Talmud Builders

    Moed Katan 14b

    Back to index

    English translation — Moed Katan 14b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And if you say that with regard to a baby there is a distinction between being born before the Festival and being born on it, and in some cases it is prohibited to cut the hair of a baby, then you find that mourning is practiced even with a minor.

    2Isn’t it taught in a baraita : One rends the clothes of a minor whose relative has passed away, due to the desire to bring about feelings of grief among those who see him? However, there is no inherent requirement for the minor to observe any of the halakhot of mourning.

    3Rav Ashi said: Is it taught explicitly in the first baraita cited by Rav Pineḥas that if it is prohibited for one to have a haircut during the Festival, it is likewise prohibited to have a haircut during the week of mourning? That was merely an inference. Perhaps there are those among them, i.e., those listed in the mishna, for whom it is prohibited, while there are others among them for whom it is permitted, and the halakhot of mourning do not apply to a baby.

    4Ameimar, and some say it was Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught that statement in this manner. Shmuel said: With regard to a baby, it is permitted to cut his hair during the Festival. It is no different whether he was born during the Festival, and it is no different whether he was born beforehand.

    5Rav Pineḥas said: We, too, learn in the baraita a support for this statement: All of those about whom the Sages said: It is permitted to shave and cut his hair on the intermediate days of the Festival, it is also permitted to shave and cut his hair during the days of his mourning. But from this it follows that one who is prohibited from shaving and cutting his hair on the intermediate days of a Festival is also prohibited from shaving and cutting his hair during the days of his mourning.

    6If you say that with regard to a baby it is prohibited to cut his hair, then you find that mourning is practiced even with a minor. And it was taught in a baraita : One rends the clothes of a minor whose relative has passed away due to the desire to bring about feelings of grief among those who see him. However, there is no inherent requirement for the minor to observe any of the halakhot of mourning.

    7Rav Ashi said: Is it taught explicitly in the first baraita cited by Rav Pineḥas that if it is prohibited for one to shave during the Festival, it is likewise prohibited to shave during the week of mourning? That was merely an inference. Perhaps there are those among them for whom it is prohibited, while there are others among them for whom it is permitted. If so, there is no clear support from this baraita for Shmuel’s statement.

    8§ A mourner does not practice the halakhot of his mourning on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice in your Festival” (Deuteronomy 16:14).

    9The Gemara explains: If it is a mourning period that had already begun at the outset of the Festival, the positive mitzva of rejoicing on the Festival, which is incumbent upon the community, comes and overrides the positive mitzva of the individual, i.e., the mourning. And if the mourning period began only now, i.e., the deceased died during the Festival, the positive mitzva of the individual does not come and override the positive mitzva of the community.

    10The Gemara asks: With regard to one who was ostracized, what is the halakha ? Must he observe the practices of ostracism, or are they overridden by the mitzva to rejoice on the Festival? Rav Yosef said: Come and hear an answer from that which is taught: During the Festival the court judges cases of capital law, cases of lashes, and cases of monetary law. It is known that if one does not listen to and follow the judgment, among the possibilities of enforcement is that we ostracize him until he accepts the verdict.

    11And if it enters your mind that one does not observe the practices of ostracism during the Festival, the following a fortiori argument can be made: If, for one who has already been ostracized at the outset of the Festival, the Festival comes and overrides his observance of that status, is it reasonable that now we, the court, should ostracize he who does not listen to the judgment of the court during the Festival itself? Rather, it must be that one does observe the practices of ostracism, even during the Festival.

    12Abaye said to him: There is no proof from here, as perhaps when the baraita states that the court judges cases, what it meant is that it deliberates in judgment on the Festival, but it does not actually reach a verdict. Therefore, the court never ostracizes someone during the Festival. Accordingly, there is no a fortiori argument proving that one observes the practices of ostracism during the Festival. Because if you do not say so, that the baraita is referring to deliberation, then in the cases of capital law that are taught, here too, would we put someone to death on the Festival?

    13But if so, the judges would be prevented from rejoicing on the Festival, as it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to the Sanhedrin who put someone to death that they may not taste any food or drink for the entire rest of the day? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26). It is not appropriate to eat during the same day that they caused bloodshed.

    14Rather, the statement of the baraita , that the court judges cases of capital law, must be referring to deliberating in judgment and not actually reaching a verdict. Here too, in cases of monetary law and of lashes, it is referring to deliberating in judgment, without the possibility of ostracizing anyone during the Festival. Rav Yosef said to him: If so, if only deliberations are conducted during the Festival, you find a perversion of justice by delaying his verdict.

    15Rather, the judges come in the morning as usual and deliberate in judgment. They then enter their homes and eat and drink all day, i.e., as much as they desire, in order to rejoice fully on the Festival. Then they come back to the courthouse close to sunset and complete his judgment, i.e., they dispense the verdict, and if necessary, they kill him. In this manner, they are not prevented from enjoying the Festival properly.

    16Abaye said: Come and hear another support from a baraita : And it is the case with regard to one who is ostracized, that the Sages permitted him to get a haircut during the intermediate days of the Festival. This indicates that one who is ostracized need not observe the practices of ostracism during the Festival.

    17Rava said: Is it taught in the baraita : That they permitted it, which would indicate that the Sages permitted all those who were ostracized to cut their hair on the intermediate days of the Festival? Rather, it is taught: They permitted him. This indicates that it is referring to an individual case, where one went and appeased his opposing litigant and the Sages came and released him from his decree of ostracism.

    18§ The Gemara asks a similar question: With regard to a leper, what is the halakha ? Must he observe the practices of his leper status, or are they overridden by the mitzva to rejoice during the Festival? Abaye said: Come and hear a proof from a baraita : And both the nazirite and the leper who transfers from his state of ritual impurity to his new state of purity may shave on the intermediate days of the Festival. This implies that during the days of his impurity he must observe all of the ordinary practices, even during the Festival.

    19The Gemara rejects this proof: The baraita is speaking employing the didactic style of: Needless to say. Needless to say, during the days of his impurity on the Festival, he does not observe the practices of ostracism. However, with regard to one who regains his state of purity during the intermediate days of the Festival, one might think that we should issue a decree that he not be permitted to shave, lest he delay sacrificing his offerings until the last day of the Festival, when it is prohibited to sacrifice offerings of an individual. Perhaps prohibiting him from shaving will prevent this possibility. Therefore, because one might have thought that shaving should be prohibited, the baraita teaches us that it is, in fact, permitted for him to shave during the intermediate days of the Festival.

    20Rava said: Come and hear another source. The verse states: “And the leper in whom the plague is, his clothes shall be rent” (Leviticus 13:45). The extra emphasis of the phrase: “And the leper” comes to include the High Priest, teaching that all the halakhot of the leper apply to him. And the status of the High Priest during the entire year is like that of everyone on a Festival, as we learned in a mishna ( Horayot 12b): The High Priest sacrifices animals when he has the status of an acute mourner, i.e., before the burial of a close relative who died, but he may not eat of the offering. Learn from it that a leper practices the customs of his leprosy during the Festival. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is so.

    21§ The source for the halakha that it is prohibited for a mourner to receive a haircut is derived from the fact that the Merciful One states to the sons of Aaron: “Let not the hair of your heads go loose” (Leviticus 10:6). It was prohibited for them to let their hair grow long during their period of mourning over the death of their brothers, Nadav and Avihu. By inference, it is teaching that for everyone else, i.e., non-priests, it is prohibited to cut their hair during the period of mourning.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתאחילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:

    מקרעין לקטןאת בגדיו:

    מפני עגמת נפששיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:

    מי קתני הא אסוריןדמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:

    יש מהן אסוריןבשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:

    ויש מהן מותריןכגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:

    אתי עשה דרביםושמחת:

    ודחי עשה דיחידאבל דכתיב (ירמיהו ו׳:כ״ו) אבל יחיד עשי לך:

    דהשתאשאירעו במועד:

    דנין דיני נפשותבמועד אבל לא ביום טוב שאסור משום שבות ודייקינן מינה מדדנין במועד מכלל דאי לא ציית נמי משמתינן ליה במועד:

    אתי רגל ודחי ליהשאינו נוהג נדוי ברגל:

    דלמא לעיוניהא דתני דדנין לא אמרי' דלימא איש פלוני חייב איש פלוני זכאי ואיכא למידק מינה דאי לא ציית משמתינן ליה אלא מעייני בדין ולא אמרי ליה כלום:

    מענה את דינודכי לא אמרו ליה דינו לאלתר דעייני ביה הוה ליה עינוי הדין:

    אלאלעולם דנין דינו וגומרין ממש במועד ואיכא למידק מינה אי לא ציית משמתינן ליה ואיכא למשמע מינה דנוהג נמי ברגל ודאמרת א"כ מימנע משמחת י"ט הכא במאי עסקינן דאתו מצפרא כו':

    ת"ש מנודה שהתירו לו חכמיםקא סלקא דעתך התירו לכל מנודה נידויו ברגל דאין נידוי נוהג ברגל:

    דאזיל ופייסיה לבעל דיניהברגל והתירו לו חכמים ב"ד שבאותו דור:

    שינהיג צרעתושלא יבא אל תוך המחנה ולא יגלח:

    הא בימי טומאתו נוהגצרעתו ברגל:

    ניגזורשלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד ליום טוב האחרון ומקריבן ואסור להקריב קרבנות יחיד בי"ט:

    לרבות כ"גשנוהג בו צרעת:

    הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמידתנן כ"ג מקריב אונן מדאמר לו אהרן למשה ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) ולא אמר למשה והקרבתי מכלל דהקרבה באנינות ולמדנו דכ"ג מקריב אונן אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן לקמן (מועד קטן דף טו:) שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן וברגל משלח וכהן גדול אונן מקריב כל השנה אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי וקתני דנוהג בו צרעת תיפשוט דכל מצורע נוהג צרעתו ברגל:

    אל תפרעוגידול שער והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב ומדאצטריך קרא למישרי להו מכלל דאחריני אסורין:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    מועד קטן 14 עמוד ב

    1ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא נמצאת אבילות נוהגת בקטן.

    2והתניא: מקרעין לקטן, מפני עגמת נפש!

    3אמר רב אשי: מי קתני הא אסורין! דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר.

    4אמימר, ואי תימא רב שישא בריה דרב אידי, מתני הכי. אמר שמואל: קטן מותר לגלחו במועד, לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא.

    5אמר רב פנחס, אף אנן נמי תנינא: כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו. הא אסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלו.

    6אי אמרת קטן אסור, נמצאת אבילות נוהגת בקטן. ותניא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.

    7אמר רב אשי: מי קתני הא אסורין? דלמא יש מהן אסור ויש מהן מותר.

    8אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר: ״(דברים טז״, יד) ״ושמחת בחגך״.

    9אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

    10מנודה, מהו שינהוג נידויו ברגל? אמר רב יוסף, תא שמע: דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ואי לא ציית דינא משמתינן ליה.

    11ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא, אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה אנן?!

    12א"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא תימא הכי דיני נפשות דקתני ה"נ דקטלין ליה׃

    13והא קא מימנעי משמחת יום טוב דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין (שראו בא') שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום ת"ל (ויקרא יט, כו) לא תאכלו על הדם׃

    14אלא לעיוני בדיניה ה"נ לעיוני בדיניה א"ל אם כן נמצאת מענה את דינו׃

    15אתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה׃

    16אמר אביי ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמים׃

    17אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי דרבנן ושרו ליה׃

    18מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל אמר אביי תא שמע והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג׃

    19לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהה קרבנותיו קמ"ל׃

    20אמר רבא ת"ש (ויקרא יג, מה) והצרוע לרבות כהן גדול והא כה"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי דתנן כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל שמע מינה נוהג צרעתו ברגל שמע מינה׃

    21אבל אסור. בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסור׃

    Tosafot

    עשה דיחידמשמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (מועד קטן דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן מועד קטן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.):

    מהו שינהוג נידויו ברגלוהקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפילו עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן (מועד קטן דף טז.) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים:

    ואי לא ציית דינא משמתינן ליהתימה לימא דאי לא צית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר:

    ממנעי משמחת י"טהקשה בתוס' הר"א היכי קשה ליה דהא ממנעי משמחת י"ט מאכילה ושתיה וגוף ההריגה דהוא מלאכה לא חיישינן ונראה לי מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינא בה:

    נמצאת אתה מענה את דינוקשיא לן דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) בשמעתין דלפיכך אין דנין (. בשבת) מוכח דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא לעיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אף על גב דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהאי טעמא אמרינן (שם) דאין דנין בערב שבת דליבא דאינשי אינשי:

    אמר אביי ת"ש מנודה שהתירו כו'אביי לטעמיה דדחי ודלמא לעיוני ואין חושב ראייה להוכחה דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' לא חש באותו דיחוי ואפי' נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו הכי נמי מסתברא:

    והא כ"ג דכל השנה כולה כרגל כו'משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל הוא הדין כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא (לא) משמתינן ליה ולמאי דפרישית לעיל דנוכל לומר למיחת לנכסיה ניחא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    והתנן כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן הנולד קודם הרגל אסור לגלח במועד נמצאת אתה אומר אבלות נוהגת בקטן.

    ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.

    ודחי רב אשי מי קתני האסורים לגלח במועד אסורים לגלח בימי אבלן מדוקיא הא אסורין בכאן אסורים בכאן שמעי' מיניה דילמא יש מהן אסור ויש מהן מותר וכי קתני הא אסורה קתני. איכא דאמרי קטן הנולד בין ברגל בין קודם לרגל מותר לגלחו במועד. אין אבלות נוהגת ברגל דאי אבלות מעיקרא דהא חלה עליה אתי עשה דרבים ושמחת בחגך דהיא שמחה לישראל כולו ודחה עשה דיחיד וכ"ש אבלות דרגל דאכתי לא חיילא עליה דעשה דרבים דחה לה. מנורה מהו לנהוג נדויו ברגל.

    פשיט רב יוסףת"ש דנין במועד דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות. וכיון דדיינינן ליה אי לא צאית דינא משמתינן ליה ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל מאן דמשמת מקמי רגל אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה. ופריק אביי דילמא האי דנין דקתני עיונא בדינא בעלמא.

    דאי לא תימא [הכי] דנין דיני נפשות דקתני דינא ממש הוא פסקינן לדיניה וקטלינן ליה במועד. הא מימנעי דייני משמחת י"ט.

    דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כו' ולא איפשיטא בהדיא וקי"ל דהלכתא כרבא ומסקנא דשמעתא כוותיה סלקא: מצורע אסיקנא שנוהג צרעתו ברגל.

    אבל אסור בתספורת שנא' ראשיכם אל תפרעו לבני אהרן מכלל דכ"ע אסורכר"א דאמר וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי רבי אליעזר וכן מנודה וכן מצורע דתניא מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 14b

    Moed Katan 14b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 363 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:

    מקרעין לקטן את בגדיו:

    מפני עגמת נפש שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:

    מי קתני הא אסורין דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:

    יש מהן אסורין בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:

    ויש מהן מותרין כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:

    אתי עשה דרבים ושמחת:

    ודחי עשה דיחיד אבל דכתיב (ירמיהו ו׳:כ״ו) אבל יחיד עשי לך:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    עשה דיחיד משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (מועד קטן דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן מועד קטן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.):

    מהו שינהוג נידויו ברגל והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפילו עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן (מועד קטן דף טז.) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים:

    ואי לא ציית דינא משמתינן ליה תימה לימא דאי לא צית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר:

    ממנעי משמחת י"ט הקשה בתוס' הר"א היכי קשה ליה דהא ממנעי משמחת י"ט מאכילה ושתיה וגוף ההריגה דהוא מלאכה לא חיישינן ונראה לי מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינא בה:

    נמצאת אתה מענה את דינו קשיא לן דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) בשמעתין דלפיכך אין דנין (. בשבת) מוכח דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא לעיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אף על גב דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהאי טעמא אמרינן (שם) דאין דנין בערב שבת דליבא דאינשי אינשי:

    אמר אביי ת"ש מנודה שהתירו כו' אביי לטעמיה דדחי ודלמא לעיוני ואין חושב ראייה להוכחה דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' לא חש באותו דיחוי ואפי' נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו הכי נמי מסתברא:

    והא כ"ג דכל השנה כולה כרגל כו' משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל הוא הדין כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא (לא) משמתינן ליה ולמאי דפרישית לעיל דנוכל לומר למיחת לנכסיה ניחא:

    Tosafot on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    והתנן כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן הנולד קודם הרגל אסור לגלח במועד נמצאת אתה אומר אבלות נוהגת בקטן.

    ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.

    ודחי רב אשי מי קתני האסורים לגלח במועד אסורים לגלח בימי אבלן מדוקיא הא אסורין בכאן אסורים בכאן שמעי' מיניה דילמא יש מהן אסור ויש מהן מותר וכי קתני הא אסורה קתני. איכא דאמרי קטן הנולד בין ברגל בין קודם לרגל מותר לגלחו במועד. אין אבלות נוהגת ברגל דאי אבלות מעיקרא דהא חלה עליה אתי עשה דרבים ושמחת בחגך דהיא שמחה לישראל כולו ודחה עשה דיחיד וכ"ש אבלות דרגל דאכתי לא חיילא עליה דעשה דרבים דחה לה. מנורה מהו לנהוג נדויו ברגל.

    פשיט רב יוסף ת"ש דנין במועד דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות. וכיון דדיינינן ליה אי לא צאית דינא משמתינן ליה ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל מאן דמשמת מקמי רגל אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה. ופריק אביי דילמא האי דנין דקתני עיונא בדינא בעלמא.

    דאי לא תימא [הכי] דנין דיני נפשות דקתני דינא ממש הוא פסקינן לדיניה וקטלינן ליה במועד. הא מימנעי דייני משמחת י"ט.

    דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כו' ולא איפשיטא בהדיא וקי"ל דהלכתא כרבא ומסקנא דשמעתא כוותיה סלקא: מצורע אסיקנא שנוהג צרעתו ברגל.

    אבל אסור בתספורת שנא' ראשיכם אל תפרעו לבני אהרן מכלל דכ"ע אסור כר"א דאמר וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי רבי אליעזר וכן מנודה וכן מצורע דתניא מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    ומהדרי' דמי קתני בהדיא האסורי' במועד אסורי' בימי אבלן המותרין הוא דקתני ובהתר הוא שהשוה אותן אבל באיסור לא השוה אותם והלכתא כלישנא קמא בתרא דשמואל דרב אשי סייעת' דמתני' דרב פנחס הוא דדחי אבל עיקר דבריו של שמואל לא דחה דהא שמואל לא תלה דבריו במשנתנו אלא סברא או ש"ס קאמר ולא אשכחן מאן דפליג עליה:

    אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך יש שפירשו דדברים שבצנעה נוהג דלא עדיף משבת ואכתי קרי' ביה ושמחת בחגך ויש שפירשו שאינו נוהג אבלות כלל ולא דמי לשבת שהיא עולה במנין מה שאין כן ברגל שאינו עולה באבילות דהשתא מיהת ולקמן נאריך ביותר בס"ד:

    אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הגאונים ז"ל כתבו דאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא היא ולדידהו אתי שפיר האי דקרי ליה הכי עשה דיחיד אבל ר"י ז"ל אומר שאין אבלות מן התורה כלל אלא לענין אנינות דקדשי' בלבד כדאי' בזבחים ואבלות מדרבנן היא והאי עשה דאמרי' הכא עשה דרבנן הוא ובדין הוא דמצי למימר דלא דחי עשה דרבנן אעשה דאורייתא בידים אלא הא דנקט עדיפ' ליה שהיא עשה דרבים עדיפא ליה דעשה דרבים עדיף מעש' דיחיד תדע דאם איתא דעשה דאוריית' בעי למימר כי הוי אבלות דמעיקר' שנקבר קודם הרגל תו ליכא אבלות דאורייתא ולא אנינות דהא אבלות לילה אינה אלא מדברי סופרים כדאי' בזבחים פ' טבול יום וכדכתב רב אלפסי ז"ל בברכות ומיהו הא כבר תירצה רבי' אלפסי ז"ל דמשו' דאיכ' תנא דס"ל התם דאבלות לילה נמי דאוריית' נקט הכי לדברי הכל אינו נוהג בו אבלות ואפי' למאן דסבר אבלות לילה דאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואחרי' תרצו דאבלות תספורת דאורייתא הוא לדברי הכל כדאשמועי' ליה מבני אהרן דאמר להו רחמ' ראשיכם אל תפרעו הא אחרים דעלמא תפרעו וזו אינה ראיה דאיכא למימר דהתם מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמ' ועיקר קר' לגופיה אצטריך וללמד על פרועי ראש דמחלי עבודה ושהם במיתה כדכתב ולא תמותו ואע"ג דלא גמרי' לה מהתם במס' סנהדרין משום דדילמ' שבעת ימי המלואים שאני מ"מ אהני קרא לימי המלואים מיהת ומ"מ פשטייהו דשמעתא בכל דוכתא בהכי רהטא דאבלות יום כשהוא יום מיתה ויום קבורה מדאורייתא היא וכמו שהוכיח רבינו הגדול ז"ל בספ' תורת האדם ולפי זה כתבו הגאונים ז"ל כי הקובר מתו י"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה והוא יום אחרון של רגל חייב לנהוג אבלות דאתי אבלות דאורייתא ודחי רגל דרבנן. אבל ר"י הזקן ז"ל אומר שאינו נוהג כן:

    מנודה מהו שינהוג נדוי ברגל מיהא איכא למשמע דנדוי דאורייתא היא דאי לא היכי אתי נדוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום עשה דהא ודאי כיון שנוהג עניני נדוי ממש אין זה שב ואל תעש' רגל כיון שהכתוב אומר ושמחת בחגך וכדאמרי' לעיל גבי אבלות וי"ל דמדאורייתא כיון ששמח באכילת בשר וכיוצא בו אין הרגל מתחלל וקרי ביה ושמחת בחגך הילכך אפי' כי הוה מדרבנן איכא למימר דנהוג ליה דאחמור ביה רבנן טפי והעמידו בו דברי' ומי' דבעי' לקמן מנודיה מהו שישלח קרבנותיו ואתי לאוכוחא מישראל במדבר דמנודין היו ושלחו קרבנותיה' י"ל דנדוי דאוריית' הוא דאי לא הכי מייתי ראיה מהתם דאכתי לא תקון רבנן נדויו כן כתב רבי' הרמב"ם ז"ל אבל בתוספות כתב בכאן דנדוי דרבנן היא והחמירו ביה רבנן לדחות הרגל כי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא שב ואל תשמח הוא וחמיר להו מלאכות:

    ת"ש דנין וכו' דמשמע דנין לגמרי כמו בחול ומשמתי' ליה אי לא ציית דינא ועכשיו אין נוהגין לדין דיני נפשות כל זה מורה על ימי הקדמונים בימי סנהדרין וא"ל אביי כי קתני דנין לעיוני בדיני' פירש לאו כפשוטיה אלא למגמר דיניה בלחוד ולא משמתי' ליה עד לאחר המועד אבל לעיוני בלחוד לא משמט חדא דהא דנין קתני ועוד דאמרינן בסמוך גבי דיני נפשות דנהי דלעיוני ביה לא איכא למשמע מינה שנמצא מענה את דינו ולא שייך ענוי הדין אלא מבאחר דינו לאחר גמר דין ולאו קודם גמר דין כדאיתא בהדיא בפרק נגמר הדין דניחא ליה שיחמיצנו דינו כי היכי דליחזו ליה זכותא אבל לבתר גמר דין הוא מתענה דמימר אמר כיון דעד השתא לא חזו לי זכותא תו לא חזו לי:

    ה"נ דקטלינן ליה א"כ ממנעי משמחת י"ט דתניא רבי עקיבא וכו' פירי' שאין טועמין אחר גמר דינו דאלו קודם לכן שרי כדמוכח בסמוך והא נמי איסורא דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דא"כ למה לי דאסר רחמנא הבערה בבת כהן בשבת תפוק לי מהאי טעמא אלא ודאי דמדאורייתא לא מתסר לידון מהאי טעמא ופרכי' לדאביי לעיוני ביה ס"ד א"כ בדיני נפשות נמצאת מענה את דינו אלא לעולם דנין (משם) ממש לשמותי ולמגמר דיניה ודקאמרת ממנעי משמחת י"ט הא ליתא דמשכחת לה כגון דמעייני בדיניה קצת בלי גמר דין מצפרא ואכלי ושתי כולי יומא לאו דוקא שאפילו לדברי המחמיר בחציו לכם סגי:

    והדר אתו סמוך לשקיטת החמה פירש אחר שהופג יינם ונתיישב דעתם בהא ודאי שתוי אל יורה ולא ידון דיני נפשות כלל ועוד שכל הנידונין כך נידונין משום לא תלין נבלתו על העץ כדאיתא בפרק נגמר הדין ומיהו אע"ג דאידחיא פירכא דאביי לא קאמר הראיה מיהת שינהוג נדוי ברגל דדילמא דנין היינו לענוניה ולגמור דינו ולא משמתי' ליה וגבי דיני נפשות מעיינינן במעוד ולא גמרי' דינו כלל דאגב אידך נקט דנין אי נמי דנין וממתיני' כדאמרן ואע"ג אין משמתיה דלא חיי' על הרגל ומשם דלא קאמר מי האי אתי' למפשט' בהפך ממתני' דקתני מנודה שהתירו לו חכמים דקס"ד דכיון דלא קתני שעבר נדויו או שנשלם זמן נדויו ברגל דהכי בעי למימר מן הדין שאין לו לנהוג ברגל וחזי' דאדרבה ש"מ דנוהג נדויו ברגל דמי קתני מנודה שהתירוהו מנודה שהתירו לו קתני כך הגרסא בכל הספרים שלנו ובפרש"י ז"ל ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל וה"פ דאלו דקתני שהתירוהו הוה משמע שהתירוהו חכמי הש"ס לפי שטה מפני כבוד הרגל אבל השתא דקתני התירו לו משמע לשון פרטי שהתירו לו נדויו חכמי דורו משום דפייסיה לבט' דיני' וי"ג מי קתני מנוד' שהתירו חכמי' מנוד' שהתירו לו חכמי' קתני והגרס' הזאת נוחה יותר אלא שלא מצאנוה בספרים:

    לא מיבעיא בימי טומאתו דאתי רגל ודחי לי' פי' ומגלח במועד וק"ל כיון דדחי ליה יגלח ערב הרגל כדחזר' גבי אבלות וי"ל דאין ה"נ ומיהו מכיון שאין לו היתר אלא בערב הרגל בלחוד והוא טרוד התירוהו במועד לגלח דאנוס הוא הא לאו הכי אסור ואפילו למ"ד לקמן במצורע ונזיר שאמרו מגלחין אפי' היה להם פנאי כדי שלא ישהו קרבנותיהם דהכא שהוא מגלח בימי טומאתו לא שייך ההוא טעמא ועוד י"ל והוא הנכון בעיני דהכא כיון דרגל לא דחי לגמרי ואחר הרגל יחזור לצרעת אינו דוחה עד שיחול עליו ממש ואינו יכול לגלח עד המועד:

    3 more comments on this page.

    Ritva on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain

    Meiri

    קטן שהיה שער מצערו מותר לגלחו במועד ולא סוף דבר אם נולד בתוך המועד אלא אפי' נולד קודם המועד מותר לגלחו במועד כל זמן שמכיר בו שהשער מצערו וכל אלו שאמרנו במשנה שהם מותרין לגלח במועד מותרין הם לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אביליו כמו שהתבאר למטה וכן מה שנתגלגל כאן שמקרעין לקטן אע"פ שאינו בר אבילות מפני עגמת נפש יתבאר למטה:

    אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך ואם הוא אבלות שכבר חל עליו מערב יום טוב הרי רגל מפסיקו אתי עשה של שמחת רבים ודחי עשה של אבלות דיחיד ואם הוא אבלות חדש מחמת שמת לו ברגל הרי אין אבלות חל עליו ברגל דלא אתי עשה של אבלות דיחיד ודחי עשה דשמחה דרבים ונמצא שאין אבילות ברגל בשום צד אבל מנודה נוהג נדויו ברגל ונאסר לו בשאילת שלום ובנעילת סנדל וחייב בעטיפת הראש ובכל עניני נדוי ולא עוד אלא שמנדין אותו ברגל מתחלה אם הוא ראוי לכך על אחד מן הדרכים שיתבארו למטה ואפי' בדיני ממונות וכמו שאמרו בסוגיא זו דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות במועד ומאחר שאתה מרחיב את הדרך לדון אף אתה צריך לומר שאם אינו שומע נישמתיה והוא שאמר ואי לא ציית מי לא משמתינן ליה ואע"פ שאם אינו שומע אנו צריכין להתרותו שני וחמישי מ"מ הני מילי למאן דאמר אתינא אבל למאן דאמ' לא אתינא משמתינן ליה לאלתר כדאיתא בבבא קמא קי"ב ב' ואם אינו נוהג למה משמתין אותו:

    ולענין ביאור מה שאמר אביי דילמא לעיוני לאו למימרא לעיוני דוקא ולא לגמור את הדין שאם כן למה מתחילין אלא לגמור את הדין ואי לא ציית ממתינין מלשמתו עד לאחר הרגל אלא שנדחו דבריו ואף הוא חזר והביא ראיה שלא לנהוג נדוי ברגל מדאמר במתניתי' והמנודה שהתירו לו חכמים כלומר והמנודה הוא מאותם שמתגלחין מפני שהתירו לו חכמים בכך שלא לנהוג נדויו ברגל והשיבוהו מי קתני שהתירוהו כלומר דמשמע דאמועד קאי שאין נדוי נוהג בו שהתירו לו קתני כלומר לאיזו סבה כגון שנתפייס לבעל דינו כמו שפירשנו במשנה הא כל שלא התירו לו נוהג נדויו ברגל וכן הלכה:

    וכן מצורע נוהג צרעתו ברגל אחר שכבר חל הסגרו או חלוטו קודם יום טוב ואסור בתכבוסת ובשאילת שלום ובשאר דברי' שהמצורע אסור בהם ומ"מ אם לא הותחל דינו עדין אם להסגר אם להחלט אין מתחילין לראות נגעו במועד כמו שביארנו בפרק ראשון:

    זה שאמרו בסוגיא זו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ר"ל ושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד שמשמען של דברים שבאבלות שחלה קודם יום טוב יש בה עשה בכניסת יום טוב יש לתמוה שהרי פסקנו בשני של ברכות אנינות לילה דרבנן עד שרבים פסקו מכאן שאנינות לילה של יום מיתה וקבורה דאוריתא וכר' יהודה שאמרה כן במסכת זבחים פרק טבול יום ק' ב' וגדולי הפוסקים מ"מ פסקו שאנינות לילה דרבנן ותירצו בזו ששמועה שבכאן לא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר אי אבלות דמעקרא הוא אף לדעת האומר אנינות לילה דאוריתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וגדולי המפרשי' פי' שזו בכאן באבלות שלשים נאמרה כגון שעברו שבעה ונכנס לשמיני ערב הרגל ורגל מוצאו באבלות שלשים ואמר שהרגל מפקיע אבלות שלשים והיא גזרת גיהוץ ותספורת שאבלות שלשים מן התורה הוא ממה שנאמר באהרן ראשיכם אל תפרעו הא אחר שלא פרע חייב ולמדו פרע פרע מנזיר לשיעור שלשים ושל כבוס הוקש כשל תספורת אבל אבלות שבעה אין צריך לעשה של רבים להפקיעו שאין אבלות מן התורה אלא יום אחד ממה שאמר אהרן הן היום הקריבו וכו' ומשמע היום אסור הלילה מותר וכן ואחריתה כיום מר וי"א שאין שום אבלות מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא ואנינות הוא שהוא מן התורה ביום ראשון ומדכתי' הן היום וכו' אלא שענין הדבר שמאחר שהאבלות מכח אנינות הוא בא עשאוהו כעין עשה וענין הדברים אפי' עשאוהו לעשה זה כשל תורה לגמרי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ולזה דעתי נוטה אלא שכל המחברים מנאוהו בכלל מצות עשה ומ"מ לשיטתנו כל שאתה מוצא שם שמועה שיצא ממנה שאנינות לילה דאוריתא או אתה מפרשה כמו שאפשר לך לפרשה או אתה מעמידה על דעת ר' יהודה שאמרה כן בזבחים פרק טבול יום ורבים נחלקו עליו ר' שמעון ור' נחמיה כמו שהוזכר שם ורבן גמליאל כמו שהוזכר בשני של ברכות ויש מכריעין שאם מת ביום ולא נקבר עד הלילה אותו לילה נתפס לדין אבלות מן התורה ולא אמרו דרבנן אלא במת ונקבר מבעוד יום ואף לדעת זה מת ביום ולא נקבר עד למחרתו אין כאן אבלות של תורה שאין אבלות של תורה אלא למיתה וקבורה:

    כבר ביארנו בפרק ראשון שדנין במועד דיני ממונות ודיני נפשות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו במועד שמא תאמר היאך דנין דיני נפשות במועד והרי סנהדרין שהרגו אין טועמין כל אותו היום כמו שיתבאר במקומו מלא תאכלו על הדם ותענית הבא מצד מרירות אסור במועד כמו שביארנו במקומו והוא שאמרו כאן והא קא מימנע משמחת יום טוב ואם אתה אומר כן בגמר דינו לבד ולא שיהרוגו הרי משיגמר דינו אין משהין אותו שאין מענין את דינו אפשר שנושאין ונותנין ביום אחד ובקר של מחרתו מעיינין בדין היאך יגמרוהו עד שיסכימו בעצמם היאך הוא ראוי לגמור אחר שנשאו ונתנו בו מאתמול שהרי משא ומתן של חובה צריך הלנת דין לפני גמר דין וגומרין אותו בינם לבין עצמם שלא מדרך גמר דין ואח"כ הולכין ואוכלין שלא נאסרה להם אכילה קודם ההריגה אלא לאחריה ומ"מ אין שותין באכילתם אלא מים שהרי גמר דין שעתידין לעשות הוראה היא ושתוי אל יורה כמו שיתבאר במקומו ולערב באין וגומרין את הדין שאין דנין אלא ביום ומוציאין אותו למקום הריגתו וגדולי המחברים כתבו בזו שתיה בסתם ושמא דעתם שמאחר שגמרו את הדין בדעתם אין ספור הגמר דין קרוי הוראה ואין לדחות סוגיא זו שאמרה בפירוש ושתו מיא ואע"פ שבשאר ימות השנה אסור לעשות כן במועד התירו שלא להתענות ויש לפקפק לדחות סוגיא זו מצד שאין עשה של עצרת תהיה לכם והוא האוסר בתענית דוחה לאו של לא תאכלו על הדם האוסר באכילת סנהדרין ולדעת זה דנין במועד ומתעני' ולא יראה כן אלא שיש לי בה סעד מצד אחר לומר שתענית זה אינו תענית של מרירות ליאסר במועד אלא לכונת תשובה והתעוררות על שמא מתוך התרשלותם ובטול תוכחתם נזקים רבים וגדולה מזו שהרי תענית זה מצד מצות התורה הוא רבוץ עליהם והיאך יאסרו בה:

    אע"פ שכהן גדול כהונתו נחשבת אצלו כרגל עד שאין אבלות חלה עליו כלל שהרי מקריב אונן כמו שיתבאר מ"מ דיני צרעת נוהגין בו ורואין את נגעו ומטמאין ומטהרין בו כשאר בני אדם ונוהג בו כדין האמור בתורה שהרי אף מצורע אחר נוהג צרעתו ברגל כמו שביארנו ואע"פ שמצורע אחר אין מתחילין לראות נגעו במועד ואם כהונה גדולה כרגל היאך רואין את נגעו כלל מצורע אחר אם אין רואין אותו עכשיו הרי אפשר לראותו לאחר המועד אבל כהן גדול שכל ימיו הוא בכהונה גדולה אם אתה תולהו שלא לראות הרי הוא מכיר בטומאתו ועובד עבודה וישתקע הדבר:

    אבל אסור בתספורת מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסורין בתספורת וכן בתכבוסת מדכתי' וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי ולבשי בגדי אבל:

    Meiri on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ודנין כו' אבל לא בי"ט משום כו' כצ"ל:

    בד"ה מענה כו' עינוי הדין אלא לעולם כו' הד"א כצ"ל:

    תוס' בד"ה מהו שינהיג כו' הרי יש כאן עשה דרבים עכ"ל ומ"מ קושייתם דמעיקרא לא מיתרצה דשמחת הרגל נמי עשה דרבים הוא ואין עשה דוחה עשה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' נמצאת אבלות נוהגת בקטן ק"ל הא אדרבה כיון דבקטן לא שייך אבלות אין זה יוצא מן הכלל וכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל משא"כ קטן דאינו אבל ובמועד אינו איסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג:

    גמ' נמצאת אבלות נוהגת בקטן ק"ל הא אדרבה כיון דבקטן לא שייך אבלות אין זה יוצא מן הכלל וכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל משא"כ קטן דאינו אבל ובמועד אינו איסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג:

    שם לא מיבעיא קאמר עיין לקמן דף יח ע"ב תוס' ד"ה העולים:

    שם מכלל דכולי עלמא אסור עיין לקמן דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ואינו אוכל:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא, ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא, [דדוקא נולד במועד מותר לגלח, דהוי כיוצא מבית האסורים אבל נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, והא אמרת כל שאסור לגלח במועד, אסור לגלח בימי אבלו], נמצא אבילות נוהג בקטן, [והתני' מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני שהוא אבל]: תימא הא אדרבא כיון דבקטן לא שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו, דהכל אמת דבאבלו היינו מי שהוא אבל אסור, אבל קטן אינו אבל כלל, ובמועד אין האיסור על הקטן, רק על המגלח, אבל באבל דהמגלח אינו אבל, ועל קטן ליכא איסור:

    גמרא אבל אינו נוהג אבילתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים (ושמחת) ודחי עשה דיחיד. ובהרא"ש כתב בזה"ל ודאי ליכא שום אבילות, והא דאמרינן הכא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וה"ק אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים כו' ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' עכ"ל:

    ותמוה לי מאד, למאי צריך הרא"ש לכנס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק לדבריהם, בין אבילות דלא עשו חיזוק, הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלת שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא, א"כ מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אלא דר"י הוכיח דליכא אבילות דאורייתא כלל, אבל מ"מ יכול להיות הסברא קיימת, דאף אלו היה דאורייתא היה הדין דנדחה עשה דיחיד דאבילות מפני עשה דרבים דיו"ט, וא"כ רווחא שמעתתא שפיר, דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט ה"נ עשו שבות דדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא, אבל גבי אבילות ל"ש לומר דיעמדו דבריהם כשל תורה דהא אלו היה דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים דיו"ט. ומיושב יותר לישנא דגמרא דאתי עשה דרבים וכו', היינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה, דהעמידו חכמים דבריהם, לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, וע"כ גם אם יעמידו דבריהם כשל תורה, מ"מ נדחה באבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט, וצע"ג, [אב"ה עיין לעיל מ"ש בפסחים (דף צב) ובמ"ש אאמ"ו בתשובה סי' י"ג]:

    תוס' ד"ה ממנעי משמחת יו"ט, וגוף ההריגה דהיא מלאכה לא חששו קשה לי, אף לפי הצד שצידדו בחגיגה דמלאכת חוה"מ הא אמרינן שם דהכתוב מסרן לחכמים איזהו מותר איזהו אסור, מש"ה שרי מלאכה לצורך מצוה זו, אבל מ"מ שייך לאסור משום מצות שמחת יו"ט, וגם במה דתירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי, הנה בפשוטו דאם נלמד כן מדיוק הקרא בודאי תמוה, דא"כ מוכח גם זה מהקרא דלא חיישינן בזה משום ביטול שמחת יו"ט, ואך אפשר דכוונתם כיון דהיה ס"ד דתדחה שבת הרי דלא חששה תורה לאיסור מלאכה בזה, ומקרא לא ילפינן רק בשבת דאסור אבל במועד קיימא על הסברא דאין בו משום איסור מלאכה, אעפ"כ קשה לי, מלבד הא מה דהיה ס"ד דשרי בשבת היינו מק"ו דרציחה וכיון דהתורה גלתה לדחות הק"ו, ממילא י"ל דגם במועד אסור וכמו דאסור מה"ט ביו"ט כמ"ש תוס' סנהדרין (דף לז) גם עדיין נימא ג"כ כיון דהתורה לא חששה לאיסור מלאכה מכ"ש דלא ניחוש למניעת שמחת יו"ט, וזה יש ליישב קצת, אבל הראשונה קשה, גם מה שכתבו בתירוצם ב' דלצורך יו"ט קרינא ביה קשה דא"כ גם ביו"ט לישתרי אע"כ דמצוה לא מיקרי צורך יו"ט ואפילו לצורך קצת ליכא רק במצוה שזמנו קבוע לבו ביום, כמו ס"ת לקרות, וצע"ג:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 14, Amud Bet, about 363 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא נמצאת…”

    2. Segment 26 words

      Opens “והתניא: מקרעין לקטן, מפני עגמת נפש!…”

    3. Segment 314 words

      Opens “אמר רב אשי: מי קתני הא אסורין!…”

      Named: רב אשי.

    4. Segment 424 words

      Opens “אמימר, ואי תימא רב שישא בריה דרב…”

      Named: רב שישא, רב אידי, שמואל.

    5. Segment 525 words

      Opens “אמר רב פנחס, אף אנן נמי תנינא:…”

      Named: רב פנחס.

    6. Segment 614 words

      Opens “אי אמרת קטן אסור, נמצאת אבילות נוהגת…”

    7. Segment 714 words

      Opens “אמר רב אשי: מי קתני הא אסורין?…”

      Named: רב אשי.

    8. Segment 811 words

      Opens “אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר: (דברים…”

    9. Segment 921 words

      Opens “אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “מנודה, מהו שינהוג נידויו ברגל? אמר רב…”

      Named: רב יוסף.

    11. Segment 1118 words

      Opens “ואי סלקא דעתך אינו נוהג נידויו ברגל,…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “א"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא…”

      Named: אביי.

    13. Segment 1329 words

      Opens “והא קא מימנעי משמחת יום טוב דתניא…”

    14. Segment 1413 words

      Opens “אלא לעיוני בדיניה ה"נ לעיוני בדיניה א"ל…”

    15. Segment 1517 words

      Opens “אתו מצפרא ומעייני בדיניה ועיילי ואכלי ושתו…”

    16. Segment 167 words

      Opens “אמר אביי ת"ש ומנודה שהתירו לו חכמים…”

      Named: אביי.

    17. Segment 1719 words

      Opens “אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו…”

      Named: רבא.

    18. Segment 1817 words

      Opens “מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל אמר אביי…”

      Named: אביי.

    19. Segment 1916 words

      Opens “לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו…”

    20. Segment 2032 words

      Opens “אמר רבא ת"ש (ויקרא יג, מה) והצרוע…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2118 words

      Opens “אבל אסור. בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Moed Katan 14b · Segment 10 — “…נידויו ברגל? אמר רב יוסף, תא שמע: דנין דיני…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 14b · Segment 4 — “…מתני הכי. אמר שמואל: קטן מותר לגלחו במועד, לא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Moed Katan 14b · Segment 12 — “א"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה דאי לא תימא הכי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 14b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026