מסכת ראש השנה דף י״ג עמוד א׳

ודלמא לא עייל כלל ואפילו לא התחילו להתבשל בשביעית קאמר רחמנא מצות שביעית לימשך איסורה עד חג הסוכות מלחרוש ולקצור:

לא ס"ד דלשתעי קרא אלא כשהביאו שליש דמוכח קרא אחרינא:

וחג האסיף בצאת השנה מאי חג האסיף אילימא דההוא שם סוכות ומשום דבא בזמן אסיפה למה לי דכתב בחד קרא תרי זימני הא כתיב בההוא קרא גופיה באספך את מעשיך:

אלא מאי אסיף קציר וה"ק וחג אשר הוא באספך את מעשיך מן השדה אסיף אשר אתה קוצר בו אינו משנה הנכנסת אלא משנה היוצאת ולמדך כאן שקציר החג הולך אחר שנה שעברה וקים להו לרבנן שאמרו התבואה אחר שליש דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה:

וקא קרי ליה בצאת השנה שהיא משנה היוצאת אלמא תבואה אחר שליש:

וקים להו לרבנן בתמיה וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אא"כ הביאה שליש בשנה שעברה:

לא תפיק נפשך בר מהלכתא לפקפק בשיעור חכמים:

כל מדותם כך הוא מצומצמת:

אלא מאי אסיף קציר אבל מכל מקום פשטיה דקרא חג הבא בזמן אסיפה:

וקרי ליה בצאת השנה מ"מ בהאי קרא לחודיה לא סגי אי לאו במועד שנת השמטה בחג הסוכות:

חסר קורטוב אחד משמונה בשמינית כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ.) ומדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפילו פחות מכאן ואפילו חסר טיפה אינו טובל:

ולא קציר נכרי ואף על גב דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נג:) דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ (דייק) התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים:

דאקריבו עומר והדר אכול הקשה ר' אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה בט"ו והשיב לו ר"ת דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וא"ת ואמאי איצטריך למכתב שאכלו מן הישן הא פשיטא דמצות אכלו בלילה הראשונה ויש לומר דההיא אכילה לא חשיבה דסגי בכזית להכי אתא קרא למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן ואתא קרא לספר שבחו של מן דכתי' ולא היה עוד לבני ישראל מן דאמרינן במדרש משל לתינוק שאכל פת שעורין מפני שאין לו פת חטין ומקודם לכן היו יכולין לאכול מן הישן כשעלו מן הירדן בעשור לחדש אלא שבמן היו חפצים יותר כל זמן שלא פסק להם ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה (פי"א) ובפ"ק דקדושין (דף לח. ושם) אמרינן שהיו מסתפקין במן שבכליהם עד ט"ז בניסן דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ שמע מינה משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל דט"ז נמי קרי ממחרת הפסח לפי שהוא יום מחרת אכילתו דנאכל בליל ט"ו ובפ' שני דחלה בירושלמי פלוגתא היא דאמוראי והכי איתא התם ר' יונה בעא קמיה דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש אמר ליה למה לא עד כדון לחה אפילו יבשה אמר ליה ואפילו יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם וכרבי ישמעאל דא"ר ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקו התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאו בט"ו התיב ר' אלעזר בר יוסי קמיה דר' דוסא והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו:

ומהיכן הקריבו משמע דאי לא הקריבו היו אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר:

ה"נ ארץ צבי ובחמשה יומי קא מלו והא דאמר לעיל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה לענין שתהא ראויה לקצור אינה ממהרת להתבשל בחמשה יומי אבל הכא לענין עומר דכתי' (ויקרא כ״ג:ל״ד) כרמל רך ומלא ועוד דאחר גמר בישולה מאחרין אותן בשדות כדי שתתבשל יפה כדמשמע גבי (רבא) בפ'איזהו נשך (ב"מ עד:)

וכן פירושו כל קציר הנקצר בחג הסוכות בצאת השנה כלומר מן השנה היוצאת הוא חשוב וקים לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקרי ליה בצאת השנה. ואמרינן ומי קים להו לרבנן בין פחות שליש לשליש. ופרקינן לא תוקי ותפיק נפשך לבר מהלכתא כלומר אין לאדם להוציא עצמו מן ההלכה. ולדקדק איך יתכן דבר זה.

דהא כל מדות חכמים כן הן במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל. פי' קורטוב אחד מח' בשמיני' ופסול בתתק"ס ספל מים שהן שיעור המקוה אם חסרו חלק אחד מח' בשמינית.

וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כו' אלמא קים להו בהני כולהו בין שליש לפחות משליש נמי קים להו. ואתא ר' ירמיה למידק ולפרושי הא סברא דקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש.

מן העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ש"מ מדכתיב ממחרת הפסח הוא דאכלו. אחר שהקריבו העומר אבל מקודם לכן לא אכלו. ואי אפשר להביא העומר ולהקריבו ממה שהביא שליש ביד נכרי אלא ממה שהיה בעת שנכנסו ישראל לארץ פחות משליש ואח"כ נתמלא אלמא קים להו ונדחת זו הדוקיא ואף זו שדקדקנו כי כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה מן השנה שעברה היא חשובה מהאי קרא וחג האסיף בצאת השנה.

הא דדרשינן מ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו' (יהושע ה, יא), ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דהקריבו עומר והדר אכול. הקשו בתוס' בשם ר' אברהם בן עזרא ז"ל, והלא ממחרת הפסח היינו מחרת שחיטת הפסח דהיינו יום ט"ו בניסן, כדכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, וזה היה בחמשה עשר בניסן. ותירץ לו רבינו תם ז"ל דההוא תרתי קאמר, ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח, ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ששה עשר, וכדכתיב (ויקרא כג, יד) לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר. ויש מפרשים דלשון מחרת הפסח תרתי משמע, משמע ממחרת שחיטת הפסח ומשמע מחרת אכילת פסח, וההוא שבפרשת אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח והא דהכא היינו מחרת אכילת הפסח. ופלוגתא היא בירושלמי בפרק שני דחלה (ה"א) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסור משום חדש אמר ליה ולמה לא, עד כדון לחה ואפילו יבשה ואפילו קצורה, אמר ליה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל הפסח, א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרת ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה, על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה מצות לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא, על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה מצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצדה, ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמר שבע שכבשו ושבע שחלקו, התיב ר' אבון בר כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (מצות וקלוי) לאו בששה עשר, התיב ר' אלעזר ב"ר יוסי קומי ר' יוסי והכתיב (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים לאו בחמשה עשר יצאו.

הכא נמי ארץ צבי ובחמשה יומי קא מלי ואע"ג דאמרינן לעיל כל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, התם הוא כשנקצרת בבישולה לגמרי שאינה ראויה ליקצר בחג אלא אם כן הביאה שליש קודם ראש השנה, אבל הכא לענין עומר דכתיב כרמל רך ומלא שפיר מליא בחמשה יומי.

א״ל ר׳ ירמיה וכו' פי׳ וכי קים להו לרבנן כ״כ בשיעורא דאלו הוה פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש:

א״ל לא אמינא לך לא וכו' כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים:

כל שיעורי חכמים כך הם פי׳ עכ״פ כל מדות חכמים כך הם שא״א לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א״א לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין:

הדר אמר וכו' דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר:

דבעי מיניה חברייא וכו' פי׳ דמשמע להו דביאה האמורה בעומר היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו וא״כ מהיכן אקרבוה:

וכ״ת וכו' פי׳ וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה להביא מן הקמח:

ומנ״ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל או משום דביאה האמורה בתורה לאחר ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי׳ להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא ס״ד דכתיב וכו׳ פי׳ דממחרת הפסח היינו יום שני של פסח שהוא מחרת אכילת הפסח והקשה בתוספת בשם הראב״ע והלא ממחרת הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה ביום ט״ו בניסן שהוא יום ראשון של פסח ומאי דכתיב ממחרת הפסח היינו בקרו של אכילת הפסח וכדכתיב אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת שפי׳ בבקר אתה מומת. א״נ בעי מימר ממחרת שחיטת הפסח שהיתה בי״ד ומחרתו ט״ו ואמר כי ר״ת תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו יום י״ו כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מצות וקלוי בעצם היום הזה. ומאי דנקטי׳ בשמעתין הראיה ממחרת הפסח לאו דוקא אלא כיון דנפקא לן מסיפא דקרא דהכי דינא נקטי׳ ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא דלא דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא אחרינא. ויותר נ״ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפסח לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסח משמע ויום של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר ממחרת שחיטת הפסח ולא דק קרא בלישניה משום דמלתא דמפרסמא היא דבט״ו בניסן יצאו הא כל היכא דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח דהיינו יום י״ו ובירושלמי דמס׳ חלה פ״ב אפליגו בהא מלתא דגרס׳ התם ר׳ יונה בעי קומי ר׳ ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א״ל ולמה לא עד כדון לחה ואפי׳ יבישה ואפילו קצורה א״ל ואפילו קצורה מעתה אפילו חיטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א״ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה על דעתיה דר׳ יונה כי אמרה מ״ע דוחה את לא תעשה אע״פ שאינה כתובה בתורה בצדה ניחא על דעתיה דר׳ יוסה כי אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א״כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם וכר׳ ישמעאל כי אמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר י״ד שנה נאמרו ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו התיב ר׳ אבין בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לאו בששה עשר התיב ר״א בר׳ יוסי קומי ר׳ יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בט״ו יצאו ע״כ בירושלמי אבל בגמרא דילן פשיטא להו ובמס׳ קדושין בפ״ק דממחרת הפסח היינו יום י״ו ופשיטא להו בכל דוכתא דמ״ע דוחה את ל״ת אע״פ שאינה כתובה בצדה וכדאיתא בכמה דוכתא ופשיטא להו נמי דביאה זו לאלתר היא כדמוכחא שמעתין. וא״ת הא דאכול חדש ביום י״ו מנ״ל דמשום דאקריב עומר הוא דילמא עיצומו של יום התיר להם וי״ל דא״כ לא היו אוכלין עד יום י״ז דק״ל דהא דכתיב עד עצם היום הזה עד ועד בכלל כדאמרינן במנחות אבוך לא הוה אכיל עד אורתא דשיבסר נגהי תמנסר ס״ל כר׳ יהודה דעד ועד בכלל לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר:

מהיכן אקרבוה א״ל כל שלא הביא שליש ביד גוי דכי כתיב קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא שליש שקודם לכן לא נקרא קציר. הא דאמרינן סוף סוף בה׳ יומי מי קא מליא ה״פ מי קא מליא כדבעינן לעומר דבעינן כרמל רך ומלא:

כבר ידעת על שיעור מקוה שהוא ארבעים סאה וטבילה עולה בהם כל זמן שיהא כל גופו עולה בהם כגון שיהא בתכונת אמה על אמה ברום שלש אמות אבל אם נתפזרו ונשתטחו אם אין כל גופו עולה בהם לא עלתה לו טבילה היה חסר מארבעים סאה אפילו קרטוב והוא אחד משמנה בלוג לא עלתה לו טבילה.

אוכל טמא אינו מטמא אוכלין אחרים אא"כ יש בו כביצה כשיעור בית הבליעה שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ומ"מ אוכל טהור מקבל טומאה אע"פ שאין בו אלא כל שהוא וכן מפורש בספרי ואף אנו כתבנוה במס' ברכות מ"ט ב' ובמס' חולין פ"ב א' ובהרבה מקומות וי"א שאף לקבל טומאה צריך שיהא בו כביצה ואינו נראה היה בו פחות מכביצה אפילו שומשום והוא פירור מפירורי החלמון שהם דקים מאד אינו מטמא.

בגד שיש בו ג' טפחים על ג' טפחים נעשה אב הטומאה במדרסו של זב לפי שבשיעור זה הוא ראוי למושב הזב היה פחות מכן אפילו נימא אינו מטמא מדרס ומ"מ מיטמא הוא בכל טומאה כל זמן שיהו בו ג' אצבעות על ג' אצבעות שבשיעור זה הוא ראוי לעניים לעשות בו טלאי.

מנחת העומר הבאה להתיר את החדש לא היתה באה אלא מארץ ישראל ומתבואה שהביאה שליש ביד ישראל הא הביאה שליש ביד גוי אע"פ שנגמר בישולה ביד ישראל אין מביאין הביאה שליש ביום הנף הואיל ולא נגמר בישולה יראה מדקדוקי סוגיא זו שאין מביאין שהרי לגמר בשול אנו צריכים עד שתהא ראויה לטחינה והוא שאמרו אפילו עייל ריבעא בחמשא יומי מי קא מטי כלומר לגמר בשול שאם להבאת שליש הרי משהביאה רביע בחמשא יומי ודאי מגעת היא לשליש מעתה פסח גלגל שהכריעו בסוגיא זו שהקריבו עומר ממה שנאמר ויאכל מעבור הארץ ממחרת הפסח והוא יום ששה עשר בניסן ממילא שעד יום זה לא אכלו מעבור הארץ והוא התבואה החדשה מהיכן הקריבוהו על כרחך מתבואה שלא הביאה שליש ביום כניסתם ובחמשה ימים שמיום כניסתם עד יום הנף נגמר הבשול אם דרך נס אם לקלות הארץ ומהירות בכור בישוליה וא"ת שתבואה הביאו עמהם מעבר הירדן מארץ בני גד ובני ראובן שנגמר כל בישולה ביד ישראל הרי מ"מ כבר נתיבשה ולכתחלה לרך ומלא אנו צריכים כמו שדרשו מנחות ס"ו ב' במלת כרמל מ"מ לא נתברר לנו אם מתורת חובה הקריבוהו הואיל והיה שם משכן אם שלא מתורת חובה אחר שלא הי' זה לאחר ירושה וישיבה ואף מה שהכרענו ממה שכתוב ממחרת הפסח גדולי החכמים שבמפרשי המקראות פירשו שהוא נאמר על יום ראשון של פסח וביאורו ממחרת שחיטת הפסח כמו ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים האמור באלה מסעי ופירשו בו שאותו היום אכלו מתבואה ישנה שהם פירשו עבור תבואה ישנה מלשון דבר העובר ותבואה בחדשה מלשון דבר הבא ואומר שביום ראשון אכלו מן התבואה הישנה מצד שלא היתה החדשה מותרת להם עד מחרת וחדשו לנו דברים בפירושיהם שאם לא היתה להם תבואה ישנה בליל הפסח כדי לאכול מצה לא היו רשאים לקיים מצות מצה בחדש שאין עשה של מצה דוחה חדש שיש בו איסור לאו על דרך לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ואיני יודע מה יאמרו במילה בצרעת והדבר רופף בידינו:

בד"ה אלא מאי כו' בזמן אסיפה הס"ד ואח"כ מה"ד וקרי ליה בצאת השנה מ"מ דהאי כו' לאו במועד שנת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דאקריבו כו' משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל כו' ומצאו קמה לחה כו' עד כדון לחה כו' ואפי' קצורה מעתה כו' דלא אמרית ליה כו' אע"פ שאינו כתוב כו' ובד"ה ה"נ ארץ צבי ובחמשה יומי כו' עכ"ל:

בתוס' ד"ה וקרי לה בצאת השנה מ"מ בהאי קרא לחוד לא סגי כו' כבר כתבתי שסתמו דבריהם בזה. דהא לשיטתם ודאי דרשא גמורה היא כיון דעיקר קושית המקשה היתה דמקמי שליש נמי חזו ואם כן מייתי שפיר ראיה מהאי קרא לחוד דקרי לה בצאת השנה ואי ס"ד דאף מה שהיה קודם ר"ה פחות משליש נמשך אחר שנה שעברה אם כן אף מה שנקצר אחר סוכות משכחת לה שהולך אחר שנה שעברה וא"כ לא מיקרי סוכות בצאת השנה ואם נאמר דאפילו הכי מהאי קרא לחוד לא מצינן למילף דלאו לענין דינא דמעשר ושביעית איירי דא"כ מקרא דבמועד שנת השמיטה בחג הסוכות נמי לא מצינן למילף דלמא אמר קרא תשמיט ותיזיל ומה שכתבתי בלשון הגמ' דבא זה ולימד על זה לא שייך לשיטת התוס' כיון דלא נחתו בהאי סוגיא לענין דתליא מילתא בגמר פירי או בגשמי השנה אלא במאי דחזו למידי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה דאקריבו עומר כו' ובפ"ב דירושלמי כו' ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכרבי ישמעאל כו' עכ"ל. וצ"ל דתרתי שינויי נינהו דלשינויא קמא היו לוקחין ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם מתבואת ח"ל ולשינויא בתרא דאתי כר"י דחדש לא היה נוהג עדיין ולעולם שהיו אוכלין מתבואת א"י ממש אלא דלפ"ז קשיא לי אם כן אכתי לאחר י"ד שנה שכבשו וחלקו היאך אכלו מצה באותו פסח כיון דחדש נוהג אף בשל עניים במה שלא התירו עומר מאשתקד לכך נראה דשינויא חדא הוא אלא דאיצטריך לאוקמי נמי כרבי ישמעאל דדריש מושבות לאחר ירושה וישיבה ולא דריש בכל מקום שאתם יושבין וא"כ חדש אינו נוהג בח"ל לאפוקי לר"ע חדש נוהג אף בח"ל הארכתי בזה בק"א בפ"ק דקידושין בפסק חדש ע"ש:

גמ' וקים כו' עי' יומא עט ע"א:

שם לא תפיק כו' סוטה טז ע"ב:

שם אלא קים להו ה"נ קים להו תמוה לי דאיך דומה זה לזה דלעיל שלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרים אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקרת בחג הביאה שליש קודם ר"ה בזה י"ל דלא קים להו בהך כללא משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שעדיין לא הביאה שליש ובזה בקיאין מה שהוא לראיית עין. והא בזה ודאי בקיאין כדקתני במתני' התבואה משהביאה שליש משמע דבלא הביאה שליש אין בו משום שביעית ולא משום מעשר ולא חיישינן דשמא הביאה שליש אע"ג דבזה בקיאין:

גמרא, ודלמא עייל שליש [העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ ולא מקרי קצירכם כ"א קציר נכרי] אלא קים להו [לרבנן דבקיאין הן בגידול התבואה] הכי נמי קים להו [לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה]. לא ידעתי הדמיון, דבלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה קוצרים אותה בסוכות, ובאנו לומר שמה שנקצרת בחג הביאה התבואה שליש קודם ר"ה בזה י"ל דלא קים להו דהכי הוא, משא"כ הכא כשבאו לארץ ראו התבואה שעדיין לא הביאה שליש, בזה י"ל דהם בקיאין. ובממנ"פ הא בזה בודאי בקיאים דקתני במתני' התבואה שהביאה שליש, הא גם בלא הביאה שליש ניחוש לשביעית ולמעשר שמא הביאה שליש, אע"כ דזהו בודאי יכולים להכיר, אבל זה הכלל דכל הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה י"ל דאינם בקיאין: