Talmud Builders

    Bekhorot 46b

    Back to index

    English translation — Bekhorot 46b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1GEMARA: Shmuel says: In a case where the head of a fetus emerged and then went back into the womb, the offspring is not considered to have been born and does not exempt the next fetus from the obligation of redemption of the firstborn, e.g., if its twin brother was born first. Shmuel says this halakha specifically in a case of miscarriage, i.e., where the fetus whose head emerged was a stillborn and the one that was eventually born first is a viable offspring. But in a case where both are viable offspring, the emergence of the head is considered birth.

    2The Gemara asks: What is the reason for Shmuel’s ruling? The verse states: “All in whose nostrils was the breath of the spirit of life” (Genesis 7:22), from which it is derived: Anywhere that one has the breath of the spirit of life, i.e., if it is viable, one goes by its nostrils, i.e., its head is considered significant. But with regard to another offspring, one that is not viable, its head is not considered significant.

    3The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: What is a firstborn with regard to inheritance but not with regard to redemption from a priest? It is a son who came after the miscarriage of an underdeveloped fetus, even where the head of the underdeveloped fetus emerged alive; and a fully developed nine- month -old fetus whose head emerged dead. Although the mishna addresses a nine-month-old fetus as well, in any event it teaches with regard to a miscarriage that its head exempts the offspring born after it. The Gemara responds: What is the meaning of the term: Its head? It means its head and most of the body.

    4The Gemara asks: But if so, let the mishna teach: Most of it. The Gemara answers: By right, the mishna should have taught: Most of it, but it did not do so, since in the latter clause of the mishna it needs to teach: A fully developed nine- month -old fetus whose head emerged dead. It is inferred from there that the reason the subsequent son is the firstborn with regard to inheritance is that the head of this fetus emerged dead, but if it was a nine - month - old fetus whose head emerged alive, then the fetus that comes after it is not a firstborn with regard to inheritance either. Therefore, the tanna of the mishna taught in the first clause also that the head of a miscarriage exempts the subsequent son, to maintain stylistic uniformity.

    5The Gemara asks: And according to this interpretation, what is the mishna teaching us? Is it that once the offspring reached out its head from the womb it is considered a birth? We learn this in a mishna with regard to the fetus of an animal ( Ḥullin 68a): If a fetus reached out its head, although it returned the head, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn, whose consumption is permitted only by its own slaughter.

    6And if you would say that the mishna there teaches us this halakha with regard to animals, and the mishna here teaches us that the same halakha applies to a human, this does not resolve the difficulty. The Gemara first explains why two rulings might be necessary with regard to people and animals: The reason is that the halakha of a human cannot be derived from that of an animal, as the animal has no concealed opening, i.e., the opening of an animal’s womb is not hidden. Consequently, one might have thought that only in the case of an animal is the emergence of the head considered a birth. By contrast, in humans, where the woman’s thighs conceal the opening of the womb and the emergence of the head alone is not noticeable, perhaps the emergence of the head is not considered a full-fledged birth.

    7Conversely, had this ruling been taught only with regard to humans, one would have said that the halakha of animals cannot be derived from that of a human because the countenance of a person’s face is significant, as people are created in the image of God. This is not so with regard to animals.

    8After clarifying why both rulings are necessary, the Gemara explains why this does not resolve the difficulty: We learn that ruling with regard to people also, in a mishna ( Nidda 28a): If the fetus emerged in the usual manner, head first, it is considered born only when most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges. Accordingly, there was no need for the mishna here to state the halakha with regard to the head of a nine-month-old fetus, and the mention of a head with regard to a miscarriage contradicts the opinion of Shmuel. The Gemara comments: The refutation of the opinion of Shmuel is indeed a conclusive refutation.

    9§ Concerning this matter, Rabbi Shimon ben Lakish says: The emergence of a forehead alone in the case of a person exempts, i.e., is considered a birth, in all cases, except with regard to inheritance. If a son reached out his head alone and then brought it back, after which his twin brother was born, the second brother is the firstborn with regard to inheritance. What is the reason? The Merciful One states: “For he shall recognize the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), and recognition is not attained by emergence of the forehead alone. And Rabbi Yoḥanan says: Even with regard to inheritance the emergence of a forehead is sufficient.

    10The Gemara asks: When Rabbi Shimon ben Lakish says the emergence of a forehead alone in the case of a person exempts in all cases, what does this comprehensive phrase serve to include? The Gemara answers that it serves to include that which the Sages taught: With regard to a female convert whose offspring reached out its forehead alone in her gentile state, and then she converted and gave birth to the entire child, one does not assign to her the days of ritual impurity and the days of ritual purity of a Jewish woman who gave birth. And likewise she does not bring the offering that a woman is obligated to sacrifice after giving birth, as the child is considered to have been born while the mother was still a gentile.

    11The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a baraita : When the verse states: “He shall recognize” (Deuteronomy 21:17), this is referring to the recognition of the face. And what exactly is the recognition of the face? It is recognizing the countenance of the face with the nose. This indicates that the forehead alone is insufficient. The Gemara answers: Teach the baraita as saying: Up to, but not including, the nose. The Gemara suggests: Come and hear a mishna ( Yevamot 120a): One can testify that a man died, in order to permit his wife to remarry, only if he can attest to seeing the countenance of the face with the nose, as this allows one to identify the individual definitively. Once again, the Gemara answers that one should teach: Up to, but not including, the nose.

    12The Gemara suggests: Come and hear another proof: If people saw the forehead of a dead person without the countenance of the face, or the countenance of the face without the forehead, they cannot testify that he died and render his wife permitted to remarry until they see both the countenance of the face and the forehead, with the nose. And Abaye says, and some say it was Rav Kahana who says: What is the verse from which it is derived? “The recognition of their countenance does witness against them” (Isaiah 3:9), and there is no recognition of a face without the nose. The Gemara answers: Testimony enabling a woman to remarry is different, as the Sages were stringent with regard to it. Therefore, they required greater proof than with regard to the halakhot of a firstborn.

    13The Gemara asks: And were the Sages stringent with regard to this testimony? But didn’t we learn in a mishna ( Yevamot 122a): The Sages established that they would allow a woman to marry again based on testimony that is generally not accepted, such as testimony based on hearsay, i.e., the testimony of one man which was heard from another man who saw her husband die, from a woman’s testimony, from a Canaanite slave’s testimony, or from a Canaanite maidservant’s testimony? The Gemara answers that when the Sages were lenient it was with regard to the end of the testimony, i.e., to accept testimony that a husband had died even from individuals just mentioned. But the Sages were not lenient with regard to its beginning, i.e., the basic clarification of whether the witnesses properly identified the dead person when they saw him.

    14And if you wish, say instead that Rabbi Yoḥanan can resolve the difficulty as follows:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' אין הראש פוטר בנפליםבן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו:

    רוח חיים באפיומי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה:

    קתני מיהאנפל שיצא ראשו פוטר הבא אחריו מכהן:

    איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מתדלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה דקתני ראשו מת לא הוי אלא ראשו ורובו:

    ומאי קמ"למתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו:

    הא תנינאבפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:

    בהמה לית ליה פרוזדוראין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:

    הא נמי תנינאגבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון:

    יצא כדרכולאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו:

    תיובתא דשמואלדודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא:

    פדחתמצח:

    [פוטרת] בכ"מדחשיב לידה מיציאת פדחת. ובכ"מ מפרש לקמיה:

    חוץ מן הנחלהדהבא אחריו בכור לנחלה אא"כ יצא פניו של ראשון:

    דכתיב יכירוהיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים:

    אף לנחלהדפדחת נמי הוי היכרא:

    עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה:

    זו הכרת פניםדמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה:

    עם החוטםוקשיא לר' יוחנן:

    אין מעידיןלהשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא:

    הכרת פניהם ענתה בםדהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי. ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף:

    בסופהלאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה:

    אבל בתחלהתחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה:

    בכורות 46 עמוד ב

    Gemara

    1אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים.

    2מ"ט (בראשית ז, כב) ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״ כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה.

    3תנן: הבא אחר נפלים, שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת. קתני מיהא ״ראשו״ מאי ״ראשו״ רובו.

    4וליתני ״רובו״! בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן תשעה שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת, הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי, תנא רישא נמי ראשו.

    5ומאי קמ"ל דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה? תנינא: הוציא ראשו, אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד!

    6וכי תימא: אשמועינן בהמה, וקמ"ל באדם, דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור.

    7בהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה.

    8הא נמי תנינא: יצא כדרכו משיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו. תיובתא דשמואל, תיובתא!

    9אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת בכל מקום, חוץ מן הנחלה. מאי טעמא? (דברים כא יז) ״יכיר״ אמר רחמנא, ור' יוחנן אמר: אפי' לנחלה.

    10בכל מקום, לאיתויי מאי? לאיתויי הא דתנו רבנן: גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, ואינה מביאה קרבן לידה.

    11מיתיבי: ״יכיר״ זו הכרת פנים, ואיזו היא הכרת פנים? פרצוף פנים עם החוטם. תני: ״עד החוטם״. תא שמע: אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם. תני: ״עד החוטם״.

    12תא שמע: פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. ואמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קראה? (ישעיהו ג, ט) ״הכרת פניהם ענתה בם״! שאני עדות אשה, דאחמירו בה רבנן.

    13ומי אחמירו? והא תנן: הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד, מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה! כי אקילו רבנן בסופה, בתחלתה לא אקילו רבנן.

    14ואיבעית אימא:

    Tosafot

    ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט' כו'מגופה הוה מצי למימר דנקט ראשו משום דמשמע דוקא נפל הא בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי אלא סיפא דייק ליה בפשיטות טפי:

    דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדורהאי פרוזדור דהכא ובריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובשבת פ' א"ר עקיבא (דף פו:) שוים ולא הוי כי ההוא דפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי בפרוזדור דהתם אמרינן הכא מה יכול להחזיק הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ופרוזדור דהכא הוא עובי הירכים שמכסים את הרחם שבין ירכים והוה אמינא דלא חשיב ראש לידה ביציאת הרחם ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכי ה"ג אשכחן לעיל בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דטינוף פוטר בבכורה דחשיב ולד ולא הוי כההיא טינוף דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב היולדות מטנפות:

    תיובתא דשמואללא הוי מצי לאקשויי לשמואל מהא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דדייקינן נינה התם בדיש פירקין (דף סח.) דביציאת ראש הויא לידה מדאסרינן להו ביציאת מקצת דשמא הראש ישנו באותו מקצת דהיינו דוקא בבהמה אבל אדם לא שמעינן מהתם דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהויא סימן ולד ואין להקשות דבבהמה המקשה היכי דייק מינה דביציאת ראש הוי כילוד דלמא הא דאסורה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדאמר בפ"ק דב"ק (דף יא.) דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצת אי אפשר לבא בשום פעם לידי חשיבות לידה וא"ת כיון דאיתותב שמואל מאי האי דקאמר בפרק המפלת (נדה דף כו.) גבי הסנדל ולד דאית ליה חיותא מכי נפיק רישיה הויא ליה לידה סנדל עד דנפיק רובא בלאו טעמא דחיותא נמי הא אפילו מתים הראש פוטר וי"ל דחיותא לאו דוקא אלא ראוי לחיותא ואגב דנקט נמי התם לעיל האי לישנא ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי בתר הכי ויש ספרים דגרס התם ולד דאית ביה חיותא מכי נפיק רוביה סנדל עד דנפיק כוליה ויש לפרש דרוביה דקאמר היינו רובא דרישא ואית דגרם בהדיא הכא נפק רובא דרישא והא דאמרי' התם בפרק המפלת (נדה דף כט.) בשמעתין דיצא מחותך או מסורס [משיצא רובו ה"ז כילוד] הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים לא כמו שפירש רבינו חננאל דלחיים היינו בר קיימא דהא אפי' בנפלים הראש פוטר דאיתותב שמואל הכא אלא כמו שפירש שם בקונט' כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך:

    מאי טעמא יכיר כתיבתימה בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח:) ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכז:) שדוחק לרבנן דרבי יהודה יכיר למה לי לימא דאיצטריך לכדדרשינן הכא דאפי' רבי יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא וגם דוחק ביש נוחלין (שם) לר"מ דאמר אדם מקנה כו' דאתא יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וי"ל דהתם קשיא ליה לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב:

    לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה כו'וא"ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי"ל דאיצטריך הכא לאשמועינן דס"ד אע"ג דיציאת הראש חשוב לידה מ"מ לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה:

    מאי קראה הכרת פניהם ענתה בםפירש בקונטרס דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד"ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי עובדא דאבא בר מרתא דהוו מסקו ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבת אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא כו' קמ"ל באדם דאדם מבהמה כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה אין הראש פוטר בנפלים בן ח' כו' ובד"ה תיובתא כו' דוקא הס"ד וד"ה פדחת מצח הס"ד ובד"ה דכתיב יכיר כו' פנים הס"ד ובד"ה הכרת פניהם ענתה בם דהכרת כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה דאדם כו' דפ' יוצא כו' ולד ראשו חוץ לפרוזדור כו' אמרי' הכא מה יכול כו' ופרוזדור דהכא הוא עובי כו' ובד"ה תיובתא כו' דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה כו' לעיל האי לישנא כו' דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ליה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי כו' מכי נפיק רוביה סנדל כו' ובד"ה לאתויי כו' דברים דחשיב בהו כו' השנויים בפ' יוצא דופן וי"ל כו' דס"ד אע"ג דיציאת כו' מ"מ לידת שאר הגוף כו' ובד"ה מ"ט יכיר כתיב תימה כו' ובד"ה מאי קראה כו' מסקו ביה דבי ריש כו' אייתי קירא דבק בבלותא דבק בכלייתא דבק אאפותיה כו' כצ"ל:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bekhorot 46b

    Bekhorot 46b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 281 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' אין הראש פוטר בנפלים בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו:

    רוח חיים באפיו מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה:

    קתני מיהא נפל שיצא ראשו פוטר הבא אחריו מכהן:

    איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע"ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע"ג דסיפא גופה דקתני ראשו מת לא הוי אלא ראשו ורובו:

    ומאי קמ"ל מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו:

    הא תנינא בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו:

    בהמה לית ליה פרוזדור אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה:

    הא נמי תנינא גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bekhorot 46b · Sefaria

    Tosafot

    ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט' כו' מגופה הוה מצי למימר דנקט ראשו משום דמשמע דוקא נפל הא בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי אלא סיפא דייק ליה בפשיטות טפי:

    דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור האי פרוזדור דהכא ובריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובשבת פ' א"ר עקיבא (דף פו:) שוים ולא הוי כי ההוא דפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי בפרוזדור דהתם אמרינן הכא מה יכול להחזיק הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ופרוזדור דהכא הוא עובי הירכים שמכסים את הרחם שבין ירכים והוה אמינא דלא חשיב ראש לידה ביציאת הרחם ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכי ה"ג אשכחן לעיל בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דטינוף פוטר בבכורה דחשיב ולד ולא הוי כההיא טינוף דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב היולדות מטנפות:

    תיובתא דשמואל לא הוי מצי לאקשויי לשמואל מהא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דדייקינן נינה התם בדיש פירקין (דף סח.) דביציאת ראש הויא לידה מדאסרינן להו ביציאת מקצת דשמא הראש ישנו באותו מקצת דהיינו דוקא בבהמה אבל אדם לא שמעינן מהתם דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהויא סימן ולד ואין להקשות דבבהמה המקשה היכי דייק מינה דביציאת ראש הוי כילוד דלמא הא דאסורה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדאמר בפ"ק דב"ק (דף יא.) דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצת אי אפשר לבא בשום פעם לידי חשיבות לידה וא"ת כיון דאיתותב שמואל מאי האי דקאמר בפרק המפלת (נדה דף כו.) גבי הסנדל ולד דאית ליה חיותא מכי נפיק רישיה הויא ליה לידה סנדל עד דנפיק רובא בלאו טעמא דחיותא נמי הא אפילו מתים הראש פוטר וי"ל דחיותא לאו דוקא אלא ראוי לחיותא ואגב דנקט נמי התם לעיל האי לישנא ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי בתר הכי ויש ספרים דגרס התם ולד דאית ביה חיותא מכי נפיק רוביה סנדל עד דנפיק כוליה ויש לפרש דרוביה דקאמר היינו רובא דרישא ואית דגרם בהדיא הכא נפק רובא דרישא והא דאמרי' התם בפרק המפלת (נדה דף כט.) בשמעתין דיצא מחותך או מסורס [משיצא רובו ה"ז כילוד] הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים לא כמו שפירש רבינו חננאל דלחיים היינו בר קיימא דהא אפי' בנפלים הראש פוטר דאיתותב שמואל הכא אלא כמו שפירש שם בקונט' כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך:

    מאי טעמא יכיר כתיב תימה בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח:) ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכז:) שדוחק לרבנן דרבי יהודה יכיר למה לי לימא דאיצטריך לכדדרשינן הכא דאפי' רבי יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא וגם דוחק ביש נוחלין (שם) לר"מ דאמר אדם מקנה כו' דאתא יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וי"ל דהתם קשיא ליה לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב:

    לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה כו' וא"ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי"ל דאיצטריך הכא לאשמועינן דס"ד אע"ג דיציאת הראש חשוב לידה מ"מ לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה:

    מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם פירש בקונטרס דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד"ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי עובדא דאבא בר מרתא דהוו מסקו ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבת אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה:

    Tosafot on Bekhorot 46b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא כו' קמ"ל באדם דאדם מבהמה כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה אין הראש פוטר בנפלים בן ח' כו' ובד"ה תיובתא כו' דוקא הס"ד וד"ה פדחת מצח הס"ד ובד"ה דכתיב יכיר כו' פנים הס"ד ובד"ה הכרת פניהם ענתה בם דהכרת כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה דאדם כו' דפ' יוצא כו' ולד ראשו חוץ לפרוזדור כו' אמרי' הכא מה יכול כו' ופרוזדור דהכא הוא עובי כו' ובד"ה תיובתא כו' דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה כו' לעיל האי לישנא כו' דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ליה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי כו' מכי נפיק רוביה סנדל כו' ובד"ה לאתויי כו' דברים דחשיב בהו כו' השנויים בפ' יוצא דופן וי"ל כו' דס"ד אע"ג דיציאת כו' מ"מ לידת שאר הגוף כו' ובד"ה מ"ט יכיר כתיב תימה כו' ובד"ה מאי קראה כו' מסקו ביה דבי ריש כו' אייתי קירא דבק בבלותא דבק בכלייתא דבק אאפותיה כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bekhorot 46b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה עי' נדה לו ע"א תוס' ד"ה הלכתא:

    Gilyon HaShas on Bekhorot 46b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bekhorot, daf 46, Amud Bet, about 281 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “גמ׳ אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים.…”

      Named: שמואל.

    2. Segment 223 words

      Opens “מ"ט (בראשית ז, כב) ״כל אשר נשמת…”

    3. Segment 318 words

      Opens “תנן: הבא אחר נפלים, שיצא ראשו חי,…”

    4. Segment 435 words

      Opens “וליתני ״רובו״! בדין הוא דאיבעי ליה למיתני…”

    5. Segment 516 words

      Opens “ומאי קמ"ל דכיון דמפיק ליה רישיה הוה…”

    6. Segment 613 words

      Opens “וכי תימא: אשמועינן בהמה, וקמ"ל באדם, דאדם…”

    7. Segment 79 words

      Opens “בהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף…”

    8. Segment 816 words

      Opens “הא נמי תנינא: יצא כדרכו משיצא רוב…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 925 words

      Opens “אמר רבי שמעון בן לקיש: פדחת פוטרת…”

      Named: רבי שמעון.

    10. Segment 1027 words

      Opens “בכל מקום, לאיתויי מאי? לאיתויי הא דתנו…”

      Named: רבן לידה.

    11. Segment 1129 words

      Opens “מיתיבי: ״יכיר״ זו הכרת פנים, ואיזו היא…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “תא שמע: פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף…”

      Named: רב כהנא, אביי.

    13. Segment 1324 words

      Opens “ומי אחמירו? והא תנן: הוחזקו להיות משיאים…”

    14. Segment 142 words

      Opens “ואיבעית אימא:…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Bekhorot 46b · Segment 12 — “…ואמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קראה? (ישעיהו ג,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bekhorot 46b · Segment 1 — “גמ׳ אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bekhorot 46b · Segment 12 — “…עם החוטם. ואמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קראה?…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bekhorot 46b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026