מסכת כריתות דף כ״ז עמוד א׳

רישא קרי גזילו למעילתו סיפא קרי לאיל אשם מעילתו — בתמיה:

ומשני אין רישא דהוה איל רוב כו' — על כרחיך תנא דמתני' הוצרך לחלק בשמותיהן של שני אשמות הללו לפי שהאחד בא לחובת אשמו הראשון והשני לאשם מעילות לפיכך קרא לאחד מהן אשמו ולאחד מהן מעילתו הילכך רישא דהוה איל רובן קרן וחומשו קרא את הקרב לאשמו מעילתו כלומר קרן שמעל בו וחומשו להודיע דמה שהוא מביא אשם בעשרה זוז משום מעילה וחומשה הוא ואת הקרב לאשם מעילות קרא אשמו סיפא דלא הוי איל רובן קרן וחומש דהאיל יפה שתי סלעים והקרן והחומש אינו עולה אלא סלע וחומש ואין האיל קרב בשביל תשלומי גזילתו אלא בשביל איל אשם קורהו מעילתו על שם אשם מעילות:

בכינוס חומשין — כגון מעל בב' סלעים דאשם כמה פעמים עד שיעלו החומשים לב' סלעים מהו שיקח מהן אשם למעילתו. בכנוס חומשין כגון הפריש ב' סלעים לאשם ומעל בקרן ד' פעמים שיעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהן איל והקרן יפול לנדבה דהא מותר הוא מרבי:

שבח הקדש — כגון לקח איל בסלע והוקרו טלאים ועמדו על שתים:

דלא אפרשיה — בשעת הפרשה לא היה שוה אלא סלע אבל בכינוס חומשין הא אפרשיה זה שהפרישו לשם אשם כל שעה ומכח אשם באו אימא מתכפר:

ושמע מינה אדם מתכפר — מדקתני יקרב לאשמו:

דהא חסר ליה תמניא זוזי — שהוציאו בפיטומו סלע:

ת"ש — מסיפא דהא ברייתא דפיטום:

ואשבחיה בתלתא ושוה תמניא — ולקמן פריך סוף סוף שמע מינה דאדם מתכפר באותו זוז שהשביח ההקדש בלא חסרונו:

תשלומי דסלע — זוז אחד להשלים סלע שני. ואי קשיא לוקמה כגון דאוזיל גביה רועה הא ליכא למימר מדקתני ישלם סלע לגזבר מביתו ואי דאוזיל גביה רועה אמאי ישלם הא שוה בשעת הפרשה ב' סלעים ואי דיהביה ניהליה בחנם מאי איכפת לן הא לא בעינן אלא שוה שתי סלעים והרי שוה שתי סלעים והקדש לא השביח בו כלום:

איל — שקנו בשתי סלעים ליכא:

מאי הוי עלה — דהאי שינוייא דחיקא הוא דאי אדם מתכפר בשבח הקדש תשלום סלע לא הוי:

תא שמע — דמתכפר:

ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא:

בעי כו' — רבי אלעזר לא שמיעא ליה הך ברייתא:

ולא שמע הלכה זו ממני — בתמיה:

ועל הדא אמרה — במסכת מנחות בפרק התודה (מנחות דף עט:):

אינן טעונות לחם — התם מפרש טעמיה:

לא שנו — דולד אינו טעון לחם אלא לאחר כפרה שכבר הקריב את אמו ויצא ידי נדרו אבל לפני כפרה יקריב זה במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם. אלמא אדם מתכפר בולד דהיינו שבח הקדש:

בעלי חיים נדחין — מעל גבי המזבח או לא כגון שעירי יום הכיפורים ומת אחד מהן מהו שיקריב חבירו ויביא אחר עמו מי אמרינן נדחה זה במיתת חבירו או לא. ואי קשיא לפשוט ליה מדקי"ל (תמורה דף כא:) חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלכה למשה מסיני הוא ואין למידין הימנה:

ואינה קריבה — הואיל ומתחלה נדחית שהיתה חציה חולין כשהקדישה לא היתה ראויה לכך:

ה"ג שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים - ותו לא מידי שמע מינה קדושת דמים מדחה בהמה שאינה ראויה ליקרב והקדישה לדמים כיון דאמר תסתאב ונוהג בה מנהג דחוי דשוב אינה חוזרת ונראה דלא תימא אין תורת דיחוי נוהגת אלא בקדושת הגוף שהרי זו כשהוקדשה חציה לא הקדישה אלא לדמיה וקאמר אינה קריבה. קדושת דמים מדחה ויש דחוי בדמים חדא מילתא היא אלא שנשתנה לשון הגירסא:

הוזלו טלאים בעולם — ואינו מוצא אלא בפחות משני סלעים:

במחוסרי כפרה — כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שכפרתן מעכבתן מן הקדשים ואין להם תקנה. אלמא היכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה:

לא לימדנו — לאחרים: