Talmud Builders

    Moed Katan 25a

    Back to index

    English translation — Moed Katan 25a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1GEMARA: The mishna teaches that only the relatives of the deceased rend their clothes. The Gemara asks: And is this the case even if the deceased was a Torah Sage? But isn’t it taught otherwise in a baraita : When a Torah scholar dies, everyone is his relative.

    2The Gemara clarifies: Does it enter your mind to say that everyone is his relative? Rather, this baraita should be understood as follows: Everyone is considered to be like his relative in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. So why is the mishna limited to only relatives? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased is not a Torah scholar.

    3The Gemara asks: And if the deceased was an upright person who feared Heaven and performed good deeds, then aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it is taught in a baraita : For what reason do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright person.

    4The Gemara questions the formulation: They die so that he will cry and mourn? Is security, i.e., his children, taken from him in advance to ensure that in the future he will mourn over the death of an upright person? Rather the baraita means as follows: His children died because he did not cry or mourn over an upright person who died. As with regard to anyone who cries and mourns over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. If this is the case, one also rends his clothes over an upright person. The Gemara answers: Rather, the mishna is referring only to one who was not an upright person.

    5The Gemara challenges: But if one was standing there at the time of the soul’s departure, i.e., at the time of death, he is also obligated to rend his clothes. As it is taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Elazar says: One who stands over the deceased at the time of the soul’s departure is obligated to rend his clothes. To what may this be likened? To a Torah scroll that is burned, for which anyone present is obligated to rend his clothes.

    6The Gemara answers: The mishna must be referring to a person who was not standing there at the time of the soul’s departure but who heard that someone who is not a close relative died, and the deceased was neither a Torah scholar nor an upright person.

    7§ The Gemara relates that when Rav Safra passed away the other Sages did not rend their garments over him. They said: We did not learn from him, as he did not disseminate his Torah knowledge to the public. Abaye berated them and said to them: Is it taught in the baraita : If one’s teacher died? It is taught: If a Torah scholar died, and Rav Safra was certainly a Torah scholar. And furthermore, every day his teachings are in our mouths in the study hall, so that even if we did not learn directly from him, we should still be considered his students.

    8The other Sages thought that what was done was done, and it was now too late for them to rend their garments. Abaye said to them: We learned: With regard to a Torah scholar, as long as they are engaged in eulogizing him, then people are obligated to rend their garments, even after the time of his death. They then thought to rend their garments immediately. Abaye said to them: It is taught in a baraita : A Torah scholar’s honor is at the time of his eulogy, and so you should wait until the time of the eulogy before rending your garments.

    9§ The Gemara relates another incident: When Rav Huna died they thought to place a Torah scroll on his bier, as was commonly done after the death of a Torah scholar, as if to say that the deceased fulfilled everything written in the scroll. Rav Ḥisda said to them: This is a practice that he did not hold with during his lifetime; now should we stand up and do it for him when he is dead? As Rav Taḥlifa said: I myself saw Rav Huna, who wished to sit on his bed, and there was a Torah scroll placed on it. And he turned a jug over and placed the Torah scroll on it so that he could then sit on the bed. Apparently he holds that it is prohibited to sit on a bed upon which a Torah scroll lies. Therefore, it would be inappropriate to lay a Torah scroll next to his body after he died.

    10When they tried to remove his corpse from his house for the burial, the bier would not fit through the narrow door. They then thought to lower the bier from the roof. Rav Ḥisda said to them: This I learned from him, Rav Huna himself: A scholar’s honor is for him to be taken out through the main opening, and not in any other manner.

    11They then thought to move him from his bier to a narrower bier so that it would fit through the door. But Rav Ḥisda said to them: I learned from him, Rav Huna himself, as follows: A scholar’s honor is for him to be taken out on the first bier. As Rav Yehuda said that Rav said: From where is it derived that a scholar’s honor is for him to be taken out on the first bier? As it is stated: “And they set the Ark of God upon a new cart” (II Samuel 6:3). When taking the Ark to Jerusalem, King David had it placed back on the cart upon which it had been returned by the Philistines, and a Torah scholar is considered to be similar to the Ark of the Covenant. When they saw that there was nothing else that they could do, they broke the doorway and took him out through it.

    12Rabbi Abba opened his eulogy for him: Our Rabbi was worthy that the Divine Presence should rest upon him, except for the fact that Babylonia caused it not to rest. In other words, it was only because he lived in Babylonia and not in Eretz Yisrael that the Divine Presence did not rest upon him.

    13Rav Naḥman bar Ḥisda raised an objection against this, and some say that it was Rav Ḥanan bar Ḥisda: Is it not stated: “The word of the Lord came [ hayo haya ] to Ezekiel the priest, son of Buzi, in the land of the Chaldeans” (Ezekiel 1:3), thereby implying that a prophet can prophesy outside of Eretz Yisrael?

    14His father tapped him with his sandal on his foot, thereby hinting to him that he should be quiet. He said to him: Have I not told you not to trouble everyone with questions in the middle of a eulogy? The Gemara answers the question: What is the meaning of the doubling of the word “came [ hayo haya ]”? It implies that it had already come before, i.e., that Ezekiel had already begun to prophesy in Eretz Yisrael, and his prophecy in Babylonia was merely a continuation of that prophecy.

    15§ The Gemara relates that when they took Rav Huna there, to Eretz Yisrael, for burial they said to Rabbi Ami and Rabbi Asi: Rav Huna has come, and they misunderstood and thought that he was still alive. They said: When we were there, in Babylonia, we did not have strength to lift our heads before him. Now that we have come here, has he come after us?

    16They said to them: His coffin has come. Rabbi Ami and Rabbi Asi went out to meet his funeral procession. Rabbi Ila and Rabbi Ḥanina did not go out. Some say that Rabbi Ila went out, but Rabbi Ḥanina did not go out.

    17The Gemara asks: Those who went out, what is the reason that they went? As it is taught in a baraita : When a coffin is passing from place to place, the people stand in a line to show respect for the deceased, and they recite the mourners’ blessing and the consolation of the mourners over it. Those who did not go out, what is the reason that they did not? As it is taught in another baraita : When a coffin is passing from place to place, they do not stand in a line to show respect for the deceased, and they do not recite the mourners’ blessing or the consolation of the mourners for him.

    18The Gemara asks: If so, these two tannaitic statements contradict each other. The Gemara answers: It is not difficult: Here, the baraita is referring to a case where the skeleton of the deceased is still intact, and the mourning practices must be observed. And there the baraita is referring to a case where the skeleton of the deceased is no longer intact, and it is not necessary to observe the customs of mourning. And Rav Huna’s skeleton was still intact. The reason that the one Sage did not go out was that they did not confirm for him that the skeleton was still intact.

    19The Sages of Eretz Yisrael said: Where shall we bury him? They concluded: Rav Huna disseminated Torah to the people of Israel, and similarly Rabbi Ḥiyya disseminated Torah to the people of Israel; therefore, it is appropriate to bury Rav Huna next to Rabbi Ḥiyya.

    20They asked: Who will take him in to Rabbi Ḥiyya’s burial cave, as few are fit to enter it? Rav Ḥagga said to them: I will take him into the cave, for I presented my studies before him when I was just eighteen, never having experienced a seminal emission. And so too I attended to him and knew his great deeds. For example, one day one of the straps of his phylacteries turned around, the unpainted side being turned outward, and he observed forty fasts for this, as he had acted negligently, allowing the black side to face inward.

    21Rav Ḥagga took him in. The body of Rabbi Ḥiyya’s son Yehuda lay buried to the right of his father, and the body of his other son Ḥizkiyya lay to his left. The spirit of Yehuda said to the spirit of Ḥizkiyya: Rise from your place, as it is not proper conduct to remain lying when the body of Rav Huna is standing here. When Ḥizkiyya’s corpse stood up, a pillar of fire rose with him. When Rabbi Ḥagga saw this, he was frightened by what he saw, and so he stood up Rav Huna’s coffin and went away. The Gemara comments: And he was not punished or harmed by this pillar of fire because he set up Rav Huna’s coffin as protection for himself.

    22§ The Gemara relates another story about the burial of one of the Sages: When Rav Ḥisda died they thought to place a Torah scroll on his bier. Rabbi Yitzḥak said to them: This is a practice that this Rabbi did not hold with during his lifetime; should we stand up and do it for him now that he is dead?

    23They then thought not to tack, i.e., sew up, the tears that they had made in their clothes. Rabbi Yitzḥak bar Ami said to them: When the deceased is a Torah Sage, they may tack the tears once they turn their faces from the bier.

    24The Gemara relates that when Rabba bar Huna and Rav Hamnuna died, they took them both up there, to Eretz Yisrael.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' לספר תורהדתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם:

    שמעתתיה בפומיןוהוי כמאן דגמרינן מיניה:

    מאי דהוה הוההואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי:

    למקרע לאלתרבלא הספד:

    לאותובי ס"ת אפורייהולומר קיים זה מה שכתוב בזה:

    לא הוה נפיק פוריא מבבאדזוטר הוה בבא:

    מפוריא לפוריאלתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח:

    אל עגלה חדשהאותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד:

    פרוס בבאשברו הפתח והרחיבוהו:

    בבל גרמה לושאין שכינה שורה בחוץ לארץ:

    טפח ליה אבוהרב חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מטתו דרב הונא ע"א הכהו בסנדלו:

    לא תטרוד עלמאלא תטרח בקושיות:

    שהיה כברכלומר ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש:

    כי אסקוה להתםלארץ ישראל לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאיתא בכתובות (דף קיא.):

    לדלויי רישיןדאדם חשוב היה והוה לן בושת לדלויי רישין:

    ואתי להכאדסבורין שהוא חי:

    שלדוגופו קיימת יוצאין:

    לא סיימוה קמיהדשלדו הוה קיימת:

    רב הונא ריבץ תורהכדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף קו.) כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימייהו מכסי ליה ליומא באבקא:

    רבי חייא ריבץ תורהכדאמרינן בבבא מציעא (דף פה:) אנא עבדי ליה לתורה דלא תשתכח מישראל:

    מאן מעייל ליהמי ילך להכניסו לקבורה אצל רבי חייא:

    איתהפיכא ליה רצועה דתפיליןהשחור בפנים דרצועה שחורה נראה בחוץ הלכה למשה מסיני:

    איבעיתנבעת ונפחד:

    זקפיה לארונאדרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה:

    מועד קטן 25 עמוד א

    Gemara

    1ואפי' חכם? והתניא: חכם שמת הכל קרוביו.

    2הכל קרוביו סלקא דעתך?! אלא: הכל כקרוביו: הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה! לא צריכא, דלאו חכם הוא.

    3ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע. דתניא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר.

    4יבכה ויתאבל?! ערבונא קא שקיל מיניה?! אלא: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו! דלאו אדם כשר הוא.

    5אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב! דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע!

    6דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה.

    7כי נח נפשיה דרב ספרא, לא קרעו רבנן עליה, אמרי: לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי: מי תניא ״הרב שמת״? ״חכם שמת״ תניא. ועוד: כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא.

    8סבור: מה דהוה הוה. אמר להו אביי, תנינא: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרוע. סבור למיקרע לאלתר, אמר להו אביי, תניא: חכם כבודו בהספידו.

    9כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי ספר תורה אפורייה. אמר להו רב חסדא: מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום (ליה) ליעבד ליה? דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפוריי' והוה מנח ספר תורה עליה, וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה. אלמא קסבר: אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.

    10לא הוה נפיק פוריא מבבא, סבור לשלשולי דרך גגין. אמר להו רב חסדא, הא גמירנא מיניה: חכם, כבודו דרך פתח.

    11סבור לאשנויי מפוריא לפוריא. אמר להו רב חסדא, הכי גמירנא מיניה: חכם כבודו במטה ראשונה. דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה, שנאמר: ״(שמואל ב ו״, ג) ״וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה״. פרוס בבא ואפקוה.

    12פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה׃

    13מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא (יחזקאל א, ג) היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים׃

    14טפח ליה אבוה בסנדליה א"ל לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא מאי היה שהיה כבר׃

    15כי אסקוה להתם. אמרו ליה לר' אמי ולר' אסי רב הונא אתי אמרו כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה השתא אתינן הכא אתא בתרין׃

    16אמרו (ליה) ארונו בא ר' אמי ור' אסי נפוק ר' אילא ור' חנינא לא נפוק איכא דאמרי רבי אילא נפק ר' חנינא לא נפק׃

    17דנפק מאי טעמיה דתניא ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים דלא נפק מאי טעמא דתניא ארון העובר ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים׃

    18קשיין אהדדי לא קשיא כאן ששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת ורב הונא שלדו קיימת הוה דלא נפק לא סיימוה קמיה׃

    19אמרי היכא נינחיה רב הונא ריבץ תורה בישראל ור' חייא ריבץ תורה בישראל הוה׃

    20מאן מעייל ליה אמר להו רב חגא אנא מעיילנא ליה דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי ומשמע ליה קמיה וידעי בעובדיה דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא׃

    21עייליה הוה גני יהודה מימיניה דאבוה וחזקיה משמאליה אמר ליה יהודה לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא בהדי דקאים קם בהדיה עמודא דנורא חזייה רב חגא איבעית זקפיה לארוניה ונפק אתא והאי דלא איענש ענש משום דזקפיה לארוניה דרב הונא׃

    22כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה אמר להו ר' יצחק מילתא דלרביה לא סבירא ליה אנן ניקום נעביד ליה׃

    23סבור דלא למישלל קרעייהו אמר להו ר' יצחק בר אמי חכם כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין׃

    24כי נח נפשי' דרבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם׃

    Tosafot

    וכף כדא אארעא ואנח עליה ספר תורהונראה דאפילו הספר תורה מונח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לב:). ושם הארכתי:

    ורבי חייא ריבץ תורה וכו'והקשה בתוספות הרב דמשמע בירושלמי שרב הונא מת קודם רבי חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב הונא תלמידו דרב ע"כ ומיהו קשה בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי' רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא:

    חכם כיון שהחזיר פניופירוש חכם שמת כיון שהחזיר פניו אותו שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר דמשום כבודו של חכם הקורע התירו דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אוקימנא למתני' באדם שאינו חכם ולא כשר ולא היה עומד שם בשעת יציאת נשמה. אבל בחכם ובכשר חייב לעולם אע"פ שלא היה שם.

    דתניא חכם שמת הכל חייבין עליו כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין והכל מברין והכל עומדין ברחבה.

    ואי אדם כשר הוא אע"פ שאינו חכם חייבדתניא מפני מה בניו ובנותיו של בני אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

    שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיוואי עומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב.

    דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על אדם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע.

    כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליהאמרו לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא. ועוד שמעתתיה בפומן כל יומא בבי מדרשא.

    סבור מאי דהוה הוהאמר להו אביי תניא חכם כבודו בהספדו.

    כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאחותי ס"ת אפורייה אמר להו מלתא דבחייה לא סבירא ליה כו'.

    לא הוה נפיק פורייה לבבא סבור לשלשולי כו'ואסיקנא חכם כבודו להוציאו דרך פתחים ולא דרך גגות.

    וכבודו במטה ראשונה ולא ממטה למטה שנאמר וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה. סתרו להו לבבי ואפקוה.

    פתח עליה ההוא ספדנא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו. וההיא דכתיב היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר מאי היה היה שכבר הוה.

    תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

    אוקימנא בששלדו קיימתאבל אין שלדו קיימת לא: ירושל' בתחלת משקין (הלכה ה) תני ליקוטי עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ואלו הן ברכת אבלים (מה שאומרים בשורה. אבל אומרים עליהן דברי קילוסין. אמרו מנחייה גבמה בבית הכנסת. אלו הן תנחומי אבלים מה שאומרים בשורה. אבל אומרין עליהן דברי קילוסין): אמרי מנחייה גבי ר' חייא שריבץ תורה כמותו. אמרי מאן ניעייליה. א"ר חנא אנא מעיילנא דאוקימתיה לתלמודא כד הוינא בר תמני סרי ולא חזי לי קרי ומשמע לי קמיה וידענא עובדיה.

    יומא חד אתהפיכא ליה רצועא דתפילי ויתיב בתעניתא עייליה הוי גני יהודה בריה מימיניה וחזקיה משמאליה.

    א"ל יהודה לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאי רב הונא אבראיבהדיה דקם. קם בהדיה עמודא דנורא חזייה רב חגא איבעית זקף לארוניה דרב הונא ונפק. והא דלאו מיענשו דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דרב הונא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 25a

    Moed Katan 25a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 601 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' לספר תורה דתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם:

    שמעתתיה בפומין והוי כמאן דגמרינן מיניה:

    מאי דהוה הוה הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי:

    למקרע לאלתר בלא הספד:

    לאותובי ס"ת אפורייה ולומר קיים זה מה שכתוב בזה:

    לא הוה נפיק פוריא מבבא דזוטר הוה בבא:

    מפוריא לפוריא לתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח:

    אל עגלה חדשה אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 25a · Sefaria

    Tosafot

    וכף כדא אארעא ואנח עליה ספר תורה ונראה דאפילו הספר תורה מונח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לב:). ושם הארכתי:

    ורבי חייא ריבץ תורה וכו' והקשה בתוספות הרב דמשמע בירושלמי שרב הונא מת קודם רבי חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב הונא תלמידו דרב ע"כ ומיהו קשה בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי' רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא:

    חכם כיון שהחזיר פניו פירוש חכם שמת כיון שהחזיר פניו אותו שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר דמשום כבודו של חכם הקורע התירו דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':

    Tosafot on Moed Katan 25a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אוקימנא למתני' באדם שאינו חכם ולא כשר ולא היה עומד שם בשעת יציאת נשמה. אבל בחכם ובכשר חייב לעולם אע"פ שלא היה שם.

    דתניא חכם שמת הכל חייבין עליו כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין והכל מברין והכל עומדין ברחבה.

    ואי אדם כשר הוא אע"פ שאינו חכם חייב דתניא מפני מה בניו ובנותיו של בני אדם מתים כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

    שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו ואי עומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב.

    דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על אדם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע.

    כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא. ועוד שמעתתיה בפומן כל יומא בבי מדרשא.

    סבור מאי דהוה הוה אמר להו אביי תניא חכם כבודו בהספדו.

    כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאחותי ס"ת אפורייה אמר להו מלתא דבחייה לא סבירא ליה כו'.

    7 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 25a · Sefaria

    Ritva

    ואפי' חכם והתניא כו' וא"ת ולמאי דס"ד דמתני' דוקא אמאי לא קשיא לן מרבו ונשיא וי"ל דהנהו הא קתני להו בסיפא ואלו קרעי' שאינן מתאחין וכו' ובר מהנהו משמע ליה דקתני תנא דליכא קריע' אלא בקרובים והיינו דפריך מחכם ומכשר ומכל אדם בשעת יציאת נשמה ופריק ש"ס דמאי דלא איירי בהנהו דלא נחת למנינא אלא דאתא לאשמועי' שאין להניח לעולם לקרוע לכל הקרעי' משום קורבא אלא קרובים הראויין להתאבל ואי קרעי דאיכא משום בל תשחת ולמאי דפריך מתני' דלא מיירי השתא במועד אלא הלכות קריעה קמ"ל שפיר מקשי מכל הני אבל למאן דפריך דמתני' דלא איירי אלא במועד ומשום כבוד מועד יש לפ' דהכי פריך דכיון דחכם וחביריו מחייבי לקרוע עליהן בחול דין הוא שיקרענו עליהן במועד כמו שקורעין קרובי' דמאי שנא אלא ודאי דתנא לא ס"ל שיהו חייבים לקרוע עליהם בחול ואפי' לשנותא דרבינו שמשון ז"ל מודה הוא שיש קריעה במועד על כל אלו והא פשיטא ולא אצטריך לאשמועי' דאע"ג דאין אבלות במועד אבלות לחוד וקריעה לחוד אבל בי"ט ואפי' בי"ט שני ליכא קריעה כלל אלא קורע כשיוצא הרגל והשומע שמועה קרובה במועד לא מיבעיא אם תהא ג"כ קרובה לאחר המועד שהוא קורע עליה במועד אלא אפילו כשתהא רחוקה לאתר המועד ולא ינהוג בה אלא יום א' קורע במועד דהא ש"ס השתא קרובה היא ואלו היה חול היה נראה נוהגת בה ז' ול' וכבוד הרגל הוא דדחי לה ועושה אותה רחוקה והיינו למאי דלא חזי ברגל אבל למאי דחזי ברגל גופיה לא דחי ובדוכתיה קאי ולא אמרו דליכא קריעה בלא ז' אלא בשמועה רחוקה דלא הוי חזי לז' כלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל ושלא כתשובת רבינו האי ז"ל:

    ואם אדם כשר הוא חיובי מחייב דתניא וכו' ואע"ג דבהאי מתנייתא לא מיירי אלא לבכות ולהתאבל קים ליה ש"ס דאיכא בכלל קריעה לחמם הבכי וההספד ולא עוד אלא דמסתבר דאבלות דא דכתיב הכא אינו אלא חמום בכי והורדת דמעות כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ואמרו כל המוריד דמעות בפ' ר' אליעזר דאלו אבלות ממש מחליצת סנדל ועטיפה ליכא אלא על קרובין או על רבו כדאמר לקמן בעובדא דר' אמי הכא דנח נפשיה דר' יוח' רביה דיתיב עליה ז' ול' ואסיקנא דלגרמי' הוא דעבד דהכי א"ר יוח' אפי' רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום א' ובירוש' בפ' מי שמתו אמרו שאינו אוכל בשר ואינו שותה יין בעוד שרבו עומד ליקבר ואפי' על חכם שאינו רבו לא מצינו דבר מכל זה ולא אמרו אלא שקורעין וחולצין עליו ומברי' עליו ברחבה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואפי' תימא דעל חכם מתאבלין יום א' מדקתני שמברין עליו ואין הבראה אלא עם אבלים כדתנן אין מברין אלא קרובי' והיינו דא"ר יוחנן אפי' רבו ולשון אפי' לרבות חכם הוא. ומ"מ על אדם כשר שאינו חכם ליכא אבלות ולא הבראה לדברי הכל הילכ' אבלות דקתני כנוי הוא להספד ולחמום ולצער:

    כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרי' מיניה. פי' היו טועי' בפי' הברייתא דלעיל דסברי דחכם דקתני היינו חכם שהוא רבו והיינו דאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקשיא להו לרבנן ז"ל ומי גרע רב ספרא דאדם כשר דמחייבי למקרע עליה. וי"ל שכמו שטועין בחכם היו טוען באד' כשר דליכא עליה אלא בכי וצער אבל קריעה לא שהרי לא הוזכרה בו בפי'. ואינו מחוור מדלא תפש עלי' אביי בהא דלימא להו ועוד מי גרע מאדם כשר ויש מתרצי' דבאד' כשר אין חיוב קריעה אלא כשהוא בפניו קודם שנקבר וזה שלא בפניו היה ומ"מ היה להם לקרוע מדין חכם דהכל כקרוביו אלא שטעו בפי' הברייתא כדאמרן ובזה יעלה לנו מנין תירוץ כיון דאדם כשר אמרינן בשמעתי' דמחייבי למקרע עליה אמאי קתני בברייתא חכם לתני כשר וכ"ש חכם. וכי תימא דקתני לה משום חליצה והברא' מ"מ תקשי מה ההפרש יש בין כשר וחכם לענין קריעה דלא סגיא דלא עדיף חכם שהוא כשר מכשר לחודיה ועוד י"ל דגבי חכם ראוי לקרוע עליו אפי' חכם אחר כשהוא שוה לו אבל על אדם כשר אין קורעי' עליו חכמים אלא תלמידים קטנים שיהא לפי כבודם ושאר בני אדם וכדכתבי' במס' קדושין לענין עמידה מפניו גבי עובד' דרב יחזקאל ומצינו למדין כי ג' הפרשות יש בקריעה בין רבו או חכם או כשר כי על רבו קורע אפי' בשמועה רחוקה כמו על אביו שישמע מיתת רבו ולא יקרע עליו וכשם שהשוו אותן לענין האחוי וקורע עליו אפי' הוא גדול מרבו אלא א"כ מופלג עליו כ"כ שלא יהא כלל לפי כבודו כענין שאמרו בחליצה על אביו ועל אמו והקרע שלו אינו מתאחה לעולם:

    ועל חכם אין קורעים עליו אלא בשמועה קרובה כדין קרובי' וכדקתני מתנייתא הכל כקרוביו. ומי' בשמועה קרובה קורעי' וכן כל זמן שעוסקים בהספדו ואפי' לאחר קבורה והקרע שלו נשלל ומתאחה ששוללין לאחר שחזרו פניהם מן המטה כדאי' בסמוך ומינה דמתאחין לאחר ז' וכן קורעין עליו חכמים השוין לו וכ"ש קטנים ממנו אבל לא גדול ממנו שאינו רבו ועל אדם כשר אין קריעה אלא בפניו ממש קוד' שנקבר. וקרע שלו מתאחה לאלתר ואין קורעין עליו אלא תלמידים ואלו כשר שאין בו תורה אע"פ שראוי לבכות עליו ועל חסרון מצותיו מ"מ אין עליו חיוב קריעה כי מי שאין בו תורה אי אפשר להיותו כשר באמת. ובהאי כללא דפרישנא מתפרש לנא שפיר מה שאמרנו בפ' הזהב ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעי' זה על זה וכדכתבי' התם והיינו נמי דאמרי' הכא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין גריסן כלומר וה"ל רבו מובהקי שראוי לקרוע עליו אפי' הוא גדול ממנו וכשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאקבריה משנהא. ולדברי הרמב"ם ז"ל עוד יש אחרת ברבו יותר שהוא קורע עד שמגלה את לבו. אבל אינו לפי שטתנו ונראי' דברים שאין חליצת כתף אלא על רבו בלבד ובזה בלבד יתר רבו מובהק על רבו שאינו מובהק ולדעת הרמב"ן ז"ל על חכם שולל כיון שהחזיר פניו מן המטה ואפי' קודם קבורה ומאחה לאחר קבורה לאלתר וכדתניא באבל כל שהוא מפני הכבוד מאחה לאלתר ועל רבו שולל ביום שני שעבר אבלותו ואינו מאחה לעולם ואינו נכון בעיני שלא יאחה לעולם על רבו וישלול למחרתו אלא כדכתבי' עיקר. והא דקתני באבל לאלתר כל שהוא לאחר ז' לאלתר קרי ליה כלפי אידך שאינו מאחה אלא לל' יום או שאינו מאחה לעולם כנ"ל:

    כל העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע פרש"י ז"ל וזה ראוי היה ללמוד וה"ל ס"ת. פי' לפי' כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעי' בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת על שם העתיד ולקרוע עליו מעתה והנכון כמו שפר"י ז"ל דמקיימי מצותי' חשיבי כס"ת קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפי' רקנין שבך מלאים מצו' כרמון. ולפירושו מתאבלין על אשה דשייכא במצות מה שאין כן לרש"י ז"ל דליתיה בתלמוד כלל דבניכם ולא בנותיכם אמרי' ועל קטן קורעי' לרש"י ז"ל וגם לר"י ז"ל כיון שהוא מקיימי מצותיה. והרמב"ן ז"ל פי' שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר וקרוב הוא לפי' ר"י ז"ל ולדבריו ג"כ ז"ל קורעין על אשה ועל קטן שהוא בן אבלות:

    סבור לאותוביה ס"ת אפורייה כלומ' קיים זה מה שכתוב בזה כדאמרי' בסוף פ"ק דב"ק ואמרי' התם אנוחי מנחי' מימר לא אמרי':

    כף כדא ואותיב אארעא וכו' פירש אלו היה כלי כליין עומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו אסור ליישב עליו דתשמישי קדושה היו אלא הכא דוקא כעין פוריא ואלו בשוה לו אפילו במטה פשי' דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה אפילו על הכד והוא לא עבד רב חסדא אלא הניח כדא על ארעא ואלו באיניש דעלמא פשי' דאסור אבל בת"ח היינו סבורים שהוא מותר כיון שאינו עומד בשוה לו ואפילו הוא בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והתם בב"ק דאסיקנא אנוחי מנחי' היינו משום דס"ל דלכתחלה מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת על מראשותיו. כנ"ל וכן הודו לי רבותי. ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפי' הוא גדול הדור:

    תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים מכלל דלאחר סתימת הגולל הוא דאיכא אבלות וכגון שהוא נקבר בכאן. ואפשר דמיירי אפילו בשאינו נקבר בכאן וכדקתני העובר ממקום למקום אלא שכבר קברוהו במקומו ואח"כ ליקטו עצמותיו תוך ז' ועכשיו מוליכין אותו והלשון הראשון פירשו הראשונים ז"ל לפי שאמרו בירושלמי לקוט עצמות אין אומר עליו קיני' ונהי ואין אומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כלומר כל זמן שלא נקבר ואינה ראיה דההיא אפילו לאחר קבורה היא וכשלקטו העצמות וקברום לאחר ז' דתו ליכא אבלות אלא על אביו ואמו בו ביום ולמחר הוא שמח. ואפילו צרורין לו בסדינו אי נמי בההיא אפילו בשאין שלדו קיימת וכדתני לקוט עצמות:

    Ritva on Moed Katan 25a · Sefaria

    Meiri

    חכם שמת הכל כקרוביו ונוהגין עליו במועד דברים אלו שהותרו לקרובים והם קריעה וחליצת כתף והבראה וכן קורעין לאדם המפורסם בכשרות וחסידות אם היה שם קודם קבורה דרך הערה אמרו כל המתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו כלומר כי אז יכנע לבבו הערל ויפליג בתשובה וכן חייב לקרוע לכל אדם שהוא עומד על גביו בשעת יציאת נשמה ומי שמפרש משנתנו בחול מפרש שמועה זו בחול אבל במועד אסור אלא שהדברים מוכרעין כדעת ראשון ונראה לי בזה דוקא על סתם כל אדם שסתמן יודעין בתורה ומקיימין את המצות אבל הנודעים בהפך זה חלילה וחס והוא שאמרו בה העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע ודיינו שיהיו סתם בני אדם בדמיון ספר תורה והוא הדין לנשים שאף הן בקיום מצות שהוא דמיון ספר תורה ומ"מ גדולי הרבנים פי' דמיון ספר תורה מפני שעדין יכול ללמוד וא"כ אין נשים בכלל ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

    לא סוף דבר חכם שלמד ממנו אלא אפי' לא למד ממנו הרי הכל קורעין עליו אם לא קרע ביום מיתה או יום קבורה הרי זה קורע כל זמן שיהיו עסוקים בהספדו שהיה מנהגם לעסוק בהספד חכם כל שבעה פעם אחת ביום או יותר משבעה לפי מה שהוא אדם ומ"מ אם לא קרע ביום מיתה או ביום שמועה ראוי לו להמתין עד שעת הספדו ומ"מ קריעה על רבו חמורה מקריעה של שאר חכמים כמו שיתבאר:

    שמועה רחוקה של תלמיד חכם יראה שאין חייב עליו שהרי בקרוביו אמרו וקרוב ברחוקה אינו קורע וברבו מיהא יראה שקורע:

    אין מניחין ספר תורה במטתו של חכם סמוכה לו דרך כבוד לומר קיים זה מה שכתוב בזה שהרי אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה אפי' לתלמיד חכם ובקצת מקומות נהגו להוציא בהספדו ספר תורה בלא עטרה אבל אין מניחין אותה על מטתו ויש מי שמתיר בכר ובלבד שתהא ספר תורה גבוהה על המטה כל שהוא ויש מתירין אף שלא בהגבהת ספר כלל:

    חכם אין משנין אותו ממטה למטה שכבודו במטה ראשונה ודרך סמך הביאוה מדכתי' וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה כלומר ונאמר שם שעל עון זה מת עזא אלמא לא היה לו לשנותו וכן אין משלשלין דרך גגות וקרפיפין אלא שמוציאין אותו דרך הפתח וכל שלא היו יכולין להוציאו דרך הפתח מתוך צרות הפתח שוברין את הפתח או משתדלין להוציאו דרך הפתח באיזה צד:

    ולענין ביאור מיהא יש שואלין במה שאמרו כי נח נפשיה דרב הונא וכו' לא הוה נפיק פורייה אבבא סבור לשלשלה דרך גגות וכו' והלא בארץ ישראל העלוהו כדאיתא בשמעתא ומה ענין למטה היה להם להוציאו בארונו הנעשה לו להוציאו ולהעלותו לארץ ישראל אלא שמתוך כך פירשו גדולי המפרשים שכל העולים ליקבר לארץ ישראל היו נקברים תחלה במקומם עד שיתעכל הבשר ולאותה קבורה היו מוציאין אותו במטה:

    חכם שבא לעיר והיו באותה העיר בעלי הוראה אע"פ שזה שבא גדול מהם ראוי לו להניח להם מקום ואם לא עשה כן אף הם אינם מחויבים להניח לו את מקומם והוא שאמרו על ר' אמי ור' אסי שהיו בארץ ישראל ואמרו להם שרב הונא היה בא לשם ואמרו זה לזה כי הוינן בדוכתיה הוה לן לדלויי רישין מיניה כלומ' היה לנו להניחו לעשות כרצונו ולסלק עצמנו מעליו ויש גורסין לא הוה לן לדלויי רישין מקמיה כלומר לא היה לנו להרים ראשנו לפניו אתא להכא אתא ליה באתרין כלומר ואין לנו להניח לו את מקומנו:

    ארון העובר ממקום למקום אם היתה תכונת גופו קיימת אע"פ שנתעכל הבשר דנין אותו כמת עצמו שמת בו ביום ועומדין עליו בשורה באותו מקום שעבר לשם ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ופירשו גדולי המפרשים דוקא שיהיה שם אחד מהראויים להתאבל ואם לא היתה תכונת גופו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Moed Katan 25a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ור' חייא כו' בא והכי משמע כו' משמע דזקפיה רבי כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 25a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 25a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְהַאי דְּלָא אִיעַנַשׁ, מִשּׁוּם דְּזָקַף אֲרוֹנֵיהּ דְּרַב הוּנָא הנה בירושלמי דכלאים (פרק ט' הלכה ג') איתא כשיצא ניתן לו שתי מתנות טובות האחת שלא פסק זרעו והשניה נכפלו שנותיו שהיה בן שמונים שנה וחי עוד שמונים שנה אחרי זה. ונראה לי מדה כנגד מדה הוא עשה הארון הפסק לכבוד עמוד האש שלא יסתכל בו לכך לא נפסק זרעו ובשביל שסיכן עצמו להכניס ארון רב הונא לפנים נוספו ימיו דחי עוד שמונים שנה. ועוד איתא התם כשנכנס שמע קול: יהודה בני אחריך ואין עוד! חזקיה בני אחריך ואין עוד! יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד! עיין שם. וקשה יוסף בן ישראל מאן דכר שמיה התם? ונראה לי בס"ד דקאי על רב המנונא סבא שהיה גם כן קבור שם כמו שאמרו בסוף שער הגלגולים במערת רבי חייא ובניו קבור גם כן רב המנונא סבא הנזכר בזוהר ושם הכניסו את רב הונא. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים על רב המנונא סבא שהיה בחינת היסוד ולכך קורא אותו יוסף בן ישראל. אך נתפלאתי בדבר זה כי רב הונא שהעלו אותו בזמן רבינו הקדוש אין זה רב הונא הנזכר כאן שהיה תלמיד רב והיה רבו של רב חסדא. ובשער הגלגולים הנזכר כתוב רב הונא ריש גלותא שהיה בזמן רבינו הקדוש והעלו ארונו למערת רבי חייא כנזכר בתלמוד וצריך לומר שיש טעות סופר בלשון זה מן המעתיק שהוסיף דבר זה שלא במתכוין.

    כִּי הֲוֵינָן הָתָם, לָא הֲוָה לָן לִדְלוּיֵי רֵישִׁין מִינֵיהּ, הַשְׁתָּא אֲתֵינָן לְהָכָא, אָתֵי לֵיהּ בַּתְרִין. לאו משום גדולה קפדי אלא בעבור מצוה כיון דהם ראשי ישיבה הם המרביצים תורה ומנהיגים הצבור לשם שמים ואי אתי אזדא לה מצוה זו מנייהו. והא דְרַב אִילָא וְרַבִּי חֲנִינָא לָא נַפְקֵי לא נפקו כי חשו לביטול בית המדרש שישאר ריקן מן התורה כיון דכולי עלמא וכולהו רבנן נפקו.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 25a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 25, Amud Aleph, about 601 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “גמ׳ ואפי' חכם? והתניא: חכם שמת הכל…”

    2. Segment 222 words

      Opens “הכל קרוביו סלקא דעתך?! אלא: הכל כקרוביו:…”

    3. Segment 323 words

      Opens “ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע.…”

    4. Segment 433 words

      Opens “יבכה ויתאבל?! ערבונא קא שקיל מיניה?! אלא:…”

    5. Segment 530 words

      Opens “אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חיובי…”

      Named: רבי שמעון.

    6. Segment 66 words

      Opens “דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה.…”

    7. Segment 730 words

      Opens “כי נח נפשיה דרב ספרא, לא קרעו…”

      Named: רב ספרא, רב שמת, אביי.

    8. Segment 825 words

      Opens “סבור: מה דהוה הוה. אמר להו אביי,…”

      Named: אביי.

    9. Segment 957 words

      Opens “כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי…”

      Named: רב הונא, רב חסדא, רב תחליפא.

    10. Segment 1020 words

      Opens “לא הוה נפיק פוריא מבבא, סבור לשלשולי…”

      Named: רב חסדא.

    11. Segment 1140 words

      Opens “סבור לאשנויי מפוריא לפוריא. אמר להו רב…”

      Named: רב חסדא, רב יהודה, שמואל.

    12. Segment 1214 words

      Opens “פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו…”

      Named: רבי אבא, אבא.

    13. Segment 1325 words

      Opens “מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה…”

      Named: רב נחמן בר חסדא, רב חנן בר חסדא.

    14. Segment 1415 words

      Opens “טפח ליה אבוה בסנדליה א"ל לאו אמינא…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “כי אסקוה להתם. אמרו ליה לר' אמי…”

      Named: רב הונא.

    16. Segment 1624 words

      Opens “אמרו (ליה) ארונו בא ר' אמי ור'…”

      Named: רבי אילא.

    17. Segment 1737 words

      Opens “דנפק מאי טעמיה דתניא ארון העובר ממקום…”

    18. Segment 1821 words

      Opens “קשיין אהדדי לא קשיא כאן ששלדו קיימת…”

      Named: רב הונא.

    19. Segment 1914 words

      Opens “אמרי היכא נינחיה רב הונא ריבץ תורה…”

      Named: רב הונא.

    20. Segment 2037 words

      Opens “מאן מעייל ליה אמר להו רב חגא…”

      Named: רב חגא.

    21. Segment 2143 words

      Opens “עייליה הוה גני יהודה מימיניה דאבוה וחזקיה…”

      Named: רב הונא, רב חגא.

    22. Segment 2223 words

      Opens “כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי…”

      Named: רב חסדא.

    23. Segment 2317 words

      Opens “סבור דלא למישלל קרעייהו אמר להו ר'…”

    24. Segment 2410 words

      Opens “כי נח נפשי' דרבה בר הונא ורב…”

      Named: רב המנונא, רבה.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 25a · Segment 11 — “…במטה ראשונה, שנאמר: (שמואל ב ו, ג) ״וירכיבו את…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Moed Katan 25a · Segment 7 — “…מיניה. אמר להו אביי: מי תניא ״הרב שמת״? ״חכם…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 25a

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026