Commentary page
Moed Katan 14b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerMoed Katan 14b
Moed Katan 14b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 371 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואי אמרת בקטן אית ליה פלוגתא חילוק דנולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל ואית לן למימר הואיל ואסור לגלח ברגל אסור לגלח נמי בימי אבלו א"כ נמצאת אתה אומר אבילות אפילו בקטן:
מקרעין לקטן את בגדיו:
מפני עגמת נפש שיבכו הרואין וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל:
מי קתני הא אסורין דמשמע האסורין לגלח במועד אסורין לגלח באבל:
יש מהן אסורין בשאר כל אדם שאסורין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן:
ויש מהן מותרין כגון קטן זה שנולד קודם הרגל שאסור לגלח ברגל מותר לגלח בימי אבלו:
אתי עשה דרבים ושמחת:
ודחי עשה דיחיד אבל דכתיב (ירמיהו ו׳:כ״ו) אבל יחיד עשי לך:
14 more comments on this page.
Rashi on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
עשה דיחיד משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא מדלא קאמר ודחי עשה דרבנן והאי דקאמר לעיל (מועד קטן דף יא:) לא מבעיא ימי אבלו דרבנן היינו עשיית מלאכה דנפקא לן (לקמן מועד קטן טו:) באסמכתא מוהפכתי חגיכם לאבל אבל גוף האבילות דאורייתא מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה (ח.):
מהו שינהוג נידויו ברגל והקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפילו עשה ליכא אלא עזרא גזר כדלקמן (מועד קטן דף טז.) והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן ועוד כיון שעבר על דברי הדיינין הרי יש כאן עשה דרבים:
ואי לא ציית דינא משמתינן ליה תימה לימא דאי לא צית דינא נחתינן לנכסיה מיהו פריך שפיר:
ממנעי משמחת י"ט הקשה בתוס' הר"א היכי קשה ליה דהא ממנעי משמחת י"ט מאכילה ושתיה וגוף ההריגה דהוא מלאכה לא חיישינן ונראה לי מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינא בה:
נמצאת אתה מענה את דינו קשיא לן דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) בשמעתין דלפיכך אין דנין (. בשבת) מוכח דעינוי הדין לא שייך עד שילינוהו אחר שיגמור הדין וכי תימא דלעיוני דהכא היינו גמר דין ולא יהרגוהו עדיין עד אחר הרגל א"כ אמאי פריך לימא לעיוני בעלמא בלא גמר דין ולא יעשוהו גמר דין עד אחר המועד וי"ל דמשתכחי אף על גב דאיכא סופרי דיינין הכותבים דברי כל אחד מ"מ הסברא אשר בלב משתכח ומהאי טעמא אמרינן (שם) דאין דנין בערב שבת דליבא דאינשי אינשי:
אמר אביי ת"ש מנודה שהתירו כו' אביי לטעמיה דדחי ודלמא לעיוני ואין חושב ראייה להוכחה דלעיל ואע"ג דדחי דאי לא תימא דקאמ' לא חש באותו דיחוי ואפי' נראה דיחוי ה"נ מסתברא מ"מ נוכל לומר לעיוני בלאו הכי נמי מסתברא:
והא כ"ג דכל השנה כולה כרגל כו' משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל הוא הדין כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא (לא) משמתינן ליה ולמאי דפרישית לעיל דנוכל לומר למיחת לנכסיה ניחא:
Tosafot on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
והתנן כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן הנולד קודם הרגל אסור לגלח במועד נמצאת אתה אומר אבלות נוהגת בקטן.
ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
ודחי רב אשי מי קתני האסורים לגלח במועד אסורים לגלח בימי אבלן מדוקיא הא אסורין בכאן אסורים בכאן שמעי' מיניה דילמא יש מהן אסור ויש מהן מותר וכי קתני הא אסורה קתני. איכא דאמרי קטן הנולד בין ברגל בין קודם לרגל מותר לגלחו במועד. אין אבלות נוהגת ברגל דאי אבלות מעיקרא דהא חלה עליה אתי עשה דרבים ושמחת בחגך דהיא שמחה לישראל כולו ודחה עשה דיחיד וכ"ש אבלות דרגל דאכתי לא חיילא עליה דעשה דרבים דחה לה. מנורה מהו לנהוג נדויו ברגל.
פשיט רב יוסף ת"ש דנין במועד דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות. וכיון דדיינינן ליה אי לא צאית דינא משמתינן ליה ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל מאן דמשמת מקמי רגל אתי רגל דחי ליה השתא משמתינן ליה. ופריק אביי דילמא האי דנין דקתני עיונא בדינא בעלמא.
דאי לא תימא [הכי] דנין דיני נפשות דקתני דינא ממש הוא פסקינן לדיניה וקטלינן ליה במועד. הא מימנעי דייני משמחת י"ט.
דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כו' ולא איפשיטא בהדיא וקי"ל דהלכתא כרבא ומסקנא דשמעתא כוותיה סלקא: מצורע אסיקנא שנוהג צרעתו ברגל.
אבל אסור בתספורת שנא' ראשיכם אל תפרעו לבני אהרן מכלל דכ"ע אסור כר"א דאמר וראשו יהיה פרוע אין פרוע אלא גידול שער דברי רבי אליעזר וכן מנודה וכן מצורע דתניא מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס.
Rabbeinu Chananel on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
ומהדרי' דמי קתני בהדיא האסורי' במועד אסורי' בימי אבלן המותרין הוא דקתני ובהתר הוא שהשוה אותן אבל באיסור לא השוה אותם והלכתא כלישנא קמא בתרא דשמואל דרב אשי סייעת' דמתני' דרב פנחס הוא דדחי אבל עיקר דבריו של שמואל לא דחה דהא שמואל לא תלה דבריו במשנתנו אלא סברא או ש"ס קאמר ולא אשכחן מאן דפליג עליה:
אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך יש שפירשו דדברים שבצנעה נוהג דלא עדיף משבת ואכתי קרי' ביה ושמחת בחגך ויש שפירשו שאינו נוהג אבלות כלל ולא דמי לשבת שהיא עולה במנין מה שאין כן ברגל שאינו עולה באבילות דהשתא מיהת ולקמן נאריך ביותר בס"ד:
אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הגאונים ז"ל כתבו דאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא היא ולדידהו אתי שפיר האי דקרי ליה הכי עשה דיחיד אבל ר"י ז"ל אומר שאין אבלות מן התורה כלל אלא לענין אנינות דקדשי' בלבד כדאי' בזבחים ואבלות מדרבנן היא והאי עשה דאמרי' הכא עשה דרבנן הוא ובדין הוא דמצי למימר דלא דחי עשה דרבנן אעשה דאורייתא בידים אלא הא דנקט עדיפ' ליה שהיא עשה דרבים עדיפא ליה דעשה דרבים עדיף מעש' דיחיד תדע דאם איתא דעשה דאוריית' בעי למימר כי הוי אבלות דמעיקר' שנקבר קודם הרגל תו ליכא אבלות דאורייתא ולא אנינות דהא אבלות לילה אינה אלא מדברי סופרים כדאי' בזבחים פ' טבול יום וכדכתב רב אלפסי ז"ל בברכות ומיהו הא כבר תירצה רבי' אלפסי ז"ל דמשו' דאיכ' תנא דס"ל התם דאבלות לילה נמי דאוריית' נקט הכי לדברי הכל אינו נוהג בו אבלות ואפי' למאן דסבר אבלות לילה דאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואחרי' תרצו דאבלות תספורת דאורייתא הוא לדברי הכל כדאשמועי' ליה מבני אהרן דאמר להו רחמ' ראשיכם אל תפרעו הא אחרים דעלמא תפרעו וזו אינה ראיה דאיכא למימר דהתם מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמ' ועיקר קר' לגופיה אצטריך וללמד על פרועי ראש דמחלי עבודה ושהם במיתה כדכתב ולא תמותו ואע"ג דלא גמרי' לה מהתם במס' סנהדרין משום דדילמ' שבעת ימי המלואים שאני מ"מ אהני קרא לימי המלואים מיהת ומ"מ פשטייהו דשמעתא בכל דוכתא בהכי רהטא דאבלות יום כשהוא יום מיתה ויום קבורה מדאורייתא היא וכמו שהוכיח רבינו הגדול ז"ל בספ' תורת האדם ולפי זה כתבו הגאונים ז"ל כי הקובר מתו י"ט שני והוא יום מיתה ויום קבורה והוא יום אחרון של רגל חייב לנהוג אבלות דאתי אבלות דאורייתא ודחי רגל דרבנן. אבל ר"י הזקן ז"ל אומר שאינו נוהג כן:
מנודה מהו שינהוג נדוי ברגל מיהא איכא למשמע דנדוי דאורייתא היא דאי לא היכי אתי נדוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום עשה דהא ודאי כיון שנוהג עניני נדוי ממש אין זה שב ואל תעש' רגל כיון שהכתוב אומר ושמחת בחגך וכדאמרי' לעיל גבי אבלות וי"ל דמדאורייתא כיון ששמח באכילת בשר וכיוצא בו אין הרגל מתחלל וקרי ביה ושמחת בחגך הילכך אפי' כי הוה מדרבנן איכא למימר דנהוג ליה דאחמור ביה רבנן טפי והעמידו בו דברי' ומי' דבעי' לקמן מנודיה מהו שישלח קרבנותיו ואתי לאוכוחא מישראל במדבר דמנודין היו ושלחו קרבנותיה' י"ל דנדוי דאוריית' הוא דאי לא הכי מייתי ראיה מהתם דאכתי לא תקון רבנן נדויו כן כתב רבי' הרמב"ם ז"ל אבל בתוספות כתב בכאן דנדוי דרבנן היא והחמירו ביה רבנן לדחות הרגל כי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא שב ואל תשמח הוא וחמיר להו מלאכות:
ת"ש דנין וכו' דמשמע דנין לגמרי כמו בחול ומשמתי' ליה אי לא ציית דינא ועכשיו אין נוהגין לדין דיני נפשות כל זה מורה על ימי הקדמונים בימי סנהדרין וא"ל אביי כי קתני דנין לעיוני בדיני' פירש לאו כפשוטיה אלא למגמר דיניה בלחוד ולא משמתי' ליה עד לאחר המועד אבל לעיוני בלחוד לא משמט חדא דהא דנין קתני ועוד דאמרינן בסמוך גבי דיני נפשות דנהי דלעיוני ביה לא איכא למשמע מינה שנמצא מענה את דינו ולא שייך ענוי הדין אלא מבאחר דינו לאחר גמר דין ולאו קודם גמר דין כדאיתא בהדיא בפרק נגמר הדין דניחא ליה שיחמיצנו דינו כי היכי דליחזו ליה זכותא אבל לבתר גמר דין הוא מתענה דמימר אמר כיון דעד השתא לא חזו לי זכותא תו לא חזו לי:
ה"נ דקטלינן ליה א"כ ממנעי משמחת י"ט דתניא רבי עקיבא וכו' פירי' שאין טועמין אחר גמר דינו דאלו קודם לכן שרי כדמוכח בסמוך והא נמי איסורא דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דא"כ למה לי דאסר רחמנא הבערה בבת כהן בשבת תפוק לי מהאי טעמא אלא ודאי דמדאורייתא לא מתסר לידון מהאי טעמא ופרכי' לדאביי לעיוני ביה ס"ד א"כ בדיני נפשות נמצאת מענה את דינו אלא לעולם דנין (משם) ממש לשמותי ולמגמר דיניה ודקאמרת ממנעי משמחת י"ט הא ליתא דמשכחת לה כגון דמעייני בדיניה קצת בלי גמר דין מצפרא ואכלי ושתי כולי יומא לאו דוקא שאפילו לדברי המחמיר בחציו לכם סגי:
והדר אתו סמוך לשקיטת החמה פירש אחר שהופג יינם ונתיישב דעתם בהא ודאי שתוי אל יורה ולא ידון דיני נפשות כלל ועוד שכל הנידונין כך נידונין משום לא תלין נבלתו על העץ כדאיתא בפרק נגמר הדין ומיהו אע"ג דאידחיא פירכא דאביי לא קאמר הראיה מיהת שינהוג נדוי ברגל דדילמא דנין היינו לענוניה ולגמור דינו ולא משמתי' ליה וגבי דיני נפשות מעיינינן במעוד ולא גמרי' דינו כלל דאגב אידך נקט דנין אי נמי דנין וממתיני' כדאמרן ואע"ג אין משמתיה דלא חיי' על הרגל ומשם דלא קאמר מי האי אתי' למפשט' בהפך ממתני' דקתני מנודה שהתירו לו חכמים דקס"ד דכיון דלא קתני שעבר נדויו או שנשלם זמן נדויו ברגל דהכי בעי למימר מן הדין שאין לו לנהוג ברגל וחזי' דאדרבה ש"מ דנוהג נדויו ברגל דמי קתני מנודה שהתירוהו מנודה שהתירו לו קתני כך הגרסא בכל הספרים שלנו ובפרש"י ז"ל ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל וה"פ דאלו דקתני שהתירוהו הוה משמע שהתירוהו חכמי הש"ס לפי שטה מפני כבוד הרגל אבל השתא דקתני התירו לו משמע לשון פרטי שהתירו לו נדויו חכמי דורו משום דפייסיה לבט' דיני' וי"ג מי קתני מנוד' שהתירו חכמי' מנוד' שהתירו לו חכמי' קתני והגרס' הזאת נוחה יותר אלא שלא מצאנוה בספרים:
לא מיבעיא בימי טומאתו דאתי רגל ודחי לי' פי' ומגלח במועד וק"ל כיון דדחי ליה יגלח ערב הרגל כדחזר' גבי אבלות וי"ל דאין ה"נ ומיהו מכיון שאין לו היתר אלא בערב הרגל בלחוד והוא טרוד התירוהו במועד לגלח דאנוס הוא הא לאו הכי אסור ואפילו למ"ד לקמן במצורע ונזיר שאמרו מגלחין אפי' היה להם פנאי כדי שלא ישהו קרבנותיהם דהכא שהוא מגלח בימי טומאתו לא שייך ההוא טעמא ועוד י"ל והוא הנכון בעיני דהכא כיון דרגל לא דחי לגמרי ואחר הרגל יחזור לצרעת אינו דוחה עד שיחול עליו ממש ואינו יכול לגלח עד המועד:
3 more comments on this page.
Ritva on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain
Meiri
קטן שהיה שער מצערו מותר לגלחו במועד ולא סוף דבר אם נולד בתוך המועד אלא אפי' נולד קודם המועד מותר לגלחו במועד כל זמן שמכיר בו שהשער מצערו וכל אלו שאמרנו במשנה שהם מותרין לגלח במועד מותרין הם לגלח בימי אבלם אם תכפוהו אביליו כמו שהתבאר למטה וכן מה שנתגלגל כאן שמקרעין לקטן אע"פ שאינו בר אבילות מפני עגמת נפש יתבאר למטה:
אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנ' ושמחת בחגך ואם הוא אבלות שכבר חל עליו מערב יום טוב הרי רגל מפסיקו אתי עשה של שמחת רבים ודחי עשה של אבלות דיחיד ואם הוא אבלות חדש מחמת שמת לו ברגל הרי אין אבלות חל עליו ברגל דלא אתי עשה של אבלות דיחיד ודחי עשה דשמחה דרבים ונמצא שאין אבילות ברגל בשום צד אבל מנודה נוהג נדויו ברגל ונאסר לו בשאילת שלום ובנעילת סנדל וחייב בעטיפת הראש ובכל עניני נדוי ולא עוד אלא שמנדין אותו ברגל מתחלה אם הוא ראוי לכך על אחד מן הדרכים שיתבארו למטה ואפי' בדיני ממונות וכמו שאמרו בסוגיא זו דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות במועד ומאחר שאתה מרחיב את הדרך לדון אף אתה צריך לומר שאם אינו שומע נישמתיה והוא שאמר ואי לא ציית מי לא משמתינן ליה ואע"פ שאם אינו שומע אנו צריכין להתרותו שני וחמישי מ"מ הני מילי למאן דאמר אתינא אבל למאן דאמ' לא אתינא משמתינן ליה לאלתר כדאיתא בבבא קמא קי"ב ב' ואם אינו נוהג למה משמתין אותו:
ולענין ביאור מה שאמר אביי דילמא לעיוני לאו למימרא לעיוני דוקא ולא לגמור את הדין שאם כן למה מתחילין אלא לגמור את הדין ואי לא ציית ממתינין מלשמתו עד לאחר הרגל אלא שנדחו דבריו ואף הוא חזר והביא ראיה שלא לנהוג נדוי ברגל מדאמר במתניתי' והמנודה שהתירו לו חכמים כלומר והמנודה הוא מאותם שמתגלחין מפני שהתירו לו חכמים בכך שלא לנהוג נדויו ברגל והשיבוהו מי קתני שהתירוהו כלומר דמשמע דאמועד קאי שאין נדוי נוהג בו שהתירו לו קתני כלומר לאיזו סבה כגון שנתפייס לבעל דינו כמו שפירשנו במשנה הא כל שלא התירו לו נוהג נדויו ברגל וכן הלכה:
וכן מצורע נוהג צרעתו ברגל אחר שכבר חל הסגרו או חלוטו קודם יום טוב ואסור בתכבוסת ובשאילת שלום ובשאר דברי' שהמצורע אסור בהם ומ"מ אם לא הותחל דינו עדין אם להסגר אם להחלט אין מתחילין לראות נגעו במועד כמו שביארנו בפרק ראשון:
זה שאמרו בסוגיא זו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ר"ל ושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד שמשמען של דברים שבאבלות שחלה קודם יום טוב יש בה עשה בכניסת יום טוב יש לתמוה שהרי פסקנו בשני של ברכות אנינות לילה דרבנן עד שרבים פסקו מכאן שאנינות לילה של יום מיתה וקבורה דאוריתא וכר' יהודה שאמרה כן במסכת זבחים פרק טבול יום ק' ב' וגדולי הפוסקים מ"מ פסקו שאנינות לילה דרבנן ותירצו בזו ששמועה שבכאן לא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר אי אבלות דמעקרא הוא אף לדעת האומר אנינות לילה דאוריתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וגדולי המפרשי' פי' שזו בכאן באבלות שלשים נאמרה כגון שעברו שבעה ונכנס לשמיני ערב הרגל ורגל מוצאו באבלות שלשים ואמר שהרגל מפקיע אבלות שלשים והיא גזרת גיהוץ ותספורת שאבלות שלשים מן התורה הוא ממה שנאמר באהרן ראשיכם אל תפרעו הא אחר שלא פרע חייב ולמדו פרע פרע מנזיר לשיעור שלשים ושל כבוס הוקש כשל תספורת אבל אבלות שבעה אין צריך לעשה של רבים להפקיעו שאין אבלות מן התורה אלא יום אחד ממה שאמר אהרן הן היום הקריבו וכו' ומשמע היום אסור הלילה מותר וכן ואחריתה כיום מר וי"א שאין שום אבלות מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא ואנינות הוא שהוא מן התורה ביום ראשון ומדכתי' הן היום וכו' אלא שענין הדבר שמאחר שהאבלות מכח אנינות הוא בא עשאוהו כעין עשה וענין הדברים אפי' עשאוהו לעשה זה כשל תורה לגמרי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ולזה דעתי נוטה אלא שכל המחברים מנאוהו בכלל מצות עשה ומ"מ לשיטתנו כל שאתה מוצא שם שמועה שיצא ממנה שאנינות לילה דאוריתא או אתה מפרשה כמו שאפשר לך לפרשה או אתה מעמידה על דעת ר' יהודה שאמרה כן בזבחים פרק טבול יום ורבים נחלקו עליו ר' שמעון ור' נחמיה כמו שהוזכר שם ורבן גמליאל כמו שהוזכר בשני של ברכות ויש מכריעין שאם מת ביום ולא נקבר עד הלילה אותו לילה נתפס לדין אבלות מן התורה ולא אמרו דרבנן אלא במת ונקבר מבעוד יום ואף לדעת זה מת ביום ולא נקבר עד למחרתו אין כאן אבלות של תורה שאין אבלות של תורה אלא למיתה וקבורה:
כבר ביארנו בפרק ראשון שדנין במועד דיני ממונות ודיני נפשות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתין אותו במועד שמא תאמר היאך דנין דיני נפשות במועד והרי סנהדרין שהרגו אין טועמין כל אותו היום כמו שיתבאר במקומו מלא תאכלו על הדם ותענית הבא מצד מרירות אסור במועד כמו שביארנו במקומו והוא שאמרו כאן והא קא מימנע משמחת יום טוב ואם אתה אומר כן בגמר דינו לבד ולא שיהרוגו הרי משיגמר דינו אין משהין אותו שאין מענין את דינו אפשר שנושאין ונותנין ביום אחד ובקר של מחרתו מעיינין בדין היאך יגמרוהו עד שיסכימו בעצמם היאך הוא ראוי לגמור אחר שנשאו ונתנו בו מאתמול שהרי משא ומתן של חובה צריך הלנת דין לפני גמר דין וגומרין אותו בינם לבין עצמם שלא מדרך גמר דין ואח"כ הולכין ואוכלין שלא נאסרה להם אכילה קודם ההריגה אלא לאחריה ומ"מ אין שותין באכילתם אלא מים שהרי גמר דין שעתידין לעשות הוראה היא ושתוי אל יורה כמו שיתבאר במקומו ולערב באין וגומרין את הדין שאין דנין אלא ביום ומוציאין אותו למקום הריגתו וגדולי המחברים כתבו בזו שתיה בסתם ושמא דעתם שמאחר שגמרו את הדין בדעתם אין ספור הגמר דין קרוי הוראה ואין לדחות סוגיא זו שאמרה בפירוש ושתו מיא ואע"פ שבשאר ימות השנה אסור לעשות כן במועד התירו שלא להתענות ויש לפקפק לדחות סוגיא זו מצד שאין עשה של עצרת תהיה לכם והוא האוסר בתענית דוחה לאו של לא תאכלו על הדם האוסר באכילת סנהדרין ולדעת זה דנין במועד ומתעני' ולא יראה כן אלא שיש לי בה סעד מצד אחר לומר שתענית זה אינו תענית של מרירות ליאסר במועד אלא לכונת תשובה והתעוררות על שמא מתוך התרשלותם ובטול תוכחתם נזקים רבים וגדולה מזו שהרי תענית זה מצד מצות התורה הוא רבוץ עליהם והיאך יאסרו בה:
אע"פ שכהן גדול כהונתו נחשבת אצלו כרגל עד שאין אבלות חלה עליו כלל שהרי מקריב אונן כמו שיתבאר מ"מ דיני צרעת נוהגין בו ורואין את נגעו ומטמאין ומטהרין בו כשאר בני אדם ונוהג בו כדין האמור בתורה שהרי אף מצורע אחר נוהג צרעתו ברגל כמו שביארנו ואע"פ שמצורע אחר אין מתחילין לראות נגעו במועד ואם כהונה גדולה כרגל היאך רואין את נגעו כלל מצורע אחר אם אין רואין אותו עכשיו הרי אפשר לראותו לאחר המועד אבל כהן גדול שכל ימיו הוא בכהונה גדולה אם אתה תולהו שלא לראות הרי הוא מכיר בטומאתו ועובד עבודה וישתקע הדבר:
אבל אסור בתספורת מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסורין בתספורת וכן בתכבוסת מדכתי' וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר התאבלי ולבשי בגדי אבל:
Meiri on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה ודנין כו' אבל לא בי"ט משום כו' כצ"ל:
בד"ה מענה כו' עינוי הדין אלא לעולם כו' הד"א כצ"ל:
תוס' בד"ה מהו שינהיג כו' הרי יש כאן עשה דרבים עכ"ל ומ"מ קושייתם דמעיקרא לא מיתרצה דשמחת הרגל נמי עשה דרבים הוא ואין עשה דוחה עשה וק"ל:
Chidushei Halachot on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' נמצאת אבלות נוהגת בקטן ק"ל הא אדרבה כיון דבקטן לא שייך אבלות אין זה יוצא מן הכלל וכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל משא"כ קטן דאינו אבל ובמועד אינו איסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג:
גמ' נמצאת אבלות נוהגת בקטן ק"ל הא אדרבה כיון דבקטן לא שייך אבלות אין זה יוצא מן הכלל וכל שאסור במועד אסור בימי אבלו דימי אבלו היינו במי שהוא אבל משא"כ קטן דאינו אבל ובמועד אינו איסור על הקטן רק על המגלח אבל באבל דהמגלח אינו אבל ועל קטן ליכא איסור וצלע"ג:
שם לא מיבעיא קאמר עיין לקמן דף יח ע"ב תוס' ד"ה העולים:
שם מכלל דכולי עלמא אסור עיין לקמן דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ואינו אוכל:
Gilyon HaShas on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא, [דדוקא נולד במועד מותר לגלח, דהוי כיוצא מבית האסורים אבל נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, והא אמרת כל שאסור לגלח במועד, אסור לגלח בימי אבלו], נמצא אבילות נוהג בקטן, [והתני' מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני שהוא אבל]: תימא הא אדרבא כיון דבקטן לא שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו, דהכל אמת דבאבלו היינו מי שהוא אבל אסור, אבל קטן אינו אבל כלל, ובמועד אין האיסור על הקטן, רק על המגלח, אבל באבל דהמגלח אינו אבל, ועל קטן ליכא איסור:
גמרא אבל אינו נוהג אבילתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים (ושמחת) ודחי עשה דיחיד. ובהרא"ש כתב בזה"ל ודאי ליכא שום אבילות, והא דאמרינן הכא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וה"ק אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים כו' ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' עכ"ל:
ותמוה לי מאד, למאי צריך הרא"ש לכנס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק לדבריהם, בין אבילות דלא עשו חיזוק, הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלת שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא, א"כ מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אלא דר"י הוכיח דליכא אבילות דאורייתא כלל, אבל מ"מ יכול להיות הסברא קיימת, דאף אלו היה דאורייתא היה הדין דנדחה עשה דיחיד דאבילות מפני עשה דרבים דיו"ט, וא"כ רווחא שמעתתא שפיר, דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט ה"נ עשו שבות דדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא, אבל גבי אבילות ל"ש לומר דיעמדו דבריהם כשל תורה דהא אלו היה דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים דיו"ט. ומיושב יותר לישנא דגמרא דאתי עשה דרבים וכו', היינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה, דהעמידו חכמים דבריהם, לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, וע"כ גם אם יעמידו דבריהם כשל תורה, מ"מ נדחה באבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט, וצע"ג, [אב"ה עיין לעיל מ"ש בפסחים (דף צב) ובמ"ש אאמ"ו בתשובה סי' י"ג]:
תוס' ד"ה ממנעי משמחת יו"ט, וגוף ההריגה דהיא מלאכה לא חששו קשה לי, אף לפי הצד שצידדו בחגיגה דמלאכת חוה"מ הא אמרינן שם דהכתוב מסרן לחכמים איזהו מותר איזהו אסור, מש"ה שרי מלאכה לצורך מצוה זו, אבל מ"מ שייך לאסור משום מצות שמחת יו"ט, וגם במה דתירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי, הנה בפשוטו דאם נלמד כן מדיוק הקרא בודאי תמוה, דא"כ מוכח גם זה מהקרא דלא חיישינן בזה משום ביטול שמחת יו"ט, ואך אפשר דכוונתם כיון דהיה ס"ד דתדחה שבת הרי דלא חששה תורה לאיסור מלאכה בזה, ומקרא לא ילפינן רק בשבת דאסור אבל במועד קיימא על הסברא דאין בו משום איסור מלאכה, אעפ"כ קשה לי, מלבד הא מה דהיה ס"ד דשרי בשבת היינו מק"ו דרציחה וכיון דהתורה גלתה לדחות הק"ו, ממילא י"ל דגם במועד אסור וכמו דאסור מה"ט ביו"ט כמ"ש תוס' סנהדרין (דף לז) גם עדיין נימא ג"כ כיון דהתורה לא חששה לאיסור מלאכה מכ"ש דלא ניחוש למניעת שמחת יו"ט, וזה יש ליישב קצת, אבל הראשונה קשה, גם מה שכתבו בתירוצם ב' דלצורך יו"ט קרינא ביה קשה דא"כ גם ביו"ט לישתרי אע"כ דמצוה לא מיקרי צורך יו"ט ואפילו לצורך קצת ליכא רק במצוה שזמנו קבוע לבו ביום, כמו ס"ת לקרות, וצע"ג:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 14b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Moed Katan, daf 14, Amud Bet, about 371 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “וְאִי אָמְרַתְּ קָטָן אִית בֵּיהּ פְּלוּגְתָּא —…”
- Segment 26 words
Opens “וְהָתַנְיָא: מְקָרְעִין לַקָּטָן, מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ!…”
- Segment 314 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי קָתָנֵי הָא אֲסוּרִין!…”
- Segment 424 words
Opens “אַמֵּימָר, וְאִי תֵּימָא רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב…”
- Segment 527 words
Opens “אָמַר רַב פִּנְחָס, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא:…”
- Segment 614 words
Opens “אִי אָמְרַתְּ קָטָן אָסוּר, נִמְצֵאת אֲבֵילוּת נוֹהֶגֶת…”
- Segment 714 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי קָתָנֵי הָא אֲסוּרִין?…”
- Segment 88 words
Opens “אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ…”
- Segment 923 words
Opens “אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הוּא — אָתֵי עֲשֵׂה…”
- Segment 1024 words
Opens “מְנוּדָּה, מַהוּ שֶׁיִּנְהוֹג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר רַב…”
- Segment 1119 words
Opens “וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵינוֹ נוֹהֵג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל,…”
- Segment 1217 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ? דְּאִי…”
- Segment 1329 words
Opens “וְהָא קָא מִימַּנְעִי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב —…”
- Segment 1415 words
Opens “אֶלָּא: לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ, הָכָא נָמֵי לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ.…”
- Segment 1517 words
Opens “אָתוּ מִצַּפְרָא וּמְעַיְּינִי בְּדִינֵיהּ, וְעָיְילִי, וְאָכְלִי וְשָׁתוּ…”
- Segment 168 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: וּמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ…”
- Segment 1719 words
Opens “אָמַר רָבָא: מִי קָתָנֵי שֶׁהִתִּירוּהוּ חֲכָמִים? שֶׁהִתִּירוּ…”
- Segment 1818 words
Opens “מְצוֹרָע, מַהוּ שֶׁיַּנְהִיג צָרַעְתּוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר אַבָּיֵי,…”
- Segment 1917 words
Opens “לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בִּימֵי טוּמְאָתוֹ…”
- Segment 2032 words
Opens “אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ — לְרַבּוֹת…”
- Segment 2115 words
Opens “אָבֵל אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת. מִדְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא לִבְנֵי…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Moed Katan 14b · Segment 13 — “…טוֹב — דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין (שֶׁרָאוּ…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Moed Katan 14b · Segment 10 — “…נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: דָּנִין דִּינֵי…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Moed Katan 14b · Segment 4 — “…מַתְנֵי הָכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: קָטָן מוּתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד, לָא…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Moed Katan 14b · Segment 12 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ? דְּאִי לָא תֵּימָא…”
Original text
וְאִי אָמְרַתְּ קָטָן אִית בֵּיהּ פְּלוּגְתָּא — נִמְצֵאת אֲבֵילוּת נוֹהֶגֶת בְּקָטָן.
And if you say that with regard to a baby there is a distinction between being born before the Festival and being born on it, and in some cases it is prohibited to cut the hair of a baby, then you find that mourning is practiced even with a minor.
וְהָתַנְיָא: מְקָרְעִין לַקָּטָן, מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ!
Isn’t it taught in a baraita : One rends the clothes of a minor whose relative has passed away, due to the desire to bring about feelings of grief among those who see him? However, there is no inherent requirement for the minor to observe any of the halakhot of mourning.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי קָתָנֵי הָא אֲסוּרִין! דִּלְמָא יֵשׁ מֵהֶן אָסוּר וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר.
Rav Ashi said: Is it taught explicitly in the first baraita cited by Rav Pineḥas that if it is prohibited for one to have a haircut during the Festival, it is likewise prohibited to have a haircut during the week of mourning? That was merely an inference. Perhaps there are those among them, i.e., those listed in the mishna, for whom it is prohibited, while there are others among them for whom it is permitted, and the halakhot of mourning do not apply to a baby.
אַמֵּימָר, וְאִי תֵּימָא רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, מַתְנֵי הָכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: קָטָן מוּתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד, לָא שְׁנָא נוֹלַד בַּמּוֹעֵד וְלָא שְׁנָא נוֹלַד מֵעִיקָּרָא.
Ameimar, and some say it was Rav Sheisha, son of Rav Idi, taught that statement in this manner. Shmuel said: With regard to a baby, it is permitted to cut his hair during the Festival. It is no different whether he was born during the Festival, and it is no different whether he was born beforehand.
אָמַר רַב פִּנְחָס, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד — מוּתָּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ. הָא אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד — אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ.
Rav Pineḥas said: We, too, learn in the baraita a support for this statement: All of those about whom the Sages said: It is permitted to shave and cut his hair on the intermediate days of the Festival, it is also permitted to shave and cut his hair during the days of his mourning. But from this it follows that one who is prohibited from shaving and cutting his hair on the intermediate days of a Festival is also prohibited from shaving and cutting his hair during the days of his mourning.
אִי אָמְרַתְּ קָטָן אָסוּר, נִמְצֵאת אֲבֵילוּת נוֹהֶגֶת בְּקָטָן. וְתַנְיָא: מְקָרְעִין לַקָּטָן מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ.
If you say that with regard to a baby it is prohibited to cut his hair, then you find that mourning is practiced even with a minor. And it was taught in a baraita : One rends the clothes of a minor whose relative has passed away due to the desire to bring about feelings of grief among those who see him. However, there is no inherent requirement for the minor to observe any of the halakhot of mourning.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מִי קָתָנֵי הָא אֲסוּרִין? דִּלְמָא יֵשׁ מֵהֶן אָסוּר וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר.
Rav Ashi said: Is it taught explicitly in the first baraita cited by Rav Pineḥas that if it is prohibited for one to shave during the Festival, it is likewise prohibited to shave during the week of mourning? That was merely an inference. Perhaps there are those among them for whom it is prohibited, while there are others among them for whom it is permitted. If so, there is no clear support from this baraita for Shmuel’s statement.
אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.
§ A mourner does not practice the halakhot of his mourning on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice in your Festival” (Deuteronomy 16:14).
אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הוּא — אָתֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים וְדָחֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הוּא — לָא אָתֵי עֲשֵׂה דְיָחִיד וְדָחֵי עֲשֵׂה דְרַבִּים.
The Gemara explains: If it is a mourning period that had already begun at the outset of the Festival, the positive mitzva of rejoicing on the Festival, which is incumbent upon the community, comes and overrides the positive mitzva of the individual, i.e., the mourning. And if the mourning period began only now, i.e., the deceased died during the Festival, the positive mitzva of the individual does not come and override the positive mitzva of the community.
מְנוּדָּה, מַהוּ שֶׁיִּנְהוֹג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי מָמוֹנוֹת, וְאִי לָא צָיֵית דִּינָא — מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.
The Gemara asks: With regard to one who was ostracized, what is the halakha ? Must he observe the practices of ostracism, or are they overridden by the mitzva to rejoice on the Festival? Rav Yosef said: Come and hear an answer from that which is taught: During the Festival the court judges cases of capital law, cases of lashes, and cases of monetary law. It is known that if one does not listen to and follow the judgment, among the possibilities of enforcement is that we ostracize him until he accepts the verdict.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵינוֹ נוֹהֵג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל, מְשׁוּמָּת וְאָתֵי מֵעִיקָּרָא, אָתֵי רֶגֶל דָּחֵי לֵיהּ — הַשְׁתָּא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ אֲנַן?!
And if it enters your mind that one does not observe the practices of ostracism during the Festival, the following a fortiori argument can be made: If, for one who has already been ostracized at the outset of the Festival, the Festival comes and overrides his observance of that status, is it reasonable that now we, the court, should ostracize he who does not listen to the judgment of the court during the Festival itself? Rather, it must be that one does observe the practices of ostracism, even during the Festival.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דְּקָתָנֵי, הָכָא נָמֵי דְּקָטְלִין לֵיהּ!
Abaye said to him: There is no proof from here, as perhaps when the baraita states that the court judges cases, what it meant is that it deliberates in judgment on the Festival, but it does not actually reach a verdict. Therefore, the court never ostracizes someone during the Festival. Accordingly, there is no a fortiori argument proving that one observes the practices of ostracism during the Festival. Because if you do not say so, that the baraita is referring to deliberation, then in the cases of capital law that are taught, here too, would we put someone to death on the Festival?
וְהָא קָא מִימַּנְעִי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב — דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין (שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד) שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״.
But if so, the judges would be prevented from rejoicing on the Festival, as it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: From where is it derived with regard to the Sanhedrin who put someone to death that they may not taste any food or drink for the entire rest of the day? The verse states: “You shall not eat with the blood” (Leviticus 19:26). It is not appropriate to eat during the same day that they caused bloodshed.
אֶלָּא: לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ, הָכָא נָמֵי לְעַיּוֹנֵי בְּדִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, נִמְצֵאתָ מְעַנֶּה אֶת דִּינוֹ!
Rather, the statement of the baraita , that the court judges cases of capital law, must be referring to deliberating in judgment and not actually reaching a verdict. Here too, in cases of monetary law and of lashes, it is referring to deliberating in judgment, without the possibility of ostracizing anyone during the Festival. Rav Yosef said to him: If so, if only deliberations are conducted during the Festival, you find a perversion of justice by delaying his verdict.
אָתוּ מִצַּפְרָא וּמְעַיְּינִי בְּדִינֵיהּ, וְעָיְילִי, וְאָכְלִי וְשָׁתוּ כּוּלֵּי יוֹמָא, וַהֲדַר אָתוּ בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְגָמְרִי לְדִינֵיהּ וְקָטְלוּ לֵיהּ.
Rather, the judges come in the morning as usual and deliberate in judgment. They then enter their homes and eat and drink all day, i.e., as much as they desire, in order to rejoice fully on the Festival. Then they come back to the courthouse close to sunset and complete his judgment, i.e., they dispense the verdict, and if necessary, they kill him. In this manner, they are not prevented from enjoying the Festival properly.
אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: וּמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים!
Abaye said: Come and hear another support from a baraita : And it is the case with regard to one who is ostracized, that the Sages permitted him to get a haircut during the intermediate days of the Festival. This indicates that one who is ostracized need not observe the practices of ostracism during the Festival.
אָמַר רָבָא: מִי קָתָנֵי שֶׁהִתִּירוּהוּ חֲכָמִים? שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים קָתָנֵי, דַּאֲזַל וּפַיְּיסֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ, וַאֲתָא קַמֵּי דְרַבָּנַן וּשְׁרוֹ לֵיהּ.
Rava said: Is it taught in the baraita : That they permitted it, which would indicate that the Sages permitted all those who were ostracized to cut their hair on the intermediate days of the Festival? Rather, it is taught: They permitted him. This indicates that it is referring to an individual case, where one went and appeased his opposing litigant and the Sages came and released him from his decree of ostracism.
מְצוֹרָע, מַהוּ שֶׁיַּנְהִיג צָרַעְתּוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: וְהַנָּזִיר וְהַמְּצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטׇהֳרָתוֹ. הָא בִּימֵי טוּמְאָתוֹ — נָהֵיג.
§ The Gemara asks a similar question: With regard to a leper, what is the halakha ? Must he observe the practices of his leper status, or are they overridden by the mitzva to rejoice during the Festival? Abaye said: Come and hear a proof from a baraita : And both the nazirite and the leper who transfers from his state of ritual impurity to his new state of purity may shave on the intermediate days of the Festival. This implies that during the days of his impurity he must observe all of the ordinary practices, even during the Festival.
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא בִּימֵי טוּמְאָתוֹ דְּלָא נָהֵיג, אֲבָל לְטׇהֳרָתוֹ נִיגְזוֹר שֶׁמָּא יְשַׁהֶה קׇרְבְּנוֹתָיו, קָמַשְׁמַע לַן!
The Gemara rejects this proof: The baraita is speaking employing the didactic style of: Needless to say. Needless to say, during the days of his impurity on the Festival, he does not observe the practices of ostracism. However, with regard to one who regains his state of purity during the intermediate days of the Festival, one might think that we should issue a decree that he not be permitted to shave, lest he delay sacrificing his offerings until the last day of the Festival, when it is prohibited to sacrifice offerings of an individual. Perhaps prohibiting him from shaving will prevent this possibility. Therefore, because one might have thought that shaving should be prohibited, the baraita teaches us that it is, in fact, permitted for him to shave during the intermediate days of the Festival.
אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ — לְרַבּוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהָא כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּכׇל הַשָּׁנָה כְּרֶגֶל לְכוּלֵּי עָלְמָא דָּמֵי, דִּתְנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל. שְׁמַע מִינַּהּ נוֹהֵג צָרַעְתּוֹ בָּרֶגֶל. שְׁמַע מִינַּהּ.
Rava said: Come and hear another source. The verse states: “And the leper in whom the plague is, his clothes shall be rent” (Leviticus 13:45). The extra emphasis of the phrase: “And the leper” comes to include the High Priest, teaching that all the halakhot of the leper apply to him. And the status of the High Priest during the entire year is like that of everyone on a Festival, as we learned in a mishna ( Horayot 12b): The High Priest sacrifices animals when he has the status of an acute mourner, i.e., before the burial of a close relative who died, but he may not eat of the offering. Learn from it that a leper practices the customs of his leprosy during the Festival. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is so.
אָבֵל אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת. מִדְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא לִבְנֵי אַהֲרֹן: ״רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר.
§ The source for the halakha that it is prohibited for a mourner to receive a haircut is derived from the fact that the Merciful One states to the sons of Aaron: “Let not the hair of your heads go loose” (Leviticus 10:6). It was prohibited for them to let their hair grow long during their period of mourning over the death of their brothers, Nadav and Avihu. By inference, it is teaching that for everyone else, i.e., non-priests, it is prohibited to cut their hair during the period of mourning.