מסכת מכות דף ט״ז עמוד ב׳

והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

מירחו מעשר ונותן לו - פי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

אבל אונס לא - פי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץ - נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳ - כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

א"ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו’ - מפורש במהדורא קמא פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה ונרא׳ ממנו דס"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ׳ כאידך דהמשהה נקביו:

א"ר בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא א׳ חי והשלימו לכזית לוקה שש. פי’ אחד חי שלם שהיה בחיותו בריותו ולא חי ממש דהא כל שהוא בריה אפילו מת חייבין עליו כדאיתא בפר׳ גיד הנשה וכדקאמר הכא שחייב עליו משום נבלה אחת משום בריה כלומר שרץ הארץ ואחת משום כזית נבלה וסבר לה כמ"ד התם דאיסור נבלה חל על איסור טומאה וה"ק בתוספתא למה לי אחד חי ואפילו כולם מרוסקין נמי כיון שיש בהם כזית חייב עליו חמש משום אכילת נמלה וסתם אכילה בכזי׳ ותירצו משום דבכולה חמש לאוין של שרץ הארץ לא כתיב בהון לשון אכילה לחייב עליהם בכזית כשאין שם בריה שלמה להכי נקטי א׳ חי ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל דלהכי נקט וא׳ חי לאשמועינן דאפ"ה לא לקי אלא שש דד"א דלחייב חד סרי חמש משום חד חי וחמש משום אכילת כזית נמלה שני פעמים ועוד דא"כ הוה לי׳ למימר אינו לוקה אלא שש דלישנא דלוקה שש דמנין שש גופיהו אתא לאשמועינן בההיא דאביי דלעיל:

ול"פ הא ברברבי הא בזוטרי - פי׳ ורבותא דאפילו לאו בעיקר דינא אלא רבותא לאשכוחי נמלים גדולים כולי האי ולא נקט שש בנמלה אותה מתה משו׳ דלא שכיחא נמלה גדולה כזית:

ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך - פי׳ ומופנה לג"ש ופי׳ רש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תוכל אכול טבל בעוד שיש בו מעשר שני שנאמר בו בשעריך פי׳ לפירושו דכל ג"ש הוא ליתן את האמור של זה בזה והוא כאלו כתוב כן תרי בשעריך חד לחייב מלקות על האוכלו בגבולין מעשר שני בלא פדיון כדלקמן וחד להביא טבל של מעשר עני הא דאמרינן מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן במסכת סוטה ששלח ר׳ יוחנן בכל גבול ישראל ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. ויש מתרצים דהא פליגי אדההיא. והנכון דהתם לא קאמר אלא שלא היו זריזין להפריש בחברים אלא תרומה גדולה בלב אבל במעשר עני לא היו מפרישין כל כך בזריזות אבל מ"מ לא היו חשודין בו כמו במעשר ראשון ומעשר שני: