Talmud Builders

    Moed Katan 17a

    Back to index

    English translation — Moed Katan 17a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1If a student ostracized someone else due to an insult to his dignity, and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid, as it is taught in a baraita : One who is ostracized by the teacher is considered ostracized with regard to the student. However, one who is ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher. The Gemara attempts to draw an inference from a careful reading of this baraita : He is not considered ostracized with regard to the teacher, which implies that he is considered ostracized with regard to everyone else.

    2The Gemara clarifies the case: For what reason was he ostracized? If it was for a matter relating to Heaven, i.e., because he sinned, then why, if he was ostracized by the student, should he not be considered ostracized with regard to the teacher? Doesn’t the verse state: “There is no wisdom or understanding or counsel against the Lord” (Proverbs 21:30)? This means that when a sin is committed and God’s name is desecrated, all other considerations are ignored, even the eminence and knowledge of the teacher, and therefore he too must treat the offender as ostracized. Rather, is it not that the Gemara is referring to a case where the student ostracized the other person due to an insult to his own dignity? Therefore, it is apparent that his decree of ostracism is valid and binding upon all, with the exception of his teacher.

    3Rav Yosef said: A Torah scholar may execute judgment for himself with regard to a matter about which he is certain, and he is not required to first go to court and have the case decided for him. The same applies when another person behaves in a disrespectful manner toward him; he is permitted to go ahead on his own and ostracize him.

    4There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated.

    5Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [ malakh ] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [ malakh ] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him.

    6Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.

    7The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha .

    8Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf.

    9Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar.

    10Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears.

    11A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.

    12The Gemara asks: What is the reason that he was accepted there? The Gemara answers: Even though he sinned, he still acted in accordance with the opinion of Rabbi Ilai, as it is taught in a baraita : Rabbi Ilai says: If a person sees that his evil inclination is gaining control over him and he cannot overcome it, then he should go to a place where he is not known. He should wear black, and he should wrap his head in black, as if he were a mourner. Perhaps these changes will influence him, so that he not sin. Even if these actions do not help, he should at least do as his heart desires in private and not desecrate the name of Heaven in public. Although this person had sinned, he did so in private and in a manner that did not publicly desecrate God’s name, and therefore it was fitting that he be given an honorable burial.

    13The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.

    14Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommunication? With that statement, the man left.

    15Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.

    16Reish Lakish then asked: If so, what is the remedy for this decree of ostracism? The Sages answered him: Go to him so that he may release you from it. Reish Lakish replied: I do not know him. They said to him: Go then to the Nasi , so that he may release you from the ban, as it is taught in a baraita : If one was ostracized, but he does not know who ostracized him, he should go to the Nasi , and the Nasi may release him from his decree of ostracism.

    17The Gemara continues: Rav Huna said that in Usha it was enacted: If the president of the court sinned, he is not ostracized. Although this would be the appropriate punishment, he is not ostracized, so as not to cause a desecration of God’s name. Rather, they say to him the words of the verse: “Keep your honor and stay at home” (II Kings 14:10). That is to say, to preserve your dignity, it would be best if you were to stay at home, resign your position, and refrain from further public appearances. If he sins again, he is ostracized, due to the desecration of God’s name that would ensue were people to think that he was spared his rightful punishment due to his high position.

    18The Gemara comments: This opinion disagrees with that of Reish Lakish, for Reish Lakish said: If a Torah scholar sins, he is not ostracized at all in public, as it is stated: “Therefore, shall you fall in the day, and the prophet also shall fall with you in the night” (Hosea 4:5). This is explained to mean: If a prophet or any other important person sins, his offense should be concealed like the night and not punished in public.

    19With regard to this issue, it was related that when a Torah scholar would become liable to be punished with excommunication before Mar Zutra the Pious, Mar Zutra would first excommunicate himself as a mark of respect for the Torah scholar, and afterward he would ostracize the Torah scholar. This self-imposed excommunication was meant only as a show of honor to the other Torah scholar, and therefore when Mar Zutra would enter his house of lodging, he would release his own excommunication, and afterward he would release the other’s excommunication.

    20Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar may ostracize himself, and he may similarly release himself from self-imposed ostracism. Rav Pappa said: I have good coming to me, for I am praiseworthy, as I have never ostracized a Torah scholar. The Gemara asks about this: If so, when a Torah scholar was liable to be ostracized, what would he do? The Gemara answers: He did as they do in the West, Eretz Yisrael, where they appoint a court to give a Torah scholar lashes, but they do not appoint a court to ostracize him. That is to say, lashes were preferred over ostracism.

    21The Gemara proceeds with a discussion that explains the severity of the punishment of excommunication: What is the meaning of the word excommunication [ shamta ]? Rav said: This word is a contraction of the expression there is death [ sham mita ], alluding to the deathly aspect of excommunication. And Shmuel said: Shamta means that he will be a desolation [ shemama yiheyeh ], and it is effective upon him like fat smeared on an oven. Just as some of the fat will always remain absorbed in the walls of the oven, so too some aspect of the curse contained in the excommunication will continue to adhere to him even after the excommunication has been nullified.

    22The Gemara comments: And this opinion disagrees with the opinion of Reish Lakish, for Reish Lakish said: Just as ostracism enters the two hundred and forty-eight organs of one’s body when it is first pronounced, so too when it leaves, it leaves from his two hundred and forty-eight organs.

    23The following allusion is offered in support of the opinion of Reish Lakish: When it enters, it enters all the organs, as it is written: “And the city shall be a curse [ ḥerem ]” (Joshua 6:17), and the numerical value [ gimatriyya ] of the word ḥerem , a concept similar to ostracism, is two hundred and forty-eight. Therefore, the verse alludes to the fact that a decree of ostracism penetrates one’s two hundred and forty-eight organs. When it leaves, it leaves all the organs, as it is written: “In wrath remember mercy [ raḥem ]” (Habakkuk 3:2), and the numerical value of the word raḥem is also two hundred and forty-eight, thereby teaching that when the decree of ostracism is revoked, it disappears entirely.

    24The Gemara continues discussing the power of a ban. Rav Yosef said: Cast an excommunication on the tail of a dog and it, the excommunication, will do its work and harm the dog. It was related that there was a certain dog that would eat the shoes of the Sages, and they did not know who it was causing this damage. They thought that it was a person, and so they excommunicated whoever was doing it. Soon thereafter, the dog’s tail caught fire and got burnt. This shows that excommunication can have a harmful effect even on a dog.

    25It was further related that there was a violent person who caused suffering to a certain Torah scholar. This Torah scholar came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: Go and ostracize him. This Torah scholar said to him: I am afraid of him, that he will harass me even more.

    26Rav Yosef said to him: Take out, i.e., publish a written ostracism against him. The Torah scholar said to him: All the more so I am fearful of him, for if I publicize the matter he will certainly come after me. Rav Yosef said to him to do as follows: Take the written ostracism and place it in a jug,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תלמיד חכם שנידה לכבודוכבר פירשתי למעלה:

    עביד (איניש) דינא לנפשיהדאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:

    דפסיקא ליהשודאי הוא לו ולא ספק:

    סנו שומעניהשיוצאין עליו שמועות רעות:

    צריכי ליה רבנןדאתריה דהוה רבהון:

    ואם לאו אל יבקשו תורההואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה:

    אתא איהוהאי מנודה נמי בהדייהו:

    מאי דקמןכלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:

    שמע מינהדלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה:

    וטרקיה אאמתיהנשכו למנודה באמתו:

    ולא קבלוהודהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה:

    דייניראשי ב"ד וחסידים עדיפי מינייהו:

    מאי טעמאקבלוהו:

    דעבד כרבי אילעאי וכו'בהני שמועות רעות:

    מה שלבו חפץעבירה והואיל ואין מכירין אותו שם ליכא חלול השם ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה:

    דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשולדכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו:

    שלך אינו נידוידלאו בדינא שמתיה:

    הכבדבלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך בלשון כבוד אומר לו לישנא אחרינא הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך:

    כסהואל תבזה אותו בפרהסיא:

    כלילהשחשיכה ואין אדם רואה:

    משמית נפשיהמשום יקרא דההוא צורבא מדרבנן:

    מימנו אנגידאמלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא והוו מלקי להו:

    ומהניא כי טיחיא בתנוראכשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם:

    ופליגא דר"ש ב"לדאמר יוצאה:

    גנובתיהזנב:

    דידה עבדאומלקי ליה:

    מסתפינא מיניהדגברא אלמא הוא:

    שקיל פתיחא עלויהכתוב עליו שמתא:

    שקליהלכתב שמתא:

    ואחתיה בכדאתקע בתוך הכד ולא ישמעו:

    מועד קטן 17 עמוד א

    1תלמיד שנידה לכבודו נדויו נידוי, דתניא: מנודה לרב מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא מנודה.

    2למאי? אי במילי דשמיא (משלי כא, ל) ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'״! אלא לאו, לכבוד עצמו.

    3אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה.

    4ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, א"ר יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה קא מיתחיל שמא דשמיא.

    5א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך, בהא א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתיב ״(מלאכי ב״, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו׃

    6שמתיה. רב יהודה לסוף איחלש רב יהודה אתו רבנן לשיולי ביה ואתא איהו נמי בהדייהו כד חזייה רב יהודה חייך׃

    7אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי א"ל לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה:

    8נח נפשיה דרב יהודה אתא לבי מדרשא אמר להו שרו לי אמרו ליה: רבנן גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך אלא זיל לגביה דר' יהודה נשיאה דלישרי לך אזל לקמיה א"ל לר' אמי פוק עיין בדיניה אי מיבעי למישרא ליה שרי ליה׃

    9עיין ר' אמי בדיניה סבר למישרא ליה עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה׃

    10א"ר זירא מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא דהא כמה שני לא אתא ש"מ לא מיבעי למישרא ליה לא שרא ליה נפק כי קא בכי ואזיל׃

    11אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו׃

    12מ"ט דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא׃

    13שפחה של בית רבי מאי היא דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר׃

    14ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך׃

    15אתא לבי מדרשא א"ל שלו נידוי שלך אינו נידוי׃

    16ומאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך לא ידענא ליה אמרו ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו׃

    17אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו (מלכים ב יד, י) הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם׃

    18ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר ״(הושע ד״, ה) וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה׃

    19מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא ברישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה׃

    20אמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא׃

    21מאי שמתא אמר רב שם מיתה ושמואל אמר שממה יהיה ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא׃

    22ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים׃

    23כשהיא נכנסת דכתיב ״(יהושע ו״, יז) והיתה העיר חרם חרם בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו כשהיא יוצאה דכתיב ״(חבקוק ג״, ב) ברוגז רחם תזכור רחם בגימטריא הכי הוו׃

    24אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו ושמתו ליה איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה׃

    25ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן אתא לקמיה דרב יוסף א"ל זיל שמתיה א"ל מסתפינא מיניה׃

    26אמר ליה שקילי פתיחא עליה כל שכן דמסתפינא מיניה א"ל שקליה, אחתיה בכדא,׃

    Tosafot

    וטרקיהנשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות:

    ולא קיבלוהודהדרא ליה עכנא:

    דעבר אדרבי אילעאיולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני:

    אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליווכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי:

    נידוי מי נתחייבתי לךאע"פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף טז.) הני מילי לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (. דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל:

    משמית נפשיהמשום צער שצריך לנדות ת"ח א"נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    יושב בשבת תחכמוני כו' עדינו העצני כו' עד רק בדבר אוריה החתי כולן פשוטין הן. עדינו שהיה מעדן עצמו להיות מיושב דעת בדברי תורה וכשיוצא למלחמה קשה כעץ.

    אמר רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידויו נידוי דדייק מדתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו הא לכ"ע מנודה והני מילי לכבוד עצמו אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. במלתא דפסיקא ליה. כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.

    ההוא צורבא מרבנן דהוה סגי שומעניה שהיה שם שמים מתחלל על ידוכגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם.

    יצחק דבי ר' אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו היכי דמי דאמרי שרי ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו'. ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין על עצמן בלבד אמרו ולא על זולתם שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כ"ע כדאמרן וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן היכי נעביד ביה נשמתיה צריכי ליה רבנן לא נשמתיה קא מתחלל שם שמים. א"ל רבה בר בר חנה הכי אמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. שמתיה רב יהודה ולא שרייא לשמתיה לא הוא ולא ר' יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה זיבורא אאמתיה ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי סני שומעניה דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה תנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול זה המכה בנו הגדול שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו:

    ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא שאיל לבי מדרשא [א"ל] שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.

    דתנא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לוירושלמי הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השני נידוי.

    אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ריש לקיש אמר תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו רב זוטרא חסידא כי הוה מתחייב ת"ח נידוי הוה משמית נפשיה ברישא והדר משמית ליה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Moed Katan 17a

    Moed Katan 17a. The full printed text of this folio side — 26 numbered segments, about 672 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תלמיד חכם שנידה לכבודו כבר פירשתי למעלה:

    עביד (איניש) דינא לנפשיה דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:

    דפסיקא ליה שודאי הוא לו ולא ספק:

    סנו שומעניה שיוצאין עליו שמועות רעות:

    צריכי ליה רבנן דאתריה דהוה רבהון:

    ואם לאו אל יבקשו תורה הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה:

    אתא איהו האי מנודה נמי בהדייהו:

    מאי דקמן כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Moed Katan 17a · Sefaria

    Tosafot

    וטרקיה נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות:

    ולא קיבלוהו דהדרא ליה עכנא:

    דעבר אדרבי אילעאי ולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני:

    אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי:

    נידוי מי נתחייבתי לך אע"פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף טז.) הני מילי לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (. דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל:

    משמית נפשיה משום צער שצריך לנדות ת"ח א"נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם:

    Tosafot on Moed Katan 17a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    יושב בשבת תחכמוני כו' עדינו העצני כו' עד רק בדבר אוריה החתי כולן פשוטין הן. עדינו שהיה מעדן עצמו להיות מיושב דעת בדברי תורה וכשיוצא למלחמה קשה כעץ.

    אמר רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידויו נידוי דדייק מדתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו הא לכ"ע מנודה והני מילי לכבוד עצמו אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. במלתא דפסיקא ליה. כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.

    ההוא צורבא מרבנן דהוה סגי שומעניה שהיה שם שמים מתחלל על ידו כגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם.

    יצחק דבי ר' אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו היכי דמי דאמרי שרי ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו'. ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין על עצמן בלבד אמרו ולא על זולתם שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כ"ע כדאמרן וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן היכי נעביד ביה נשמתיה צריכי ליה רבנן לא נשמתיה קא מתחלל שם שמים. א"ל רבה בר בר חנה הכי אמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. שמתיה רב יהודה ולא שרייא לשמתיה לא הוא ולא ר' יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה זיבורא אאמתיה ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי סני שומעניה דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה תנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול זה המכה בנו הגדול שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו:

    ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא שאיל לבי מדרשא [א"ל] שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.

    דתנא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו ירושלמי הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השני נידוי.

    אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ריש לקיש אמר תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו רב זוטרא חסידא כי הוה מתחייב ת"ח נידוי הוה משמית נפשיה ברישא והדר משמית ליה.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 17a · Sefaria

    Ritva

    צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה פירש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש בעלמ' וכ"ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ"ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא:

    דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:

    אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן פירש ואע"ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה"מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר"א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו' על עצמן:

    לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא פירש לכסו' על עוברי עבירה ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי:

    א"ל הכי א"ר יוחנן כי שפתי כהן וגו' כלומר הילכך משמתי' ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו:

    ואתא איהו נמי בהדייהו פירש בתוס' בריחוק ד' אמות:

    לאו בדרך בדחנא פירש ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי' לעיל ואם פרשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב' לעיל:

    גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי' שקיל כמותו:

    12 more comments on this page.

