הני מילי היכא דקודם פסולו חזי — פי’ כגון נותר דכתי׳ בקרא גופיה ושרפת את הנות׳ באש לא יאכל כי קדש הם:
ורבא מהאי קרא קאמר — פי׳ דלא נחית רבא למימני אלא לאוי דנפקי לר"ש מקרא דלא תוכל דאע"ג דממתניתא גופי׳ שמעינן ליה אשמועינן רבא במאי דקאמר לוקה חמש דר"ש למלקו׳ מייתי להו ולא לאיסורא כדקס"ד כדאשכחן בכמה מתניתא דספרי דבי רב. כנ"ל:
מתיב רבא — פי’ ומותיב מינה לרב ולא אמרינן דרב תנא הוא ופליג כדאמרינן בכמה דוכתי משום דהא מתניתא בתורת כהנים דהיא ספרו דבי רב וטובא איכא התם דכותה דהא אלא דרבא נקט חדא מנייהו דמרגלא בפומיה טפי:
ולאו הבא מכלל עשה עשה מלשון הברייתא עצמו הוא והיינו דמותיב רבא מינה וכן היא בספרי וכדכתיבנא:
א"ר אלעזר א"ר הושעיא בכורים הנחה לפני ה׳ מעכבת בהן — פי׳ שלא להתיר אכילתם לכהנים. קריאה פ׳ בכורים אינה מעכבת בהם. פי׳ אבל מצוה איכא שלא לאכלם אלא לאחר קריאה וכדאמרינן לקמן נהי דעיכובא ליכא מצוה מי ליכא:
ומי א"ר אלעזר הכי והאמר ר"א א"ר הושעיא הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו. פי׳ משום דקי"ל דמעצרת עד החג מביא וקורא לפי שהוא זמן שמחה וכתיב במקרא בכורים ושמחת בכל הטוב מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכיון דבצרן קודם לחג נראו לקריאה וחלה עליהם חובת החג וכשעבר עליהם החג לדחו מקריאה. וכבר כתבתי בפר׳ הספינה ובפ׳ הניזקין דעת רבינו חיים כהן ז"ל שבתוספות דדוקא כשבצרן על דעת להביאם קודם לחג שאז נראה לקריה אבל אם הפרישן על דעת להביאם לאחר החג לא ירקבו אלא מביא ואינו קורא כדין בצרן לאחר החג שלא חלה עליהן חובת קריאה ודכותה הא דאמרינן התם בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא ופרישנא טעמא משום דבעינן לקיח׳ דהיינו בצירה והבאה כחד הא לא הכי מביא וקורא ואמאי אדרבה כיון שבצרן הוא עצמו נראו לקריאה וכששגרן ביד שליח נדחו מקריאה דשליח אינו קורא והוה לן למימר דאפילו לא מת שליח ירקבו אלא טעמא דמילתא לפי שכשבצרן היא דעתו לשגרן ביד שליח דבצרן הוא עצמו משמע. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם ריש לקיש בשם ר׳ הושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל לקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו ליתור בקריאה אינם ניתרים אלא בקריאה. א"ר מונא אע"ג דלא אמר ר׳ יוסי הדא מילתא אמר דכותא דאמר ר׳ זעירא לרב אסי נהירת כד איתמרת הדא דר׳ הושעיא א"ר יוסי בר חנינא מתניתא פליגא מפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא פי׳ אע"פ שנדחו מקריאה ואמרי׳ קיימינהו בשנתן דעתו למכור בשעה ראשונ והא תנינן יבש המעיין ונקלץ האילן מביא ואינו קורא כשיבש משעה ראשונה. עכ הירושלמי. והוא כמו שאמרו כדר׳ זירא כלומר שאני התם דלא חזו לקריאה. ובדבר שאינו ראוי לבילה שביל׳ מעכב׳ בו כלומר דההיא דר׳ זירא לא בביל׳ בלחו׳ היא אבל בכל התורא וכדמייתינן לה בכמ׳ דוכתי אחריני:
דא"ר זירא וכו’ — עיקרה במס׳ מנחות (דף קנ ע"ב) וכבר פירשתי במקומות הרבה:
קשיא קריאה אקריאה קשיא הנחה אהנחה — פי׳ דבאידך בריית׳ לא בעי הנחה לפני מזבח אלא משיראה פני הבית וקאמר דקריאה מעכבא. ופרקינן קריאה אקריאה ל"ק הא ר"ש והא רבנן. פי׳ דברייתא דאמר קריאה מעכבה ר"ש דלעיל דאוקימנא מתני׳ כותיה ואע"ג דלפום פירושא דייקא דפרישנא לעיל לר׳ עקיבא נמי היא שנויה בברייתא נקטינן רבי שמעון דידיעה מתניתיה טפי כדפרישית לעיל וקמייתא דאמרה דקריאה לא מיעכבא רבנן דפליגו עליה דר"ש דקים לן דפליגי ואע"ג דאכתי לא תנינן לה הא לקמן היא בשם ר׳ יוסי בברייתא:
הנחה אהנחה לא קשיא הא ר׳ יהודה הא רבנן — פי׳ דבתרייתא דאמרה הנחה לא מעכבא ר׳ יהודה דאמר הכי לקמן בסמוך וקמייתא רבנן דפליגי עליה. וא"ת א"כ הא בתרייתא רישא דקריאה וסופה דהנחה ר׳ יהודה היא וי"ל דאפי׳ נימא הכי לא קשיא דס"ל בהנחה כר׳ יהודה ובקריאה כר׳ שמעון ומיהו אפשר לומר דקים ליה דאי ר׳ יהודה סבר כר"ש בקריאה או ר"ש סבר כרבי יהודה בהנחה:
מאי ר"י דתניא ר"י אומר והנחתו לפני ה׳ אלהיך זו תנופה — פי׳ דדריש והנחתם לשון הנחה לכאן ולכאן מלשון ולא נחם אלהים. וא"ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה היא קודם קריאה כמו ששנויה במקומו. וי"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה׳ קאמר קרא:
כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור — פי׳ מעתה אין בהנחה אלא מקרא אחד וכיון שלא שנה עליו אינו מעכב. וא"ת ולמ"ד קריאה מעכבת הא לא שנה עליו הכתוב. דתירצו בתוספ׳ דהא כתיב וענית ואמרת וההוא וענית לשון קריאה בלשון הקדש ובכל מקום כדפי׳ מדכתיב וענו הלוים. ובמדרש אמרו וענית בנגון כמו ותען להם מרים וכיון דכן כי אמר קרא וענית ואמר כן ואמרת הוה ליה שנה עליו הכתוב לעכב ואידך סבר כי וענית ואמרת כולה חדא חשיבא:
ומאן תנא דפליג עליה דר׳ יהודה ראב"י דתני׳ ולקח הכהן הטנא מידך למד על בכורים שטעונין תנופה דברי ר׳ אליעזר בן יעקב. ואמרינן מ"ט דראב"י כלומר מהיכן משמע ליה שלימ׳ הכתוב הזה על זה:
אתיא יד יד משלמים וכו’ — פי’ וכיון דיליף תנופה מהכא מכלל דוהנחתו לדידיה היינו הנחה ממש וכתיב נמי והניחו הרי ששנה הכתוב בהנחה לעכב. ואיכא למידק דהא בסוגיין משמע דבין לר"י ובין לרבנן דהיינו ר׳ אליעזר בן יעקב אין לנו אלא תנופה אחת ואלו בספרא דתניא שיש שתי תנופות וכן כתב רש"י ז"ל בפי׳ התורה וכן כתבו בספר המצות וההיא דסבירא מני. וי"ל דר׳ יהודה אית ליה נמי הא דראב"י דיליף יד יד לתנופה אלא דמוקים ליה לתנופה דקודם קריא׳ והנחתו לתנופה דבתו׳ קריא׳ כפשוטו ואין כאן מוקדם ומאוחר וכ"ת א"כ נימא נמי דראב"י דריש תרווייהו ולא שנה הכתוב בהנחת ממש ומנלן דסבר דהנחה מעכבה. וי"ל דכיון דנקט ראב"י לימד על הבכורים שטעונין תנופה משמע להו דאין כאן לימד אחר לתנופה אלא זה כנ"ל לדברי רש"י ז"ל וספר המצות. אבל הרמב"ם ז"ל ובעלי הלכות ז"ל לא כתבו אלא תנופה אחת משמע להו לההוא דספרא פליגה וליתה:
הא כיצד מניח ידו תחת יד בעלים ומניף — פי׳ ואע"ג דכתיב ולקח הכהן אין יד בעלים חציצה דרחמנא עבד יד שניהם כיד אח׳. כן פירשו בתופ׳ לפי פשט הברייתא אבל בירושלמי אמרו לענין מנחת סוטה מניח ידו תחת יד האש׳ ולאו הרהור הוא ומתרץ בתחת בסמוך למטה מידה:
