Commentary page
Moed Katan 17a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMoed Katan 17a
Moed Katan 17a. The full printed text of this folio side — 26 numbered segments, about 688 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תלמיד חכם שנידה לכבודו כבר פירשתי למעלה:
עביד (איניש) דינא לנפשיה דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:
דפסיקא ליה שודאי הוא לו ולא ספק:
סנו שומעניה שיוצאין עליו שמועות רעות:
צריכי ליה רבנן דאתריה דהוה רבהון:
ואם לאו אל יבקשו תורה הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה:
אתא איהו האי מנודה נמי בהדייהו:
מאי דקמן כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:
22 more comments on this page.
Rashi on Moed Katan 17a · Sefaria
Tosafot
וטרקיה נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות:
ולא קיבלוהו דהדרא ליה עכנא:
דעבר אדרבי אילעאי ולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני:
אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי:
נידוי מי נתחייבתי לך אע"פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף טז.) הני מילי לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (. דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל:
משמית נפשיה משום צער שצריך לנדות ת"ח א"נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם:
Tosafot on Moed Katan 17a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
יושב בשבת תחכמוני כו' עדינו העצני כו' עד רק בדבר אוריה החתי כולן פשוטין הן. עדינו שהיה מעדן עצמו להיות מיושב דעת בדברי תורה וכשיוצא למלחמה קשה כעץ.
אמר רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידויו נידוי דדייק מדתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו הא לכ"ע מנודה והני מילי לכבוד עצמו אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. במלתא דפסיקא ליה. כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.
ההוא צורבא מרבנן דהוה סגי שומעניה שהיה שם שמים מתחלל על ידו כגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם.
יצחק דבי ר' אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו היכי דמי דאמרי שרי ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו'. ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין על עצמן בלבד אמרו ולא על זולתם שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כ"ע כדאמרן וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן היכי נעביד ביה נשמתיה צריכי ליה רבנן לא נשמתיה קא מתחלל שם שמים. א"ל רבה בר בר חנה הכי אמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. שמתיה רב יהודה ולא שרייא לשמתיה לא הוא ולא ר' יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה זיבורא אאמתיה ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי סני שומעניה דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה תנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול זה המכה בנו הגדול שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו:
ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא שאיל לבי מדרשא [א"ל] שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.
דתנא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו ירושלמי הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השני נידוי.
אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ריש לקיש אמר תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו רב זוטרא חסידא כי הוה מתחייב ת"ח נידוי הוה משמית נפשיה ברישא והדר משמית ליה.
Rabbeinu Chananel on Moed Katan 17a · Sefaria
Ritva
צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה פירש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש בעלמ' וכ"ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ"ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא:
דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:
אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן פירש ואע"ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה"מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר"א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו' על עצמן:
לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא פירש לכסו' על עוברי עבירה ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי:
א"ל הכי א"ר יוחנן כי שפתי כהן וגו' כלומר הילכך משמתי' ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו:
ואתא איהו נמי בהדייהו פירש בתוס' בריחוק ד' אמות:
לאו בדרך בדחנא פירש ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי' לעיל ואם פרשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב' לעיל:
גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי' שקיל כמותו:
12 more comments on this page.
Ritva on Moed Katan 17a · Sefaria
Meiri
כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:
המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה:
Meiri on Moed Katan 17a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה מ"ט לא קבלו דעבד כר' אלעאי כו' עכ"ל כ"ה בפרש"י שלפנינו ואין להולמו לשני פירושים של התוס' ודו"ק:
תוס' בד"ה נידוי מי כו' לאיסורא דמכין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Moed Katan 17a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אי במילי דשמיא עיין תוס' סנהדרין דף ח ע"א ד"ה מפיקנא:
שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:
שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:
Gilyon HaShas on Moed Katan 17a · Sefaria
Ben Yehoyada
וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא הא ודאי פירוש האמיתי הוא מה שאמר רבינו האי גאון ז"ל דתוכיות לבו של איש ישראלי אינו חפץ לעשות עבירה אלא לברוח ממנה ורק יצר הרע אונסו להתאוות אליה ולעשותה ולכן יש תקוה שיגלה למקום אחר ואולי שם יתגבר על יצרו ואז יעשה טוב מה שלבו חפץ מצד עצמו. ואני אוסיף נופך בזה שדקדק רבי אלעאי לומר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חָפֵץ' ולא אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חוֹשֵׁק' והוא דידוע חשק יאמר על דבר רע אך חפץ יאמר על דבר טוב וכאשר הכריחו המפרשים ז"ל דבר זה ולכן אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ שהוא דבר טוב ששם יתבטל החשק שהיה על תאוה רעה! ואם תאמר לפי פירוש זה מאי מקשי מברייתא (קידושין מ.) דְּעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה? נראה לי דהכי קאמר איך מייעצו שילך שם למקום שאין מכירין אותו ודילמא שם לא יוכל להתגבר על יצרו ויעבור עבירה אך יעבור בסתר ונמצא מוסיף על חטאתו פשע דנראה מתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא? ומשני אי מצי לכוף יצרו ועובר עבירה בסתר ואינו כופה יצרו זה ענשו חמור דמתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא, אך אם אינו יכול לכוף יצרו אז אם יעשה בסתר עדיף מלעשות בגלוי מפני כי בגלוי יש חילול השם וקשה מעון זה שנראה שחושש מבני אדם ואינו חושש מן מורא שמים. ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון. וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו! והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.
אָמַר רַב יוֹסֵף שָׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְּכַלְבָּא, וְאִיהִי, דִּידָהּ עָבְדָא. קשא אמאי נקיט כלב והמעשה שהביא אחרי זה לא היתה השמתא על זנב הכלב אלא על כל גופו של כלב ורק הפרענות התחילה מן הזנב? ועוד למה לא נקיט עכבר דהוא מזיק יותר מן הכלב? ונראה לי בס"ד דרב יוסף קאמר דבר זה על עובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו אותו זמן גולין אצלם וידוע גמל כינוי לגלות בבל וכמו שאמרו במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבא יג, ה) בפסוק בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח), נמצא שגמל כינוי לבבל ואותיות שאחר כלב הם אותיות גמל לכן בדרך רמז קורא לבבל בשם זנב הכלב כי הזנב עומד אחורי הגוף והוא היתה כונתו על אותם העובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו מציקים ומצירים לישראל לומר עליהם שמתא והיא מכלה אותם ובשביל הפחד דבר ברמז ולא פירש מאחר שהם היו גולין בבבל באותו זמן.
דְּהַהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכִיל מְסָאנֵי דְּרַבָּנָן נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבק בו רוחות רעות ולכך מתקנאים הם מן המנעלים ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר ושם עיקר מקומה והיינו ענשו באש כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש הלא כה דברי כאש.
בְּרֵישָׁא מִשֶּׁמֵּת נַפְשֵׁיהּ וכו'. הדבר יפלא איך משמת עצמו על מגן בלי חטא ועון? ועוד כיון דמשמת בהצנע מה כבוד יש לתלמיד חכם בכך? ונראה לי בס"ד דכך היה אומר אם הוא חייב שמתא יהיה בשמתא ופלוני כמוני ונמצא בעיקר הדין לא חלה השמתא עליו דהוא אמר על תנאי אם הוא חייב ובאמת אינו חייב! אך בשביל דקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי עושה רושם לכך אחר כך מתיר לעצמו וממילא הותר גם לאותו תלמיד חכם יען דבעת שאמר תנאי השמתא תלה התלמיד חכם בעצמו שהזכיר שם עצמו קודם וכיון דהתיר לעצמו הותר גם לתלמיד חכם ועביד הכי ואינו משמת לתלמיד חכם להדיה בפיו בלי שום תנאי ובלתי שיכניס עצמו גם כן היינו דאם היה עושה כן לא היה יכול להתיר לתלמיד חכם אלא עד שיבא הוא ויבקש התרה לעצמו ובדרך זה לא יעלה בידו, וגם יתפרסם הדבר ויתבזה התלמיד חכם לכך עושה אופן הנזכר שיקשור אותו עמו ויתלהו בו ויאמר השמתא על תנאי כדי שיתיר מאיליו לעצמו ויהיה ניתר גם לתלמיד חכם.
Ben Yehoyada on Moed Katan 17a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Moed Katan, daf 17, Amud Aleph, about 688 words in 26 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 26 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “תַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ — נִדּוּיוֹ נִידּוּי, דְּתַנְיָא:…”
- Segment 217 words
Opens “לְמַאי? אִי בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא — ״אֵין חׇכְמָה…”
- Segment 311 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא…”
- Segment 423 words
Opens “הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר…”
- Segment 547 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי…”
- Segment 620 words
Opens “שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה.…”
- Segment 730 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא,…”
- Segment 846 words
Opens “נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא,…”
- Segment 934 words
Opens “עַיֵּין רַבִּי אַמֵּי בְּדִינֵיהּ, סְבַר לְמִישְׁרֵא לֵיהּ.…”
- Segment 1030 words
Opens “אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי דְּקַמַּן דַּאֲתָא הָאִידָּנָא…”
- Segment 1114 words
Opens “אֲתָא זִיבּוּרָא וְטַרְקֵיהּ אַאַמְּתֵיהּ וּשְׁכֵיב. עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא…”
- Segment 1234 words
Opens “מַאי טַעְמָא? דַּעֲבַד כְּרַבִּי אִילְעַאי. דְּתַנְיָא, רַבִּי…”
- Segment 1340 words
Opens “שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא? דְּאַמְּתָא…”
- Segment 1436 words
Opens “רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּיסָא. אֲתָא הָהוּא…”
- Segment 1512 words
Opens “אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁלּוֹ —…”
- Segment 1628 words
Opens “וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִישְׁרֵי לָךְ. לָא…”
- Segment 1727 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: אַב בֵּית…”
- Segment 1825 words
Opens “וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תַּלְמִיד…”
- Segment 1925 words
Opens “מָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן…”
- Segment 2040 words
Opens “אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם…”
- Segment 2115 words
Opens “מַאי שַׁמְתָּא? אָמַר רַב: שָׁם מִיתָה. וּשְׁמוּאֵל…”
- Segment 2221 words
Opens “וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֵׁם…”
- Segment 2323 words
Opens “כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת, דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם״ —…”
- Segment 2428 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְכַלְבָּא…”
- Segment 2521 words
Opens “הָהוּא אַלָּמָא דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ לְהָהוּא…”
- Segment 2614 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: שְׁקֵיל פְּתִיחָא עֲלֵיהּ. כׇּל שֶׁכֵּן…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Moed Katan 17a · Segment 3 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Moed Katan 17a · Segment 9 — “…לֵיהּ. עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר:…”
Original text
תַּלְמִיד שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדוֹ — נִדּוּיוֹ נִידּוּי, דְּתַנְיָא: מְנוּדֶּה לָרַב — מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד, מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד — אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה, הָא לְכוּלֵּי עָלְמָא — מְנוּדֶּה.
If a student ostracized someone else due to an insult to his dignity, and not because the ostracized person was guilty of some transgression, his decree of ostracism is valid, as it is taught in a baraita : One who is ostracized by the teacher is considered ostracized with regard to the student. However, one who is ostracized by the student is not considered ostracized with regard to the teacher. The Gemara attempts to draw an inference from a careful reading of this baraita : He is not considered ostracized with regard to the teacher, which implies that he is considered ostracized with regard to everyone else.
לְמַאי? אִי בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא — ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״! אֶלָּא לָאו, לִכְבוֹד עַצְמוֹ.
The Gemara clarifies the case: For what reason was he ostracized? If it was for a matter relating to Heaven, i.e., because he sinned, then why, if he was ostracized by the student, should he not be considered ostracized with regard to the teacher? Doesn’t the verse state: “There is no wisdom or understanding or counsel against the Lord” (Proverbs 21:30)? This means that when a sin is committed and God’s name is desecrated, all other considerations are ignored, even the eminence and knowledge of the teacher, and therefore he too must treat the offender as ostracized. Rather, is it not that the Gemara is referring to a case where the student ostracized the other person due to an insult to his own dignity? Therefore, it is apparent that his decree of ostracism is valid and binding upon all, with the exception of his teacher.
אָמַר רַב יוֹסֵף: צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן עָבֵיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ.
Rav Yosef said: A Torah scholar may execute judgment for himself with regard to a matter about which he is certain, and he is not required to first go to court and have the case decided for him. The same applies when another person behaves in a disrespectful manner toward him; he is permitted to go ahead on his own and ostracize him.
הָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דַּהֲווֹ סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה: הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לְשַׁמְּתֵיהּ — צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנַן, לָא לְשַׁמְּתֵיהּ — קָא מִיתְּחִיל שְׁמָא דִשְׁמַיָּא.
There was a certain Torah scholar who gained a bad reputation due to rumors about his conduct. Rav Yehuda said: What should be done? To excommunicate him is not an option. The Sages need him, as he is a great Torah authority. Not to excommunicate him is also not an option, as then the name of Heaven would be desecrated.
אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו.
Rav Yehuda said to Rabba bar bar Ḥana: Have you heard anything with regard to this issue? He said to him: Rabbi Yoḥanan said as follows: What is the meaning of that which is written: “For the priest’s lips should keep knowledge, and they should seek Torah at his mouth; for he is a messenger [ malakh ] of the Lord of hosts” (Malachi 2:7)? This verse teaches: If the teacher is similar to an angel [ malakh ] of the Lord, then seek Torah from his mouth, but if he is not pure and upright, then do not seek Torah from his mouth; even if he is knowledgeable about Torah, do not learn from him.
שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף אִיחֲלַשׁ רַב יְהוּדָה. אֲתוֹ רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ וַאֲתָא אִיהוּ נָמֵי בַּהֲדַיְיהוּ, כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה, חַיֵּיךְ.
Based on this statement, Rav Yehuda ostracized that Torah scholar. In the end, after some time had passed, Rav Yehuda took ill and was on the verge of death. The Sages came to inquire about his well-being, and the ostracized scholar came along with them as well. When Rav Yehuda saw him, that scholar, he laughed.
אֲמַר לֵיהּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֶלָּא אַחוֹכֵי נָמֵי חַיֵּיךְ בִּי?! אֲמַר לֵיהּ: לָאו בְּדִידָךְ מְחַיֵּיכְנָא, אֶלָּא דְּכִי אָזֵילְנָא לְהָהוּא עָלְמָא בְּדִיחָא דַּעְתַּאי, דַּאֲפִילּוּ לְגַבְרָא כְּווֹתָךְ לָא חַנֵּיפִי לֵיהּ.
The ostracized scholar said to him: Was it not enough that you excommunicated that man, i.e., me, but now you even laugh at me? Rav Yehuda said to him: I was not laughing at you; rather, I am happy as I go to that other world that I did not flatter even a great man like you, but instead I treated you fairly in accordance with the halakha .
נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: שְׁרוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: גַּבְרָא דַּחֲשִׁיב כְּרַב יְהוּדָה לֵיכָּא הָכָא דְּלִישְׁרֵי לָךְ, אֶלָּא זִיל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ. אֲזַל לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי: פּוֹק עַיֵּין בְּדִינֵיהּ, אִי מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ — שְׁרִי לֵיהּ.
Rav Yehuda died. The ostracized scholar came to the study hall and said to the Sages: Release me from the decree of ostracism. The Sages said to him: There is no man here as eminent as Rav Yehuda who can release you from the ostracism. Rather, go to Rabbi Yehuda Nesia in Eretz Yisrael, as only he can release you. That scholar came before Rabbi Yehuda Nesia. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Ami: Go and examine his case. If it is necessary to release him from his decree of ostracism, release him on my behalf.
עַיֵּין רַבִּי אַמֵּי בְּדִינֵיהּ, סְבַר לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִידּוּיָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵירֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Rabbi Ami examined his case and thought at first to release him from his ostracism. But Rabbi Shmuel bar Naḥmani rose up on his feet and said: If the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi once ostracized another person, and the Sages did not relate frivolously to her decree of ostracism and did not revoke it until three years had passed, all the more so, with regard to a decree of ostracism placed by Yehuda our colleague, we must take it seriously and not release this scholar.
אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי דְּקַמַּן דַּאֲתָא הָאִידָּנָא הַאי סָבָא בְּבֵי מִדְרְשָׁא, דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא אֲתָא, שְׁמַע מִינַּהּ לָא מִיבְּעֵי לְמִישְׁרֵא לֵיהּ. לָא שְׁרָא לֵיהּ, נְפַק כִּי קָא בָכֵי וְאָזֵיל,
Rabbi Zeira said: What caused this Elder, Rabbi Shmuel bar Naḥmani, to come before us in the study hall today though for many years he did not come, and now he comes precisely during this discussion. Learn from this that it is not necessary to release him from his decree of ostracism, as this combination of events is certainly not a coincidence. Rather, it should be viewed as an instructive sign from Heaven. Consequently, Rabbi Ami did not release him from the ostracism, and the ostracized scholar left in tears.
אֲתָא זִיבּוּרָא וְטַרְקֵיהּ אַאַמְּתֵיהּ וּשְׁכֵיב. עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דַּחֲסִידֵי וְלָא קַיבְּלוּהּ, עַיְּילוּהּ לִמְעָרְתָּא דְּדַיָּינֵי וְקַיבְּלוּהּ.
A wasp came and stung the ostracized scholar on his penis and he died. Because he was a great Torah scholar, they took him into the caves in which the pious are interred in order to bury him there, but the caves did not accept him. A snake stood at the entrance of the caves and did not let them pass. They then took him into the caves of the judges, and they accepted him.
מַאי טַעְמָא? דַּעֲבַד כְּרַבִּי אִילְעַאי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אִילְעַאי אוֹמֵר: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו — יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
The Gemara asks: What is the reason that he was accepted there? The Gemara answers: Even though he sinned, he still acted in accordance with the opinion of Rabbi Ilai, as it is taught in a baraita : Rabbi Ilai says: If a person sees that his evil inclination is gaining control over him and he cannot overcome it, then he should go to a place where he is not known. He should wear black, and he should wrap his head in black, as if he were a mourner. Perhaps these changes will influence him, so that he not sin. Even if these actions do not help, he should at least do as his heart desires in private and not desecrate the name of Heaven in public. Although this person had sinned, he did so in private and in a manner that did not publicly desecrate God’s name, and therefore it was fitting that he be given an honorable burial.
שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי מַאי הִיא? דְּאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי חֲזֵיתֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, דְּקָעָבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. דְּתַנְיָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
The Gemara asks: What is the story mentioned by Rabbi Shmuel bar Naḥmani involving the maidservant in the house of Rabbi Yehuda HaNasi? It was related that the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saw a certain man who was striking his adult son. She said: Let that man be excommunicated, due to the fact that he has transgressed the injunction: “You shall not place a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), as it is taught in a baraita that the verse states: “You shall not place a stumbling block before the blind,” and the verse speaks here of one who strikes his adult son, as the son is likely to become angry and strike his father back, thereby transgressing the severe prohibition against hitting one’s parent.
רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּיסָא. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא וְקָאָכֵיל תְּאֵינֵי, רְמָא בֵּיהּ קָלָא וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר: לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, לֶיהֱוֵי הָהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ, נִידּוּי מִי נִתְחַיַּיבְתִּי לָךְ?
Similarly, it was related that Reish Lakish was guarding an orchard for payment when a certain man came and ate some figs that were growing there. Reish Lakish raised his voice and yelled at him, but this man paid no attention to him and kept eating. Reish Lakish said: Let that man be in a state of excommunication. The man eating the figs said to him: On the contrary, let that man, i.e., Reish Lakish, be in a state of excommunication, for even if I have become liable to you for payment, as I have eaten of the figs without permission, have I become liable to you for excommunication? With that statement, the man left.
אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁלּוֹ — נִידּוּי, שֶׁלְּךָ — אֵינוֹ נִידּוּי.
Reish Lakish went to the study hall to inquire about the halakha with regard to this man. The other Sages said to him: His decree of ostracism is valid, but your decree of ostracism is not. In other words, that man was correct and Reish Lakish should not have ostracized him in response to his actions.
וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִישְׁרֵי לָךְ. לָא יָדַעְנָא לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל לְגַבֵּי נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ, דְּתַנְיָא: נִידּוּהוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִידָּהוּ, יֵלֵךְ אֵצֶל נָשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.
Reish Lakish then asked: If so, what is the remedy for this decree of ostracism? The Sages answered him: Go to him so that he may release you from it. Reish Lakish replied: I do not know him. They said to him: Go then to the Nasi , so that he may release you from the ban, as it is taught in a baraita : If one was ostracized, but he does not know who ostracized him, he should go to the Nasi , and the Nasi may release him from his decree of ostracism.
אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ״. חָזַר וְסָרַח — מְנַדִּין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם.
The Gemara continues: Rav Huna said that in Usha it was enacted: If the president of the court sinned, he is not ostracized. Although this would be the appropriate punishment, he is not ostracized, so as not to cause a desecration of God’s name. Rather, they say to him the words of the verse: “Keep your honor and stay at home” (II Kings 14:10). That is to say, to preserve your dignity, it would be best if you were to stay at home, resign your position, and refrain from further public appearances. If he sins again, he is ostracized, due to the desecration of God’s name that would ensue were people to think that he was spared his rightful punishment due to his high position.
וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה״ — כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה.
The Gemara comments: This opinion disagrees with that of Reish Lakish, for Reish Lakish said: If a Torah scholar sins, he is not ostracized at all in public, as it is stated: “Therefore, shall you fall in the day, and the prophet also shall fall with you in the night” (Hosea 4:5). This is explained to mean: If a prophet or any other important person sins, his offense should be concealed like the night and not punished in public.
מָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא, בְּרֵישָׁא מְשַׁמֵּית נַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר מְשַׁמֵּית לְדִידֵיהּ. כִּי הֲוָה עָיֵיל בְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ שָׁרֵי לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר שָׁרֵי לֵיהּ לְדִידֵיהּ.
With regard to this issue, it was related that when a Torah scholar would become liable to be punished with excommunication before Mar Zutra the Pious, Mar Zutra would first excommunicate himself as a mark of respect for the Torah scholar, and afterward he would ostracize the Torah scholar. This self-imposed excommunication was meant only as a show of honor to the other Torah scholar, and therefore when Mar Zutra would enter his house of lodging, he would release his own excommunication, and afterward he would release the other’s excommunication.
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ, וּמֵיפֵר לְעַצְמוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: תֵּיתֵי לִי, דְּלָא שַׁמֵּיתִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מֵעוֹלָם. אֶלָּא כִּי קָא מִיחַיַּיב צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שַׁמְתָּא, הֵיכִי עָבֵיד? כִּי הָא דִּבְמַעְרְבָא מִימְּנוּ אַנְּגָדָא דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלָא מִימְּנוּ אַשַּׁמְתָּא.
Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar may ostracize himself, and he may similarly release himself from self-imposed ostracism. Rav Pappa said: I have good coming to me, for I am praiseworthy, as I have never ostracized a Torah scholar. The Gemara asks about this: If so, when a Torah scholar was liable to be ostracized, what would he do? The Gemara answers: He did as they do in the West, Eretz Yisrael, where they appoint a court to give a Torah scholar lashes, but they do not appoint a court to ostracize him. That is to say, lashes were preferred over ostracism.
מַאי שַׁמְתָּא? אָמַר רַב: שָׁם מִיתָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁמָמָה יִהְיֶה, וּמַהְנְיָא בֵּיהּ כִּי טִיחְיָא בְּתַנּוּרָא.
The Gemara proceeds with a discussion that explains the severity of the punishment of excommunication: What is the meaning of the word excommunication [ shamta ]? Rav said: This word is a contraction of the expression there is death [ sham mita ], alluding to the deathly aspect of excommunication. And Shmuel said: Shamta means that he will be a desolation [ shemama yiheyeh ], and it is effective upon him like fat smeared on an oven. Just as some of the fat will always remain absorbed in the walls of the oven, so too some aspect of the curse contained in the excommunication will continue to adhere to him even after the excommunication has been nullified.
וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנֶסֶת בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה — יוֹצְאָה מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים.
The Gemara comments: And this opinion disagrees with the opinion of Reish Lakish, for Reish Lakish said: Just as ostracism enters the two hundred and forty-eight organs of one’s body when it is first pronounced, so too when it leaves, it leaves from his two hundred and forty-eight organs.
כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת, דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם״ — ״חֵרֶם״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה הָווּ. כְּשֶׁהִיא יוֹצְאָה, דִּכְתִיב: ״בְּרוֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר״, ״רַחֵם״ בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ.
The following allusion is offered in support of the opinion of Reish Lakish: When it enters, it enters all the organs, as it is written: “And the city shall be a curse [ ḥerem ]” (Joshua 6:17), and the numerical value [ gimatriyya ] of the word ḥerem , a concept similar to ostracism, is two hundred and forty-eight. Therefore, the verse alludes to the fact that a decree of ostracism penetrates one’s two hundred and forty-eight organs. When it leaves, it leaves all the organs, as it is written: “In wrath remember mercy [ raḥem ]” (Habakkuk 3:2), and the numerical value of the word raḥem is also two hundred and forty-eight, thereby teaching that when the decree of ostracism is revoked, it disappears entirely.
אָמַר רַב יוֹסֵף: שְׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְכַלְבָּא וְאִיהִי דִּידַהּ עָבְדָה. דְּהָהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכֵיל מְסָאנֵי דְרַבָּנַן וְלָא הֲווֹ קָא יָדְעִי מַנּוּ, וְשַׁמִּתוּ לֵיהּ. אִיתְּלַי בֵּיהּ נוּרָא בִּגְנוּבְתֵּיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ.
The Gemara continues discussing the power of a ban. Rav Yosef said: Cast an excommunication on the tail of a dog and it, the excommunication, will do its work and harm the dog. It was related that there was a certain dog that would eat the shoes of the Sages, and they did not know who it was causing this damage. They thought that it was a person, and so they excommunicated whoever was doing it. Soon thereafter, the dog’s tail caught fire and got burnt. This shows that excommunication can have a harmful effect even on a dog.
הָהוּא אַלָּמָא דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ לְהָהוּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁמְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ.
It was further related that there was a violent person who caused suffering to a certain Torah scholar. This Torah scholar came before Rav Yosef to ask what he should do. Rav Yosef said to him: Go and ostracize him. This Torah scholar said to him: I am afraid of him, that he will harass me even more.
אֲמַר לֵיהּ: שְׁקֵיל פְּתִיחָא עֲלֵיהּ. כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שִׁקְלֵיהּ, אַחֲתֵיהּ בְּכַדָּא,
Rav Yosef said to him: Take out, i.e., publish a written ostracism against him. The Torah scholar said to him: All the more so I am fearful of him, for if I publicize the matter he will certainly come after me. Rav Yosef said to him to do as follows: Take the written ostracism and place it in a jug,