מסכת ראש השנה דף ל״ג עמוד א׳

ואין חותכים אותו אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות:

סכינא דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה:

תינוקות הוא דלא מעכבין דבעי לחנוכייהו:

הא נשים מעכבין דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף:

בני ישראל סומכין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וגו' וכתיב בההוא ענין וסמך ידו וגו':

סומכות רשות אלמא אף על גב דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למצות עשה שהזמן גרמא:

הא רבי יהודה הא רבי יוסי אומר ר"ת אע"ג דסתם מתניתין כרבי יהודה הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ומעשה רב דהמוצא תפלין (עירובין דף צו. ושם) מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל וההוא עובדא דפרק אין דורשין (חגיגה דף טז: ושם) דהבאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים. ומותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות מן דבר המצוה ההיא ומתעסקות בהן כמו מיכל בת כושי שהיתה גם מברכת ותדע דאמרינן פרק החובל (ב"ק דף פז.) אמר רב יוסף מעיקרא אמרי מאן דאמר הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם במקום דפטור מן הדבר ועושהו אסור מלברך אם כן אמאי עבידנא יומא טבא והלא היה מפסיד ברכות ציצית ולולב ותפילין ומגילה ונר חנוכה וסוכה והבדלה וקדוש היום וברכות של ק"ש שחרית וערבית וכל הברכות כולן ואמרינן בפ' המניח (בבא קמא דף ל.) האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ועוד אמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז:) סומא פטור מלומר ההגדה ופריך מרב יוסף ורב ששת דהוי אמרי אגדתא כל חד וחד בביתיה ומדמוציא אחרים ידי חובתן שמע מינה דמחייבין ומשני משום דקסברי מצה בזמן הזה דרבנן אבל ממה שהיו מברכין לא מדקדק מידי שמע מינה היכי דפטירי שרי לברוכי ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כא.) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה (דף ג. ד.) מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה ומיהו אין כל כך ראיה מסומא לאשה דאע"ג דסומא פטור מדאורייתא מדרבנן מיהו חייב כדמוכח ההיא דערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה דרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים ש"מ דאינהו נמי מדרבנן וכיון דמחייבי מדרבנן יכולין לברך כמו בנר חנוכה וכל מצות דרבנן ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים ידי חובתן במגילה לר' יהודה כדתנן במגילה (דף יט.) אבל יש לדקדק מדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (שם דף כד. ושם) ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה אף על גב דנסתמו עיניו פורס ואמאי והא פוטר רבי יהודה סומא מכל המצות שבתורה בפרק החובל (ב"ק דף פז.) אבל אי מדרבנן חייב ניחא ומש"ה היה שמח רב יוסף במאי דמדאורייתא לא מיפקד ועביד משום הכי היה יכול לברך בכל מצות ויכול לומר וצונו כיון דמחייב מדרבנן כדקאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) היכן צונו מלא תסור אבל אשה אפילו מדרבנן לא מיחייב' אמצות עשה שהזמן גרמא כדמוכח בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) גבי נשים חייבות בקדוש היום דבעי למימרא מדרבנן ופריך עלה [דא"כ] כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן ולענין סוכה מוכח בהדיא בריש סוכה (דף ב:) דאפילו מדרבנן לא מיחייבא היכי אמרה וצונו ומיהו בירושלמי משני שינויא אחרינא אקושיא דרבי יהודה אדר' יהודה דכל שלא ראה מאורות דפריך לה בירושלמי ומשני לה ביושב בבית אופל כך אני אומר היושב בבית אופל לא יפרוס על שמע משמע שר"ל שלא ראה מאורות מימיו שנולד במערה ואינו סומא ובמגילה נמי פריך לה בירושל' עלה דההיא ואין גרסות הירושל' מכוונות לא במכות ולא במגילה ומיהו בגמ' דידן במגילה (דף כד:) לא משמע הכי אלא משמע דמיירי בסומא ממש דמפרש טעמא דר' יהודה משום דאינו נהנה מן המאורות ומפרש ורבנן אית ליה הנאה כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו ואמר לו בני אבוקה זו למה אמר לו כל זמן שאבוקה זו בידי רואין אותי בני אדם ומצילים אותי מן הפחתים ומן הברקנים ובאדם שרואה יפה אלא שנולד במערה ולא ראה מאורות מעולם לא שייך האי טעמא ולפי מה שפי' דסומא חייב מדרבנן ואשה פטורה יש ליתן טעם בדבר דהחמירו רבנן בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה כנכרי דאם פטרת ליה בכל מצות נמצא דאינו נוהג בתורת ישראל כלל אבל אשה אי פטרת לה בכל מצות עשה שהזמן גרמא יש עדיין מצות דמחייבת בהו ור"י ב"ר יהודה מביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא מדאמרינן (מגילה דף כג.) הכל עולה למנין שבעה ואפי' אשה ואפי' קטן ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף צד.) ובריש בכל מערבין (עירובין כז.) ואור"ת דאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה שאפילו ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך תדע במקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אע"פ שכבר ברך בקריאה ראשונה ועוד דאיכא למימר דהא דאשה עולה היינו באמצע שלא היו רגילים לברך כדאיתא בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא כולהו מברכין גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה ומקטן דמברך ברכת המזון אף על פי שהוא פטור אין ראיה לאשה דקטן בא לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא:

תניא נמי הכי מתעסקים בהם שני גרסות כתובים ומתוך פ"ה משמע שכך היה הגירסא מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר בי"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין עד שילמדו אפילו בשבת אלמא לכתחילה אמרי' [תקעו] והדר תני אין מעכבים עיכובי הוא דלא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן זילו תקעו ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' בקונטרס שהגיע לחינוך מתעסקים בהן עד שילמדו וכ"ש שאין מעכבים ודבר תימה הוא האיך יכול לומר דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפילו בשבת והלא אין מצות היום בשופר ועוד דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני אין מעכבים מלתקוע בשבת אבל לכתחילה לא אמאי הא אפילו בהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו ומיהו י"ל לפי' דהאי לכתחילה לא אמרי' להו תקעו היינו דאין צריך לומר להם תקעו דלא מחייב ללמדו כיון דלא הגיעו לחינוך אבל איסורא ליכא ונראה לי איפכא דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבים בשבת אבל לכתחילה לא אמרינן להו תקעו כיון דאיכא איסורא דרבנן ומכל מקום לא מחייב להפרישו דאי לא שבת היה מצות היום בשופר וקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים כלומר שרי להתעסק אפילו בשבת ולאו משום דמחייב להתעסק וגירסא אחרת הכתוב בספרים מוכחא כפירוש זה שכתוב בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט הא בשבת מעכבים הא אמרת רישא אפי' בשבת אין מעכבים ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ואע"ג דתניא ביבמות בפ' חרש (דף קיד.) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש ומניחו זורק ומוקי לה אביי תולש בעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דרבנן כי היכי דלא תפשוט מינה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים מכל מקום שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת כיון דזמנין איכא מצוה בתקיעת שופר ולא דמי לשאר איסורים וכמו שפי' מוכח בריש ערכין (דף ב: ושם) דההיא דמעכבים מתוקמא בהגיע לחינוך דאמרינן התם הכל חייבים בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין התינוקות לתקוע:

ולא עולין לאילן ולא רוכבין כו' ואקשינן השתא לא עולין לאילן שהוא משום שבות דרבנן דתנן אלו הן משום שבות לא עולין לאילן באלו אמרי' דלא פיקוח הגל והעברת התחום שהן איסור מן התורה הוצרך לומר דלא ופרקי הכי נמי קתני אין מפקחין עליו את הגל כלומר לא פיקוח הגל וכיוצא בו שהוא איסור מן התורה אלא אפי' דבר שמשום שבות לא דחי. ואין חותכין אותו כו' אוקימנה הכי אין חותכין השופר בדבר שהוא משום שבות כגון מסר או סכינא וכיוצא בה וכ"ש בדבר שהוא משום ל"ת כגון מגל שהוא עשוי לקצור בו והקצירה היא מאבות מלאכות שודאי אסור אבל אם רצה לתת לתוך שופר מים או יין יתן כאבא שאול דאמר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד הא דתניא אין מעכבין לא את התינוקות ולא את הנשים מלתקוע בי"ט ר' יוסי ור' שמעון היא דאמר נשים סומכות רשות והא דתנן [אין] מעכבין את התינוקות מלתקוע כרבי יהודה דאמר דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.

אבל מתעסקין בהן עד שילמדו א"ר אלעזר ואפי' בשבת. ואסיקנא מלמדין אותן לתקוע אפי' בשבת ודוקא להתלמד אבל שלא להתלמד לא בקטן שהגיע לחינוך.

משום לא תעשה מגלא ראיתי לרב יצחק אבן גיאת ז"ל שכתב, מגלא העשוי לקצור וקוצר דאורייתא. וקשה לי דמה לי אם חתך אותו בכלי שעושין בו בעלמא מלאכה דאורייתא, או בכלי שאין עושין בו מלאכה דאורייתא, הא אין הולכין אחר הכלי אלא אחר המעשה. אלא הכי פירושו שבות סכינא, לפי שאין דרכן לחתוך אותו בסכין והוה ליה כמחתך כלאחר יד וליכא אלא שבות, דליכא איסורא דאורייתא אלא בעושה בכלי שדרכו לעשות בו אותה מלאכה, כדאמרינן בשילהי כירה (שבת מו, ב) גבי גרירת כסא וספסל כל היכא דקא מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר' שמעון מדרבנן, כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי לכתחילה, כלומר וגרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא, דכי אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עג, ב) דחופר תולדה דחורש וחייב, הני מילי בדרבן ומרא וקרדום אבל במטה כסא וספסל לא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, משום לא תעשה מגלא, לפי שדרכן לחתוך אותו במגל ומלאכה גמורה היא.

לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון דתניא דבר אל בני ישראל (ויקרא א, ב) בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. כלומר והאי סתמא ר' יהודה היא דסתם סיפרא ר' יהודה, וכדמפרש עלה דהא בעירובין בריש פרק המוצא תפילין (עירובין צו, ב). והוא הדין דהוי מצי למימר הא ר' מאיר הא ר' יוסי ור' שמעון, דהא מתניתין דאין מעכבין את התינוקות ר' מאיר היא, דסתם מתניתין ר' מאיר היא, ומינה דייקינן בריש פרק המוצא תפילין (שם) דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות, אלא משום פלוגתא דנשים סומכות ואין סומכות מיפרשא התם בסיפרא, ותנא דפליג התם עליהו דר' יוסי ור' שמעון היינו ר' יהודה, משום הכי נקט הכא ר' יהודה. כך נראה לי.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות הסכימה דעת כל הפוסקים כר' יוסי ור' שמעון, משום דר' יוסי נמוקו עמו. וקשיא לי, דמכל מקום הוה ליה סתם מתניתין הכא כר' יהודה, ומחלוקת התם בברייתא והלכה כסתם. ונראה לי, דמתניתין דהכא לא למסתם כר' מאיר ור' יהודה אתיא למימר תינוקות דוקא אבל נשים לא דבפלוגתא לא מיירי, ותינוקות מילתא פסיקתא נקט מידי דכולי עלמא מודו בה. ומיהו אינו מחוור, דמהכא דייקינן בריש פרק המוצא תפילין (שם) דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות, מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין וסתם מתניתין ר' מאיר, אלמא מתניתין דוקא קתני תינוקות ולא נשים, והכא נמי דמוקמינן ליה בפלוגתא דאלמא מתניתין דוקא קתני. ורבינו תם ז"ל הביא ראיה דמעשה רב, דהתם בריש המוצא תפילין (שם) בערובין אמרינן דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים, אע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות. ועובדא נמי דפרק אין דורשין (חגיגה טז, ב) דהביאוהו לעזרת הנשים וסמכו עליו נשים לעשות להן נחת רוח. וכן הסכימו שמותר לנשים לברך על כל המצות עשה שהזמן גרמא ואע"פ שאינה להם אלא רשות, דמכל מקום במצות קא עסקי, וחיובא הוא דלא חייבינהו רחמנא למעבד כאנשים אלא דאי בעו עבדו, וצונו קרינן בהו. ויש שהביאו ראיה מרב יוסף דאמר בפרק החובל (ב"ק פז, א), מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקדינא ועבידנא, ואם איתא דכל היכא דפטור מן המצוה לא מצי מברך, מאי יומא טבא, דלא מצי מברך והיה מפסיד כל הברכות, הבדלה וקדוש היום וברכות של קריאת שמע שחרית וערבית, וכן כל הברכות. ואם תאמר כיון שהוא פטור היכי מברך, דהא ברכה שאינה צריכה היא, ואמרינן בברכות (לג, א) דאיכא משום לא תשא. יש לומר דההיא מדרבנן היא ובכי הא לא אמור, ותדע לך דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, ואי ברכה לבטלה אסורה דבר תורה משום לא תשא אף הוא אינו חוזר ואומר מספק משום לא תשא דדילמא מוציא שם שמים לבטלה. ויש דוחים דליכא ראיה מסומא, דדילמא סומא חייב מדרבנן כיון דבר מינא דחיובא הוא, ואי נמי קטן שמברך משום דאתי לכלל חיוב והלכך מצו למימר וצונו, אבל נשים פטורות לגמרי ואפילו מדרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי נשים חייבות בקידוש היום, דבעי למימר דחייבות מדרבנן, ופריך עלה אם כן כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן, אלמא פטורות לגמרי. ומדאמרינן במגלה (כג, א) הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה, ליכא ראיה, דדילמא התם בעולה באמצע שאינה מברכת, שלא היו רגילין לברך אלא ראשון ואחרון כדאיתא התם בפרק הקורא את המגלה עומד (כא, ב). ועוד דשאני ברכת התורה שאינה משם שנון, שהרי אפילו ברך על התורה או שנפטר באהבה רבה וחזר וקרא בבית הכנסת חוזר ומברך דהכי אתקון דהויא מצוה בפני עצמה, והם אמרו שאפילו אשה כשרה לה. ומכל מקום הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה, דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין. הכי גרסי בסיפרי דוקאני: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, הא גופה קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמודו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עכובי לא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו

, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופירושו, קטן שהגיע לחינוך אין מעכבין מלתקוע ואפילו בשבת, הא למימר להו תקעו לא אמרינן כיון דאיכא אסורא דרבנן, ולא ספינן להו בידים. אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין בהם כדי שילמודו, ואע"ג דאמרינן ביבמות (קיד, א) מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, שאני הכא, דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה דביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת עסקינן, ועוד דקטן שלא הגיע לחינוך הוא, מותר אפילו לומר לו לתקוע כדי שילמוד. וקשיא לי, דהא איסור מדרבנן היא ואם כן אפלו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו, דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש (קיד, א) ואפילו בשהגיע לחינוך, כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) בשמעתין דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו אפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים, אלא כל שהוא צריך לו ממש, וכמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (כט, א), גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר, בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר (אי) [משום] הכי מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה, קא סבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי חנוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. דאלמא אע"ג דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חנוך דדחי ליה לא מקפינן ליה, אלא דמתרצא ליה נמי, דהאי הקפה זו לאו לצורך התינוק היא, ואדרבה אי לאו חינוך ניוול הוא לו וכדאיתא התם, הלכך אי לאו חינוך מצוה לא דחינן דרבנן בידים. ואי נמי אפשר דלא אמרינן הכי בשהגיע לחינוך, וכסברא השנייה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

והא דתנן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע פירשה ר׳ אליעזר אפי׳ בשבת פי׳ בשבת שחל בה ר״ה דאיכא מצות שופר במקום ב״ד ולפיכך הביאה רבינו ז״ל ולפי שהיו נוהגין לתקוע בבית דינו כמו שכתבנו למעלה אבל בשבת דעלמא הסמוכה לי״ט כיון שאין מצות היום הדבר פשוט שמתעכבין דמה לי סמוכה לי״ט או רחוקה הרי ילמדו בו למחר וכן פי׳ בירושלמי א״ר אלעזר מתני׳ בגדול בי״ט של ר״ה שהל להיות בשבת ע״כ (והפרש) [והמפרש] אותו בשבת הסמוכה לי״ט טועה הוא ולישנא דמתעסקין עמהן משמע דבי״ט שמותר בתקיעת שופר לגדולים מיירי והשתא דנהגינן שאין תוקעין בשבת (משום) [בשום] ב״ד מעכבין את התינוקות אפי׳ בשבת שחל בו י״ט:

והתניא מעכבין וכו' עיקר הפי׳ דבקטן שהגיע לחינוך שאביו מצוה עליו לחנכו אין מעכבין בידו כדי שילמוד הואיל ויש מצוה בתקיעתו אבל בקטן שלא להגיע לחינוך שאין שום מצוה בתקיעתו מעכבין על ידו וכן משמע בריש מס׳ ערכין דגר׳ התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אלמא האי מתניתין בקטן שהגיע לחינוך היא שנויה וז״ש בירושלמי שכתבנו למעלה א״ר אלעזר מתניתין בגדול פי׳ גדול קטן שהגיע לחינוך שדינו כגדול לענין שאביו מצווה עליו לחנכו וכ״ת והאיך מעכבין ב״ד בדבר בקטן שלא הגיע לחנוך דהא קי״ל קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו וי״ל דשאני הכא שהוא דבר פרסום ובא ממנו מכשול לרבים שישמעו קול השופר ויהיו סבורין שהוא גדול ושרשאין לתקוע אפילו שלא בב״ד ושלא בזמן ב״ד והיינו דלא אותבינן מינה דיבמות למ״ד קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו ותדע לך דאי לאו הכי אפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב״ד מצווין עליו להפרישו כדמוכח בנדה וע״ז. כתב רבינו ז״ל ואית דאמרי (איכא) [איפכא] פי׳ איכא מרבנן דפרשי איפכא דבקטן שהגיע לחנוך מעכבין ובקטן שלא הגיע לחנוך אין מעכבין שאין ב״ד מצווין להפרישו כשאוכל נבילות ואינו כלום:

אם רצה ליתן לתוכו וכו' פי׳ ואע״פ שמתקנו בכך כיון דלא מעכבי מלתא דהוי עיבדא דחול מותר ומכאן שמכשירין כלי בי״ט או בשבת להדחה אם הוא צריך לו ליומו כיון דלא מנכרא מלתא דהא מדיחין כלים בי״ט אבל בהגעלה או טבילה לא:

סמיכה על הקרבן יש בה סרך תשמיש בעל חיים כמו שביארנו במסכת חגיגה ט"ז ב' שהרי מעין תולדת רכיבה הוא ואעפ"כ נשים סומכות ואע"פ שלא נתחייבו בה וכל שכן שאר מצות שהנשים פטורות שרשאות לעשותן מתורת רשות ומ"מ דוקא שלא בברכה וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים ואם ברכו יש בידם עון ברכה לבטלה וחכמי הצרפתים מתירים אף לברך הותרו במצוה הותרו בברכה שמ"מ רשות של מצוה הוא וכן הורו קצת חכמי גלילות אלו והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמר רב יוסף במסכת קידושין ל"א א' לא מפקידנא ועבידנא אלמא שהיה מברך אע"פ שלא נתחייב ואע"פ שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דוקא במה שכל בני אדם פטורין וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בעירובין צ"ו א' במיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין ובאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ומגדולי המפרשים נחלקו בסמיכה הואיל ויש בה סרך נדנוד עבירה ובציצית בכלאים וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ט"ז ב':

בפרש"י בד"ה הא נשים כו' וכי תקעי איכא בל תוסיף עכ"ל לא ידענא מאי בל תוסיף שייך הכא דלא שייך למימר בל תוסיף אלא בעושה המצוה ומוסיף עליה אבל הל"ל וכי תקעי הוה איסורא דרבנן דבשלא במקום מצוה איכא איסורא דרבנן בתקיעה כדמוכח בר"פ ודומיא דהכא דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר אין בנות ישראל סומכות היינו משום איסור עבודה בקדשים כדמוכח בפרק אין דורשין ולא משום בל תוסיף:

תוס' בד"ה הא רבי יהודה כו' מעיקרא אמרי מ"ד הלכה כר' יהודה כו' עכ"ל ר"ל הלכה כר' יהודה דסומא פטור מן המצות אבל בהא דנשים סומכות רשות ודאי הלכה כר' יוסי והפטור מן המצוה מותר לעשותה ודו"ק:

בא"ד דאסרינן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא כו' עכ"ל לאו מהאי קרא מייתינן ליה התם אלא מדכתיב ליראה את השם הנכבד והאי קרא את ה' אלהיך תירא דרשינן ליה בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח ודו"ק:

בא"ד ומיהו בירושלמי כו' שר"ל שלא ראה מאורות כו' ואינו סומא עכ"ל דהשתא ליכא לדיוקי אבל ראה ונסתמא דפורס דלרבותא נקט שלא ראה מאורות מימיו אף על גב שאינו סומא וק"ל:

בד"ה תניא נמי כו' לכתחלה אמרינן תקעו והדר תני כו' וגירסא אחרת שכתוב בספרים מוכחא כפירוש זה כו' כצ"ל ר"ל שלפרש"י קשה לפי גירסא זו דודאי באיסור דרבנן אין בית דין מצווין להפריש קטן שלא הגיע לחינוך ואמאי קאמר מעכבין וק"ל:

בא"ד ולא דמי לשאר איסורים וכמו שפי' מוכח בריש ערכין דההיא דמעכבין כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל ההיא דמעכבין האי לישנא דאין מעכבין דקתני בסיפא ועוד י"ל כמשמעו לפי גירסא אחרת דההיא דמדיוקא דאין מעכבין ביו"ט הא בשבת מעכבין וק"ל:

בפרש"י בד"ה הא נשים מעכבין כו' וכי תקעי איכא בל תוסיף כתב מהרש"א ז"ל דלא ידע מה בל תוסיף שייך הכא ול"ש לומר בל תוסיף אלא בעושה המצוה ומוסיף עליה וטפי הו"ל לפרש דכי תקעי הוה איסור דרבנן מצד התקיעה עצמה כו' ע"כ תמצית לשונו. ועמדתי משתומם על דברי מהרש"א ז"ל היאך נעלם ממנו סוגיא ערוכה דריש פ' המוצא תפילין דכולה פשטא דסוגיא דהתם משמע דאיירי לענין בל תוסיף בנשים למ"ד דהן סומכות רשות וכן פרש"י שם להדיא ואף שהתוספות הקשו שם ג"כ על פרש"י ופירשו כמו שכתב מהרש"א ז"ל כאן מ"מ אין כאן מקום קושיא על פירש"י ואדרבא התוס' גופייהו שם בפ' המוצא תפילין מסקו בדבריהם דהא דלא שייך בל תוסיף בנשים היינו משום דקי"ל דאין עובר בבל תוסיף אלא בזמנו ולגבי נשים לעולם כשלא בזמנו דמי ע"ש בדבריהם א"כ לפ"ז הא משמע לעיל בס"פ ראוהו ב"ד דהך מילתא דמצות אין עובר עליהם אלא בזמנם אינן אלא דברי רבא דא"ל לאביי שאני אומר כו' מצות אינו עובר כו' וא"כ לפ"ז אביי דמקשי לעיל אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה מוכח להדיא דלית ליה האי סברא אם כן לאביי וודאי שייך בל תוסיף בנשים וכיון דהכא בשמעתין אביי גופא הוא דקאמר הא ר"י אם כן משמע להדיא דטעמא דמ"ד אין סומכין וודאי משום בל תוסיף הוא. ויותר יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שהוא בעצמו האריך בענין זה בר"פ המוצא תפילין בפרש"י ובלשון התוספת והיאך שכח מאי שמשמשו ידיו:

בתוס' בד"ה הא רבי יהודה כו' אומר ר"ת אע"ג דסתם מתני'כר"י הלכה כר"י דנימוקו עמו ומעשה רב דהמוצא תפילין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על שיטת ר"ת בזה דמה שכתב דהלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו דאפ"ה סתם משנה עדיף כדאשכחן בדוכתי טובא דהלכה כסתם משנה אע"ג דר"י פליג בברייתא ומה שהביא ראיה מהמוצא תפילין וממיכל בת שאול כבר כתבו התוס' גופייהו שם פרק המוצא תפילין דבפסיקתא איתא דמיכל בת שאול ואשתו של יונה מיחו בהן החכמים. ויותר יש לתמוה במה שהביא ר"ת ז"ל ראיה ממעשה דפ' אין דורשין דמהתם אדרבא איכא ראיה איפכא דהא קאמר בהדיא דסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים ומקשינן התם בגמ' כיון דסמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים ומסקינן דאמרינן להו אקפו ידייכו וא"כ משמע להדיא שלא היו סומכות כלל כיון דסמיכה בכל כחו בעינן והם לא עשו אלא אקפו ידייהו בלבד כדמקשינן התם להדיא בגמרא ותיפוק ליה דאינה לסמיכה כלל וא"כ הביא ר"ת ראייה מעשה לסתור והנראה לענ"ד בזה דר"ת סובר ג"כ דלא כשיטת רש"י שכתב דעיקר פלוגתא דסמיכה היינו משום בל תוסיף אלא כשיטת ר"י בפרק המוצא תפילין דעיקר פלוגתא דסמיכה אינו אלא משום שיש בו צד איסור דאפילו באקפו ידייהו נמי מחזי כעבודה בקדשים וכ"נ מלשון תוספות בחגיגה שהביאו הא דנשים יכולות לברך בשם ר"י והא דמדמה הש"ס בכמה דוכתי מהך מילתא דסמיכה לשאר מצות היינו משום דבתפילין נמי איכא צד איסור שהנשים אינן יודעות ליזהר ה"ה לענין תקיעה דהכא יש בו צד איסור שבות א"כ מייתי ר"ת נמי שפיר ראייה מההיא מעשה דמיכל בת שאול ומההוא מעשה דפ' אין דורשין דלא חיישינן לצד איסור אלא אכתי הך פסיקתא שהביאו תוספות מהמוצא תפילין צ"ל דר"ת לא שמיע ליה:

מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך דלאביי דהכא בשמעתין ודאי שייך בל תוסיף בנשים כדפרישית בסמוך דמה שכתבו התוס' בפרק המוצא תפילין דלא שייך בל תוסיף בנשים משום דהוי לגבייהו כשלא בזמנו דקי"ל דבעי כונה והך סברא דווקא לרבא הוא דאית ליה אבל לאביי דמקשה לעיל בסוף פרק ראוהו ב"ד אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה דלית ליה הך סברא לחלק בין בזמנו לשלא בזמנו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמייתי הש"ס הכא הך מילתא דנשים סומכות רשות אמתני' דאיירי בתקיעה דלמא לעולם דמתני' אפילו רבי יוסי מודה דמעכבין בנשים לתקוע משום בל תוסיף והא דקאמר רבי יוסי נשים סומכות רשות היינו משום דאמרינן אקפו ידייכו שלא שייך בל תוסיף כיון דאינה לסמיכה כלל ויש ליישב בדוחק:

מיהו בעיקר הפסק של ר"ת דנשים רשות בכל המצות ומותרות לברך כבר הארכתי בחדושי ברכות בסוגיא דנשים ועבדים פטורות מתפילין ובהא דנשים חייבות בקידוש היום שם ביארתי לנכון לקיים עיקר הפסק של ר"ת דהוא מעשה בכל יום ע"ש ובקונטרס אחרון ומה שכתבתי שם הוא מפתח גדול בכל דברי התוס' כאן בזה הדיבור:

וכל מה שכתבתי בזה הוא לפי שיטת התוספות בפרק המוצא תפילין אמנם לענ"ד נראה לפרש בדרך אחר דממילא רווחא שמעתתא אליבא דפסק הלכה והיינו על דרך שכ' הרשב"א ז"ל בשמעתין בתחילת דבריו דסתם מתני' דהכא לא מיקרי סתמא כיון דהך מלתא דתינוקות לא שמעינן אלא מדיוקא אלא שהרשב"א בעצמו לא ניחא ליה בהכי כיון דבפרק המוצא תפילין מסיק בגמרא להדיא דמתני' דוקא קתני תינוקות ולא נשים ולענ"ד משום הא לא איריא כיון דע"כ לאביי דהכא סובר כמ"ד דלא בעינן סמיכה בכל כחו דאי ס"ד דבעינן סמיכה בכל כחו ובנשים אמרינן להו אקפו ידייכו ואין שם סמיכה עלייהו כלל וא"כ לא מייתי ראיה מהא דר"י אמתני' דתקיעה וכדפרישית דהתם לא שייך בל תוסיף כיון דאין שם סמיכה עליה משא"כ בתקיעה אפשר דר"י נמי מודה דאיכא בל תוסיף אע"כ דלאביי לא בעינן סמיכה בכל כחו וכל הסמיכות היו בהקפות ידים שלא לעבוד עבודה בקדשים. נמצא דלפ"ז וודאי לאביי הלכה כר' יוסי דבנשים ליכא בל תוסיף ומעשה רב וכיון דאשכח אביי דכל בל תוסיף לגבי נשים תליא בפלוגתא דרבי יוסי ור"י ממש מש"ה מתרץ לרומיא דמתני' וברייתא לענין תקיעה בפלוגתא דהנך תנאי ממש משא"כ לדידן דקיי"ל בפרק אין דורשין דסמיכה בכל כחו בעינן ומה שהנשים סומכות היינו באקפו ידייהו שאין שם סמיכה עליה כלל וא"כ לא דמיא כלל לשאר מצות בנשים וכיון דלא מצינן לאוקמי רומיא דמתני' וברייתא כתנאי דהא לא דמיא כלל ע"כ מפרשינן דליתא להך דיוקא דהא נשים מעכבות ואפ"ה א"ש טובא הא דאמרינן בפרק המוצא תפילין דמדיוקא דמתני' דהכא שמעינן דר"מ לא סבר לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות דודאי לפי מאי דמקשה התם שפיר משני דהא עיקר סברת המקשה דהתם דבעי למימר דלעולם ר"מ מצי סבר דשבת מצות עשה שהזמן גרמא הוא והא דשייך הוצאת תפילין לענין שבת בנשים היינו משום דר"מ ס"ל כמ"ד נשים סומכות רשות וא"כ ע"כ סבר המקשה דכל מצות עשה שהזמן גרמא לענין נשים תליא בפלוגתא דסמיכה. ואם נאמר דתקיעה לא דמי לדרבי יוסי משום דרבי יוסי גופא לא איירי אלא לענין סמיכה לחוד דלא הוה אלא באקפו ידייהו שאין שם סמיכה עליה כלל וליכא בל תוסיף ולשיטת התוספת נמי אפשר דליכא צד איסור כלל באקפות ידייהו א"כ תקיעה נמי לא שייך בפלוגתא דרבי יוסי דרבי יוסי גופא נמי מודה דאסור ולפ"ז שפיר משני דא"א לומר כן דאס"ד דלענין תפילין סבר כרבי יוסי א"כ לענין תקיעה נמי סבר כר"י דמ"ש תקיעה מתפילין הא בתרווייהו שייכי בל תוסיף לפי' רש"י ולשיטת התוספות משום דאיכא צד איסור בכל חד מינייהו א"כ לפ"ז הו"ל למיתני במתני' דהכא דאפילו בנשים אין מעכבין לתקוע לאפוקי מדרבי יהודה דאסור בסמיכה אפילו באקפות ידיהו א"כ כ"ש דאסור בתקיעה. נמצא דממ"נ א"א לומר דטעמיה דר"מ בתפילין הוה משום דרבי יוסי. וכ"ז בסוגיא דהתם משא"כ לפי האמת דקי"ל סמיכה בכל כחו בעינן והאי דאקפות ידים לא מיקרי סמיכה כלל א"כ ע"כ דליתא להך דיוקא דדייקי מעיקרא הא נשים מעכבין דלעולם א"ל דאין מעכבין כיון דלא אשכחן פלוגתא בהך מילתא כלל. ועיקר שקלא וטריא דהכא היינו אליבא דאביי כדפרישית כן נ"ל נכון וברור בעז"ה יתברך ליישב עיקר הפסק והמנהג דנשים מקיימות מצות עשה שהזמן גרמא ומברכין עליה ודו"ק היטב:

בד"ה תניא נמי הכי מתעסקין בהם כו' ומתוך פי' הקונטרס משמע כו' ודבר תימא הוא כו' והלא אין מצות היום בשופר עכ"ל. נראה שהתוספות בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל דיש צד איסור תקיעה למי שיצא כבר ידי חובתו ואפילו בחול וכ"ש בשבת משא"כ לפמ"ש לעיל דף ל' בלשון התוס' בד"ה וביבנה ובכל הסוגיא דלשיטת רש"י אין כאן צד אסור כלל אלא דאדרבה עיקר המצוה שלאחר שתקע הש"ץ כל יחיד ויחיד היה תוקע בביתו וכמו שהארכתי שם וכתבתי ג"כ שהיא שיטת הגאונים. וא"כ לפ"ז יפה פי' רש"י כאן דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקין אפילו בשבת דודאי מצות היום בשופר באותן המקומות ובאותו הזמן שהיו תוקעין בשבת ובזה נתיישב' ג"כ קושיא השניה שהקשו התוס' וכתבו דגבי קטן שלא הגיע לחינוך דקתני אין מעכבין אמאי הא אפילו בהגיע לחינוך שרי כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין כאן מקום קושיא כלל דאדרבא מעיקר הסברא י"ל כן דבקטן שהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כיון דמצות היום בשופר משא"כ בלא הגיע לחינוך כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל:

גמ' ואין בנות ישראל סומכות עיין מנחות דף צג ע"ב תד"ה ידו:

תוס' ד"ה הא ר"י וכו' ומותרות לברך על מ"ע שהז"ג עיין בהגהת אשר"י ספ"ג דסוכה:

בא"ד דאע"ג דסומא פטור מדאורייתא מדרבנן מיהא חייב עיין מגילה דף כד ע"א תד"ה מי שלא ראה: