Talmud Builders

    Moed Katan 19a

    Back to index

    English translation — Moed Katan 19a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And one may spin sky-blue wool for his ritual fringes on his thigh, but not in the ordinary manner with a spindle, as this procedure must be performed in an altered manner on the intermediate days of a Festival.

    2GEMARA: The Sages taught the following baraita : A person may write phylacteries and mezuzot for himself and spin sky-blue wool for his fringes on his thigh. And for others he may do these things as a favor, but not for payment. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he initially made them for himself, he may employ artifice, sell his own and then go back and write new ones for himself. Rabbi Yosei says: He may write and sell them in his usual manner, in the amount that is enough to provide for his livelihood.

    3Rav ruled for Rav Ḥananel, and some say it was Rabba bar bar Ḥana who ruled for Rav Ḥananel: The halakha is that one may write and sell them in his usual manner, in the amount that is enough to provide for his livelihood.

    4§ The mishna taught: And one may spin sky-blue wool for his ritual fringes on his thigh. The Sages taught a baraita : A person may spin sky-blue wool for his ritual fringes on his thigh, but not with a stone, which can be used to form a small spindle and ease the spinning process; this is the statement of Rabbi Eliezer. But the Rabbis say: One may spin the sky-blue wool even with a stone. Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Eliezer: It is permitted with a stone, but not with a spindle. And the Rabbis say: One may spin this wool with either a stone or a spindle.

    5Rav Yehuda said that Shmuel said, and similarly Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is that one may spin the sky-blue wool for fringes on the intermediate days of a Festival, both with a stone and with a spindle, owing to the importance of the mitzva of ritual fringes. And similarly the halakha is: One may write phylacteries and mezuzot on the intermediate days of a Festival in his usual manner and sell enough to provide for his livelihood.

    6MISHNA: One who buries his deceased relative three days before a pilgrimage Festival has the decree of the seven- day period of mourning, i.e., the halakhot and prohibitions associated with that period, nullified for him by the Festival. He is not required to complete this seven-day mourning period after the Festival. If one buries his deceased relative eight days before a pilgrimage Festival, then the decree of thirty days is nullified for him. The restrictions that ordinarily apply during this thirty-day mourning period no longer apply after the Festival.

    7This is because the Sages said a principle with regard to this issue: Shabbat counts as one of the days of mourning, although one may not mourn on it and it does not interrupt the mourning period, which continues after Shabbat. The pilgrimage Festivals, on the other hand, interrupt the mourning period, so that if one began mourning before such a Festival, then the mourning period is canceled by the Festival. They do not, however, count. If one did not begin mourning before the Festival, or if his relative died during the Festival, then he is required to complete his mourning period afterward, as the days of the Festival do not count toward the requisite days of mourning.

    8Rabbi Eliezer says: From the time that the Temple was destroyed, Shavuot is like Shabbat, because nowadays the days following Shavuot are not treated like Festival days. When the Temple stood, many of the Festival’s offerings that could not be sacrificed on Shavuot itself would be sacrificed during the six days following the Festival. Nowadays, however, when offerings are no longer sacrificed, Shavuot lasts for only one day in Eretz Yisrael, and therefore it is treated like Shabbat with regard to mourning: It counts as one of the days of mourning, but does not interrupt the period of mourning.

    9Rabban Gamliel says: Even Rosh HaShana and Yom Kippur are considered like the pilgrimage Festivals, in that they interrupt the mourning period but are not counted toward the days of mourning. And the Rabbis say: The halakha is neither in accordance with the statement of Rabbi Eliezer nor in accordance with the statement of Rabban Gamliel. Rather, with regard to mourning, Shavuot is treated like the other pilgrimage Festivals, whereas Rosh HaShana and Yom Kippur are treated like Shabbat.

    10GEMARA: With regard to the mishna’s statement that the seven- and thirty-day periods of mourning are nullified, Rav said: The decree, meaning the main prohibitions of the period, was nullified, but the days of mourning themselves were not entirely nullified. Instead, these periods of mourning remain to some degree. And so said Rav Huna: The decree was nullified, but the days of mourning themselves were not nullified. And Rav Sheshet said: Even the days of mourning were also nullified.

    11The Gemara asks: What is the reason that the days themselves were not nullified? The Gemara explains: It is so that if one observed eight days of mourning before the Festival, so that the prohibition against hair cutting was nullified before the Festival, but for whatever reason he did not cut his hair on the eve of the Festival, he is prohibited from cutting his hair after the Festival until the end of the thirty-day period of mourning. In other words, the mourning period was not entirely nullified, and since he did not take advantage of the allowance to cut his hair before the Festival, he must observe the prohibitions applying during the thirty-day period of mourning after the Festival as well.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וטווה על יריכוהחוטין אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול:

    גמ' לאחרים בטובהולא בשכר:

    מערים ומוכר שלוכן עושה כל ימות החג:

    כדי פרנסתובהרווחה ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל:

    אבל לא באבןשתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה:

    מתני' הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגלהואיל ועיקר אבילות אינו אלא שלשה ימים:

    בטלה ממנו גזרת שבעהדלאחר הרגל אינו צריך למנות יותר:

    שמונה ימיםקודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דהואיל והתחיל יום אחד מן השלשים אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת:

    שבת עולהאירע שבת בימי אבלו עולה למנין שבעה:

    ואינה מפסקתדלאחר שבת צריך להשלים שבעה ימי אבלות עם השבת:

    והרגלים מפסיקיןדכי קבר מתו שלשה ימים קודם הרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר הרגל אין משלים כלום:

    ואין עוליןדכי קבר מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזרת ז' אין ימי הרגל עולין למנין ז' ימי אבילות אלא לאחר הרגל צריך לישב ז' ימי אבילות זו היא סברתי אבל בהעתק מצאתי ואין עולין דכי קבר את מתו שני ימים לפני הרגל דלא בטלה ממנו גזרת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל צריך לישב ה' ימי אבלות להשלים לשני ימים שנהג לפני הרגל ואני אומר כי טעות סופר הוא דמה שנזכר שלשה ימים לפני הרגל לאו דוקא ואפילו שעה אחת לפני הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה דהרגל מפסיק:

    משחרב בית המקדששאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינו אלא יום אחד:

    כשבתודינו כשבת דעולה ואינה מפסקת:

    ראש השנה כשבתהואיל ואינו אלא יום אחד:

    גמ' גזרתשלשים בטלו אבל ימים לא בטלו שלשים יום לא בטלו דעדיין תלויין ועומדים:

    מאי טעמא ימים לא בטלוכלומר באיזה ענין לא בטלו ימים:

    שאם לא גילח ערב הרגלדכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גילח:

    אסור לגלח אחר הרגלכל שלשים יום:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מועד קטן 19 עמוד א

    1וטווה על יריכו תכלת לציציתו.

    Gemara

    2ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים בטובה, דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר: מערים, ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו. ר' יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

    3אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

    4וטווה על יריכו תכלת. ת"ר טווה אדם על יריכו תכלת לציציתו, אבל לא באבן, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אף באבן. ר' יהודה אומר משמו: באבן אבל לא בפלך, וחכמים אומרים: בין באבן בין בפלך.

    5אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: הלכה בין באבן בין בפלך. והלכה: כותב כדרכו ומוכר כדי פרנסתו.

    Mishna

    6הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה. שמונה בטלו הימנו גזרת שלשים.

    7מפני שאמרו: שבת עולה, ואינה מפסקת. רגלים מפסיקין, ואינן עולין.

    8ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת.

    9רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים כרגלים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: עצרת כרגלים, ראש השנה ויוה"כ כשבת.

    Gemara

    10אמר רב: גזרת בטלו, ימים לא בטלו, וכן א"ר הונא: גזרת בטלו, ימים לא בטלו. ורב ששת אמר: אפילו ימים נמי בטלו.

    11מ"ט ימים לא בטלו? שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל.

    Tosafot

    וטווה על יריכו תכלת לציציתופירוש ע"י שינוי אבל בתפילין אי אפשר בשינוי שצריך כתיבה תמה ובעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטוייה ומה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר וכן פירש בתוספות הרב בשם רבו ואפילו על ידי הדחק על יהודי אחד שתפוס היה התירו בדוחק גם על ידי היפוך שהוא נקרא מצד אחר לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אסרינן אפילו טירחא דלאו מלאכה בפרק קמא (דף ד.) מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי על ידי היפוך ויש כותבין על ידי חילוק האות וכך היה עושה רבי זקני והיו"ד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך:

    רבי יהודה אומר מעריםלכאורה מחמיר יותר מרבי מאיר שהתיר לאחרים ובתוספות פירשו דרבי מאיר אינו מתיר אלא בהערמה ולא הבנתי:

    רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדי פרנסתודשרי לגמרי לאחרים בשכר ודוקא כדי פרנסתו ולכאורה מיקל מכולהו וכן פי' הר"א עוד פי' דכולהו הוי שרי כדי פרנסתו דאין לו מה יאכל ולא איירי אלא כשיש לו מה יאכל ומחמיר רבי יוסי יותר מכולהו ולישנא לא משמע הכי דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו מיהו במילתא דרבי יהודה קשה נמי קצת דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו על ידי אחרים או על ידי הערמה והשתא מתני' אתיא כרבי מאיר ויש מפרשים דכדי פרנסתו נמי לא משמע דאין לו מה יאכל שרי דהואיל דצורך מצוה מותר להשתכר בה דבחנם לא ירצה לעשות כן ומתניתין פירש בתוספות הרב דפליגא אכולהו ותנא אחר הוא וה"ר יונה פירש דאתיא כתנא קמא והכי פירושו אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות כדי למוכרם או כדי להניחם ועוד פי' דאתיא כרבי יוסי לפי מה שפירש שרבי יוסי מחמיר ואין ראיה מכאן שמותר להניח תפילין דדלמא רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו דסבירא להו פרק המוצא תפילין (עירובין דף צו: ושם) שבת זמן תפילין [ורב] ורבה בר בר חנה נמי הכי מצי סברי ואע"ג דכולהו אמוראי דפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו: ושם) משמע דאית להו שבת לאו זמן תפילין הוא אבל ר' יצחק בן אברהם היה מביא מן הירושלמי להתיר להניח דאמר בירושלמי חד בר נש אובד תפילוי בחולא דמועדא אתא לקמיה דרב חננאל פי' שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה (דף יח:) שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה זיל הב ליה תפיליך ואת כתב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב אמר ליה כתוב ליה פירוש בלא הערמה מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא רב פתר לה בכותב להניח פירוש רב מעמיד המשנה להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי ובהלכות גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו של מועד ולטעם שממעט שבתות וימים טובים מימים ימימה מסתבר שפיר דממעט חולו של מועד ולמאן דדריש (מנחות דף לו:) מלך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן בעצמן אות יש לומר לפי שאין עושין מלאכה כי אם בדבר האבד אבל קשיא למאי דפרישית לעיל (מועד קטן דף ב. ד"ה משקין) דמלאכה דחול המועד מדרבנן היכי ממעט להו יש לומר הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה אין צריך אות ואם הוא אמת דבחול המועד חייב בתפילין יש לומר הואיל ועושין מלאכה בו אין אות ומימים ימימה נמי לא ממעט אלא יום טוב דחלוק משאר ימים:

    הקובר את מתולהכי נקט קובר דאבילות מתחלת משעת סתימת הגולל כדאמרינן לקמן (מועד קטן דף כז.):

    שלשה ימיםכך הוא עיקר אבילות לכמה מילי ואמרינן לקמן (שם:) שלשה ימים לבכי:

    מאי טעמא לא בטלוהכא הוה ניחא טפי לגרוס ימים לענין מאי לא בטלו ואין צריך להגיה דהיא היא:

    שאם לא גילח ערב הרגל כו'ונראה לי דה"ה לא כיבס ולא רחץ ערב הרגל אם מותר לרחוץ ולכבס מבערב יו"ט ולא כיבס ולא רחץ לא יכבס ברגל והשתא ניחא הא דקתני גזרת שבעה בטלו הא ימים לא בטלו ומיהו קשיא לן דקאמר בסמוך שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה אפילו לתנא קמא דמבטלת אפילו ימים שמביא אבא שאול ראיה למצות שלשים שבטלו לגמרי אפילו ימים והרי"ן פי' דדוקא לא גילח אבל לא כיבס לא דמותר לכבס אפילו לא כיבס שהוא צורך גדול יותר ואין נראה לי טעמו דאם הוא צורך גדול כ"ש שיש לנו לקנסו בשלא עשה קודם הרגל ונכנס ברגל ולפירוש הקונטרס דמפרש לקמן שאם חל שלישי להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב זהו עד שחשכה אם כן לא שייך לקנסו במה שלא רחץ ולא כבס וא"כ ימים לענין מאי לא בטלו גבי שבעה מיהו יש לומר דאם לא רחץ ברגל אסור לרחוץ אחר הרגל ועוד יש לומר אגב דנקט סיפא גזרת נקט ברישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלה גזרת מ"מ פי' אמת מדקאמר בסמוך שכשם שגזרת שלשה מבטלת גזרת ז' כו' משמע שזה פשוט אפילו לת"ק והשתא תימה לי דכי משני שאם לא גילח בו תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה הימנו גזרת ז' אמאי נקט גזרת ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו וי"ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה גזרת ז' הא שני ימים בטלו גזרת הא ימים לא בטלו לענין דנוהג דברים שבצינעא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר כותבין תפילין ומזוזות לעצמן ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מערים ומוכר וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

    אירי ליה רב לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו:

    וטווה אדם על יריבו תכלת לציציתו אסיקנא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן טווה אדם בין באבן בין בפלך.

    והלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו:

    מתני' הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעהקברו קודם לרגל שמונה ימים בטלה הימנו גזירת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת.

    רגלים מפסיקין ואינן עולין כו'.

    אמר רב גזרת בטלוימים לא בטלו. פי' גזרת בטלו נדחו גזירת האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח וזולתי זה מגזירת האבילות.

    ואם לא גילח ערב הרגל אסור לו לגלח אחר הרגל.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 19a

    Moed Katan 19a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 211 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וטווה על יריכו החוטין אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול:

    גמ' לאחרים בטובה ולא בשכר:

    מערים ומוכר שלו כן עושה כל ימות החג:

    כדי פרנסתו בהרווחה ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל:

    אבל לא באבן שתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה:

    מתני' הקובר מתו שלשה ימים קודם הרגל הואיל ועיקר אבילות אינו אלא שלשה ימים:

    בטלה ממנו גזרת שבעה דלאחר הרגל אינו צריך למנות יותר:

    שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דהואיל והתחיל יום אחד מן השלשים אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    וטווה על יריכו תכלת לציציתו פירוש ע"י שינוי אבל בתפילין אי אפשר בשינוי שצריך כתיבה תמה ובעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטוייה ומה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר וכן פירש בתוספות הרב בשם רבו ואפילו על ידי הדחק על יהודי אחד שתפוס היה התירו בדוחק גם על ידי היפוך שהוא נקרא מצד אחר לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אסרינן אפילו טירחא דלאו מלאכה בפרק קמא (דף ד.) מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי על ידי היפוך ויש כותבין על ידי חילוק האות וכך היה עושה רבי זקני והיו"ד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך:

    רבי יהודה אומר מערים לכאורה מחמיר יותר מרבי מאיר שהתיר לאחרים ובתוספות פירשו דרבי מאיר אינו מתיר אלא בהערמה ולא הבנתי:

    רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו דשרי לגמרי לאחרים בשכר ודוקא כדי פרנסתו ולכאורה מיקל מכולהו וכן פי' הר"א עוד פי' דכולהו הוי שרי כדי פרנסתו דאין לו מה יאכל ולא איירי אלא כשיש לו מה יאכל ומחמיר רבי יוסי יותר מכולהו ולישנא לא משמע הכי דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו מיהו במילתא דרבי יהודה קשה נמי קצת דהוה ליה למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו על ידי אחרים או על ידי הערמה והשתא מתני' אתיא כרבי מאיר ויש מפרשים דכדי פרנסתו נמי לא משמע דאין לו מה יאכל שרי דהואיל דצורך מצוה מותר להשתכר בה דבחנם לא ירצה לעשות כן ומתניתין פירש בתוספות הרב דפליגא אכולהו ותנא אחר הוא וה"ר יונה פירש דאתיא כתנא קמא והכי פירושו אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות כדי למוכרם או כדי להניחם ועוד פי' דאתיא כרבי יוסי לפי מה שפירש שרבי יוסי מחמיר ואין ראיה מכאן שמותר להניח תפילין דדלמא רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו דסבירא להו פרק המוצא תפילין (עירובין דף צו: ושם) שבת זמן תפילין [ורב] ורבה בר בר חנה נמי הכי מצי סברי ואע"ג דכולהו אמוראי דפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו: ושם) משמע דאית להו שבת לאו זמן תפילין הוא אבל ר' יצחק בן אברהם היה מביא מן הירושלמי להתיר להניח דאמר בירושלמי חד בר נש אובד תפילוי בחולא דמועדא אתא לקמיה דרב חננאל פי' שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה (דף יח:) שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה זיל הב ליה תפיליך ואת כתב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב אמר ליה כתוב ליה פירוש בלא הערמה מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא רב פתר לה בכותב להניח פירוש רב מעמיד המשנה להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי ובהלכות גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו של מועד ולטעם שממעט שבתות וימים טובים מימים ימימה מסתבר שפיר דממעט חולו של מועד ולמאן דדריש (מנחות דף לו:) מלך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן בעצמן אות יש לומר לפי שאין עושין מלאכה כי אם בדבר האבד אבל קשיא למאי דפרישית לעיל (מועד קטן דף ב. ד"ה משקין) דמלאכה דחול המועד מדרבנן היכי ממעט להו יש לומר הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה אין צריך אות ואם הוא אמת דבחול המועד חייב בתפילין יש לומר הואיל ועושין מלאכה בו אין אות ומימים ימימה נמי לא ממעט אלא יום טוב דחלוק משאר ימים:

    הקובר את מתו להכי נקט קובר דאבילות מתחלת משעת סתימת הגולל כדאמרינן לקמן (מועד קטן דף כז.):

    שלשה ימים כך הוא עיקר אבילות לכמה מילי ואמרינן לקמן (שם:) שלשה ימים לבכי:

    מאי טעמא לא בטלו הכא הוה ניחא טפי לגרוס ימים לענין מאי לא בטלו ואין צריך להגיה דהיא היא:

    שאם לא גילח ערב הרגל כו' ונראה לי דה"ה לא כיבס ולא רחץ ערב הרגל אם מותר לרחוץ ולכבס מבערב יו"ט ולא כיבס ולא רחץ לא יכבס ברגל והשתא ניחא הא דקתני גזרת שבעה בטלו הא ימים לא בטלו ומיהו קשיא לן דקאמר בסמוך שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה אפילו לתנא קמא דמבטלת אפילו ימים שמביא אבא שאול ראיה למצות שלשים שבטלו לגמרי אפילו ימים והרי"ן פי' דדוקא לא גילח אבל לא כיבס לא דמותר לכבס אפילו לא כיבס שהוא צורך גדול יותר ואין נראה לי טעמו דאם הוא צורך גדול כ"ש שיש לנו לקנסו בשלא עשה קודם הרגל ונכנס ברגל ולפירוש הקונטרס דמפרש לקמן שאם חל שלישי להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב זהו עד שחשכה אם כן לא שייך לקנסו במה שלא רחץ ולא כבס וא"כ ימים לענין מאי לא בטלו גבי שבעה מיהו יש לומר דאם לא רחץ ברגל אסור לרחוץ אחר הרגל ועוד יש לומר אגב דנקט סיפא גזרת נקט ברישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלה גזרת מ"מ פי' אמת מדקאמר בסמוך שכשם שגזרת שלשה מבטלת גזרת ז' כו' משמע שזה פשוט אפילו לת"ק והשתא תימה לי דכי משני שאם לא גילח בו תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה הימנו גזרת ז' אמאי נקט גזרת ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו וי"ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה גזרת ז' הא שני ימים בטלו גזרת הא ימים לא בטלו לענין דנוהג דברים שבצינעא:

    Tosafot on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר כותבין תפילין ומזוזות לעצמן ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מערים ומוכר וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

    אירי ליה רב לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו:

    וטווה אדם על יריבו תכלת לציציתו אסיקנא אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן טווה אדם בין באבן בין בפלך.

    והלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו:

    מתני' הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה קברו קודם לרגל שמונה ימים בטלה הימנו גזירת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת.

    רגלים מפסיקין ואינן עולין כו'.

    אמר רב גזרת בטלו ימים לא בטלו. פי' גזרת בטלו נדחו גזירת האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח וזולתי זה מגזירת האבילות.

    ואם לא גילח ערב הרגל אסור לו לגלח אחר הרגל.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    וטווה על ירכו תכלת לציציתו דמאי דאפשר לשנויי משנינן אבל בכתיב' תפלין אין לשנות:

    יט ת"ר כותב אדם תפלין וכו' כבר נחלקו רבותינו בעלי התוספות זכרונם לברכה אם מניחן תפילין במועד ויש אומרים שאינו זמן תפילין בימים טובים מפני שיש בהם אות גם כן בפסח אות של חמץ ובסוכות אות של סוכות ולולב והיינו דאסרי' הכא לכתוב תפלין לאחרים במועד לאחרים משום דלא צריכי ליה למועד ומזוזה דומיא דתפלין ומיהו לגרמיה שרי' ליה כדי שיהיו מזומנין לו לאחר המועד וזה דעת רבי' יצחק ז"ל אבל רבי' שמשון ורבי' יהודה ז"ל כתבו דמועד זמן תפלין דעיקר האות היינו בימים טובים שיש בהן עיקר המצות והן אסורי' בעשיית מלאכה והביאו ראיה מן הירוש' שאמרו על שמועתינו חד בר נש דאובד תפיליו אתא לספרא קמי' דרבה בר בר חנה א"ל זיל הב ליה תפילך וכתוב לעצמך דתניא כותב אדם תפלין לעצמו אתא לקמיה דרב א"ל זיל כתוב ליה להדיא ואמרי' מתניתא פליגא עליה דרב ואמרי' פתר ליה להניח פי' פתר לה רב למתניית' בעוש' להניח עד לאח' המועד אבל בז' שאבד תפליו וצריך להם במועד כותבין לו לגמ' והא דפסקין ותני סתמ' משו' דפשי' ליה לתנא דלצורך המועד לכ"ע שרי ואע"פ שלא לצורך המועד התירו לעצמו כדי שיהו מזומני' לו ולאחרי' אסרו בשכר שלא יהא נראה כעושה משום הרוחת שכר כדפרש"י ז"ל ומזה הטעם התירו כדי פרנסתו פי' כשיוציא השכר בצרכי המועד ואע"פ שיש לו מה יאכל דאי בשאין לו מה יאכל כל מידי נמי שרי כדאי' בפ' שני ונראי' דברי רבי' שמשון ז"ל דכל היכא דאמרי' בש"ס שבתות וימים טובים היינו ימים טובים ממש כדאי' במס' ברכות גבי טעה ולא הזכיר של י"ט בברכת המזון וגבי ברך על היין שלפני המזון ולא עוד אלא דבימים טובים לא כתב בהו אות אלא דאתקוש לשבת כדכתיב אלה מועדי יי' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קדוש כעין זכות דשבת וזה נרא' ברור ויש מחמירין לחוש לדברי שניהם ולהניח במועד בלא ברכה ואין כאן משום בל תוסיף:

    רבי יהודה אומר משמו פרש"י ז"ל משמו של רבי אלעזר וחולק על ת"ק דברייתא בדברי רבי אלעזר כמו שחולק עליו בדברי חכמים והלכתא טווה ומוכר כדרכו כדי פרנסתו כלומר אפי' יש לו מה יאכל וכדפרישו בתוספתא:

    הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ז' פי' דס"ל להאי תנא שאין רגל מפסיק אבלות ז' אלא א"כ נהג בו קודם הרגל ג' ימים ושיערו חכמים לפי שעיקר אבלות ג' ימים לענין שאלת שלום ולענין אסור מלאכה לעני כדלקמן ומשום דאמרי' לקמן ג' לבכי ז' להספד ונקט הקובר לפי שאין אבלות חלה אלא לאחר קבורה שנסתם הגולל ולית הלכתא כותיה אלא כיון שקבר אותו קודם הרגל אפי' שעה א' בטלה ממנו גזרת ז' כדאי' בש"ס:

    ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ל' וגם בזו אין הלכה כמותו דז' ימים קודם הרגל סגי דיום ז' עולה לכאן ולכאן:

    מפני שאמרו השבת עולה ואינו מפסקת והרגלים מפסיקים ואינן עולין וצ"ע דמשמע דלא אתי למתן טעמא להפסקת רגלים. וקשה מה נתינת טעם יש בזו דהא היינו רישא ולא תוסיף שום טעם בדבר אלא א"כ נאמר דמלתא בעלמא קאמר דהאדינא דרבנן בעלמא הוא משום דאבלות דרבנן הוא והם אמרו דאלו הוי אבלות דאורייתא אין טעם לומר כן. והא דאמרי' רגלים מפסיקים ואינן עולין. ה"ק רגלים מפסיקים בג' ימים ואם קברו שני ימים מפסיקי' וגם אינ' עולין. ומונה ה' אחר הרגל ואליבא דשאול אינם עולין אם קברו בתוך הרגל ובש"ס אסיק דארישא קאי ולמנין ז' אינם עולין אבל למנין ל' עולין ומה ששנינו השבת עולה ואינה מפסקת כלומר שאם קברו קודם השבת ואפי' ו' ימים אינה מפסקת אבלו' כלל ועולה למנינו לעולם בין שהיא באמצע אבלות ובין שהיא בסוף או שהיא בתחלה כמו שאמרנו בירוש' על הא דאמרי' לעיל כיון שחל ח' שלו בשבת ושאלו עליה בירוש' והיאך יש שמיני בשבת ופריקו תפטר כגון ששמע בשבת שמועה קרוב' א"נ שנתייאשו בשבת מלקוברו א"ל שהיה ע"ש ולא היה להם פנאי לסתום קברו ובאו עובדי כוכבים ומזלות וסתמו הגולל בשבת דבהכיחיילא אבלות עליה בשבת ועולה לו למנין ז'. ודן רבינו יצחק הזקן ז"ל על מי שבאה לו שמועה קרובה בשבת ערב הרגל דכיון שעולה לו בחול שהרגל מפסיק לו אבלות דכיום קבורה דמי. ויש לשאול לרבי' שמשון ז"ל וחביריו ז"ל שהם אומר שדברי' שבצנעא נוהגין ברגל כמו בשבת מפני מה יש הפרש הזה בין שבת לרגלים ובירוש' פי' הטעם דאי אמרת שבת מפסקת לא משכחת אבלות ז' ואי אמרת שבת אינו עולה לא משכחת ז' רצופין דומיא דחג:

    גזירות בטלו ימים טובים לא בטלו ושיילינן כיון דגזרות בטלו למאי הלכתא לא בטלו ימים טובים ואמרי' דה"ק דגזירות למד ליבטלי לגמרי אם בטלם מעליו שגלח קודם הרגל אבל אם הגזר' עומד' במקומ' שלא גלח בערב הרגל ימי למד במקומן עומדין שאין רגל מפסיק ומונה מנדו אלא שהרגל עולה לו למנין דטעמא מאי אמור רבנן שיהא הרגל מפסיק כדי שלא יהא ברגל מנוול וזה מנוול היא כיון שלא גלח מערב י"ט כי גם במועד אסור לגלח מדין מועד ואידך סבר כי ימים בטלו לגמרי ואע"פ שהיה יכול לגלח ערב הרגל ולא גלח מגלח לאחר הרגל וכן הלכה:

    Ritva on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain

    Meiri

    וטווה על ירכו תכלת לציציתו כלומר על ירכו דוקא שלא בפלך ובכישור:

    זהו ביאור המשנה ופסק הדברים שכותב ספרים תפלין ומזוזות לעצמו בלא שנוי וכל שכן להגיה וטווה תכלת לבגדו אף בפלך ובכישור ונראה מתלמוד המערב אף להניח לאחר המועד אבל אינו כותב וטווה לאחרים ויראה גם כן מתלמוד המערב דוקא להניח אבל לצורך המועד מותר ואי אתה לומד ממנה חובת תפילין במועד שדברי תלמוד המערב בציצית נאמרו אלא שאנו מדמין אותן זה לזה:

    ואם אין לו מה יאכל כותב וטווה לאחרים בכדי פרנסתו אף להניח ולאחרים בחנם מותר ויש פוסקים שאף בשיש לו מה יאכל כותב לאחרים כדי פרנסתו ברגל הואיל וטורח בדבר מצוה הוא שאם תאמר בשאין לו מה יאכל אף בשאר מלאכות כן:

    כשתתבונן בהיתר הלכות מועד ואסורן אתה מוצא סבות ההיתר מרובות והם מלאכת האבד הגמור או אבד בקצת או חשש אבד וכן מלאכת הדיוט או אומן בהדיוטות וכן צורך המועד וכן צרכי הרבים וכן לדעתנו הרוחה בלא שום טורח וכן המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל וכן גלוח וכבוס למי שלא היה אפשר לו מערב יום טוב כאלו השנויים במשנתנו וסבות האיסורין טורח יתר אף במלאכת האבד וכוון מלאכה שבו במועד וכן איסור פרקמטיא וכללי הדברים בענינים הללו נראה לי בהם שכך הם כל שהוא צורך המועד בדבר שהוא אוכל נפש או מכשירין שבו מותר בלא שום איסור ר"ל אפי' כדרכו ואפי' בפרהסיא ואפי' היה אפשר לו מבערב ואפי' בטורח יתר ואף בכיון מלאכה ואף באומנות גמורה כגון הדלאת מים לירקות לצורך אכילה וקצירה ועמור ודישה וזריה וברירה וטחינה אף בריחים של יד וקציצת עצים ומדידת תבלין ומכירתן בשוק וכן הושבת תנור וכירים והוא הדין לעשיית שפודין ואסכלאות וסכינין ודומיהם משאר כלי המאכל ואף חפירת בורות למי שאין לו מה ישתה שלא נאסרו אלא למי שאפשר לו לשתות מן הנהר או ממקום אחר וקשוט הנשים אף הוא בדין אוכל ומכשיריו ודברים אלו כלם דוקא כשהדבר נכר שהוא לצורך המועד אבל מה שקרוב לחשוב שאינו לצורך המועד אלא לאחריו אע"פ שהוא עושהו לצורך המועד צריך שיעשהו בצנעה כגון ציידים ודשושות ודומיהם וכל שכן למי שמלאכתו בכך כל השנה ודומה כעושה מלאכתו להשתכר וכשאר הימים כמו שנבאר בסמוך וכן כל שאין בו אבד אלא שהותר מחשש אבד כגון הכנסת פירות מפני גנבים וכן הבאת כלים מבית האומן בשאין מאמינו וכן בכל אומן במה שאומנתו בכל השנה בכך ואפי' לצורך אוכל נפש וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא יצא ללקוט עשבים וימכור בשוק והקשה ואין דרכן ליאכל במועד ותירץ אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד וכן בגלוח וכבוס אמרו בתוספתא שלא יעשה כן ברשות הרבים אלא בצנעה בתוך ביתו ומה שאמרו לדידי חזי ימא דטבריא דמקפא משכלי דמיא בזו כל אחת היתה מכבסת בשלה ולא כובס אומן היה או שמא ימא דטבריא מקום צנעה היה כל שהוא צורך המועד ואינו אוכל נפש ולא אבד אסור במלאכת אומן אפי' לא כיון מלאכתו כגון כסות וכלים ומותר במלאכת הדיוט ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ועשיית מעקה וקרפיטא ואיצטיבא ודומיהם כלם בכלל מלאכת הדיוט הם והוא שהתרנו בסירוג המטה ואסרנו גדילתו מן המטוה כל שהוא אבד אע"פ שאינו צורך המועד מותר כדרכו אף באומן ובלבד בשלא יכוין מלאכתו ושלא יהא שם טורח יתר אלא שלפי ענין המלאכה אתה דן את הטורח אם הוא יתר מכדי הראוי אם לאו כל שיש בו המצאת שכר לפועל שאין לו מה יאכל מותר אף בשאינו אבד ואף בשאינו צורך המועד ואף במלאכת אומן ואף בכדרכו ובכוון מלאכה וכן כל צרכי רבים נעשין בכל ענין אף בכוון מלאכה ובטורח יתר ובאומנות מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי כמו שהתבאר במשנה ראשונה וכל מעשה הדיוט מותר בהם אף כשאין הרבים צריכין להם עכשו ויש דברים שנאסרה עשייתם אף שלא מחשש מלאכה אלא מצדדים אחרים כנשואי אשה ופרקמטיא ודומיהם:

    וכשתתבונן בכל פרטי השמועות אתה יכול לישבן ולהסכימן לאחד מהכללים אלו שהזכרנו כל אחד בראוי לו:

    המשנה הרביעית הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולים אמר הר"ם פסק ההלכה הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה וענין עולה ואינה מפסקת שיחשבו מכלל שלשים ועולין למנין ואינו מפסיק האבלות כי העקר אצלנו דברים שבצנעה נוהג כמו תשמיש המטה ורחיצה בחמין ופריעת הראש כי כל זה אסור על האבל ואפי' בשבת אבל לרגל מפסיק על כל פנים ואין נוהגין בו דבר מאבלות ואינן עולין לפי שנשלמו ימי האבלות וחל הרגל אחר כך בטלה גזרת שלשים כמו שנזכר ולא נאמר כי מן הרגל בלבד תעלה למנין שלשים וכמו כן רגל אינו עולה למנין שבעה אבל נאמר שתבטל גזרת שבעה לגמרי כמו שיתבאר רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן שמעון בן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכפורים כשבת הלכה כחכמים באמרם עצרת כרגלים וכרבן גמליאל באמרו ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכשקובר האדם את מתו אפי' שעה אחת קודם חג המצות בטלה ממנו גזרת שבעה ושבעה ימי החג נחשבים ויחשוב אחר הרגל ששה עשר יום להשלים שלשים יום וכן אם קבר מתו אפי' שעה אחת לפני עצרת או לפני יום הכפורים וראש השנה יחשוב אחריהם ששה עשר יום לפי שהם כרגלים ולפיכך כשנקבר לפניהם שבעה ימים בטלה ממנו גזרת שלשים אבל מי שקבר מתו אפי' שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזרת שבעה כדין כל רגל ושבעה ימי החג ושמיני של חג יעלו לו לשבעה ימים אחרים כי העקר אצלנו שמיני של חג רגל בפני עצמו ולא ישארו אחר שמיני של חג אלא תשעה ימים מכל השלשים יום והקובר מתו ברגל אינו חייב באבלות עד יום האחרון של חג ר"ל יום טוב שני של שמיני עצרת ויתחיל למנות ממנו ואחריו ששה ימים ויתחייב באותן הששה גזרת שבעה ואחר כך ימנה שלשים יום מיום שמת המת בו ויתחייב באותן שאר הדברים אחר המועד בגזרת שלשים וגזרת שבעה היא מה שאגיד לך והוא כי כל שבעת הימים חייב בכפיית המטה והוא שלא יהיה בבית אלא מטה כפויה ואסור בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ובעשיית מלאכה בגלוי ובשאלת שלום וברחיצה בחמין אפי' מקצת גופו וברחיצת כל גופו בצונן ואסור בסיכה ולקרות בתורה ובמשנה ובתלמוד וחייב בעטיפת הראש ר"ל שיכסה ראשו ויעטה על שפם ואסור לשלול את הקרע ואסור ליטול צפרניו בכלי וליטול שפמו ואפי' מעכב עליו בשעת האכילה ואינו רשאי לכבס בגדיו כל אלו הדברים הם חובה על האבל כל שבעה וממה שאתה צריך לדעת כי יום ראשון אסור לו להניח תפלין ולאכול קדשים כמו שביארנו בפסחים וחייב לישב על המטה כפויה על הארץ ואינו אוכל משלו ובשלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' בסתר ואם נתנו לו שלום אינו מחזירו אלא שיאמר להם אבל הוא וגזרת שלשים הם ששה דברים והם שלא יגלח שערו ולא ילבש בגד חדש לבן מגוהץ ומוחלק ואינו מאחה הקרע שקרע על המת ואינו הולך בסחורה וכן אמרו בירושלמי על כל המתים אסור ללכת בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו שנים עזר חדש ואסור לישא אשה שניה ולשמש מטתו עמה והוא אמרם כל שלשים יום לנישואין ויש בגזרת שבעה אחד עשר דבר ובגזרת שלשים ששה:

    אמר המאירי הקובר את מתו וכו' כונת המשנה עם כל המשניות הבאות אחריה עד סוף הפרק לבאר עניני אבלות והוא שאחר שביאר דין כיבוס ותגלחת במועד והיה ידוע לכל שדין זה שוה לדין זמן אבלות ר"ל שכל שהותר לגלח במועד הותר לגלח בימי אבלו וכן שהוצרך לבאר אם אבלות חל במועד אם לאו ועל איזה צד רגל מפסיק אבלות נמשך מתוך זה לבאר כל עניני אבלות בארוכה והתחיל במשנה זו לבאר שאם קבר את מתו שלשה ימים קודם הרגל מכיון שנהג אבלות שלשה ימים שהרי עקר אבלות רגל הבא אחריו יפסיק את האבלות לגמרי לכל גזרת שבעה אבל אינו מפקיע גזרת ל' שהרי לא התחילו עדיין באבלות שלשים ואין רגל מפסיק אלא אותו אבלות שהוא פוגעו בתוכו אלא ששלשה אלו עולין לשבעה ומשלים כ"ג ימים לאבלות שלשים ואם קברו שמנה ימים קודם הרגל שכבר נהג יום אחד מדין שלשים רגל מפקיע אבלות שלשים מפני שאמרו השבת שפוגע את האבל בתוך ימי אבלותו עולה למנין שבעה אע"פ שאין בו אבלות אלא לדברים שבצינעה אבל אינה מפקעת את האבלות אלא שהוא חוזר בה למוצאי שבת הואיל והשבת עונג נאמר בו ולא שמחה אבל הרגלים מפסיקין את האבלות לגמרי ר"ל אותו אבלות שהם פוגעים אותו בתוכו כמו שביארנו הואיל ונאמרה שמחה בהם ואינן עולין למנין שבעה אא"כ פגע בהן אחר שלשה אבל לא תוך שלשה:

    ודברים אלו אינן עולים לענין פסק אלא סוף הענין בדברים אלו לפי מה שנפסק בגמ' שאפי' קברו שעה אחת קודם הרגל רגל מפסיק אבלות שבעה לבד ומשלים כ"ג לשלשים יום ואם קברו קודם הרגל שבעה הרי יום שביעי עולה לסוף שבעה ולתחילת ל' והרי רגל פוגעו בתחלת ל' ומפקיע אבלות ל' לגמרי ורשאי לגלח מערב יום טוב כמו שביארנו ואם נקבר בתוך המועד אין אבלות חלה עליו כלל עד שיעבור הרגל:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה מערים כו' ימות החג הס"ד ואח"כ מ"ה כדי כו' כצ"ל:

    בד"ה שמונה ימים כו' לאלתר בתכבוסת בגיהוץ כו' עכ"ל נ"ל בתכבוסת טעות הוא דאינו מגזירת שלשים אלא מגזירת שבעה ועוד נראה דיש לקיימו דכצ"ל בתכבוסת גיהוץ כו' ור"ל תכבוסת של גיהוץ גם לפריב"א לקמן דגרס שלשים לכיבוס ותספורת נמי יש לקיימו וק"ל:

    תוס' בד"ה ר' יהודה כו' ובתוספות פירשו כו' כצ"ל:

    בד"ה ר' יוסי כו' והשתא מתני' אתיא כר' מאיר ויש כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לי דיותר נראה דהשתא מתני' אתיא כר' יוסי דאינו מתיר אלא כדי פרנסתו דהיינו באין לו מה יאכל ודקתני במתני' אין כותבין ספרים תפילין איירי ביש לו מה יאכל וכמו שכתבו לקמן בשם הר"ר יונה אבל כר' מאיר לא מצי אתיא דהא קתני בריש מלתא דר' מאיר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ותנא קמא דמתני' לית ליה הכי מדפליג ר' יהודה במתני' וקאמר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וק"ל:

    בא"ד ויש מפרשים דכדי כו' דאין לו מה יאכל אלא כדי פרנסתו היינו בהרווחה שרי דהואיל כו' ומתניתין פירשו בתוס' הרב כו' עכ"ל כצ"ל נראה לי ורצה לומר דלפי זה שרי לר' יוסי אף ביש לו מה יאכל וא"כ מתני' פליגא אכולהו שריותא דהני תנאי דברייתא וק"ל:

    בא"ד והר"ר יונה פירש דאתיא כתנא קמא וה"פ כו' או כדי להניחם עכ"ל כתנא קמא היינו ריש מילתא דר' מאיר דלא אסרה מתני' לכתוב אפילו לעצמו אלא כדי להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי לעצמו או בטובה אפילו לאחרים כר' מאיר ובמתניתין דפליג ר' יוסי היינו דמתיר לכתוב לעצמו אפי' להניחם אחר המועד והיינו כרב דאמר הכי בירושלמי כמ"ש התוספות לקמן ודו"ק:

    בד"ה שאם לא גילח כו' מכל מקום פי' אמת כו' עכ"ל נראה לי דמן מ"מ כו' עד סוף דיבור הוא מיותר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה שמונה ימים וכו' מותר לאלתר בתכבוסת עי' יבמות דף מג ע"א ברש"י ד"ה מקום שמותר ועיין לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה כל שלשים:

    ד"ה ואין עולין וכו' ג"י לאו דוקא קשה לי הא בהדיא מבואר לקמן דף כ ע"א דלתנא דמתני' דהכא ג"י דוקא כדאמרי' שם הלכה כתנא דידן דאמר שלשה וצ"ע:

    תוס' ד"ה וטווה וכו' אפי' טירחא דלאו מלאכה עי' לעיל דף יב ע"ב תוס' ד"ה מכניס:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    מתני' רגלים מפסיקין ואינם עולים כתב הרא"ש בסוף פרקין (סימן קמג) דקטן שמת לו אביו, וקודם שעברו שלשים יום נעשה גדול דאינו חייב להתאבל, ואינו דומה זה לרגלים שאינם עולים כשמת לו מת ברגל, וחייב לנהוג ז' אחרי כן משום דאין דיחוי אצל מצות דחילוק יש בין שהמצוה נדחית לבין שהאדם היה דחוי, וכתב ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי, ואם דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם לבטל הדיחוי. ותמוה לי, דא"כ למאי הוצרך הש"ס בפ"ג דסוכה (דף לג ע"א) לומר דר"פ גופא מספקא ליה, [אב"ה שם בגמרא בעי ר' ירמיה נקטם ראשו (של הדס) מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא, ותפשוט לי' מהא דתנן כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ואר"י ל"ש אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות, הואיל ואדחי אדחי, אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ודחי דר"פ גופיה מבעיא ליה מפשיט פשיט ליה (לר"פ) דאין דיחוי, או דלמא ספוקי מספקא ליה, לחומרא (לחייבו כיסוי) אמרינן לקולא (להכשיר ההדס) לא אמרינן] הא יש חילוק דבכיסוי הוי בידו. וגם להיפוך למאי הוצרך הרא"ש לחילוקו, הא בלא"ה כפי דקאמר הש"ס דר"פ גופא מספקא ליה א"כ חייב בכיסוי רק מספיקא, וממילא באבילות הוי ספק דרבנן ולקולא, דהא באמת גם לחלוקו דהרא"ש הא מ"מ גם במידי דלאו בידו הוא הוי איבעי' דלא אפשטא בעלתה בו תמרה אם יש דיחוי, אע"כ דמטעם ספק אבילות מקילין, א"כ בלאו חלוקו הוה מצי ליתן טעם זה, וצ"ע [אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו נ"י בתשובה סי' נג]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 19a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 19, Amud Aleph, about 211 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “וטווה על יריכו תכלת לציציתו.…”

    2. Segment 235 words

      Opens “גמ׳ ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו,…”

      Named: רבי מאיר.

    3. Segment 319 words

      Opens “אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה…”

      Named: רב לרב, רב חננאל, רבה.

    4. Segment 435 words

      Opens “וטווה על יריכו תכלת. ת"ר טווה אדם…”

    5. Segment 523 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן א"ר…”

      Named: רב יהודה, שמואל, אבא.

    6. Segment 617 words

      Opens “מתני׳ הקובר את מתו שלשה ימים קודם…”

    7. Segment 710 words

      Opens “מפני שאמרו: שבת עולה, ואינה מפסקת. רגלים…”

    8. Segment 88 words

      Opens “ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת…”

      Named: רב בית.

    9. Segment 923 words

      Opens “רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכפורים…”

      Named: רבן גמליאל.

    10. Segment 1023 words

      Opens “גמ׳ אמר רב: גזרת בטלו, ימים לא…”

      Named: רב ששת.

    11. Segment 1113 words

      Opens “מ"ט ימים לא בטלו? שאם לא גילח…”

      Named: רב הרגל.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Moed Katan 19a · Segment 5 — “אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן א"ר חייא בר…

    • Rabbi Huna · Amoraim · Second Generation Amoraim

      Rabbi Huna, a preeminent student of Rav, led the Sura Yeshiva for forty years.

      Source: Moed Katan 19a · Segment 10 — “גמ׳ אמר רב: גזרת בטלו, ימים לא בטלו, וכן…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 19a · Segment 5 — “…רב יהודה אמר שמואל, וכן א"ר חייא בר אבא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 19a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026