אנת צבית לאחרובי ביתיה וידך אשלימת ליה — הצלם אומר לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטית ישראל אחריך ואני עשיתי בך נקמה ושילמתי לך ידי ל"א אנת צבית לאחרובי ביתא וידך [אושלית] לי לשון שאילת [כלים] כלומר ועלה בידי:
ואמר רבי חמא בר חנינא אותו היום וכו' — מהר לשון מהר עכשיו כשתטול י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו י' והנהו י' היו בין דרך שלשת ימים וז' דהסגרת מרים וחדש של כ"ט ימים שאכלו בשר הוה ל"ט והשתא אשתכח דמשה שלח מרגלים בכ"ט דסיון:
הני ארבעים נכי חד — ב' מסיון וכ"ט מתמוז הוה ל"א וח' מאב הוה ל"ט:
ה"ג מגלגלין זכות על ידי זכאי:
וחובה על ידי חייב — היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות:
מוצאי שבת — יום ראשון:
מוצאי שביעית — שמינית:
דוכן — מקום עשוי כעין איצטבא ועליו לוים עומדין לשורר:
וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו — במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרי ליה ביום ראשון אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו כדאמרינן בערכין (דף יב.) פי' אילייא קינה שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כ״ח:י״ב) טול אילייא וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א׳:ח׳) שפירושו קונני ובכי:
נחרשה העיר — כדכתיב (מיכה ג׳:י״ב) ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה:
בעל החוטם — בעל קומה וצורה ל"א גדול הדור:
מתבקש — ליהרג ברמז אמר ליה שלא יכירו בו אנשי המלך:
טשא — נחבא כמו טשו במערתא (שבת דף לג:):
אזל — האדון אצל רבן גמליאל בצנעא:
ומית חד מינייהו — מן היועצין וכסבורין שאירע להן על שהרעו לגזור:
גיא חזיון — ירושלים שהכל מסתכלין שם:
מקרקר — לשון יללה:
קיר ושוע — מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמיהו ח) קיר כמו קירי דבשחיטת חולין (דף קלט:):
אל ההר — בשביל הר ציון ששמם:
משנכנס אדר — ימי נסים היו לישראל פורים ופסח:
