מסכת ראש השנה דף ג׳ עמוד א׳

אלא וייראו נתגלו:

כדריש לקיש כי גוע נתינת טעם הוא לדבר שלפניו נתגלו העדה לפי שגוע אהרן שלשון כי בד' לשונות משמש במקרא פעמים בא במקום אם פעמי' בא במקום דילמא שמא פעמי' בא במקום דהא שנותן טעם לדבר פעמים בא במקום אלא וסותר את דבור שלפניו כי יהיה להם דבר (שמות י״ח:ט״ז) כי תפגע (שם כג) כי יקרא קן (דברים כ״ב:ו׳) כולן לשון אם הם וכן כי תבאו (שמות יב) כי תלכון (שם ג) כי תכלה (דברים כו) כי תשא (שמות ל) וכל המשמשין במקום כאשר ובמקום אשר כולן לשון אם הם שמצינו בכמה מקומות אם משמש לשון כאשר ולשון אשר כמו ואם יהיה היובל (במדבר ל״ו:ד׳) שהרי בודאי יהיה ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב׳:י״ד) הרי זה וכאשר תקריב שהרי חובה הוא וכן אם כסף תלוה (שמות כ״ב:כ״ד) אם יבלענו ממקומו (איוב ח׳:י״ח) המדבר בשלות רשעים דילמא כגון כי תאמר בלבבך (דברים ז׳:י״ז) שמא תאמר רבים הגוים האלה לא תאמר כן לא תירא מהם כי תאמרו מה נרדף לו (איוב י״ט:כ״ח) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא כ״ה:כ׳) כי תראה חמור שונאך וחדלת (שמות כ״ג:ה׳) (כי תראה והתעלמת) והרבה כאלו לשון שמא הן לא צחקתי כי יראה (בראשית י״ח:ט״ו) ה"ז לשון דהא לפי שיראה ויאמר לא כי צחקת (שם) ה"ז לשון אלא כי גוע אהרן כשאתה קורא וייראו הרי זה לשון דהא הודו לה' כי טוב (תהילים קי״ח:א׳) שהרי טוב לא תקפוץ את ידך וגו' (דברים ט״ו:ז׳) אלא פתוח תפתח:

סייח עייר בן סוס:

ערוד חמור הבר:

ואימא אב ואימא אדר דכל חדשים שבין אב לשבט פקע לן לעיל מדקאי באב וקרי ליה שנת ארבעים כו':

מאי שני דהדר כתב פעם אחרת בקרא בשני מהכא שמעי' דשני לירח שמונין בו למלכים:

שני בחדש בהדיא הוי כתיב ביה כדכתיב בכמה מקומות באחד לחדש וכתיב בשנה השלישית בעשור לחדש:

שני בשבת לא אשכחן דכתיב ביה קרא דהדר ביה קרא בשני:

וישמע הכנעני מלך ערד במדרש אמרינן דהיינו עמלק כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור כסות ולשון שינה היות כמלך ערד אבל מ"מ דייק שפיר דהוה סיחון קיים מדשינה עמלק עצמו לבא כדמותו ונראה דמההוא דמסעי קא דריש דאי מההוא דחקת הא מפרש דשמע כי בא ישראל דרך האתרים ורש"י לא דק בפי' חומש:

אלא וייראו כדר"ל כלומר שנתגלו לפי שמת אהרן והיינו בלשון דהא דאי אמרת וייראו לשון ראייה אין מתיישב לפרש האי כי בשום [אחד] מהנך בארבע לשונות מיהו קשיא דילמא לשון כאשר כלומר ויראו כאשר גוע אהרן כמו ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו (בראשית נ׳:ט״ו) ויראו פלשתים כי מת גבורם (שמואל א י״ז:נ״א) ושמא אין מתישב כאן כמו בהני והא דמפרשינן קראי בלשון כאשר כמו כי בא סוס פרעה (שמות ט״ו:י״ט) כי תרבו ופריתם (ירמיהו ג׳:ט״ז) אין זה לשון חמישי כדפירש בקונטרס דכי תבא וכי תלכון כי תשא כי תכלה וכל המשמשין בלשון כאשר לשון אם הם משמשין שמצינו בכמה דוכתי אם משמש בלשון כאשר כמו ואם יהיה היובל הרי זה כאשר יהיה שהרי ודאי יהיה וכן ואם תקריב מנחת בכורים ה"ז כאשר תקריב שהרי הוא חובה ומה שפי' כאן בקונטרס כל המשמש בלשון אשר לשון אם הם לא יתכן ובסוף המגרש (גיטין דף צ.) פירש בקונטרס שהם לשון דהא וכן עיקר:

אי דילמא אלא דהא כי ימצא כי יקרא כי תראה כי תפגע כולם ל' אם הם וכן רובם כי תאמר בלבבך אין שייך לפרש בלשון אם דהוה משמע לשון אם תאמר לא תירא הא אם לא תאמר תירא וע"כ לשון דילמא הוא כלומ' שמא תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' לא תאמר כן וכן כי תאמר מה נרדף לו וכי תאמרו מה נאכל כי תראה חמור שונאך כי גוע אהרן דמשמע לשון דהא והיינו לשון אשר:

ערד שמו ופשטיה דקרא ערד שם המדינה או שם עירו:

וקאי באייר וקרי ליה שנה השנית ואין לומר דקרא דאייר להקמת המשכן הוא דקחשיב ולעולם ר"ה אייר דאמר שנה השנית לג"ש כדאמר לעיל גבי שנת מ' ושנת כ' ומיהו הוה מצי לאתויי קרא דפרשת במדבר סיני ולא הוה צריך לגזרה שוה זו דמפרש ביה קרא באחד לחדש [השני] בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (במדבר א׳:א׳):

שני בשבת לא אשכחן והא דכתיב ויהי בוקר יום שני (בראשית א׳:ח׳) מפרש בירושלמי אין למדין מברייתו של עולם כלומר דלאו אשבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:

תניא כוותיה דר' יוחנן לאו לאפוקי דר' אלעזר דהא מייתי נמי דר' אלעזר בהך ברייתא ובקרא דר' אלעזר לא סגי דהוה אמינא דלשלמה ודאי הוי שני לירח שמונין לו למלכותו לפי שעמד בניסן אבל לשאר מלכים לא להכי צריך נמי דמקיש ליציאת מצרים:

מכלל דניסן לאו ראש השנה אע"פ שיש כמה חדשים בין ניסן לתשרי שיש לומר שהם ראש השנה מ"מ הואיל דאפיקתיה מניסן אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוה ראש השנה לכמה דברים לשמיטין וליובלות:

שמע כי מת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו'. אחרי הכותו את סיחון ש"מ אחר מיתתו של אהרן זה המעשה. וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים ש"מ דראש השנה שמונים ליציאת מצרים לאו תשרי הוא.

ואימא ר"ה אייר ודחינן לא ס"ד כו' ואימא סיון ודחינן לא ס"ד כו'.

ואקשינן ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולמה הניח אלול ותשרי ומרחשון וכסליו וטבת לפי שבפי' דחאם המקרא הוא שאמרנו מדקאי באב במיתת אהרן וקרי לה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת ארבעים ש"מ כי מאב ועד שבט אין אחד מהן ר"ה. שאילו היה אחד מהן ר"ה בארבעים ואחת הוה ליה למכתב אלא ודאי בהני כולי (האי) ליכא לספוקא בחד מינייהו דהוא ר"ה ובתמוז ובאב ובאדר לא מצא פסוק לדחות.

ואמר ר' אלעזר מהכא ויחל לבנותו בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו.

מקיש שני בתרא לשני קמא מה שני קמא חדש אף שני בתרא חדש ש"מ. מדאייר הוא חדש שני שמונין בו למלכותו ר"ה למלכותו ניסן.

תניא כוותיה דר' יוחנן מנין למלכים שאין מונין להן אלא מניסן שנא' ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו'.

אמר רב חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן דכתי' דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו [שנת עשרים] וגו'.

ואם איתא בחודש השלישי בשנה השנית מיבעי ליה בכולה שמעתין לא איסתפקא להו אלא כולי חודש, כלומר שיהא ראש חדש אייר או ראש חודש סיון או שאר ראשי חדשים ראש לשני המלכים או לשנים, אבל לאמצע חדש לא איסתפקא להו כלל, לפי שאין חדש נחלק לשתי שנים, ואפילו סיון ותשרי וניסן שיש להם רגלים באמצען, אפילו כן רגל שבהן פשיטא להו דלא עשאוהו ראש לא לשנים ולא לשני המלכים, לפי שאין חדש נחלק לשתי שנים. ואע"פ שעשו אמצע חדש ראש לרגלים, היינו משום דעל כרחין בל תאחר ברגלים תלייה רחמנא. וט"ו בשבט נמי שעשאוהו ראש השנה לאילן, היינו נמי משום דעל כרחין באילן בתר חנטה אזלינן והיא תליא ברוב גשמי שנה. הילכך על כרחין חצי שבט ראש להן.

מאי לאו שני לירח שמונין בו למלכותו ואם תאמר ואכתי מאי הוי דילמא משום דשלמה עמד בניסן, ובשלמא לעיל (ראש השנה ב, ב) דייק מהיקישא מדאצטריך למכתב לתרין, כלומר ליציאת מצרים ולמלכות שלמה, שמע מינה לאקושינהו, אלא הכא דילמא משום שכן היה מעשה דבניסן מלך. ויש לומר אם כן בשני למה, שהרי כבר כתב בחדש השני להשמיענו באיזה חודש מחדשי השנה, וכתב נמי בשנת ארבע למלכותו לדעת באיזה שנה [למלכותו], שני (למלכותו) למה לי, אלא לאשמועינן בעלמא דשני לחדשים היינו שני לשני המלכים אע"פ שאינו שני לשני העולם דמתשרי מנינן. כך נראה לי.

שני בשבת לא אשכחן דכתיב ירושלמי (ר"ה פ"א, ה"א): או אינו אלא שני בשבת לא מצינו חשבון זה מן התורה, והכתיב (בראשית א, ח) ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, אין למדין מבריאת העולם. פירוש שלא מנה שם שני לשבת אלא שני לעולם אי נמי להשמיע מה נברא ביום שני להבדילו ממעשה יום שלישי, וכן כולן.

תניא כותיה דר' יוחנן ולאו לאפוקי מדר' אלעזר דהא אי אפשר בלא קרא דר' אלעזר, ובברייתא נמי משום קרא דר' אלעזר מסיק לה. אלא לומר דממקום שבא לו ר' יוחנן בשקלא וטריא שלו כך תנו לה בבריתא.

מדקאי בכסלו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא. פירוש, וכיון דאפיקתיה מניסן כשאר המלכים קבע לו שנה כשני העולם בתשרי.

וישמע הכנעני וכו' פי׳ בתוס׳ דתרי קראי נינהו חד בפ׳ חקת דכתיב וישמע כו׳ ולא דרשינן ההוא קרא דהתם כתיב דשמע כי בא ישראל ואידך קרא דרשינן דכתיב בפ׳ מסעי וישמע וכו׳ דההוא קרא לא כתיב מה שמועה שמע ועל כרחיך הוא מיתת אהרן לעיל מיניה הוא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד:

כדר״ל וכו' פי׳ בלשון אם ואם גופיה משמש בב׳ לשונות חד בלשון ספק כלומר כשיהא כך וזה רוב אם שבתורה כמו כי תפגע כי יהי׳ להם דבר כשיהי׳ או אם יהי׳ וחד שהוא על ודאי כמו אשר כמו אם יהי׳ היובל אם כסף וזה ג״כ שכל כי בתורה משמש בלשון אשר וכן נמצא לשון אשר משמש בלשון אם אשר נשיא נמצאת אומר כי אם וכי ואשר משמש כל אחד מהם בלשון ספק ובלשון ודאי כמו אשר:

דילמא פי׳ כמו כי תאמר בלבבך שפירושו שמא תאמר כי אם אתה מפרש אותו בלשון אם כשתאמר בלבבך לא קאי עליה שפיר מאי דכתיב בתריה לא תירא מהם:

אלא כמו ותאמר לא כי צחקת לא כן אלא כן וכן בתלמוד הרבה לא כי:

דהא פי׳ לשון נתינת טעם כמו לפי לא צחקתי לפי שיראה הילכך כשאתה מפרש כי גוע אהרן אינו נדרש יפה עם כל אחד מהם אלא כלשון דהא שנותן טעם למה נראו העדה לפי שגוע אהרן והא (דתנן) ויראו אל תיקרי אלא וייראו לומר שענינו כמו וייראו כלומר ראו זה את זה מגולין וזהו שתרגם אונקלס וחזו כל כנישתא ארי מית אהרן יישב פשוטו של מקרא ואם תתרגם ואתחזי אז יש לך לתרגם דהא מית אהרן וכמו שכתב רש״י בפי׳ החומש:

והאי דמקשי ואימא אייר ואימא סיון ק״ל אמאי לא משנינן דכיון דאפקיה מתשרי אוקמיה אניסן כדאמר לקמן כיון דאפיקתיה מניסן אוקמי׳ אתשרי וי״ל דהתם הוא דאיכא לאוקמי׳ אתשרי (וזהו) [שזהו] ר״ה לכמה דברים וגם לבריאת עולם לדעתו של ר׳ אליעזר אכל הכא גבי ניסן דלא עדיף מסיון ואייר דהא לא הוי ר״ה אלא למלכים דבעי׳ למימר דאלו לרגלים בט״ו הוא ליכא טעמא לאוקמי לניסן טפי משאר חדשים:

מדקאי בניסן וקרי ליה שנה שנית וכו' קשה מנלן דליציאת מצרים הוא דהא לא כתיב יציאת מצרים בחד מיניהו וי״ל דהא כתיב קרא אחרינא בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים בפ׳ במדבר א״נ דקרא קמא דהוקם המשכן פשיטא דליציאת מצרים מנינן דעד השתא לא מנינן להקמת משכן דכן יליף שנית שנית בג״ש:

לא ס״ד דכתיב בחודש השלישי ואם איתא בשנה השנית מבעי ליה פי׳ אבל בשנה הראשונה לית ליה למכתב דהא כל כמה דלא כתב שני׳ פשיטא דראשונה היא:

גמ' בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש נעלה וגו' כו' וכתיב ויעל אהרן וגו' וכתיב בארבעים שנה בי"א גו' וכתיב אחרי הכותו גו' כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כדר"ל כו' כי תראה והתעלמת כו' עכ"ל אין זה פסוק בשום מקום לא תראה והתעלמת כתיב בפ' תצא וע"ש:

תוס' בד"ה וישמע כו' כסות ולשון שינה כו' עכ"ל לא ששינה שניהם אלא הלשון שינה מן הכסות שהיה מלבוש עמלק והלשון כנעני שלא ידעו ישראל להתפלל מאיזה עם הוא וכפרש"י בחומש ע"ש:

בא"ד ורש"י לא דק בפי' החומש עכ"ל בת"י אינו ומהר"ן בביאוריו כתב ליישב זה ע"ש:

בד"ה אלא וייראו כו' לשון ראיה אין מתיישב כו' כלומר ויראו כאשר גוע אהרן כמו כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ויש ליישב קושייתם דהתלמוד דקדק כן דאם לא כן הוה ליה למימר וישמעו כל העדה וגו' שהרי לא ידעו שמת אלא מפי השמועה ששמעו ממשה ואלעזר וכה"ג כתב המזרחי שדקדק במדרש לומר שהראוהו מת מוטל במטה וק"ל:

בא"ד ואם יהיה היובל הרי זה כאשר יהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה או דלמא כו' כי יקרא כי תראה כו' וכן כי תאמרו מה נרדף לו כו' כי תראה חמור כו' כצ"ל האי כי תראה קמא שהביאו בלשון אם לא ידענא מאי קרא שהרי כי תראה חמור וגו' הביאו לבסוף בלשון דלמא וכפרש"י בשמעתין ואולי שהוא קרא דישעיה כי תראה ערום וכסיתו דההוא יש לפרשו מלשון אם אבל בפ' המגרש הביא רש"י כי תראה חמור מלשון אם וצ"ע שם:

בד"ה וקאי באייר כו' באחד לחדש השני בשנה השנית גו' כצ"ל:

בתוספות ד"ה אלא וייראו וכו' מיהא קשיא דלמא לשון כאשר וכו' ושמא אין מתיישב עכ"ל. ולענ"ד הטעם הוא פשוט דבשלמא גבי ויראו אחי יוסף כי מת אביהם נמשך הל' שפיר דכאשר שמו על לבם מיתת אביהם אמרו לו ישטמנו אבל מקמי הכי אף שהיה להם לחוש משטימת יוסף אפ"ה לא היו מתייראים שהיה אביהם חי וכן גבי ויראו פלשתים אף שמלחמה היו מבקשים אפ"ה לא היו מתייראים שהיו באים בבטחון בנצחונו של גלית משא"כ הכא דקאמר ויבכו אותו כל בית ישראל מלתא דפשיטא הוא שלא בכו כ"א על מיתת אהרן וא"כ כיון דכבר כתיב וימת אהרן מה היה המקרא חסר לומר ויבכו אותו ולמאי איצטריך לומר ויראו כי גוע אע"כ דא"ת ויראו אלא וייראו וזה ברור וק"ל:

בגמרא ואימא ר"ה אייר וכו' מדקאי בניסן וקרי ליה שנה שנית וקאי באייר וכו'. יש מקשים דמעיקרא הו"ל לאתויי מקרא דבחדש השלישי ואי ס"ד דר"ה אייר בשנה השנית מיבעי ליה ולענ"ד לק"מ דהתינח למאן דס"ל יום א' בשנה חשוב שנה א"ש דאי ס"ד ר"ה אייר א"כ מאייר שאחר יציאת מצרים התחיל השנה השנית משא"כ למאן דס"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה דהכי קי"ל א"כ הא דמקשה ואימא ר"ה אייר היינו שהתחילו למנות שנה ראשונה דהנך ט"ו יום דמיציאת מצרים עד אייר לא עלתה להם שנה אם כן לא מוכח מידי מקרא דבחדש השלישי אבל לענין סיון משני שפיר ותדע דהכי הוא דאלת"ה אמאי איצטריך כלל לומר מדקאי בניסן וכו' דהא מהאי דבחדש השני נעלה הענן לחוד הוי מצי לאתויי דאי ס"ד ר"ה אייר דהיינו שנה שנית א"כ ההיא דנעלה הענן מעל המשכן ע"כ בשנה השלישית היה דהא הקמת המשכן ונעלה הענן ודאי לא היה קודם מ"ת אע"כ דעכשיו סבר דאייר שאחר יציאת מצרים הו"ל שנה ראשונה דהיינו למ"ד שלשים יום בשנה חשוב שנה. ועפ"י דברינו אלה נתישבה קושיית התוספות דלא הוה מצי לאתויי מקרא דבאחד לחדש השני דאיכא למידחי דההיא הוה קודם הקמת המשכן והיינו תחלת השנה והקמת המשכן היה בניסן שאחריה דהיינו סוף שנה שניה שכן נראה מסדר הכתובים ואע"ג דבההיא דאחד לחדש השני כתיב בהדיא וידבר ה' אליו מאהל מועד אכתי הוי מצי למידחי מנ"ל דההוא אוהל מועד אמשכן קאי דלמא על אותו אוהל מועד שעשה משה לאחר מעשה העגל איירי כדכתיב קרא בהדיא ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה וקרא לו אוהל מועד ומשם היה הדיבור מתיחד עמו קודם הקמת המשכן וכמבואר בל' המכילתא שאביא בסמוך אההיא קרא גופא מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן מאהל מועד נאמר לו להקים האהל וע"כ אאהל מועד דקודם הקמת המשכן קאי. וממילא דלא הוי קשה נמי הא דמקשה הש"ס בפסחים ונכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב בחודש השני דלפ"ז כל הכתובים נאמרו על הסדר ועוד דלכאורה נראה שמאותו מנין שנמנו מאייר בשנה השנית מזה היה כסף הפקודים שנעשה המשכן ולא נצטרך לומר שנמנו ב' פעמים במנין שוה כמ"ש רש"י בפי' החומש פ' כי תשא ובשלמא למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה וא"כ תיכף באייר אחר יציאת מצרים התחיל שנה השניה א"כ תו לית לן למימר דההיא אוהל מועד היינו אותו שעשה משה לאחר העגל דהא לא נעשה אלא בחדש תמוז כדמוכחי קראי אבל למ"ד ל' יום בשנה ודאי דאיכא למידחי כדפרישית משו"ה הוצרך לאתויי מקראי דהקמת המשכן גופייהו דמוכח ממ"נ דר"ה לאו אייר מדקאי בניסן וכו'. ולפ"ז הא דמקשה הש"ס בפסחים ונכתוב ברישא דחדש ראשון היינו דוקא לפי המסקנא דמניסן מנינן וא"כ ע"כ דהקמת המשכן בניסן בשנה השנית היה קודם לאייר דמנינן חומש הפקודים וכן פרשת פסח דשנה השנית נמי היה קודם אייר א"כ מקשה שפיר ודו"ק:

ועפ"י הדברים האלה נתיישב לי לשון הספרי בפרשת בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח בגנותן הכתוב מדבר וכו' ללמדך שהיו מונין ליציאת מצרים והוא תמוה ולמאי דפרישית א"ש דהא בגנותן לא ידעינן אלא מדלא פתח הספר בזו ואי לאו דליציאת מצרים היו מונין מניסן א"כ היה באפשר לומר דמאייר מנינן וההיא דנעלה הענן היה מונין להקמת המשכן כקושיית התוספת וההיא דאייר דחומש הפקודים שפתח בו הספר הוי קודם הקמת המשכן והפסח בסוף השנה השניה ובדרוש הארכתי ודו"ק:

שם ואימא סיון כו' ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר כבר כתבתי דלכאורה יש לתמוה מאי ס"ד דנמנה יציאת מצרים מהנך חדשים כיון שיצאו בניסן. וכבר כתבתי דלתשרי ואייר יש טעם משא"כ בהנך חדשים ונלע"ד ליישב דהא דמקשה ואימא סיון היינו משום דנהי שיצאו בניסן יציאת מצרים לא נגמר' עד סיון כדכתיב בהדיא בהוציאך את העם ועוד דאפי' מנין בריאת עולם שייך טפי מסיון כדדרשינן מויהי ערב ויהי בוקר יום הששי שהכל היה תלוי ועומד עד ששה בסיון ועוד כיון דבתחילה נתבשרו ע"י משה בד' לשונות של גאולה וחד מנייהו ולקחתי אתכם לי לעם זה לא נתקיים עד ר"ח סיון שאמר להם הקב"ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש שהן לשון קידושין ולשון לקיחה הוא כניסה לחופה כמו שהארכתי במקום אחר ובששה לסיון נכנסו לחופה כדאיתא במדרש ועוד נ"ל דוהבאתי אתכם נמי היה ראוי להתקיים בסיון כדכתיב אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע ודרשינן אילו זכו ישראל בי"א יום היו נכנסים ואיכא נמי למ"ד דאילו זכו ביום א' היו נכנסין ולפ"ז באותה שעה נגמר' יציאת מצרים ולא קודם לכן וכמו שאמרו דתן ואבירם ליצני הדור ממצרים העליתנו ואף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו. והשתא א"ש נמי הא דמקשה ואימא תמוז דלכאורה נראה דאף אם לא חטאו לא היה אפשר להם ליכנוס לא"י בסיון שהרי באותו היום של מתן תורה לא ניתנו אלא עשרת הדברות ובאותו יום אמר הקב"ה למשה ואתה פה עמוד עמדי והיינו שיקבלו שאר תורה והוצרך להיות בהר מ' יום ומ' לילות א"כ לא שלמו עד י"ז בתמוז ואלו זכו לי"א יום היו נכנסין צא מהם השבת שלא היה נוסעין אם כן שלמו י"א יום בר"ח אב ועוד דבגאולה שניה אשכחן להדיא דעזרא שיצא מבבל בניסן ובא לירושלים בא' לחדש אב וא"כ שפיר אית לן למימר דכמו כן היה ראוי להיות בגאולה ראשונה וכדפרישית ועוד הארכתי בזה בדרוש בכמה טעמים לשבח ומצאתי ג"כ להדיא במדרש ילקוט ירמיה סימן א' דבנין ב"ה דלעתיד יתחיל בחדש אב שמזלו אריה ע"ש והא דמקשה נמי ואימא אדר היינו לפי שמאז הנצנים נראו בארץ שנתבשרו על הגאולת מצרים כדאיתא במדרש כנ"ל נכון:

בתוס' בד"ה מכלל דר"ה לאו ניסן אף על פי שיש כמה חדשים וכו' מ"מ הואיל דאפיקתיה מניסן עכ"ל. יש לתמוה דהא לעיל ביציאת מצרים ולמלכי ישראל מקשה הש"ס ואימא תמוז ואימא אב ואימא אדר ולא אמרינן הואיל דאפיקתיה מתשרי אוקמיה אניסן שהוא ר"ה לרגלים ולחדשים ולתרומת שקלים ועוד דיציאת מצרים היתה בניסן ואפ"ה קשיא לתלמודא מיהו למאי דפרישי' לעיל בשיטת התוספות א"ש דהא דמקשה ואימא תמוז וכו' לאו לקושטא מקשה הכי אלא אהקישא דקרא דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים משמע דליציאת מצרים הדבר מפורש במקרא וע"ז מקשה שפיר:

שם בא"ד הואיל דאפיקתיה מניסן אוקמא אתשרי וקשיא לי אכתי מנ"ל דלמלכי א"ה מונין מיום קבוע דלמא לכל אחד מיום שעמד מנינן מיהו לפמ"ש גבי למאי הלכתא בל' רש"י דלשיטת רש"י ותוספות ע"כ דבימי המלכים הקדמונים גופייהו תקנו יום מיוחד משום שטרות וא"כ א"ש דנהי דמלכי א"ה גופייהו היו מונין כ"א מיום שעמד בו אפ"ה היו חכמי ישראל צריכין לקבוע יום מיוחד למלכי א"ה משום האי חששא גופא משא"כ לשיטת הר"ן ורשב"א ז"ל שכתבתי שם דהא דילפינן מקראי דמניסן מנינן לא תליא כלל בטעמא דשטרות אלא שאף ע"פ המנהג והנימוס היו מונין וקבעו יום מיוחד זכר ליציאת מצרים ואם כן קשיא ההיא דהכא דהאיך מוכח מקרא דלארתחשסתא דמתשרי מנינן דלמא ליום שעמד בו וארתחשסתא גופא אפשר דלאו בתשרי עמד אלא בחדשים שבין ניסן לתשרי וצ"ע ועיין עוד בסמוך: