרתי בגוף הימים ובמספר החודש ומקרא ד'הַיּוֹם' לא משמע תרתי אלא יש לומר דהשוואה תהיה במספר החודש ואפילו שזה היה בשבת וזה היה באחד בשבת ולכן הביא קרא של (שמות כג, כו) 'אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא' דמשמע תרתי כי תיבת את יתיר אלא בתיבת 'מִסְפַּר' בא ללמד השוואה של מספר החודש ובתיבת 'אֶת' בא לרבות השוואה של גוף הימים זה ביום שבת וזה ביום שבת.

תָּנָא אוֹתָהּ שָׁנָה, מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה. אף על גב דעדיין לא נמסר קידוש החודש לתחתונים ומסתמא לא היו מעברים השנה למטה קודם מתן תורה אלא היו מונין כל ימות החודשים בשוה שלשים ושלשים כי רק אנחנו שמונין אחד מלא ואחד חסר צריך לעבר השנה כדי להשוות, מכל מקום נראה ודאי כי בבית דין של מעלה היה נוהג החשבון על פי סדר עיבור השנים והיו תופסים חשבון החודשים כדרך שאנחנו עושים ואם כן היה בחשבונם שנה מעוברת ואחר שניתנה תורה נמסר קידוש החודש ועיבור השנים לבית דין של מטה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה אימתי ראש השנה ויום הכיפורים? ואומר להם נלך לבית דין של מטה.