Talmud Builders

    Moed Katan 9a

    Back to index

    English translation — Moed Katan 9a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1are permitted to marry on the eve of the pilgrimage Festival. This poses a difficulty to all of the opinions, as a wedding celebration ordinarily extends for seven days, and the majority of the celebration will coincide with the Festival.

    2The Gemara answers: This is not difficult, as this baraita can be reconciled with all of the opinions. According to the one who said that one may not get married on the intermediate days of a Festival because of joy, i.e., because one must not mix one joy with another, or because one may not put aside the rejoicing of the Festival and occupy himself with rejoicing with his wife, this is not difficult, as the primary joy of a wedding is only one day, and after that, the joy of the wedding will not affect the joy of the Festival.

    3And according to the one who said that one may not marry on the intermediate days of a Festival due to the excessive exertion that the wedding preparations demand, it is not difficult, as the primary exertion is only one day. After the wedding, excessive exertion is not required. And according to the one who said that the reason is due to the neglect of the mitzva to be fruitful and multiply, there is no room for concern: Since there is only one day, the eve of the Festival, when he can get married and save money on the feast, a man will not delay his wedding in order to get married then, lest some unforeseen circumstance arise that will prevent him from getting married on that day. Therefore, according to all the reasons offered, there is no need to prohibit weddings on the eve of a Festival.

    4§ The Gemara asks: With regard to the principle that one may not mix one joy with another joy, from where do we derive it? The Gemara explains that the source is as it is written with regard to the dedication of the Temple: “So Solomon held the feast at that time, and all Israel with him, a great congregation, from the entrance of Hamath to the Brook of Egypt, before the Lord our God, seven days and seven days, fourteen days” (I Kings 8:65). And if it is so that one may in fact mix one joy with another joy, he should have waited until the festival of Sukkot , which was the second set of seven days, and made a feast of seven days for this and for that, i.e., for the dedication of the Temple and for the festival of Sukkot together. The fact that he did not do so indicates that one must not mix one joy with another.

    5The Gemara raises a question: Perhaps, however, it may be derived from here only that we may not delay a wedding to be on a Festival, just as King Solomon did not delay the Temple dedication to be on the Festival, but nevertheless, where it happens to occur that way, we may indeed prepare a feast to celebrate both occasions together. The Gemara answers: If this were permitted, Solomon should have left a small part of the Temple unfinished until the Festival, and thereby arranged for a joint celebration of the dedication of the Temple and the festival of Sukkot .

    6The Gemara responds: One may not leave any part of the building of the Temple undone, as a mitzva should be completed as quickly as possible. The Gemara modifies its previous opinion: Solomon should have left the cubit- wide plates with spikes, which were designed to eliminate the ravens, unfinished. The roof of the Temple was fitted with sharp metal spikes to deter the ravens, who were attracted by the smell of the sacrificial meat, from perching there. Although this was not considered a part of the building itself, delaying its installation would have allowed Solomon to delay the celebration of the Temple dedication.

    7The Gemara rejects this opinion as well: The cubit -wide plates with spikes to eliminate the ravens was a necessary element in the building of the Temple, and consequently Solomon could not delay its construction either. Rather, the proof is from the redundancy in the verse. Since it is written “fourteen days,” why do I need the verse to specify “seven days and seven days”? Learn from it that these seven days of celebrating the Temple dedication must be discrete, and similarly, these seven days of celebrating the Festival must be discrete, due to the principle that one may not mix one joy with another.

    8§ Apropos the discussion of the celebration at Solomon’s dedication of the Temple, the Gemara relates that Rabbi Parnakh said that Rabbi Yoḥanan said: That year, the Jewish people did not observe Yom Kippur, as the seven-day celebration of the dedication of the Temple coincided with Yom Kippur and all seven days were celebrated with feasting. And the people were worried and said: Perhaps the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people themselves, have become liable to be destroyed for the transgression of eating on Yom Kippur, which is punishable by karet . A Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come.

    9The Gemara asks: What derivation led them to conclude that it was permitted for them to eat on Yom Kippur? The Gemara explains that they based their ruling on an a fortiori inference: If at the dedication of the Tabernacle, whose sanctity is not a permanent sanctity, an individual’s offering, i.e., an offering of one of the tribal princes, overrides the prohibition of Shabbat, as the princes’ offerings were brought every day including Shabbat despite the attendant transgression of a prohibition that is punishable by stoning; then with regard to the dedication of the Temple, whose sanctity is a permanent sanctity and the offerings brought there were communal offerings, is it not all the more so clear that the dedication of the Temple overrides the prohibition of Yom Kippur, a violation that is punishable by the less severe punishment of karet ?

    10The Gemara asks: But if they had firm basis for their behavior, why were they worried? The Gemara answers that one can refute this a fortiori inference as follows: There, at the dedication of the Tabernacle, Shabbat was desecrated only for the necessities of the Temple service to God on High, i.e., by sacrificing offerings. Here, at the dedication of the Temple, they desecrated Yom Kippur by eating and drinking, which was for the need of common mortals. Based on this distinction the Gemara suggests: Here too, at the dedication of the Temple they should have performed the rites of the sacrificial offerings and they should not have eaten or drunk. The Gemara answers: There is no complete rejoicing without eating and drinking.

    11With regard to the proof itself, the Gemara asks: And from where do we derive that the offerings brought at the dedication of the Tabernacle overrode Shabbat? If we say it is as it is written with regard to the offerings brought by the tribal princes: “On the first day” (Numbers 7:12) and “on the seventh day” (Numbers 7:48), this is not a conclusive proof, as perhaps this refers not to the seventh day of the week but to the seventh day of sacrificial offerings. Perhaps they skipped Shabbat and did not sacrifice offerings connected to the dedication of the Tabernacle on that day. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The verse also states: “On the day of the eleventh day” (Numbers 7:72). The repetition of the word day indicates that just as a day is all one continuous period of time, so too, the eleven days were all one continuous period of time, with no break in the middle, even for Shabbat.

    12The Gemara asks: But perhaps this refers only to days that are fit for an individual’s offerings, i.e., the offerings were sacrificed on eleven consecutive days that were suitable for sacrificing the offerings of an individual, but not on Shabbat. The Gemara answers: In another verse it is written: “On the day of the twelfth day” (Numbers 7:78), indicating that just as a day is all one continuous period of time, so too, the twelve days were all one continuous period of time.

    13The Gemara asks again: But perhaps here too this is referring to days that are fit for sacrificing the offerings of an individual? The Gemara rejects this opinion: If so, why do I need two verses, the verse with regard to the eleventh day and the verse with regard to the twelfth day, to teach the same principle? The fact that the Torah uses repetitive phraseology in both verses indicates that all the days were consecutive, without a break for Shabbat.

    14The Gemara asks: And from where do we derive that the feasting at the time of the dedication of the Temple overrides Yom Kippur, so that the people did not have to fast? If we say it is derived from that which is written: Fourteen days, perhaps this is referring to days that are fit for feasting, to the exclusion of Yom Kippur. The Gemara answers: This is derived by means of a verbal analogy between the word “day” mentioned in this context and the word “day” mentioned there, with regard to the dedication of the Tabernacle. Just as there the days were consecutive, without a break for Shabbat, so too here, the days were consecutive, without a break for Yom Kippur.

    15It was stated above that a Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come. The Gemara asks: And from where do we derive that God pardoned them for this sin? The Gemara answers: The Sage Taḥlifa taught in a baraita that the verse states: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went to their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had done for David His servant and for Israel His people” (I Kings 8:66).

    16This verse may be expounded as follows: The words “to their tents” indicate that they went and found their wives in a state of purity, as the terms tent and house often denote one’s wife. The term “joyful” is referring to the fact they had enjoyed the splendor of the Divine Presence, as there was a revelation of the Divine Presence when the offerings were sacrificed in the Temple. The phrase “and glad of heart” refers to the fact that each of their wives conceived a male child. The words “for all the goodness” indicate that a Divine Voice issued forth and said to them: All of you are designated for life in the World-to-Come, which is the ultimate good.

    17The aforementioned verse stated: “For all the goodness that the Lord had done for David His servant and for Israel His people. ” The Gemara asks: Granted, when the verse mentions the goodness that God did for Israel His people, this is referring to the fact that He pardoned them the sin of eating on Yom Kippur that year; but what is the goodness that God performed for David His servant?

    18Rav Yehuda said that Rav said: When Solomon sought to bring the Ark into the Temple the gates clung together and could not be opened. Solomon uttered twenty-four songs of praise, and his prayer was not answered. He began and said: “Lift up your heads, O you gates, and be lifted up, you everlasting doors; and the King of glory shall come in” (Psalms 24:7), but once again his prayer was not answered, and the Temple gates remained closed.

    19Once he said: “Now therefore arise, O Lord God, into your resting place, You, and the Ark of Your strength; Let your priests, O Lord God, be clothed with victory and let Your pious ones rejoice in goodness. O Lord God, do not turn away the face of Your anointed; remember the faithful love of David Your servant” (II Chronicles 6:41–42), he was immediately answered. At that moment the faces of David’s enemies turned dark like the charred bottom of a pot, and all knew that the Holy One, Blessed be He, forgave him for that sin involving Bathsheba, as they saw that it was only in his merit that the gates of the Temple opened.

    20The Gemara relates that Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, studied the portion dealing with oaths in the study hall of Rabbi Shimon ben Yoḥai. After completing their studies, the disciples took leave of their master in the evening, but did not yet leave the city. In the morning they went back and took leave of him a second time. He said to them: Did you not already take leave of me yesterday in the evening?

    21They said to him: You have taught us, our teacher, that a disciple who takes leave of his teacher and then stays overnight in the same city must take leave of him an additional time, as it is stated at the conclusion of the dedication of the Temple: “On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king” (I Kings 8:66), and elsewhere it is written: “And on the twenty-third day of the seventh month he sent the people away” (II Chronicles 7:10). The eighth day in the verse is referring to the Eighth Day of Assembly, the twenty-second of the month of Tishrei, yet it says that he sent the people away on the next day, the twenty-third of the month.

    22Rather, it can be derived from here that a disciple who takes leave of his teacher and then stays overnight in the same city must take leave of him an additional time, just as the Jewish people took leave of Solomon an additional time on the day after the Festival, on the twenty-third of Tishrei.

    23Rabbi Shimon ben Yoḥai said to his son: These two people, Rabbi Yonatan ben Asmai and Rabbi Yehuda, son of converts, are men of noble form [ tzura ] i.e., wise and learned individuals; go to them so that they will bless you. He went and found them deep in discussion, raising apparent contradictions between verses as follows: It is written: “Make level the path of your feet, and let all your ways be established” (Proverbs 4:26), indicating that when one has the opportunity to perform more than one mitzva, he must evaluate which of them is most important. And elsewhere it is written: “Lest you level out the path of life,” (Proverbs 5:6), indicating that one must perform each mitzva as the opportunity arises, without considering its relative importance.

    24They explained that it is not difficult: Here, in the first verse cited above, it is discussing a mitzva that can be done by others, and therefore one must consider what is most worthwhile for him to perform himself and what he will leave to others.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מותרין לישא ערב הרגלכלומר מותר לכתחלה ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל:

    עיקר שמחהדנישואין חד יומא ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה:

    עיקר טירחאדנישואין ביום ראשון דנישואין:

    לחד יומא לא משהו אינשיכלומר כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתינין עד הרגל דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל:

    ועביד ז'יומי שמחה להכא ולהכא לחנוכת הבית ולרגל:

    ודלמא מינטר לא נטרינןנישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה אבל אי מתרמי ליה עביד:

    אי הכידהיכא דאי איקרי ליה עביד איבעי ליה לשיורי בבנין עד הרגל כי היכי דליתרמי ליה חנוכת הבית ברגל:

    אמה כליא עורבהגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו זהו לא חשיב כבנין:

    ודלמא אמה כליא עורב נמי צורך בנין הואלהכי לא שייריה אלא כל היכא דאיתרמי ליה לנישואין ברגל לא ידעינן מנלן דלא עבדינן:

    שמע מינה הני לחודדלא מצי למיעבד ליה ביחד אפילו מתרמי:

    לא עשו ישראל יום כפוריםלפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום:

    וקרבן יחידשל נשיאים:

    דאיסור סקילהדחמור מכרת:

    וקרבן צבורדמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור הוא:

    התםבמשכן דגבוה הוו קרבנות:

    הכאבחנוכת הבית דהדיוט משתה:

    הכא נמי לעבדוקרבנות מיכל לא ליכלו:

    ביום השביעיומשמע לן יום ז' היינו שבת:

    דלמא שביעי לקרבנותשאם הקריב נשיא ששי בערב שבת מקריב נשיא שביעי באחד בשבת ומאי שביעי שביעי לקרבן נשיא:

    ביום עשתי עשר יוםהאי יום יתירא משמע מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו י"א יום רצוף דליכא הפסק בינתיים אפילו בשבת:

    דלמא ימים הראוייןלמשתה עביד משתה לאפוקי יום הכפורים:

    גמר יום יום מהתםמנשיאים דמשכן דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת אף משתה דחנוכת הבית הוו י"ד רצופים ואפילו [ביוה"כ]:

    כ"ד רננותכתיבי בפרשה בין רנה ותחנה ותפלה ובקשה:

    פרשת נדריםמסכת נדרים:

    ביום השמינישל חג היינו בעשרים ושתים:

    וכתיב וביום עשרים ושלשהאלמא דבעשרים ושתים ובעשרים ושלשה איפטרו מיניה:

    של צורהכלומר חכמים:

    פלס מעגל רגלךכלומר שקול מצות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה:

    וכתיב ארח חיים פן תפלסדמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה:

    מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחריםתפלס פלס מעגל רגלך שתעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו קטנה:

    מועד קטן ט עמוד א

    1מותרין לישא ערב הרגל, קשיא לכולהו.

    2לא קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא הוא.

    3למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא. למ"ד משום ביטול פריה ורביה, לחד יומא לא משהי איניש נפשיה.

    4ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן? דכתיב: ״(מלכים א ח״, סה) ״ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום״. ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג, ומיעבד שבעה להכא ולהכא.

    5ודלמא מינטר לא נטרינן, והיכא דאתרמי עבדינן! איבעי ליה לשיורי פורתא.

    6שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן. איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב.

    7אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא. אלא מדמייתר קרא, מכדי כתיב ״ארבעה עשר יום״, ״שבעת ימים ושבעת ימים״ למה לי? שמע מינה הני לחוד והני לחוד.

    8א"ר פרנך א"ר יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים. והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

    9מאי דרוש? אמרו, קל וחומר: ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרת לא כ"ש׃

    10אלא, אמאי היו דואגים? התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט. הכא נמי: מיעבד ליעבדו, מיכל לא ניכלו ולא לישתו! אין שמחה בלא אכילה ושתיה.

    11ומשכן דדחי שבת מנלן? אילימא מדכתיב: ״(במדבר ז״, יב) ״ביום הראשון, וביום השביעי״, דלמא שביעי לקרבנות! אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא: ״(במדבר ז״, עב) ״ביום עשתי עשר יום״. מה יום כולו רצוף, אף עשתי עשר כולן רצופין.

    12ודלמא ימים הראויין? כתיב ״קרא אחרינא״: (במדבר ז, עח) ״ביום שנים עשר יום״. מה יום כולו רצוף, אף שנים עשר יום כולן רצופין.

    13ודלמא הכא נמי ימים הראויין! אם כן, תרי קראי למה לי?

    14ומקדש דדוחה יום הכפורים, מנלן? אילימא מדכתיב: ״ארבעה עשר יום״, ודלמא ימים הראויין! גמר ״יום״ ״יום״ מהתם.

    15יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. ומנלן דאחיל להו? דתני תחליפא: (מלכים א ח, סו) ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו״.

    16״לאהליהם״ שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, ״שמחים״ שנהנו מזיו השכינה, ״וטובי לב״ שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, ״על כל הטובה״ שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

    17״לדוד עבדו ולישראל עמו״. בשלמא ״לישראל עמו״ דאחיל להו עון יום הכפורים, אלא ״לדוד עבדו״ מאי היא?

    18אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה, פתח ואמר (תהלים כד, ז) ״שאו שערים ראשיכם וגו'״ ולא נענה,׃

    19כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ״ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך״ מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.

    20ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה. אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא?

    21אמרו ליה: למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר, צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר: ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך״, וכתיב: ״(דברי הימים ב ז״, י) ״וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם״!

    22אלא, מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר, צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.

    23א"ל לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי. כתיב: ״(משלי ד״, כו) ״פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו״, וכתיב: ״(משלי ה״, ו) ״אורח חיים פן תפלס״.

    24לא קשיא: כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים,׃

    Tosafot

    איבעי ליה למינטר עד החגכדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכתן כל כך:

    איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורבשלא היה צורך הבנין כ"כ ואע"פ שהוא מהבנין כדי שלא יביאו הטומאה אין זה צורך כל כך וגם בשעת הבנין בזמן שלא היה השכינה שורה בו לא היה צורך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ופרקינן מאן דאמר משום שמחה חד יומא הוה והוא יום הכנסת הכלה בערב יום טוב. וכן נמי מי שאמר משום טרחא כר' אבא דאמר עלת כלתא נפקת טרחותא מאן דאמר משום פריה ורביה לחד יומא לא משהי נפשיה.

    ומנ"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואסיקנא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי אלא ש"מ שמחת חינוך לבד ושמחת החג לבד.

    אמר רבי פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא צמו ביוה"כ דכתיב שמחה ואי שמחה בלא אכילה מאי דרוש ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם דהא יש אחריו קדושה וקרבן הנשיאים קרבן יחיד הוא ולא קרבן צבור ודחי שבת שהוא איסור סקילה. והקריבו בשבת כדכתיב ביום עשתי עשר יום. ביום ביום דכתב קרא למה לי אלא ללמד מה יום כולו רצוף אף שנים עשר כולן רצופין הקריבו בהן והשבת בכללן.

    מקדש קדושתו קדושת עולם דאין אחריו היתר וקרבן צבור ויוה"כ דאיסור כרת הוא לא כ"ש דנידחי ליה והיו דואגין שמא נתחייבו כלייה דאמרי התם במשכן לא דחו שבת אלא בהקרבת קרבנות דצורך גבוה נינהו אבל יום הכפורים דאסור באכילה ושתיה שהוא צורך הדיוט.

    יצאת ב"ק ואמרה להן כולכם מזומנים לחיי העולם הבא שלא נתכוונתם אלא למצוה. ומניין שמחל להם שנא' וביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהן טהורות שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו שהודיע לכל שמחל לו עון בת שבע ומיתת אוריה שלא נענה שלמה בנו בעת שדבקו שערים זה בזה ולא נפתחו שיכנס הארון אלא כשאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נודע לכל שמחל הקב"ה לדוד עבדו אותו עון ולישראל עמו שיצאת ב"ק ואמרה כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.

    ר' יונתן בן עבראי ור' יהודה בן גרים תנו נדרים בי רשב"י איפטור מיניה באורתא בצפרא נמי אתו וקא מיפטרי אמר להו ולאו כבר איפטריתו אמרו לו לימדתנו רבינו תלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' שדר לגבייהו בריה ליברכיה אזל אשכחינהו דמפרשי פלס מעגל רגלך במצוה (שאי אפשר) [שאפשר] לעשותה ע"י אחרים אבל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים אורח חיים פן תפלס.

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 9a

    Moed Katan 9a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 592 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מותרין לישא ערב הרגל כלומר מותר לכתחלה ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל:

    עיקר שמחה דנישואין חד יומא ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה:

    עיקר טירחא דנישואין ביום ראשון דנישואין:

    לחד יומא לא משהו אינשי כלומר כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתינין עד הרגל דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל:

    ועביד ז' יומי שמחה להכא ולהכא לחנוכת הבית ולרגל:

    ודלמא מינטר לא נטרינן נישואין עד הרגל כי היכי דלא נטר שלמה אבל אי מתרמי ליה עביד:

    אי הכי דהיכא דאי איקרי ליה עביד איבעי ליה לשיורי בבנין עד הרגל כי היכי דליתרמי ליה חנוכת הבית ברגל:

    אמה כליא עורב הגג כלה ומקצר למעלה עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים עליו זהו לא חשיב כבנין:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 9a · Sefaria

    Tosafot

    איבעי ליה למינטר עד החג כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכתן כל כך:

    איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב שלא היה צורך הבנין כ"כ ואע"פ שהוא מהבנין כדי שלא יביאו הטומאה אין זה צורך כל כך וגם בשעת הבנין בזמן שלא היה השכינה שורה בו לא היה צורך:

    Tosafot on Moed Katan 9a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ופרקינן מאן דאמר משום שמחה חד יומא הוה והוא יום הכנסת הכלה בערב יום טוב. וכן נמי מי שאמר משום טרחא כר' אבא דאמר עלת כלתא נפקת טרחותא מאן דאמר משום פריה ורביה לחד יומא לא משהי נפשיה.

    ומנ"ל דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואסיקנא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי אלא ש"מ שמחת חינוך לבד ושמחת החג לבד.

    אמר רבי פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא צמו ביוה"כ דכתיב שמחה ואי שמחה בלא אכילה מאי דרוש ק"ו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם דהא יש אחריו קדושה וקרבן הנשיאים קרבן יחיד הוא ולא קרבן צבור ודחי שבת שהוא איסור סקילה. והקריבו בשבת כדכתיב ביום עשתי עשר יום. ביום ביום דכתב קרא למה לי אלא ללמד מה יום כולו רצוף אף שנים עשר כולן רצופין הקריבו בהן והשבת בכללן.

    מקדש קדושתו קדושת עולם דאין אחריו היתר וקרבן צבור ויוה"כ דאיסור כרת הוא לא כ"ש דנידחי ליה והיו דואגין שמא נתחייבו כלייה דאמרי התם במשכן לא דחו שבת אלא בהקרבת קרבנות דצורך גבוה נינהו אבל יום הכפורים דאסור באכילה ושתיה שהוא צורך הדיוט.

    יצאת ב"ק ואמרה להן כולכם מזומנים לחיי העולם הבא שלא נתכוונתם אלא למצוה. ומניין שמחל להם שנא' וביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהן טהורות שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו שהודיע לכל שמחל לו עון בת שבע ומיתת אוריה שלא נענה שלמה בנו בעת שדבקו שערים זה בזה ולא נפתחו שיכנס הארון אלא כשאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נודע לכל שמחל הקב"ה לדוד עבדו אותו עון ולישראל עמו שיצאת ב"ק ואמרה כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.

    ר' יונתן בן עבראי ור' יהודה בן גרים תנו נדרים בי רשב"י איפטור מיניה באורתא בצפרא נמי אתו וקא מיפטרי אמר להו ולאו כבר איפטריתו אמרו לו לימדתנו רבינו תלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' שדר לגבייהו בריה ליברכיה אזל אשכחינהו דמפרשי פלס מעגל רגלך במצוה (שאי אפשר) [שאפשר] לעשותה ע"י אחרים אבל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים אורח חיים פן תפלס.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 9a · Sefaria

    Ritva

    לחד יומא לא משהי נפשיה פירש כי מתירא שמא יבא לו שום עכוב באותו היום ולא יוכל לעשות עד לאחר המועד וא"ת א"כ נאסור עליו שני או ג' ימים קודם הרגל כדי שלא ישהה להם הא ליתיה כי הוא אינו משהה אלא בשיכול לערב סעודתו עם הרגל למעט הוצאותיו וזהו כשעושה ברגל עצמו א"נ בערב הרגל שיאכל סעודתו בלילה וזה ברור:

    ביום עשתי עשר יום וכו' פשי' והנשיאי' ודאי על פי הדיב' עשו דלא סגיא בלאו הכי ואע"פ שאינו מפורש בכתוב:

    כאן במצוה שאפש' לעשות ע"י אחרים לא יניח תורתו מפניה כאן במצוה שאי אפש' לעשות ע"י אחרים מותר להניח תורתו ולהתעסק וכן הלכה ותו לא מידי י:

    מתני' עושה אשה תכשיטיה במועד פירש שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפי' עושה כדרכה ובלא שינוי ובטרחא רבה ולא גזרו בה שמא תכנס לרגל מנוולת דקשוט מילתא דצריכא כל יומא ויומא הוא ועוד שאין דרכן להשהות:

    ר' יהוד' או' אשה לא תסוד וכו' ובש"ס מפורש דמוד' ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד וש"מ דרבנן אפילו בסיד שאינה יכולה לקפלו במועד שרו כיון דלצורך קשוט עביד ליה וחשיבות הוא לה אבל יש אומרים דרבי יהודה הוא מפרש ואינו חולק ומודה דאמרינן בש"ס לגמרי וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בחיבורו כדברי רבי יהודה והיינו דאקשינן בש"ס מדרבי יהודה אדרבי יהודה דאלו לרבנן לא קשיא אע"ג דבעינן התם שמחה דלאחר זמן דה' במתני' נמי הכי בעי לה ולא שרו לסוד לקפלו במועד והראשון נראה יותר נכון ואקשי' מדרבי יהודה אדרבי יהוד' משום דמפרשא מילתיה בהדיא ותו מאי דאמרינן התם רבנן לדבריו דרבי יהודה קאמרי כדפרשינן בדוכתא:

    ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב פירש וכלה לצורך המועד ושלא בדבר האבד ואפילו שלא לצורך המועד דאלו בדבר האבד הא קי"ל דלא בעי שנוי וסיפא אוקימנא בש"ס כרבי יוסי:

    ומסרגין את המטות בש"ס מפרש לה וכלה לצורך המועד:

    גרסת הספרים שלנו מעמידן תנור וכירים במועד ולא גרסי ריחים ופירש מעמידין לעשות בו כל מלאכה לצורך המועד וכדשרי' בש"ס ומגדל תנורי ולמעבד מהולתא מפני שכל אלו שהם מכשירי אוכל נפש ראוי לעשותו כדרכו ובטרחא ובלא שום שנוי וכן התירו בירושלמי לעשות אלפאסין וקדרות וכן שפודין ואסכלאו' וסכינין ואפילו לכתחלה וכ"ש לתקנן ומיהו בריחים לא הוה שרי ת"ק לעשות משום שהם מכשירין דמכשירין:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Moed Katan 9a · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת שהתמידים היו דוחין את השבת שנ' במועדו אפי' בשבת וכן המוספין אבל שאר הקרבנות אין דוחין שבת ואע"פ שבחנכת הנשיאים שבמשכן הקריבו שנים עשר יום רצופים ושבת בנתים והרי שהיו שם קרבנות הרבה ולא עוד אלא שבחנוך בנין שלמה הקריבו ביום הכפרים קרבנות של שמחה לבד ר"ל שלמים ואכלום לקיים מצות שמחה אין למדין מהוראת שעה:

    תלמידים הבאים לשנות בעיר אחרת ורוצים לשוב לביתם ולשמוח ברגלים או לסבה אחרת וקבלו רשות מרבם ונפטרו ממנו אם לנו באותה העיר צריכין הם להפטר ממנו פעם אחרת:

    לעולם תהא ברכת תלמיד חכם חביבה לו לאדם וישתדל בכל כחו שיברכהו מעשה באחד מן הגדולים שאמר לבנו על זוג של תלמידי חכמים בני אדם הללו של צורה הם זיל לגבייהו דליברכוך ואם יברכוהו בדברים חשודים אל יחשדם שמא נתרשלו בברכתו שאינו כן אלא יתבונן בדבריהם וימצאם נכוחים ואל תהא ברכתם קלה בעיניו והוא שאמרו בסוף שמועה זו אמרו ליה מאי בעית הכא אמר להו דאמר לי אבא זיל לגביהו דליברכוך אמרו ליך יהא רעוא דתזרע ולא תחצד תעיל ולא תפיק תפיק ולא תעיל ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך ליבלבל פתורך ולא תחוי שתא חדתי ולא הבין את דבריהם ונצטער הלך והגיד הדברים לאביו אחר לו אביו כלהו ברכתא נינהו דתזרע ולא תחצד תוליד בני ולא לימתו תעיל ולא תפיק תעיל כלתי ולא לימתו ברך תפיק ולא תעול תינסיב בנתך ולא לימתו גובריהו דליהדור לותך ליחרוב ביתך וליתיב אושפיזך האי עלמא אושפיזא וההוא עלמא ביתא ליבלבל פתורך בבני ובבנתא לא תחזי שתא חדתי דלא תמות איתתך ותנסב איתתא אחריתי וכן אחד מן המברכים אמר למי שהיה מברכו יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש והיתה הברכה קלה בעיניו ואמר לו אביו כברכתא דקודשא בריך הוא ברכך דכתוב ולא יבשו עמי לעולם:

    Meiri on Moed Katan 9a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה לא עשו ישראל יהכ"פ לפי ששבעה ימים כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 9a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דקדושתו קדושת עולם עיין שבועות דף טז ע"ב תוס' ד"ה קדושתו:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 9a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    הָכָא צֹרֶךְ הֶדְיוֹט פירש רש"י שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביום הכיפורים. נראה לי שצריך למחוק תיבת 'ובשלו' דמה הכרח יש להם לבשל בו ביום? יבשלו בערב כיפור ויאכלו ביום הכיפורים כמו שבת שמבשלים לצרכו בערב שבת! ואם נאמר הך שתא אזדמן יום הכיפורים ביום ראשון בשבוע דערב יום הכיפורים הוא שבת מנא ליה לרש"י לפרש כן דאזדמן כך? לכן צריך למחוק תיבת 'ובשלו' וכן מצינו בגמרא דשבת דף למ"ד ע"א דלא נקיט שם רש"י ז"ל דבשלו אלא רק 'אכלו ושתו'.

    דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה נראה לי בס"ד הטעם דנעשה הנס לכבודו של דוד המלך ע"ה בשערים דידוע שדוד המלך ע"ה הוא בחינת המלכות שהוא סוד שם אדנ־י הנקרא שער דשם אדנ־י במלואו עולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] שהוא תרגום של שַׁעַר ולכן אומרים 'אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח' ולכך נעשה לו הנס בשער. וזה הנס נרמז בשמו הטוב שראשו וסופו הוא שני דל"ת ולזה אמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה (תהלים פו, יז) רוצה לומר אות הדל"ת הקבוע בשמי בראש ובסוף תעשהו עמי לטובה לעשות לי נס בדל"ת. ועוד נראה לי נעשה לו נס בשערים [620] שהם מספר כתר [620] שזכה לכתר מלכות עד עולם. ועוד נראה לי בס"ד ענין הנס הזה מורה מעשהו לענין גדול שיהיה לעתיד והוא תחלה דבקו שני שערים זה בזה נרמז בהם שני דלתי"ן שנדבקים זה עם זה ונעשו מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה (ישעיה ט, ו) ואחר כך נעשה נס שני ונפתחו שתי השערים הרומזים לשני דלתי"ן ונרמז בזה שתהיה מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נפתחת ותהיה שני דלתי"ן ואלו הן שני דלתין של ד ו ד כמו שכתב מהרנ"ש [רבי נתן שפירא בן ראובן דוד הירושלמי] ז"ל בטוב הארץ שעל אלו שתי דלתי"ן של מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נאמר לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) שיהיו נפתחים לעתיד בזמן הגאולה וימלוך משיח בן דוד כמו שנאמר לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ.

    אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה פירש רש"י ז"ל באותה תפלה של וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה (מלכים א' ח, כב) איכא עשרים וארבע רננות בין תפלה ורנה ותחנה. ונראה כי הוא מונה מן פסוק (מלכים א' ח, ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וכו' עד בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָ־י הֳ' (מלכים א' ח, נג). ולולי פירושו הייתי מפרש עשרים וארבע רננות הם עשרים וארבע פסוקים שיש במזמור שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר הֳ' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (תהלים קלב, א) שיש בו ענין בית המקדש שנתגלה מקומו לדוד המלך ע"ה דכתיב (תהלים קלב, ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַהֳ' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב וגם כתוב בו מענין הארון דכתיב (תהלים קלב, ח) 'קוּמָה הֳ' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ' ועם מזמור 'שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' שאחריו (תהלים קלג, א) ומזמור הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת הֳ' וכו' (תהלים קלד, א) שבהם נשלמים ט"ו שיר המעלות כי לשון רננות שייך על מזמורי תהלים טפי מהנך קראי שכולם תפלה ותחנה ואלו השלשה מזמורים הנזכר יש בהם עשרים וארבע פסוקים וכיון דהם מזמורים נקראים רננות.

    פָּתַח וְאָמַר (תהלים כד, ז) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. קשה מה שייך בזה 'פָּתַח וְאָמַר' והלא לא היתה פתיחה שלו בהם אלא פתח בעשרים וארבע רננות תחלה? ונראה לי בס"ד נקיט פָּתַח מפני כי פסוקי 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם' אינם תחלת המזמור כי המזמור מתחיל לְדָוִד מִזְמוֹר לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א) ואי לא אמר 'פָּתַח וְאָמַר' הייתי חושב שאמר המזמור מתחילתו ומשום דעיקר אמירתו הוא בעבור פסוק זה לכך נקיט תלמודא פסוק זה ולעולם אמרו מתחילתו לכך הוצרך מסדר התלמוד לומר 'פָּתַח וְאָמַר שְׂאוּ שְׁעָרִים' ללמדינו שלא התחיל מן תחלת המזמור אלא פתח המזמור מן הפסוק הזה. ועוד נראה לי בס"ד אף על פי שכבר פתח בעשרים וארבע רננות כאן הרים קולו יותר מקול שתפס בעשרים וארבע רננות כדי להשמיע לכל העומדים שם שהוא קורא לשערים בכח מלך הכבוד ולא נפתחו עד שאמר בזכות דוד אביו ולכך אמר 'פָּתַח וְאָמַר' שפתח בקול גדול יותר שגם הרחוקים שלא שמעו קול עשרים וארבע רננות שמעו זאת. ונראה לרמוז בס"ד אמר עשרים וארבע רננות כנגד עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י ועשרים וארבע אותיות בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] ואחר כך אמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד שהם ט"ל אותיות כנגד שם כוז"ו [שהם האותיות שאחרי שם הוי־ה] שבו נפתחים הקברים בתחייה ולכן כיון עתה לפתוח בו השערים מפני שהוא מסוגל לפתיחה.

    (מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב', שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֶן זָכָר. נראה לי כיון דנהנו מזיו השכינה לבשתם רוח הקודש וידעו שנשותיהם נתעברו בבן זכר וידיעה זו היא בלב לכן קאמר עלה 'וְטוֹבֵי לֵב'. ועוד נראה לי לֶב בנקוד סגו"ל עולה מספר בן [52] ואף על גב כי לֵב נקודו בציר"י לא אכפת מפני דבמבטא יוצאים קרובים ושוין זה בזה.

    דִּכְתִיב (מלכים א' ח, סו) "בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם" וְגוֹ'. קשא למאי אצטריכו להביא לו ראיה והוכחה וכי איהו לא ידע זה? ונראה לי בס"ד כי הם חשבו באומרו 'וְלָא אִפְטְרִיתוּ מִינָאִי בְּאוֹרְתָא' בא לנסותם אם ידעו מקור הדין או לאו כי אי אפשר לומר שבא לנסותם אם ידעו עיקר הדין או לאו דהא חזא דאתו בצפרא לגביה ואם כן יודעים הדין אך בא לנסותם אם ידעו מקור הדין מהיכא נפיק דין זה ולכן השיבו בחכמה את הדין והמקור שלו מהיכא נפיק. והנה מהרש"א ז"ל הקשה בשלמא רבנן לא היה בדעתם ללון בלילה ולכך איפטרו מיניה באורתא אבל ישראל ידעו בודאי שלא ילכו ביום שמיני עצרת ואמאי באו ביום שמיני עצרת. ונראה לי בס"ד כדי לקבל ממנו ברכות ביום שמיני עצרת שהוא יום רצון שיתקבלו בו הברכות והבקשות יותר מכל ימות השנה כולה כמו שאמרו בזוהר הקדוש.

    זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ מקשים אמאי לא אמר לו כן באורתא אחר דאפטרו מיניה? ונראה לי בס"ד כי רבי שמעון בן יוחאי הוה ידע גם בחכמת הכוכבים והמזלות והוא ראה שעתיד לבא פרעניות על רבי אלעזר מצד המערכה והמזל והוא עצמו לא רצה לברכו כי הוא ובנו חשובין חד גופא ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין כמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ה:) ולוקים רבי יוחנן לנפשיה? ותירץ אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין ורצה שאחרים יברכו אותו ברכות שהם נוגעים לענין הפרעניות המועדת אליו. ולכך צריך שיהיה המברך יש לו ידיעה בחכמה זאת של כוכבים ומזלות כדי שידע על מה יברך ואם הוא אומר להמברך בפיו שכך וכך רואה אינו רוצה לומר בפירוש אשר ישפוט הכוכב והמזל דכתיב תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג), אך למיחש בשתיקה בדברים שבלב לית לן בה וכמו שאמרו בתרנגולת שקוראה קול תרנגול דאסור לומר בפירוש: שחטו אותה בעבור דבר זה! אלא יאמר שחטו בסתם ואף על פי שבלבו הוא רוצה לשחטה מחמת כן. ולכן באורתא חשב דלא ידעי רבנן בחכמה זו יען כי הוא ידע דאותה הלילה אינה טובה היציאה בה מן העיר על פי המזל והכוכב וכיון דהם רוצים לצאת אותה הלילה דהא אפטרו מיניה משמע דאין להם ידיעה בחכמה זו והוא לא רצה לומר להם בפירוש שלא יצאו משום תמים תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ וכיון דחשב שאין להם ידיעה בחכמה זו לכך לא אמר לבנו 'זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ' דמאי נפקא מינה? אך כשבאו בצפרא אליו שידע שלא הלכו באותה הלילה ידע שהרגישו ברעת הכוכב של אותה הלילה ולכן הם ביטלו מן נסיעתם אותה הלילה בסתם ונתבררה בזה ידיעתם בחכמה זו מאחר דהבין שלא היה להם סיבה מונעת נסיעתם באותה הלילה ולכך אמר לבנו זִיל לְגַבַּיְהוּ כי הם בידיעתם בחכמה זו ירגישו מה הם הפרעניות המעותדות עליו מביאת הכוכבים והמזלות ואז יברכו אותו ברכות השייכים לביטול אותם פרעניות וכאשר היה.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 9a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 9, Amud Aleph, about 592 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “מותרין לישא ערב הרגל, קשיא לכולהו.…”

      Named: רב הרגל.

    2. Segment 211 words

      Opens “לא קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר…”

    3. Segment 319 words

      Opens “למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא…”

    4. Segment 450 words

      Opens “ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן? דכתיב: (מלכים…”

    5. Segment 511 words

      Opens “ודלמא מינטר לא נטרינן, והיכא דאתרמי עבדינן!…”

    6. Segment 611 words

      Opens “שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן. איבעי ליה…”

    7. Segment 727 words

      Opens “אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא.…”

      Named: רב צורך.

    8. Segment 831 words

      Opens “א"ר פרנך א"ר יוחנן: אותה שנה לא…”

    9. Segment 929 words

      Opens “מאי דרוש? אמרו, קל וחומר: ומה משכן,…”

      Named: רבן יחיד, רבן צבור.

    10. Segment 1024 words

      Opens “אלא, אמאי היו דואגים? התם צורך גבוה,…”

    11. Segment 1139 words

      Opens “ומשכן דדחי שבת מנלן? אילימא מדכתיב: (במדבר…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    12. Segment 1223 words

      Opens “ודלמא ימים הראויין? כתיב קרא אחרינא: (במדבר…”

    13. Segment 1311 words

      Opens “ודלמא הכא נמי ימים הראויין! אם כן,…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “ומקדש דדוחה יום הכפורים, מנלן? אילימא מדכתיב:…”

    15. Segment 1542 words

      Opens “יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “״לאהליהם״ שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, ״שמחים״ שנהנו…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “״לדוד עבדו ולישראל עמו״. בשלמא ״לישראל עמו״…”

    18. Segment 1833 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש…”

      Named: רב יהודה.

    19. Segment 1935 words

      Opens “כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב)…”

    20. Segment 2030 words

      Opens “ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן…”

      Named: רבי יהודה.

    21. Segment 2138 words

      Opens “אמרו ליה: למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו…”

    22. Segment 2213 words

      Opens “אלא, מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה…”

    23. Segment 2336 words

      Opens “א"ל לבריה: בני אדם הללו אנשים של…”

    24. Segment 248 words

      Opens “לא קשיא: כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Moed Katan 9a · Segment 8 — “א"ר פרנך א"ר יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 9a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026