מסכת תענית דף כ״ה עמוד א׳

משום כיסופא שהיו שכינותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום:

אגנא עריבה:

מסא עתר שמוציאין בו הלחם מרדה פאלי"א בלע"ז ומרדה ומסא חדא מילתא היא:

תנא אף היא להביא מרדה נכנסה פל"א בלע"ז על שם שרודין בה פת מן התנור שלא היתה שואלת מפני שרגילה בניסין:

חזיא דביתהו בחלמא:

מישקל לא שקלי בתר דיהבי:

כל היכא דתני בי שמשי היינו ערב שבת לא שמעתי טעם:

במנא דחלא בכלי שיש בו החומץ ושמתי החומץ בנר ויכבה הנר:

הא והא גרמו ליה פי' הראב"ד הא כדעבד דאחוי הקידה קמי רבי איטלע והא דהטיח דברים כלפי מעלה גרמא ליה דאיטלע:

חד [בי] שימשא איחלף לברתיה ורמייא חלא לשרגא דשבתא והוות עציבא א"ל אבוה אל תעצבי מי שאמר לשמן וידלוק [יאמר לחומץ וידלוק] תנא [היה דולק] כל השבת עד דשקיל מיניה אור להבדלה:

ר' אלעזר בן פדת הוה דחיק ליה עלמא הקיז ולא הוה ליה מידי למיכל אשכח בר תומא שדא לפומא חלש לביה עיילו רבנן לשייוליה ביה ומצאוהו ישן חזייה דבכא ואחיך ונפיק ציציתא דנורא מאפותיה כשהקיץ משנתו אמרו ליה מאי היא.

אמר להו חזאי שכינה בחלמא ואמרי קמיה עד מתי אהא בהאי דוחקא אתאמר לי מקמיה ניחא לך דליחרב עלמא ואבריה מרישא אפשר דמתיילדת בשעתא דמזוני אמרי קמיה כולי האי ואולי לא בעינא [א"ל בהאי] אגרא [דאמרת] לא בעינא יהיבנא לך לעלמא דאתי י"ג מעיינתא דמשכי אפרסמון דכייא כו' עד מחיין באסקוטלא אפותאי כלומר הכהו מלאך באצבעו על מצחו ונראת להן ההכאה כניצוצת של אש כשכופף אדם אצבעו על בוהנו ושומט אותה בכח ומכה את חבירו נקראת המכה ההיא אסקוטלא. אפותא פדחת.

לוי גזר תעניתא ולא אתי מיטרא אמר רבון העולמים אינך משגיח בצער בניך ומרחם עליהם כלומר ראוים הם להתרחם ואינך מרחם ולפי שהטיח דברים הללו איטלע ונעשה פיסח.

יש נוסחאות אחרות בע"י ע"ש:

גמרא בעי רחמי יצאת כמין פיסת יד עי' שמות רבה פ' שמות פ' נ"ב:

רש"י ד"ה כל היכא כו' לא שמעתי טעם עיין ברכות דף כה ע"ב ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

תוספות ד"ה הא והא וכו' פי' הראב"ד הובא עוד שמעתא דראב"ד בתוספות יומא דף יח ע"א ע"ז דף לח ע"א:

וִיְהָבוּ לֵיהּ חַד כַּרְעָא דִּפְתוֹרָא דְּדַהֲבָא נראה לי בס"ד הא דנתנו לו 'חַד כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' ולא דבר אחר כדי שאחר כך תראה אשתו מראה החלום בשלחן ותשתכך דעתה שתסבול העוני ברצונה הטוב. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יג) בסוד קב חרובין דרבי חנינא בן דוסא שזה הדוחק והעוני שהיה לו הוא בעבור סיבה שקודם זה בביאה ראשונה שבא לעולם הזה לא זכה לבנים ובא לתקן דבר זה עתה, ושם מפורש הדבר היטב בקיצור יעוין שם. ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שנתנו לו 'כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' לרמוז לו שאל יתרעם על דוחק הפרנסה שהיה לו כי דבר זה נעשה לו מסיבת העדר הבנים בגלגול הקודם והבנים מכונים בשם כרעא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברא כרעא דאבוהי, ויש בזה סוד כנזכר בדברי רבינו ז"ל. והנה ודאי בגלגול זה זכה לבנים דאיתא בסדר הדורות בשם יוחסין דרבי חנינא בר חמא היה בן בנו של רבי חנינא בן דוסא זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון. ומה שהראו לאשתו בחלום דחסר שולחנם רגל אחת לפי הטעם שכתבתי לעיל דעניותו עשתה חסד גדול עם כל העולם דעל ידי כך היה נעשה הברחה לשפע הפרנסה של העולם מן המקטרגים כשהיה יורד תוך שביל שלו, נמצא לפי זה היה מקיים רבי חנינא בן דוסא רגל של גמילות חסדים יותר מן הכל שהיה עושה חסד עם עשירים ועם עניים בירידת השפע שלהם תוך שביל שלו ועתה שנתעשר נתבטלה ההברחה ונמצא בטלה רגל הגמילות חסדים שהיה לו, ולכן הראו להם שלחן חסר רגל אחת.

אָמַר לָהּ בִּתִּי! מַאי אִכְפַּת לַךְ? מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיַדְלִיק יֹאמַר לַחֹמֶץ וְיַדְלִיק. קשא איך אומר לה 'מאי אכפת לך' והלא אין נהנין ממעשה נסים! דאפילו על נר חנוכה אמרו אסור להנות ממנו וכל שכן זה. ודוחק לומר משום דהנאת הנר בליל שבת מצוה ולהכי שרי. ונראה לי בס"ד כי הם לא היו צריכין לאותו הנר בשבת כי זה הדליקה בתו ובודאי אשתו דרבי חנינא בן דוסא גם היא הדליקה נר והיו אוכלים לנר אשתו דרבי חנינא בן דוסא. ובזה ניחא לן לתרץ דקדוק אחר דקאמר הָיָה דּוֹלֵק עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה דמשמע שהדליקו נר אחר ממנו כדי להבדיל לאורו וקשא אמאי לא הבדילו על נר זה עצמו? אך כפי האמור ניחא דזה היה מעשה נס וקיימא לן (משנה ברכות ח, ו) אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו, ואין נהנין ממעשה נסים לכך הדליקו נר אחר ממנו וברכו על נר השני דכהאי גוונא אין לחוש להנאת מעשה נסים. ברם יש להקשות במאמר זה כמה דקדוקים, אמאי ראה אותה עציבה? דהא ודאי עד שהרגיש בפניה שהיתה עצבת ועד ששאל והחזירה לו תשובה שנתחלף לה השמן בחומץ ועד שאמר לה מי שאמר לשמן וכו' עברו כמה רגעים שכבר הדליק החומץ! ואם כן התחיל הנס דהחומץ לא ידליק אפילו חצי רגע ומה גם דודאי שפכה החומץ על גוף הפתילה וכיון שהיתה שרויה בחומץ לא תדליק כלל וכיון דנדלקה אם כן ראתה הנס ואמאי נעצבה? ועוד יש להקשות למה האריך להזכיר חלוקת השמן? די לומר 'מאי אכפת ליך הקב"ה יאמר לחומץ וידליק'! ועוד למה הוצרך הנס להיות גדול כל כך שישאר דולק עד מוצאי שבת? ועוד הלא הם היו מלומדים בנסים וכמו שאמרו על אשתו שאף היא להביא מרדה נכנסה ואמאי עציבת? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב.) אם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, ובודאי לפי גודל הנס כן יהיה ניכוי הזכיות יותר גם ידוע ששם הוי־ה ב"ה פועל למעלה מן הטבע ומצידו אין הפרש בין דבר טבעי לדבר שאינו טבעי וכמו שכתב הרב בינה לעיתים על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' (תהלים קיח, כג), כלומר דבר הוה ורגיל אף על פי שהוא הפך הטבע ורק 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' אנחנו התחתונים אבל שם אלקים הוא פועל בטבע דוקא לכן אלקים עולה מספר הטבע [86] וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל. ובזה תבין הטעם שיש כמה צדיקים שנעשה להם נסים תמיד שהם הפך הטבע ולפי הכלל הנזכר דבנס מנכין מזכיותיו אם כן אפסדו טובא! ואיך יתכן? ברם הענין הוא דאותם צדיקים הקב"ה יתנהג עמהם בשם הוי־ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע והכל חשיב כדבר ההווה ורגיל וכמו שכתב הרב בינה לעיתים ז"ל על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' ולכן אין מנכין מזכיותם כלום דאין זה חשוב לגבי דידם נס אלא כדבר טבעי ורגיל, אבל מה שאמרו מנכין מזכיותיו הוא לאדם שהשפעתו והנהגתו על ידי אותיות שם אלקים דאז כל דבר שהוא הפך הטבע חשוב נס. ולכן בתו של רבי חנינא בן דוסא היתה עצבה כי היא ראתה שכבר נעשה הנס שהדליק החומץ ונעצבה כי אמרה מי יודע כמה זכיות ינכו לה בעבור נס פלאי כזה! ואמר לו אביה מאי אכפת ליך? דאצלינו לא יש ניכוי זכות! כי הנהגתינו היא על ידי שם הוי־ה ב"ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע כי לגבי דידן מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, שהדלקת החומץ לגבי דידן חשיבה כמו הדלקת השמן מאחר דהשפעתינו והנהגתינו היא באותיות שם הוי־ה דוקא ולא בשם אלקים, ואם כן מאי אכפת ליך ממעשה נסים? הכל שוה! ובזה ניחא שהיה מדליק עד מוצאי שבת, והיינו להורות לה מן השמים דבעבור זה הנס לא יחסר לה כלום מן זכיותיה, דאם נחסר למה הדליק ביום ללא צורך, והלא כפי רבוי הנס ירבה הניכוי מזכיות? אלא ודאי לא יש ניכוי זכיות כלל! ולכן מה אכפת לה ברבוי הנס דאם לא כן היה לה תרעומת בזה. ובזה יובן עוד דקדוק אחר דבתו קראתו חָלָא שהוא לשון תרגום ורבי חנינא בן דוסא קראו חוֹמֶץ בלשון המקרא שאמר יאמר לחומץ וידלוק. ונראה לי בס"ד דמספר שֶּׁמֶן [390] יתר על מספר חוֹמֶץ [144] מספר מוֹר [246] שהוא שם החסד הנקרא מור בסוד מוֹר וּקְצִיעָה וכו', והיינו לומר שנוסף על מספר חומץ מספר מור שהוא חסד ונעשה החומץ מספר שמן, ונרמז בזה כי הנס הזה נעשה להם בתורת חסד שאין מנכין מזכיות בעבורו.

אָמַר לָהּ מַה שְּׁמֵךְ? אָמְרָה לֵיהּ: 'אִיכּוּ'. יש להקשות למה הוצרך לידע שמה כיון דעומדת לפניו יתפלל עליה בלי הזכרת שמה? וכמו שאמרו גבי מרים דהתפלל משה רבינו ע"ה עליה ולא הזכיר שמה מפני שהיתה לפניו, וכן ישראל אמרו אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי (במדבר כא, ב), משום דהיו לפניהם! ונראה לי בס"ד רצה לידע שמה כדי להיות בדיק בשם שלה לידע אם ראויה לעשות לה נס וכמו שאמרו גבי רבי מאיר בעל הנס דהוה בדיק בשמא. אי נמי התם גבי מרים התפלה היתה על גוף מרים ולכן כיון דהגוף עצמו לפניו אין צריך להזכיר שם הגוף אבל כאן התפלה על הכשורי ואין גוף הכשורי לפניו לכך רצה לידע שם בעלת הכשורי כדי שיהיו אותיות שמה צינורות לשלח בהם השפע לגוף הכשורי משום דגוף הכשורי הם של איכו. ונראה לי כיון באותיות 'אי' של איכו על 'אי' דשם אדנ־י שהם רחמים ובאותיות 'כו' של איכו על שם הוי־ה שמספרו כ"ו, שבכוחם יקבלו הכשורי שפע הנס שיחול עליהם להאריך אותם. והנה הגאון גבורת ארי הקשה והלא אין נהנין ממעשה נסים, כמו שאמרנו לעיל גבי הקמח דאמר לו רב מרי לא תזבנון מיניה, ואיך רבי חנינא בן דוסא עשה שתהנה זאת ממעשה נסים? עיין שם. ונראה לי בס"ד התם הנאה הנכנסת לגוף, דהיא הנאת אכילה מה שאין כן כאן דהיא הנאה חיצונית ולא עוד אלא דהנס הוא במכשירין של ההנאה כי ההנאה היא בתקרא ואלו הכשורי הם מעמידין של התקרה ולכך לא חש בזה משום הנאת מעשה ניסים. ועוד התם לא היה במעשה הנס קדוש השם דאין העולם יודעין ורואין דנהפך החול לקמח ורק רב מרי ידע זה מכח קדושתו שזכה לראות הנס אבל כאן נעשה קדוש השם דנראה הנס לעיני הכל וכיון דנעשה בנס זה קדוש השם שרי ליהנות ממעשה הנס הזה. ובזה יובן הטעם שסמך למאמר זה המאמר של פְּלֵימוֹ שמגיד שנשאר זכר הנס הזה אחר כמה דורות. והטעם שהיו אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן לרמוז שהיה הנס בזכות התורה של רבי חנינא בן דוסא שהיה עוסק בששה סדרים בנגלה ובששה סדרים בנסתר והאמה היא ששה טפחים. גם אַמָּה אותיות מֵאָה וב' פעמים אמה הוא ב' פעמים מאה רמז לסוד מה שאמר הכתוב (שיר השירים ח, יב) הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, מאן נוטרים את פריו? רבנן!

נִיחָא לָךְ דְּאַפְכֵיהּ לְעָלְמָא וְהָדַר אִבְרֵיהּ, וְאֶפְשָׁר דְּמִבְּרִית בְּשַׁעְתָּא דִּמְזוֹנֵי. בספר הברית (מאמר ב' פרק ז') פירש הכונה על גופו של רבי אלעזר שהוא העולם שלו רוצה לומר שימות עיין שם והכי משמע בספר התקונים, מיהו קשא על זה אם כן מאי קאמר לו אם שנים דחיה הם הרוב או אם הנשארים הרוב וכיון דאמר לו דחיה הרוב אמר לא בעינא והלא אם ימות יהיה נולד לו גוף חדש ויהיה לו קצבה חדשה של חיים? ועוד אם ימות איך יתנחם זה הגוף שהוא מתרעם על צער עניותו והלא אדרבה הוא עצמו מת ונקבר ובא במקומו גוף חדש? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שבעולם הנשמות נחלקים הנשמות לששים רבוא שרשים ויש בזה כמה מדרגות ויש שרשים גדולים ויש שרשים קטנים ומה שאמרה בת קול לרבי פרידא בעירובין (עירובין נד:) ניחא לך דליספו לך ארבע מאות שנה או דתזכי את ודרך לעלמא דאתי, הכונה על נשמות בני אדם שהם בשורש נשמת רבי פרידא ולאלו קראתם בני דורו וכנזכר בשער מאמרי רשב"י עיין שם. והנה נודע כל הנשמות שיורדים לעולם הזה יש להם חלק ואחיזה בעולם הגלגלים וגם שם נחלקים לשרשים רבים וכפי מצבם והתחלקותם בעולם הנשמות כן יהיו בעולם הגלגלים. על כן מה שאמר לו כאן ניחא לך דאחריביה לעלמא לאו על גוף התחתון קאמר אלא על שרשו שבעולם הגלגלים כי גם שם נתלים בכל שורש הרבה בני אדם וכל אחד יש לו בשורש ההוא שנתלה בו שעה ומזל כאשר נזדמן חלקו בזמן שנולד בעולם הזה ואמר לו שיהפך כל השורש שלו שיש בו כמה מיני כוכבים ומזלות של בני אדם התלויים באותו השורש כמי שמשבר ככרות אחר שתיקנם בעודם בצק ועושה אותם עיסה וחוזר לתקנם ולחלקם לככרות. ולכן אמר לו אפשר שיזדמן ככר שלך שהוא חלקך בכוכב של שעה טובה מצד המזונות. והנה בודאי אם יגזור השי"ת שיזדמן כך מוכרח שיזדמן כך כפי גזרתו יתברך ברם רוצה השי"ת שיזדמן הדבר הזה מאיליו בלי גזרה מאתו יתברך כדי שלא תהיה נחשבת הזדמנות זו בכלל נס דאין רוצה שיהנה ממעשה נסים.

תְּלֵיסַר נַהֲרֵי דְּמַשְׁחֵי אַפַרְסְמָא דָּכְיָן דבר זה הוא עמוק והוא ענין אורות עליונים חצובים ונמשכים מן י"ג מכילן דרחמי שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו עונג המגיע מהם איך הוא.

וּלְחַבְרָךְ מַאי נָתִיב לְהוּ הדבר יפלא מאד! כי באמת הוא יתברך אין לו סוף וגבול ויוכל ליתן כל מה שירצה ואין לו מעצור וכאשר אמר רבי אלעזר: וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? ולא מצינו שהחזיר לו הקב"ה תשובה על דבריו אלו ורק הכהו במצחו. ונראה לי בס"ד דכונתו יתברך היא על הצדיקים שכבר נפטרו ולקחו שכרם בעולם הבא והם נחשבים חביריו של רבי אלעזר שהם גדולים כמוהו בתורות ובצדקות הנה בעתה כאשר יראו שרבי אלעזר לקח שכרו יותר מזה השכר של י"ג שהודיעו לרבי אלעזר ודאי יטענו ויתרעמו למה לנו לא נתת כמוהו וכי גרועים אנחנו מן רבי אלעזר? על כן אם אני אתן לך יותר מן השיעור אשר הודעתיך מה אתן ומה אשיב תשובה לחביריך על טענתם ועל תרעומתם כי כבר להם נתתי שכרם כפי השיעור אשר הודעתיך. ולפי זה מה שאמר מַאי נָתִיב לְהוּ? הכונה על תשובה לטענתם מה אתן ומה אשיב להם ורבי אלעזר הבין מאי נתיב להו על השכר. ולכך אמר לו וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? כי הוא שגה בכונת דבריו יתברך שחשב שאמר לו מה אתן שכר לחביריך אם אני נותן לך שכר גדול יותר מזה השיעור שאמרתי לך, ולכך הכהו במצחו שהוא כנגד המוח ששם השכל שרמז לו בזה, אתה לא דקדקת יפה בדברי ולא הבנת כונתי על כן דוק במוחך שסופו הוא כנגד המצח ואז תבין בשכלך אשר הוא שם כונת דברי שאמרתי מַאי נָתִיב לְהוּ.

וּמִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא נראה לי בס"ד דבר בלשון מליצה דספירת המלכות היא בסוד הגבורה ונמשלה ללבנה דלית לה מגרמא כלום אלא מקבלת מן התפארת שהיא בסוד השמש כנודע ולזה אמר מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא רוצה לומר וכי אני מבקש שפע עונג בלי גבול ממדת המלכות שהיא סוד הגבורה והיינו מגברא רוצה לומר גבורה הלא אנכי מבקש ממדת התפארת שהוא קו הרחמים.

וּמַחְיָן בְּאַסְקוּטְלָא אַפּוּתָאִי פירש רש"י מכה בגודל ואצבע הסמוכה לו, והכונה כך נדמה למראה עיניו של רבי אלעזר. ונראה לי בס"ד הדמיון הזה שנדמה לעיניו צורת גודל ואצבע מכים במצחו כי ידוע גודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לו היא גבורה ורמז לו במראה הדמיון הזה שהגבורה נמתקה בחסד על ידי הארת הרצון של המצח העליון מפני שקבל עתה היסורין ברצון שאמר 'לָא בָּעִינָא' ויש מפרשים 'אַפּוּתָאִי' הוא החוטם וגם על זה יבא שפיר הרמז שרמזנו שרמז לו בזה על הארת שם ס"ג שהוא בחוטם כנודע.