    Ritva on Moed Katan 17a · Sefaria

    Meiri

    כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:

    המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה:

    Meiri on Moed Katan 17a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מ"ט לא קבלו דעבד כר' אלעאי כו' עכ"ל כ"ה בפרש"י שלפנינו ואין להולמו לשני פירושים של התוס' ודו"ק:

    תוס' בד"ה נידוי מי כו' לאיסורא דמכין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 17a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אי במילי דשמיא עיין תוס' סנהדרין דף ח ע"א ד"ה מפיקנא:

    שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:

    שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 17a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא הא ודאי פירוש האמיתי הוא מה שאמר רבינו האי גאון ז"ל דתוכיות לבו של איש ישראלי אינו חפץ לעשות עבירה אלא לברוח ממנה ורק יצר הרע אונסו להתאוות אליה ולעשותה ולכן יש תקוה שיגלה למקום אחר ואולי שם יתגבר על יצרו ואז יעשה טוב מה שלבו חפץ מצד עצמו. ואני אוסיף נופך בזה שדקדק רבי אלעאי לומר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חָפֵץ' ולא אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חוֹשֵׁק' והוא דידוע חשק יאמר על דבר רע אך חפץ יאמר על דבר טוב וכאשר הכריחו המפרשים ז"ל דבר זה ולכן אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ שהוא דבר טוב ששם יתבטל החשק שהיה על תאוה רעה! ואם תאמר לפי פירוש זה מאי מקשי מברייתא (קידושין מ.) דְּעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה? נראה לי דהכי קאמר איך מייעצו שילך שם למקום שאין מכירין אותו ודילמא שם לא יוכל להתגבר על יצרו ויעבור עבירה אך יעבור בסתר ונמצא מוסיף על חטאתו פשע דנראה מתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא? ומשני אי מצי לכוף יצרו ועובר עבירה בסתר ואינו כופה יצרו זה ענשו חמור דמתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא, אך אם אינו יכול לכוף יצרו אז אם יעשה בסתר עדיף מלעשות בגלוי מפני כי בגלוי יש חילול השם וקשה מעון זה שנראה שחושש מבני אדם ואינו חושש מן מורא שמים. ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון. וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו! והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.

    אָמַר רַב יוֹסֵף שָׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְּכַלְבָּא, וְאִיהִי, דִּידָהּ עָבְדָא. קשא אמאי נקיט כלב והמעשה שהביא אחרי זה לא היתה השמתא על זנב הכלב אלא על כל גופו של כלב ורק הפרענות התחילה מן הזנב? ועוד למה לא נקיט עכבר דהוא מזיק יותר מן הכלב? ונראה לי בס"ד דרב יוסף קאמר דבר זה על עובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו אותו זמן גולין אצלם וידוע גמל כינוי לגלות בבל וכמו שאמרו במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבא יג, ה) בפסוק בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח), נמצא שגמל כינוי לבבל ואותיות שאחר כלב הם אותיות גמל לכן בדרך רמז קורא לבבל בשם זנב הכלב כי הזנב עומד אחורי הגוף והוא היתה כונתו על אותם העובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו מציקים ומצירים לישראל לומר עליהם שמתא והיא מכלה אותם ובשביל הפחד דבר ברמז ולא פירש מאחר שהם היו גולין בבבל באותו זמן.

    דְּהַהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכִיל מְסָאנֵי דְּרַבָּנָן נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבק בו רוחות רעות ולכך מתקנאים הם מן המנעלים ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר ושם עיקר מקומה והיינו ענשו באש כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש הלא כה דברי כאש.

    בְּרֵישָׁא מִשֶּׁמֵּת נַפְשֵׁיהּ וכו'. הדבר יפלא איך משמת עצמו על מגן בלי חטא ועון? ועוד כיון דמשמת בהצנע מה כבוד יש לתלמיד חכם בכך? ונראה לי בס"ד דכך היה אומר אם הוא חייב שמתא יהיה בשמתא ופלוני כמוני ונמצא בעיקר הדין לא חלה השמתא עליו דהוא אמר על תנאי אם הוא חייב ובאמת אינו חייב! אך בשביל דקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי עושה רושם לכך אחר כך מתיר לעצמו וממילא הותר גם לאותו תלמיד חכם יען דבעת שאמר תנאי השמתא תלה התלמיד חכם בעצמו שהזכיר שם עצמו קודם וכיון דהתיר לעצמו הותר גם לתלמיד חכם ועביד הכי ואינו משמת לתלמיד חכם להדיה בפיו בלי שום תנאי ובלתי שיכניס עצמו גם כן היינו דאם היה עושה כן לא היה יכול להתיר לתלמיד חכם אלא עד שיבא הוא ויבקש התרה לעצמו ובדרך זה לא יעלה בידו, וגם יתפרסם הדבר ויתבזה התלמיד חכם לכך עושה אופן הנזכר שיקשור אותו עמו ויתלהו בו ויאמר השמתא על תנאי כדי שיתיר מאיליו לעצמו ויהיה ניתר גם לתלמיד חכם.

    Ben Yehoyada on Moed Katan 17a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Moed Katan, daf 17, Amud Aleph, about 672 words in 26 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 26 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 123 words

      Opens “תלמיד שנידה לכבודו נדויו נידוי, דתניא: מנודה…”

      Named: רב מנודה, רב הוא.

    2. Segment 219 words

      Opens “למאי? אי במילי דשמיא (משלי כא, ל)…”

    3. Segment 311 words

      Opens “אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא…”

      Named: רב יוסף, רבא.

    4. Segment 420 words

      Opens “ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, א"ר…”

      Named: רבא.

    5. Segment 542 words

      Opens “א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך, בהא א"ל…”

      Named: רב למלאך.

    6. Segment 620 words

      Opens “שמתיה. רב יהודה לסוף איחלש רב יהודה…”

      Named: רב יהודה.

    7. Segment 729 words

      Opens “אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא…”

    8. Segment 844 words

      Opens “נח נפשיה דרב יהודה אתא לבי מדרשא…”

      Named: רב יהודה.

    9. Segment 934 words

      Opens “עיין ר' אמי בדיניה סבר למישרא ליה…”

      Named: רבי לא, שמואל.

    10. Segment 1028 words

      Opens “א"ר זירא מאי דקמן דאתא האידנא האי…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב עיילוהו למערתא…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “מ"ט דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי…”

    13. Segment 1342 words

      Opens “שפחה של בית רבי מאי היא דאמתא…”

      Named: רבי מאי, רבי חזיתיה.

    14. Segment 1435 words

      Opens “ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא…”

      Named: רבה.

    15. Segment 159 words

      Opens “אתא לבי מדרשא א"ל שלו נידוי שלך…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “ומאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך לא…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “אמר רב הונא באושא התקינו אב בית…”

      Named: רב הונא.

    18. Segment 1826 words

      Opens “ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש תלמיד…”

    19. Segment 1925 words

      Opens “מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן…”

      Named: רבא.

    20. Segment 2039 words

      Opens “אמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה…”

      Named: רב גידל, רב פפא, רבא.

    21. Segment 2115 words

      Opens “מאי שמתא אמר רב שם מיתה ושמואל…”

      Named: רב שם, שמואל.

    22. Segment 2220 words

      Opens “ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש כשם…”

    23. Segment 2328 words

      Opens “כשהיא נכנסת דכתיב (יהושע ו, יז) והיתה…”

    24. Segment 2428 words

      Opens “אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא…”

      Named: רב יוסף.

    25. Segment 2519 words

      Opens “ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא…”

      Named: רב יוסף, רבא.

    26. Segment 2613 words

      Opens “אמר ליה שקילי פתיחא עליה כל שכן…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Moed Katan 17a · Segment 5 — “א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך, בהא א"ל הכי א"ר…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Moed Katan 17a · Segment 3 — “אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Moed Katan 17a · Segment 9 — “…ליה עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Moed Katan 17a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026