Talmud Builders

    Moed Katan 27b

    Back to index

    English translation — Moed Katan 27b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1on a plain bier made from poles that were strapped together, and the poor were embarrassed. The Sages instituted that everyone should be taken out for burial on a plain bier, due to the honor of the poor.

    2Similarly, at first they would place incense under the beds of those who died with an intestinal disease, because the body emitted an especially unpleasant odor. And those who were alive with an intestinal disease were embarrassed when they understood that they, too, would be treated in this manner after their death, and that everyone would know the cause of their death. The Sages instituted that incense should be placed under everyone, due to the honor of those with an intestinal disease who were still living.

    3Moreover, at first they would ritually immerse all the utensils that had been used by women who died while menstruating, which had thereby contracted ritual impurity. And due to this, the living menstruating women were embarrassed. The Sages instituted that the utensils that had been used by all dying women must be immersed, due to the honor of living menstruating women. And, at first they would ritually immerse all the utensils that had been used by zavin , men suffering from gonorrhea, who died, as the utensils had thereby contracted ritual impurity. And due to this the living zavin felt embarrassed. The Sages instituted that the utensils that had been used by all men must be immersed, due to the honor of the living zavin .

    4Likewise, at first taking the dead out for burial was more difficult for the relatives than the actual death, because it was customary to bury the dead in expensive shrouds, which the poor could not afford. The problem grew to the point that relatives would sometimes abandon the corpse and run away. This lasted until Rabban Gamliel came and acted with frivolity, meaning that he waived his dignity, by leaving instructions that he be taken out for burial in linen garments. And the people adopted this practice after him and had themselves taken out for burial in linen garments. Rav Pappa said: And nowadays, everyone follows the practice of taking out the dead for burial even in plain hemp garments [ tzerada ] that cost only a dinar.

    5It is taught in the mishna: The bier of the deceased is not set down in the street during the intermediate days of a Festival, so as not to encourage eulogies. Rav Pappa said: There are no restrictions on eulogizing on the intermediate days of a Festival in the presence of a deceased Torah scholar, and therefore he may be eulogized in the ordinary manner during the Festival week. And all the more so a Torah scholar may be eulogized on the days of Hanukkah and Purim, which have less sanctity than the intermediate days of a Festival.

    6The Gemara comments: But this allowance to eulogize a Torah scholar during the intermediate days of a Festival applies only when the eulogy is in the presence of the deceased, before the bier. However, giving a eulogy that is not in his presence is not permitted. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Kahana eulogize Rav Zevid from Neharde’a in his city Pum Nahara during the intermediate days of a Festival? Rav Pappa said: It was the day on which Rav Kahana received the news of Rav Zevid’s death, and a eulogy in such a situation is considered as if it is in his presence.

    7The Gemara continues its discussion of the halakhot of mourning: Ulla said: Although hesped usually refers to a eulogy, strictly speaking, hesped is referring to striking oneself on the heart, as it is written: “Striking [ sofedim ] the breasts” (Isaiah 32:12). The term tipuaḥ is referring to striking with one hand against the other hand, i.e., clapping. The term killus is referring to stomping with one’s foot on the ground.

    8The Sages taught a baraita : One who stomps his foot on the ground as a sign of mourning should not stomp with a sandal, but rather he should do so wearing a shoe, due to the danger of being hurt. Because a sandal is easily torn, it is possible that something sharp on the ground will puncture his foot, or that he will suffer some other injury.

    9Rabbi Yoḥanan said: Once a mourner nods his head to show that his grief has slightly diminished, the consolers may no longer sit next to him, as with his action the mourner shows that he no longer desires their presence.

    10Rabbi Yoḥanan further said: All are obligated to stand in the presence of the Nasi , except for a mourner and one who is sick. Rabbi Yoḥanan said: To all who stand before a great person one says: Be seated, and only then may they sit down, except for a mourner and one who is sick. If they stood up they do not need permission to sit down, but rather they may do so if they wish.

    11Rav Yehuda said in the name of Rav: A mourner on the first day of his mourning is prohibited from eating of his own bread. From where is this derived? From what the Merciful One says to Ezekiel when the latter is in mourning: “Nor eat the bread of men” (Ezekiel 24:17), which indicates that other mourners must eat bread made by others. It was related that when Rabba and Rav Yosef were in mourning they would exchange their meals with each other.

    12And Rav Yehuda said in the name of Rav: When a person dies in a city, all of the residents of that city are prohibited from performing work until he has been buried.

    13The Gemara relates that when Rav Hamnuna once happened to come to a place called Darumata he heard the sound of a shofar announcing that a person had died in the town. When he saw some people doing work he said to them: Let these people be under an excommunication. Is there not a dead person in town? They said to him: There are separate groups in the town, each one responsible for its own dead. Knowing that the deceased was not from our group, we continued our work. He said to them: If so, it is permitted to you, and he revoked his excommunication.

    14And Rav Yehuda said further in the name of Rav: Anyone who grieves excessively over his dead and does not allow himself to be consoled will in the end weep for another person. The Gemara relates that a certain woman who lived in the neighborhood of Rav Huna had seven sons. One of them died and she wept for him excessively. Rav Huna sent a message to her: Do not do this. But she took no heed of him. He then sent another message to her: If you listen to me, it is well, but if not, prepare shrouds for another death. But she would not listen and they all died. In the end, when she continued with her excessive mourning, he said to her: Since you are acting in this way, prepare shrouds for yourself, and soon thereafter she died.

    15The Sages taught in a baraita with regard to the verse that states: “Weep not for the dead, neither bemoan him” (Jeremiah 22:10): “Weep not for the dead” is referring to excessive mourning; “neither bemoan him” more than the appropriate measure of time. How so? What is the appropriate measure? Three days for weeping, and seven for eulogizing, and thirty for the prohibition against ironing clothing and for the prohibition against cutting hair. From this point forward the Holy One, Blessed be He, says: Do not be more merciful with the deceased than I am. If the Torah commands one to mourn for a certain period of time, then that suffices.

    16It is stated in the continuation of the verse: “Weep sore for him that goes away.” Rav Yehuda said: This is referring to one who leaves the world without children to survive him, since mourning for him is much more intense. It was related that Rabbi Yehoshua ben Levi would go to a house of mourning only for one who passed away without children, as it is written: “Weep sore for him that goes away; for he shall return [ yashuv ] no more, nor see his native land” (Jeremiah 22:10). Rav Huna disagreed with the interpretation of the verse and said: “Him that goes” is one who committed a transgression and then repeated it, i.e., one who sins constantly and does not repent [ yashav ], and therefore loses his portion in the World-to-Come, his “native land.”

    17The Gemara notes that Rav Huna conforms to his standard line of reasoning, as Rav Huna said: Once a person commits a transgression and repeats it, it becomes permitted to him. The Gemara questions the wording used here: Does it enter your mind that it is actually permitted? How could it possibly be permitted for him to sin? Rather, say instead: It becomes as though it were permitted, for after doing it twice he no longer relates to his action as the violation of a serious prohibition.

    18Rabbi Levi said: A mourner during the first three days of his mourning should see himself as though a sword were lying between his two thighs, meaning that he too may be facing imminent death. During this period he should live in dread. From the third to the seventh days he should conduct himself as if the sword were lying opposite him in the corner, but still threatening him. From this point forward it is as if the sword was moving before him in the marketplace, and the fear is not as great.

    19§ The mishna teaches: And the biers of women are never set down, due to their honor. The Sages of Neharde’a say: They only taught this

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' כליכהמטה של מתים:

    על גבי נדות מתותהכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:

    והיו נדות חיות מתביישותשעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:

    קשה לקרוביובתכריכין טובים:

    צרדאקנבוס:

    בר זוזאהנקנה בזוז:

    אין מועד לפני חכמיםשיכולין להספידו:

    על לבמטפח כנגד הלב:

    בידקופץ יד זו לזו:

    ברגלמכה רגלו בקרקע:

    מפני הסכנהשהופך הסנדל ושובר רגלו:

    ניענע ראשושנראה שניחם מעצמו:

    לכל אומרים שבוכשעומדין לפני הנשיא:

    חבורתא איכאחבורות הן שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם:

    ולא ישוב עוד וגו'משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה:

    מועד קטן 27 עמוד ב

    1בכליכה, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה, מפני כבודן של עניים.

    2בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין. התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים.

    3בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים, והיו זבין חיים מתביישין. התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.

    4בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא.

    5אין מניחין את המטה ברחוב. אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים.

    6והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא. איני?! והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא! אמר רב פפי: יום שמועה הוה, וכבפניו דמי.

    7אמר עולא: הספד על לב, דכתיב: ״(ישעיהו לב״, יב) ״על שדים סופדים״. טיפוח ביד. קילוס ברגל.

    Baraita

    8תנו רבנן: המקלס לא יקלס בסנדל, אלא במנעל, מפני הסכנה.

    9אמר רבי יוחנן: אבל, כיון שניענע ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו.

    10ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. ואמר ר' יוחנן: לכל אומרים להם ״שבו״, חוץ מאבל וחולה.

    11אמר רב יהודה אמר רב: אבל, יום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל: (יחזקאל כד, יז) ״ולחם אנשים לא תאכל״. רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי.

    12ואמר רב יהודה אמר רב: מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה.

    13רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קול שיפורא דשכבא. חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר להו: ליהוו הנך אינשי בשמתא. לא שכבא איכא במתא?! אמרו ליה: חבורתא איכא במתא. אמר להו: אי הכי, שריא לכו.

    14ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא, הוו לה שבעה בני, מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתירתא עליה. שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי! לא אשגחה ביה. שלח לה: אי צייתת מוטב, ואי לא צבית זוודתא לאידך מית, ומיתו כולהו. לסוף אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך, ומיתא.

    15(ירמיהו כב, י) ״אל תבכו למת ואל תנודו לו״. ״אל תבכו למת״ יותר מדאי, ״ואל תנודו לו״ יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

    16(ירמיהו כב, י) ״בכו בכו להולך״, אמר רב יהודה: להולך בלא בנים. רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני, דכתיב: ״בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו״. רב הונא אמר: זה שעבר עבירה ושנה בה.

    17רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?! אלא אימא: נעשית לו כהיתר.

    18אמר רבי לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו). משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק.

    19ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי נהרדעי: לא שנו׃

    Tosafot

    בכליכהגרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת השניה כמו הללו חוזרין לכלובן (ביצה דף כד.) וכמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה׳:כ״ז) אי נמי כמו מכליב (לעיל מועד קטן דף י.) ופירש הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב' כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת בכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה מי שהיה יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' מביאין ראיה להא דאמר שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי למימר שלא יקרא שליח צבור עמו כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור עם הקורא ומה שרגילים עתה לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות (אינו קורא) מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל (בכורים פ"ג מ"ז):

    ונהג קלות ראש בעצמושצוה כן בשעת פטירתו וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון בעצמו משמע כפירוש ראשון:

    אבל לא מטפחותפירוש סופק כפיו זו בזו וא"ת הא תנן פרק משילין (ביצה דף לו:) אין מטפחין ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא כדי יין (ביצה דף ל. בד"ה מרקדין) משום שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו בחולו של מועד אסור משום צער וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום אבל:

    טפוח בידכדפרישית סופק כפיו זו על זו והכי משמע בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה (דף לו:) כף על ירך ואם כן ויספק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳) על ירך הן שתי כפים על שתי ירכים וצ"ע:

    ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנהפירוש דיחף שרי טפי דנזהר היטב פן ינזק:

    ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולהפירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות:

    יום ראשון אסור לאכול משלופירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:

    אסורין בעשיית מלאכהמשמע דבתלמוד תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות (דף יז: ושם) ובפ"ק דמגילה (דף ג:) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי:

    לגיהוץ ולתספורתלמעלה. פי' ריב"א היה אומר [שגרסינן] לכבוס ולתספורת ופירש למעלה דאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ובתוספות פירש דלא ידע מנא ליה:

    מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוקעד י"ב חדש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה ולמה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזעה אחת מהן נזדעזעו כולם ובש"ס דידן נמי אמרינן (שבת דף קה:) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כו':

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר בראשונה היו מניחין מוגמר תחת מתים בחולי מעיים כו' וכך היו מטבילין את הכלים ע"ג הנשים שהיו מתות נדות וכו' וכך היו מטבילין הכלים ע"ג המתים כשהן זבין והיו בכל אלו החיים מתביישין התקינו שיהו עושין כן לכל.

    בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו שהיו מוציאין בתכריכין ממון רב והיתה קשה עליהן הוצאתם יותר ממיתתם עד שהיו מניחין ובורחין עד שבא ר"ג וניהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן כמותו. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. פי' בחלוק בר זוזא:

    מתני' אין מניחין במועד את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספדאמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מספידין בהן.

    וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לאויום שמועה כבפניו דמי ומותר אפילו במועד.

    אמר עולא הספד על לבשנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד. קילוס ברגל שנאמר (יחזקאל ו׳:י״א) הכה בכפך ורקע ברגלך:

    ת"ר [המקלס] לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.

    א"ר יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו.

    ואמר ר"י הכל חייבין לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולהואמר ר' יוחנן לכל אומר' להן שבו חוץ מאבל וחולה.

    אמר רב יהודה אמר רב אבל אסור לאכול ביום ראשון משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף בימי אבלם היו מחלפין סעודתן בהדדי.

    אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שינתן לקבורתו.

    וכל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכהדההוא אתתא דהוו לה ז' בני ומת חד מינייהו והוות מתקשת יותר מדאי. ושלח לה רב הונא ולא אשגחה ביה ומיתו לה כולהו ומתה היא נמי:

    ת"ר אל תבכו למת יותר מדאיואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי וז' להספד. ל' לגיהוץ ולתספורת מיכן ואילך הרי הוא קישוי.

    בכו בכה להולךאמר רב להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבילא אלא אמאן דשכיב בלא בני. כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. זה שעבר עבירה ושנה בה. מיכן ואילך שאינו מהרהר בתשובה מפני שנעשית לו כהיתר:

    א"ר לוי אבל ג' ימים הראשונים יראה עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו. מג' ועד ז' כאילו חרב מונחת בקרן זוית. מיכן ואילך כאילו חרב כנגדו בשוק. ואין מניחין מטה של נשים ברחוב לעולם מפני הכבוד.

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 27b

    Moed Katan 27b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 519 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' כליכה מטה של מתים:

    על גבי נדות מתות הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:

    והיו נדות חיות מתביישות שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:

    קשה לקרוביו בתכריכין טובים:

    צרדא קנבוס:

    בר זוזא הנקנה בזוז:

    אין מועד לפני חכמים שיכולין להספידו:

    על לב מטפח כנגד הלב:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 27b · Sefaria

    Tosafot

    בכליכה גרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת השניה כמו הללו חוזרין לכלובן (ביצה דף כד.) וכמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה׳:כ״ז) אי נמי כמו מכליב (לעיל מועד קטן דף י.) ופירש הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב' כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת בכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה מי שהיה יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' מביאין ראיה להא דאמר שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי למימר שלא יקרא שליח צבור עמו כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור עם הקורא ומה שרגילים עתה לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות (אינו קורא) מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל (בכורים פ"ג מ"ז):

    ונהג קלות ראש בעצמו שצוה כן בשעת פטירתו וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון בעצמו משמע כפירוש ראשון:

    אבל לא מטפחות פירוש סופק כפיו זו בזו וא"ת הא תנן פרק משילין (ביצה דף לו:) אין מטפחין ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא כדי יין (ביצה דף ל. בד"ה מרקדין) משום שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו בחולו של מועד אסור משום צער וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום אבל:

    טפוח ביד כדפרישית סופק כפיו זו על זו והכי משמע בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה (דף לו:) כף על ירך ואם כן ויספק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳) על ירך הן שתי כפים על שתי ירכים וצ"ע:

    ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה פירוש דיחף שרי טפי דנזהר היטב פן ינזק:

    ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולה פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות:

    יום ראשון אסור לאכול משלו פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:

    אסורין בעשיית מלאכה משמע דבתלמוד תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות (דף יז: ושם) ובפ"ק דמגילה (דף ג:) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי:

    2 more comments on this page.

    Tosafot on Moed Katan 27b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר בראשונה היו מניחין מוגמר תחת מתים בחולי מעיים כו' וכך היו מטבילין את הכלים ע"ג הנשים שהיו מתות נדות וכו' וכך היו מטבילין הכלים ע"ג המתים כשהן זבין והיו בכל אלו החיים מתביישין התקינו שיהו עושין כן לכל.

    בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו שהיו מוציאין בתכריכין ממון רב והיתה קשה עליהן הוצאתם יותר ממיתתם עד שהיו מניחין ובורחין עד שבא ר"ג וניהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן כמותו. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. פי' בחלוק בר זוזא:

    מתני' אין מניחין במועד את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מספידין בהן.

    וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה כבפניו דמי ומותר אפילו במועד.

    אמר עולא הספד על לב שנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד. קילוס ברגל שנאמר (יחזקאל ו׳:י״א) הכה בכפך ורקע ברגלך:

    ת"ר [המקלס] לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.

    א"ר יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו.

    ואמר ר"י הכל חייבין לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואמר ר' יוחנן לכל אומר' להן שבו חוץ מאבל וחולה.

    6 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 27b · Sefaria

    Ritva

    אמר רבה ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח כלומר שאם מת במועד סופדין ומקוננין עליו כדרכו וה"מ לפניו ויום שמוע כלפניו דמי ובי"ט אין סופדין כלל ואפי' בי"ט ב' שלא התירו כלום בזה אלא במועד ונרא' ג"כ דבחנוכ' ופורים כיון דימי שמחה והודאה או ימי הלל נינהו שאין לעשו' בהן הספד אלא ע"ד שעושין במועד אבל עושין בו הבראה והרמב"ם ז"ל השוה ר"ח לחנוכה ופורים ולענין צדוק הדין מחלוק' היא בין הראשוני' ז"ל והנכון יותר מה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל משמו שאומר במועד צדוק הדין על המת בין בשעת יציאת נשמה בין בשעת קבורה ולאחר המטה שאין בזה חלול השם המועד כי אין זו קינה אלא הודאת וקבלת דין שמים ואומר קדיש דרבנן ובגנז חיי עלמא וכן לי"ט ב' אבל בי"ט ראשון אין אומר בו כלום וכן העל' הרמב"ן ז"ל ולענין אבלות דבר פשוט הוא לחנוכה ופורים אינן ברגלים כלל ועולין ואינן מפסיקין כי אפי' המקל יותר לא הפריז מדתו אלא בר"ה וי"כ שהם מועדים של תורה והוקשו כל המועדו' זה לזה הילכך אבל נוהג אבלותו בחנוכ' ופורי ואפי' בדברים שבפרהסיא ואפי' מיו' ב' ואילך ולא אמרי' בהא דאתי עשה דרבנן ודחי אבלות דרבנן דיחיד מכיון דלא (אתי) הוי מועד ולא י"ט ואע"ג דבפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה לא דחו בזה אפילו אבלות דדבריה' שהרי בשביל אבלותן אין כבוד פורים מתחלל בזה ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה תדע דאלו בחנוכה דלכ"ע יש אבלות ובש"ס כי הדדי נקיט להו בחנוכה ופורים ולא הזכירו בש"ס בשניהם אלא לענין הספד וקינים שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים כלומר כ"ש חנוכה ופורים דקיל טפי שיש בו אבלו' שאינו עומד בפני ת"ח ואע"פ שעומד בשאר בני אדם שלא לקונן ולהספיד להם למת שלא בפניו שבזה ודאי מתחלל כבודם ואי ק"ל מאי דאמר בכתובו' במי שהיה טבחו טבוח ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות דאלמא לא חייל אבלות אבית המשתה שלו שהוא ברגל דידיה דאלמא אפי' רגל כי האי דרבנן דוחה אבלות כ"ש פורים שהוא רגל דרבים דרבנן דחוי למדחי אבלו' יחיד דרבנן דשאר ימים זו נראי' לכאור' ראיה גמורה ואינה כלום דהתם מלת' דלא אפשר שיהא אבלות במקום בית המשתה ושיהא החתן הולך אבל וחפוי ראש ואם אתה אומר שינהוג אבלו' עכ"פ אתה דוחה ליכנס לבי' המשת' אסור וכיון שהתחיל בתחלה במשתה שלו אינו רשאי כדאי באבלו' לדחותו דתרווייהו דרבנן נינהו: ואפי' לדעת הגאונים ז"ל שאומרים אבלות יום ראשון דאורייתא כשהוא יום המיתה וקבורה ב"ד התנו בכך בשב ואל תעשה שלא ינהוג אבלות כלל עד לאחר הרגל שלו כי אין אבלו' ראוי לנהוג עם בית המשתה וחלול שתיהן הוא אבל הכא גבי פורים וכ"ש חנוכה דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו דלא דחו בו כלום דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה אנו אומרים שיקיים שתיהן וה"ה בזה והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי במקצת המפרשים ז"ל שכתבו שאין אבלות בפורים דאתי עשה דרבנן דרבים ודחי עשה דרבנן יחיד וגם אני בקטנותי הייתי מבעלי סברא זו ועכשיו חוזרני בה ונראה לי שהוא שבוש. והרמב"ם ז"ל כתב אין מספידין את המת בחנוכ' ופורים ולא בר"ת אבל נוהגין בהם כל דרכי אבלות וכן הסכים על ידו בעל ספר המצות ואח"כ מצאתי כן בנמקי הצרפתים ז"ל:

    ת"ר אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאי לישב אצלו פי' הר"י ן' גיאת ז"ל לפי שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמין שוחה לנגדם מעט כתלמיד היושב לפני רבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן ע"כ. ולמדנו מן הפי' הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז' כדרך ששוחין נותני שלום כיון שאינו נותן שלום ממש ואע"פ שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני סברא הוא דלא למימר הכי דכי האי גונא שרי למעבד אפי' ליחידי:

    מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה ואסיקנא דמשמתי' על הא מלתא והיכא דאיכא חברותא כלהו שרו בר מחבורה שהמשמר' שלו וכל הדברים הללו בשאר מלאכות אבל תלמוד תורה אין מבטלין אלא להוצאתו בלבד אלא א"כ מת מצוה שאין לו מי שיטפל בו:

    כל המקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה פי' שנראה כמי שנתאונן על הדיין וקור' תגר ולפי' פנקסו נפתחת לפניו והולך:

    אמר רב הונא זה שעבר עבירה ושנה בה נראה לומר דרב הונא לא פליג אהני דלעיל דא"כ הוה לן למימר רב הונא אמר אלא דרשא אחריתי עביד דקרא נמי לקאמר להולך בשרירות לבו ושב על קיאו א"נ פירושי מפ' איזה הולך בלא בנים מי שעבר עבירה ושונה בה:

    אבל ג' ימי' הראשוני' יראה כאלו חרב מונחת לו וכו' ובמדרש אמר מת א' מן המשפחה ידאגו כל המשפחה כל השנה:

    Ritva on Moed Katan 27b · Sefaria

    Meiri

    בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעין מתים והיו חולי מעיין חיים מתביישים על שם שרואין מה שיצטרכו לעשות עליהם במיתתן התקינו שיהיו מניחין את המוגמר תחת כל המתים:

    בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות ר"ל על גבי הנשים שמתו נדות אפי' אותן שלא נגעו בהן אחר מיתתן והיו נדות חיות מתביישות שאפי' במיתתן תהא טומאתן נזכרת לכל התקינו שיהיו מטבילין על גב כל הנשים אף באותן שאינן מתות נדות ולמדת שאין הלכה כדברי האומ' שכל הנשים מתות נדות כמו שביארנו באחרון של נדה:

    בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו ביותר עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן וכן מצינו כמה תקנות בתלמוד עשויות על דרך זה שלא לבייש את מי שאין לו:

    המשנה השביעית אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מהן מדברת וכלן עונות אחריה שנא' ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו' אמר הר"ם ולא של נשים לעולם ר"ל לא במועד ולא בחול ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על הדרך שאמרנו בפרק ראשון ואין הלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי הכונה לבאר בה מה שהותר מכלל הספד במועד ומשנה זו במועד היא שנויה ואמר שאין מניחי' את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד ר"ל שלא להמשיכו ולא של נשים אף בחול שאין כבוד הצבור בכך ולא סוף דבר בחיה שהדבר מגונה יותר אלא אף בשאר נשים וכן פי' בגמ' נשים במועד מענות ר"ל שכלן מקוננת כאחת אבל לא מטפחות פי' טפוח בידים זו על זו ור' ישמעאל מתיר לטפח באותן הסמוכות למטה ואין הלכה כדבריו בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות ר"ל שתהא אחת מקוננת וחברותיה עונות אחריה ודוקא קודם קבורה אבל אם נקבר לא מענות ולא מטפחות אפי' בחנכה ובפורים איזהו עניי וכו' כמו שביארנו:

    זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה כך הם הספד הוא על הלב והטפוח ביד כמו שביארנו וקלוס הוא ברגל ועליו אמרו שאף בחול המקלס לא יקלס במנעל וסנדל מפני הסכנה:

    ממה שביארנו במשנה בענין ענוי יצאה הוראה למקצת גאונים בענין צדוק הדין שמותר לאמרו במועד וכל שכן בראש חדש וחנוכה ופורים ודוקא כלם כאחד וכן המנהג וכבר נתפשט המנהג לאמרו ביחד אף בניסן ותשרי אבל ביו"ט אין אומרין אותו כלל אפי' ביו"ט שני והרבה גאונים כתבו לאמרו אף ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון הואיל ואין מתעסקים בקבורה לא:

    תלמיד חכם אין מונעין הספדו מפני המועד וכל שכן מפני חנוכה ופורים ודוקא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא בסוגיא זו בפניו אבל שלא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא כאן שלא בפניו אין מספידין אותו בימים הללו ואנשי עיר הסמוכה לשם אע"פ שלא היה באותה העיר אלא שהוגד להם הואיל ויום מיתה וקבורה הוא מספידין לו במקומם והוא שאמרו כאן יום שמועה דהתם כלפניו דמי ר"ל הואיל והמקומות קרובים כל כך שאפשר לשמועה להגיע שם בו ביום אבל במקום רחוק לא וכל שאחר יומו אין מספידין אותו במועד וגדולי המחברים כתבו שאין מספידין אותו בימים הללו אלא קודם קבורה והם קורין לזה בפניו אבל לאחר קבורה לא וזה שאמרו כלפניו דמי פירושו שמתוך סמיכות המקום נתברר לו שלא נקבר עדין ואף הם כתבו שיום שמועה אף במקום רחוק מספידין אותו ולא יראה כן:

    9 more comments on this page.

    Meiri on Moed Katan 27b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה בכליכה גרס כו' וגרס בשני כפי"ן לגירסת כו' ובד"ה אבל לא מטפחות כו' צער וצ"ל דמשום שיר קתני כו' וא"כ ויספוק את כפיו כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 27b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 27b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 27, Amud Bet, about 519 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “בכליכה, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל…”

    2. Segment 225 words

      Opens “בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי…”

    3. Segment 346 words

      Opens “בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי…”

    4. Segment 441 words

      Opens “בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר…”

      Named: רב פפא, רבן גמליאל.

    5. Segment 517 words

      Opens “אין מניחין את המטה ברחוב. אמר רב…”

      Named: רב פפא.

    6. Segment 625 words

      Opens “והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא.…”

      Named: רב כהנא, רב זביד, רב פפי.

    7. Segment 716 words

      Opens “אמר עולא: הספד על לב, דכתיב: (ישעיהו…”

      Named: עולא.

    8. Segment 810 words

      Opens “תנו רבנן: המקלס לא יקלס בסנדל, אלא…”

    9. Segment 913 words

      Opens “אמר רבי יוחנן: אבל, כיון שניענע ראשו…”

      Named: רבי יוחנן.

    10. Segment 1021 words

      Opens “ואמר רבי יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני…”

      Named: רבי יוחנן.

    11. Segment 1129 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: אבל, יום…”

      Named: רב יהודה, רב יוסף, רבה.

    12. Segment 1213 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב: מת בעיר…”

      Named: רב יהודה.

    13. Segment 1335 words

      Opens “רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קול שיפורא…”

      Named: רב המנונא.

    14. Segment 1464 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה…”

      Named: רב יהודה, רב הונא.

    15. Segment 1541 words

      Opens “(ירמיהו כב, י) ״אל תבכו למת ואל…”

    16. Segment 1645 words

      Opens “(ירמיהו כב, י) ״בכו בכו להולך״, אמר…”

      Named: רב יהודה, רבי יהושע, רב הונא.

    17. Segment 1723 words

      Opens “רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא: כיון…”

      Named: רב הונא.

    18. Segment 1832 words

      Opens “אמר רבי לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים…”

      Named: רבי לוי, רב מונחת.

    19. Segment 1910 words

      Opens “ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Moed Katan 27b · Segment 10 — “…מאבל וחולה. ואמר ר' יוחנן: לכל אומרים להם ״שבו״,…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Moed Katan 27b · Segment 6 — “…לא. איני?! והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Moed Katan 27b · Segment 7 — “אמר עולא: הספד על לב, דכתיב: (ישעיהו לב, יב)…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 27b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026