מסכת ראש השנה דף י״ד עמוד ב׳

אחד כדברי ב"ש שאמרו נתחדשה שנה וכבר נכנסת שלישית משחשיכה:

ואחד כדברי ב"ה האומרין לא נתחדשה שנה עד חמשה עשר בו:

לא מנהג ב"ש כו' שני עישורין שנהג בה לאו משום ספק כב"ש ספק כב"ה אלא משום ספק הלכה כרבן גמליאל דאמר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים והרי נלקט בשלישית או שמא כר"א דאמר אחרי חנטה הלכו בו כשאר אילנות והרי חנט בשניה ולקמיה פריך א"כ פשיטא ליה דכבר נכנסה שלישית כב"ש:

שוה לאילן לילך אחר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית:

שבשעת לקיטתו עישורו שאם חנטה בשניה ונלקטת בשלישית מתעשר כדת שנה שלישית כירק לפי שאף הוא דרכו ליגדל על כל מים הכי מפרש לה בשמעתא קמייתא דקדושין:

והרוצה לעשות וכו' בעלמא (עירובין ו:) פרכינן סיפא ארישא ומשנינן כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול:

מקולי ב"ש כו' בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל כגון כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל ב"ש אומרים ב' חוליות וב"ה אומרים חוליה אחת וכן לטרפה נמצאו דברי ב"ש מקילין בטריפה ואומר עד שתחסר שתי חוליות וב"ה מחמירין בה ומקילין לענין טומאה לומר שכיון שחסרה חוליא אחת אינה מטמאה והאוחז בזו קולי ב"ש וקולי ב"ה רשע שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל והאוחז בחומרי שניהם כסיל בחשך הולך הוא שאינו יודע להבחין על מי לסמוך אבל בב' מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות דסבירא ליה בהא כב"ש ובהא כבית הלל:

אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון אי לענין טומאה לא חשיב לה חסרון בחוליא אחת לענין טריפה נמי לאו חסרון הוא:

לרבעי הך משנה אתיא כמאן דתני נטע רבעי בריש כ"מ. (ברכות דף לה.):

ולשביעית ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי דביכורים פרק ב' כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הרי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם משא"כ בירק ולענין ר"ה שלו שבט כאילן כדאמר בשמעתין לא תניא הכא אלא מידי דבהאי אזלי בתר חנטה ובהאי בתר לקיטה וא"ת אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון שגדל על כל מים כירק למאי דפרישית לעיל דההיא דרשה צריכא בשביעית דאורייתא וי"ל משום דדרשינן לעיל (ראש השנה דף י.) גבי ערלה פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה וא"ת דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמסכת שביעית (פ"ט מ"א) תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ופירש הר"ש שם ע"פ הירושלמי דאיירי בספיחי ששית הנכנסת לשביעית ומתרץ בהכי ההיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא: ושם) דתניא איפכא כולם אסורין חוץ מספיחי כרוב ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם בששית שרו בין לר"ע בין לר' יוסי הגלילי מידי דהוה אבצלים הסריסים דלעיל שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה דאפי' מאן דפליג התם הכא מודה דלר' יוסי הגלילי כיון דנגמר גדולם נמצאו גדילים על מי שנה שעברה ותו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר"ע נמי כיון דתו לא גדלי על כל מים יוצאין מתורת ירקות הגדילים על כל מים כדאמרי' בירושלמי כדמפרש לעיל גבי בצלים דנעשו כשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרים לשעבר וכן לעיל (ראש השנה דף יג:) גבי אורז ודוחן דיהיב להו שמואל דין ירק דבתר לקיטה וקאמר הכל הולך אחר גמר פרי אלמא גמר פרי עיקר אלא דנקט בכל דוכתי לקיטה משום דדרך ללקט בתר גמר פרי והנהו גמרי פריים ביחד אלא שאין מתייבשין ביחד כדאמרי' דעשויין פרכין פרכין ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר"א או בתר לקיטה כר"ג נהג בו שני עישורין אלמא דאזלי' בתר לקיטה אף על גב דנגמר הפרי (נמי) דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה אי נמי אף על פי שחנט בשבט זמנין דאין נגמר גדולו עד שבט אחר וניחא השתא דנקט רבי יוחנן לקמן (ראש השנה דף טו:) גבי אתרוג אפילו כזית ונעשית ככר כלומר דעל ידי מי שנה הבאה גדילה ומיהו כזית ודאי לאו דוקא דהא ר' יוחנן בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיב חנטה באתרוג בפחות מכזית:

הכסיל בחשך הולך אפילו יודע כמאן הלכה ומחמיר על עצמו ולא בעי לשנויי דר"ע מספקא ליה הלכתא כמאן ועבד לחומרא דמסתמא יודע היה דהלכה כב"ה:

פי' לערלה ולרבעי ולשביעי' שוה האתרוג לאילן דאזיל בתר חנטה כל הענין פשוט הוא ונתברר בדרך קצרה מתלמוד א"י דגרסי' [התם] מעשה בר"ע שליקט אתרוג ונתן עליו חומרי ב"ש וב"ה. ולמה לי אתרוג אפילו שאר כל אילן תני חומרי ר"ג וחומרי ר' אליעזר. ור"ג ור"א לא על דב"ה אינון היו.

א"ר יוסי ב"ר אבין תיפתר שנחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט של שנה שניה ונכנסה שלישית על דעתיה דר"ג מעשר עני על דעתיה דר"א מעשר שני. מה עשה עישר וקראו מע"ש ופדאו ונתנו לעניים:

הא דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד פירושו: שוה לאילן דאזלינן בתר חנטה כאילן בשלשה דרכים כדמפרש ואזיל, ושוה בדרך אחד לירק דאזלינן ביה בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י ז"ל כאן. אבל בריש פרק קמא דקדושין (ב, ב) פירש שהוא מונה כל הדרכים שהוא כאילן והדרכים שהוא כירק, ואי אפשר דהא שוה לאילן בכמה דרכים אחרים, שהרי אינו כלאים בכרם כאילן וחייב בפאה כאילן. ומה שפירש כאן הוא עיקר. ושם כתבתי יותר בארוכה בסייעתא דשמיא.

ופירוש שוה לאילן לערלה ולרבעי לענין מה ששנו בברייתא דמייתינן לעיל (ראש השנה י, א), ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, והוי טעמא דמילתא הואיל ונכנס בתוך שנתו של אילן וכדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ב).

ולשביעית כלומר, דבתר שנת חנטתו שדינן ליה, ואי אתרוג הנכנס מששית לשביעית הוא אינו חייב בביעור ואע"פ שנלקט בשביעית, ואילו היה שוה לירק היה חייב בבעור כשעת לקיטתו, ואי אתרוג הנכנס משביעית לשמינית חייב בביעור הואיל וחנט בשביעית. ואם תאמר, הכא משמע דירק הנכנס משישית לשביעית אסור כשעת לקיטתו, ואנן תנן (שביעית פ"ט, מ"א) כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ופירושו הספיחים הנכנסים משישית ושביעית. יש לומר דהתם בשנגמר לגמרי בשישית שאע"פ שלא נלקטו אלא בשביעית מותרין הואיל ולא גדלו בשביעית כלל, וטעמא משום דבתר גמר פרי אזלינן, דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה עיקר טעמא הוא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר הפרי. והיינו נמי דשמואל דאמר לעיל (ראש השנה יג, ב) גבי פול המצרי, הכל הולך אחר גמר הפרי, ולומר דאזלינן ביה בתר לקיטה כירקות, אבל הכא בירק שלא נגמר קודם שביעית לגמרי אלא עדיין מתגדל והולך משנכנס בשביעית, ואפילו כן באתרוג דכותיה הנכנס משישית לשביעית פטור מן הביעור. אבל אתרוג שנגמר בשולו לגמרי בשישית, אפילו לכשתמצא לומר שהוא כירק לשביעית היה פטור מן הביעור, דירק כי האי גונא פטור כדאמרן. ואם תאמר והא מוקמינן בסמוך ההוא דר' עקיבא באתרוג שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר דאידך שבט ואפילו הכי נהג בו שני עשורין משום ספיקו דר"ג, דאלמא דאע"פ שנגמר בישולו בשנה שנייה אפילו הכי כיון שהוא נלקט בשנה שלישית אילו אזלינן ביה בתר לקיטה כר"ג היה מתעשר מעשר עני. ויש לומר דאתרוג כל זמן שהוא דר באילנו הוא מתגדל והולך, והרי הוא כירק שלא נגמר בישולו לגמרי. ואי נמי יש לומר, דלפעמים אתרוג שחנט בשבט דאשתקד אינו נגמר בשבט דהשתא.

ר׳ יוסי בר יהודה וכו' פי׳ דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה ולקמן פרכינן וכי אזלינן בתר לקיטה מאי האי דהא לב״ה לא נכנסה שלישית עד ט״ו בשבט (למ״ד) [אלא] כב״ש והא ר״ע מתלמידי ב״ה הוא ועוד ב״ש במקום ב״ה אינה משנה ומפרש לה תלמודא שפיר:

דתנן אתרוג שוה לאילן וכו' פי׳ [רש״י] שהולכין בדברים אלו אחר חנטה כאילן ואין פי׳ זה מדוקדק דמשמע דאלו הי׳ דינו כירק לא היו הולכין בו אחר חנטה והניחא לענין שביעית דשייכא בירק אלא לענין ערלה ורבעי [ואינן] נוהגין אלא באילן לכן יש לפרש שוה לאילן לערלה ולרבעי שנוהגין בו כאילן ומינה נמי שהולכין בו אחר חנטה כמותו ושוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק דבהא ליכא לפרושי שנוהגת בו שביעית באילן כדפרישית בערלה ורבעי דהא שביעית בכל דבר הוא נוהג אלא ודאי לענין חנטה הוא בין לאתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית שהיא מותרת ובין לאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית שהיא אסורה דאלו הוה דיניה כירק למיזל בתר לקיטה הי׳ הדין בהיפך. וא״ת וכיון שמונה לערלה ולרבעי לפי שנוהג בו כאילן ליתני דרכים אחרים ששוה לו כגון לענין כלאים בכרם שהוא כאילן וכן לענין פיאה וי״ל דהא לא מני הדרכים ששוה לאילן או לירק מענינים תלויין בשנים ר״ל שמשתנה דינם לפי השנים ואיכא חילוק בין לקיטה וחנטה כנ״ל. ויש מקשים דהכא משמע דירק בת ששית הנכנסת לשביעית אסור כשעת לקיטתו והא אנן תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ופי׳ ספיחין הנכנסין משישית לשביעית אלמא לא אפיקו מכללא לאיסורא אלא ספחי כרוב בלבד מטעמא דמפרש בירושלמי שלא יאמרו מן האמהות לקטתי ותירצו דהתם הוא (בשעמד) [כשנגמר] לגמרי בשישית שאע״פ שלא נלקטו אלא בשביעית מותרין הואיל ולא גדלו בשביעית כלל וטעמא משום דבתר גמר פרי אזלינן וכל עיקר לא הלכו בירק אחר לקיטה אלא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר פריו וכדאמר שמואל לעיל הכל הולך אחר גמר פרי אבל הכא בירק שלא נגמר קודם שביעית לגמרי אלא עדיין מתגדל והולך משנכנס בשביעית ואפי׳ כן באתרוג דכוותיה הנכנס משישית לשביעית פטור מן הביעור ואע״פ שלא נגמר בישולו כסתם אתרוגין שכל זמן שהוא דר באילנו מתגדל והולך ומתבשל שהוא כירק שלא נגמר בישולו לגמרי ובזה הוצרכנו לדונו כאילן דאלו נגמר בישולו לגמרי קודם שביעית אפי׳ הי׳ דינו כירק הי׳ מותר בשישית הנכנס לשביעית:

ומי עבדינן כתרי פי׳ אדת״ק מקשי׳ דס״ד דבעי למימר דר״ע בעי למעבד חדא כב״ש וחדא כב״ה ואע״ג דסתרן אהדדי והיינו דפרכינן ליה מהא דתנינן שהעושה כחומרי ב״ש וכחומרי [ב״ה] עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך ואוקמינא בעירובין בתרתי דסתרי אהדדי כגון חסרון שדרה וגלגלת לענין טומאה ולענין טריפה וכדפרש״י וה״נ כשאנו דנין באתרוג דין שניה ודין שלישית תרתי דסתרן אהדדי הוא. ופרקי׳ דר״ע מספקא ליה סברא דב״ה ועביד תרתי כי היכא דלעבד כב״ה ממה נפשך אבל בדר׳ יוסי בר יהודא לא חשיב סתרן אהדדי דהא אלו רצה הכתוב אפשר הוא לשניהם להיות בשנה אחת שאין האחד הפך חבירו ודוק שכן פרש״י ז״ל. והא דאמרינן לעולם הלכה כב״ה והרוצה לעשות כדברי ב״ש עושה אוקמי׳ התם כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול א״נ כר׳ יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול דאע״ג דב״ה נפישי טפי ב״ש מחדדי טפי וכדאיתא בפ״ק דיבמות ואמר הרוצה לעשות כב״ש עושה ואע״ג דמאי דהוה הוה לאשמועינן בכל כיוצא בהן בשני בתי דינין דעלמא דהני נפישי והני מחדדי כנ״ל. ופרכינן אדר׳ יוסי בר יהודא באחד בשבט כב״ש ופרקינן דהכא באתרוג שחנטו פירותיו אשתקד קודם ט״ו בשבט שהיתה שנה שניה ועכשיו נלקטו בא׳ בשבט שהיא עדיין שנה שלישית אליבא דב״ה דהלכתא כב״ה ולהכי מספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה כר׳ אליעזר או בתר לקיטה כר״ג ובדין הוא דה״ל האי ספיקא בכל החדשים שעברו מט״ו בשבט שעבר עד עכשיו אלא דמעשה שהי׳ כך היה:

רבינא אמר כרוך ותני כלומר הוסף בדברי ר׳ יוסי וכפול המחלוקת בינו ובין ת״ק וכן פרש״י וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושו מתחלף דבעלמא לא אמרינן הכא היכא דבעי לאוסופי לישנא על מתניתא אלא בתרי בבי דעבדי׳ מיניהו חדא בבא:

כבר ביארנו שפירות האילן הולכין בהם אחר חנטה והירק אחר לקיטה ומ"מ אתרוג שוה לאילן לילך בו אחר חנטה לענין ערלה שאם נחנט בשלישית אע"פ שנלקט ברביעית יש לו דין ערלה וכן לרבעי שאם נחנט ברביעית אע"פ שנלקט בחמישית יש לו דין רביעית וכן הוא שוה לאילן לענין שביעית שאם נחנטו בשביעית אע"פ שנלקטו בשמינית אסורים ואם נחנטו בששית אע"פ שנלקטו בשביעית מותרין כפירות ששית כדין שאר אילנות אבל לענין מעשר דינו כירק ואינו מתעשר מן הנלקט בשנה זו על הנלקט בשנה אחרת אע"פ שנחנטו בשנה אחת ומ"מ ר"ה שלו בחמשה עשר בשבט אף לענין לקיטה ולא שבט של חדשי החמה והוא הבא שלשים יום אחר תקופת טבת אלא שבט של חדשי הלבנה ואפילו נתעברה השנה ראש שנה שלו שבט הסמוך לטבת ולא אדר ראשון העומד במקום שבט מעתה לקט אתרוג ערב חמשה עשר בשבט קודם שיבא השמש וחזר ולקט ליל חמשה עשר בשבט אחר שבא השמש אין מעשרין מזה על זה וכן אם היתה שניה הנכנסת לשלישית אותם הנלקטים בסוף שניה מתעשרים מעשר ראשון ומעשר שני והנלקטים בתחלת שלישית מתעשרים מעשר ראשון ומעשר עני ושאר אילנות אף ענין זה נדון בהם אחר חנטה.

מחלקת הנזכרת בתלמוד ואותה מחלקת נתלין בה דברים שהאחד הפך לחבירו ונמצא שסברת כל אחד מהם קולא אצל דבר אחד וחומרא אצל דבר אחר כגון חסרון בשדרה הנזכר במסכת חולין מ"ב ב' שלב"ש אינה חסרון ליטרף בה בבהמה או להפקיע ממנה טומאת אהל באדם אלא בשתי חליות ולבית הלל באחת ונמצא לענין אהל המת בית שמאי לחומרא ולענין טרפות שבבהמה בית שמאי לקולא וכן כל כיוצא בזה יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד בשני הדברים הא לפסוק כאחד מהם באחת וכשני לו באחרת הואיל והדברים תלויים זה בזה אינו רשאי שהרי דבריו סותרים זה את זה ואם עשה כן אם פסק בשניהם להקל נקרא רשע ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל ודבר זה יתבאר במסכת חולין וכן הדבר עכשו אצלי בפסקי הגאונים מסוגיא זו יראה שאף במחלקת שאינה בדרך זה אלא ששניהם מצריכים איזה דבר זה לפי צד אחד וזה לפי צד אחר וזה בא ועושה אותו דבר לפי שני הצדדים שאף זה נקרא כסיל אלא יברור לו דעתו של אחד מהם הא אם בירר לו דעתו של אחד אלא שנסתפק איזהו דעתו של זה ומצד אותו הספק יוצא שתיהן אין זה בכלל המוזהר כיצד אתרוג הנכנס משנה שניה לשלישית שנחנט קודם שבט ונלקט לאחר שבט והרי שנחלקו בו חכמים ור' אליעזר שר' אליעזר סובר שדינו כאילן ומתעשר כדין שניה וחכמים סוברים שדינו כירק ומתעשר כדין ירק בשלישית והרי שזה בא ומעשר שני עישורין אחד בשניה ואחד בשלישית אין זה נאה הא אם דעתו לפסוק כחכמים אלא שהוא מסופק בהם היאך אמרו אם כאילן אם כירק או שנלקט באחד בשבט ונסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו אין בזה כלום כל שנולד לו ספק בגוף הדבר כך ראוי לו לעשות וכן כל הספקות כך הוא לעולם ובדומה לזה הפריש אחד מן החכמים באתרגין שלקט שני עשורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית.

יש שואלין היאך אדם מפריש שני עשורין שאם הפריש את השני לפי חשבון הנשאר אחר עשור ראשון הרי פיחת במעשר ואם עשרו לפי חשבון ראשון הרי הרבה במעשר ונמצאו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים כמו שיתבאר במקומו פירשו בתלמוד המערב שהוא הפריש מעשר שני ופדאו ואחר כך נתנו לעניים מתורת מעשר עני.

ולענין חסרון בשדרה הלכה כבית הלל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ולשביעית ירק נמי אית כו' ופי' הר"ש שם על פי כו' ולר"ע נמי כו' אע"ג דנגמר הפירי דהרי כו' כצ"ל וכל דבריהם אלו הם בפ' לולב הגזול ע"ש ומה שיש לדקדק על דבריהם תמצא בחידושי הלכות פרק לולב הגזול ע"ש:

בתוספות ד"ה ולשביעית כו' וא"ת אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כו'. למאי דפרישית לעיל דההיא דרשא צריכא לשביעית דאורייתא בפשיטות הו"מ לאקשויי דע"כ בירק אזלינן בתר לקיטה לשביעית מדאורייתא אי משום דרשא דלעיל דהוי דרשא גמורה או משום דמסברא אזלינן בכל מילי בתר לקיטה לכל מילי אם לא היכא דגלי קרא וכדפרישית לעיל אלא דהתוספת לא נחתו להכי ומשום דמשמע להו עכשיו דהא דאזלינן באילנות בתר חנטה לשביעית היינו נמי מסברא ומשו"ה לא מצי לאקשויי אלא מהא דרשא דלעיל דתליא בדרכו לגדל על כל מים והא דמייתי הכא האי לישנא דדרכו לגדל על כל מים ולא לישנא דאידך תנא דגדל על מי שנה שעברה היינו משום דבריש פ"ק דקידושין מוקמינן להאי מתניתין כהאי תנא מדנקיט דרכים ולא נקיט דברים משום דדרכו לגדל ע"ש:

בא"ד וי"ל משום דדרשינן לעיל גבי ערלה פעמים שברביעית כו' עכ"ל וע"כ היינו משום דאזלינן בתר חנטה דאי לאשמעינן דאע"ג שנלקטו ברביעית אסורין לפעמים אי נגמר פירי בשלישית הא מילתא דפשיטא היא ואפילו למאי דמסקו התוס' דלקיטה היינו גמר פירי נמי ליכא למימר דפעמים ברביעית דקאמר היינו אף שנגמר ברביעית אסורים כיון שהתחילו לגדל בשלישית א"כ מהאי סברא גופא יש לנו לומר דקפיד קרא אחנטה כיון דכל הנחנטין קודם שבט נמי התחיל' ליגדל בשלישית כדמשמע לעיל דגדל על מי שנה שעברה הואיל ועדיין לא יצא רוב גשמי שנה ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך כו' פי' דאע"ג דמסתמא נגמר פירי הרבה קודם ללקיטה אפ"ה נקיט בה לישנא דלקיטה אלמא דבלקיטה ממש תליא מלתא וכ"כ מהרש"א ז"ל במסכת סוכה: