מסכת מכות דף י״ד עמוד ב׳

מאחותו דרישא דמצי למכתב כי יקח את בת אביו או בת אמו:

למפטם וסך דהוו נמי שני לאוין וכרת אחד והוצרך לנו לחלק ביניהם כמו שהוצרך חילוק בעריות אם אינו ענין כאן תנהו ענין להו:

ה"ג לה להך שיטתא ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ואידך סבר לה כר"א א"ר הושעיא כו' ואיבעית אימא נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ואידך ההוא מיבעי ליה כו'. והכי פירושא ואידך ס"ל כר"א דאמר עלה שהלאוין מחלקין לחטאות ועל מפטם וסך אמרי' במס' כריתות (דף נ.) שהן שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכרת אחת איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו וגו' חילוק חטאו' ביניהם שהלאוין מחלקין לחטאות וכיון דאתו להכי בעריות נמי לא בעי חילוק ולא מצטריך ליה למדרש אל אשה דלעיל ואייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ואחותו דרישא לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין ואיבעית אימא אי נמי לא סבר לה לדר' אלעזר נפקא ליה חילוק בעריות מן ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' דכתיב ביה כרת יתירא לומר שחייבין עליה לעצמה וממנה תלמד כל הכלל ואם אינו ענין לגופה דהא נפקא לן מואל אשה לחלק על כל אשה תנהו ענין לשאר שני לאוין וכרת אחת כגון מפטם וסך:

שיצא מדוה דרך ערותה לאפוקי דרך דופן דלא:

אלא אזהרה מנלן ליכא למימר מבקדשים לא יאכל וגו' דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה דכתיב ביה איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן ומוקמינן ליה בתרומה שהיא שוה באנשים ובנשים ואף החוזרת שאינה חוזרת לחזה ושוק חוזרת לתרומה:

מבכל קדש לא תגע ודרשינן ליה לקמן אזהרה לאוכל:

תני ברדלא שם חכם:

כתיב וטומאתו עליו בטמא שאכל את הקדש וכתיב עוד טומאתו בו בבא אל המקדש טמא:

. הכי גריס רש"י ואידך סבר לה כר"א דאמר שני לאוין וכרת אחד חלוקים לקרבן והלכך במפטם וסך דחלוקין בלאוין ידעינן שחלוקין לחטאות וא"ת כיון דלאוין מוחלקין א"כ ל"ל אחותו דסיפא דדריש לחלק תיפוק ליה דלאוין מוחלקין ופי' בקונטרס דכיון דאתא להכי בעריות נמי לא בעי חילוק ולא אצטריך ליה למדרש אל אשה דלעיל ולא דריש אחותו לחלק ואייתר ליה עיקר [קרא דכרת] באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו. דסיפא לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין ואחותו דרישא לא אצטריך ליה ולדרשא אחריתא אתיא אי נמי אורחיה דקרא הוא עוד יש מפרשים דשפיר אצטריך דרשא לאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו דנהי דאיכא לאוין מוחלקין מ"מ הואיל והם גוף אחד אימא לא ליחייב אלא אחת דלא דמי למפטם וסך שהם עבודות מוחלקות ושפיר אתי מרבי אלעזר אבל בפרק קמא דכריתות (דף ג.) משמע כפירוש הקונטרס דפריך אהא מילתא וכי מאחר דלאוין מוחלקין בו כרת באחותו למה לי פי' דדרשינן מינה חילוק בעריות ואליבא דר"א תיפוק ליה חילוק משום דלאוין מוחלקין כמו מפטם וסך ומאי פריך והא לא דמי כדפירשתי לכן נראה כפירוש הקונטרס:

ההוא לתרומה הוא דאתא ותימה דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה רבי יוחנן לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר"ר שלמה מדרויי"ש נ"ע דהכי קאמר ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתאי לאשמועינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה אבל מכל מקום קשה דאיך קאמר רבי יוחנן דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי לתרומה וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה אי נמי על כרחך צריך לאוקמה בתרומה דלקדשים נפקא לן מגזירה שוה דטומאתו טומאתו גמיר ליה:

כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. תימה דהא לאו דגזילה שקדמו עשה דוהשיב הגזלה אשר גזל ואפ"ה אין לוקין עליו וי"ל דשאני גבי לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא לאחר שגזלה והלכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו:

וכר' אלעזר אמר רבי אושעיא דאמר כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת [אחד] כגון המפטם והסך שמן המשחה שנאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו קדש הוא הנה ב' לאוין וכתי' איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו הנה כרת על הרוקח ועל הנותן על זר (כי כל) [כל כי] האי גוונא חלוקין הן לקרבן.

ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא (ממנה) [מדוה] דרך ערותה.

הבא למקדש טמא אזהרתיה מולא יטמאו את מחניהם עונש את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה. טמא שאכל את הקודש עונש שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה.

אזהרה ריש לקיש אמר מבכל קדש לא תגע.

דייק [מקדש] לא תגע תניא כותיה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והיא כרת מפורש ביבמות פרק הערל (יבמות דף עה. ע"ש) אף קדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והוא כרת למעוטי נגיעה דלא אשכחנן דכתי' ביה כרת. והא דאמר ריש לקיש טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דם לוקה דייק מבכל קדש. ועוד דייק מדאפקא רחמנא לאכילה בלשון נגיעה מיכן לנוגע בקדש והוא טמא לוקה.

ור' יוחנן לטעמיה שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ואינו ראוי לאכילה אלא לאחר זריקה דאי לפני זריקה למה לי משום טומאה תיפוק לי' אכתי לא נראה לאכילה.

לכדר׳ שמעון בן יוחאי וכו׳ עד שיצא מדוה דרך ערותה וא"ת ואידך הא מנא להו י"ל דסבירי לה כרבנן דפליגי עליה דרשב"י וסב׳ דיוצא דופן אמו טמאה לידה ואף לר׳ שמעון בן יוחאי נפקא מקרא אחרינא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתל׳ ממקום שמזרעת כדאיתא בפ׳ יוצא דופן (נדה דף מ) :

מתניתין טמא שאכל את הקדש איצטרך למתנייא משום דלא מיפרשה אזהרה דיליה בקרא וכדאיתא בגמרא ואגב דיליה נקט הנכנס למקדש בטומאה אע"ג דמפרש לאויה כדאיתא בגמרא משום דהני תרי שוין לענין קרבן עולה ויורד כדאיתא בפ"ק דשבועות ואיידי דאיירי בענין קרבן נקט אוכל חלב ודם אע"ג דמפרש לאודידיה משום דכתיבי בפ׳ קרבן וקתני נותר וטמא דמפרש לאו דידהו בקרא משום פיגול דדמי לנותר ולא מתפרש לאויה בקרא והא דקתני טמא שאכל את הקדש לר"ל הא איכא לאו בנוגע כדאי׳ בגמ׳ ונקט אוכל משו׳ דאית ביה כרת דומיא דכריתו׳ דאיידי לעיל. וה"ה נמי דאיכא לאו באוכל תרומה בטומאה לדברי הכל ומשום דלית ליה כרת אלא מיתה בידי שמים לא נקט לי׳ ופיגול פי׳ רש"י ז"ל דאזהרתיה מדכתי׳ ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הם וכדר׳ אלעזר דאמר התם כל שפסולו בקדש הרי הוא בבל יאכל. והקשו בתוספות היאך לוקין עליו דהא לאו שבכללות הוא כדאמרינן בפ׳ כל שעה (פסחים דף כד) מנין לכל איסורי אכילה שבתורה שאסורין בהנאה ת"ל כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא יאכל באש ישרף אם אינו ענין לגופיה דנפקא לן מדר׳ אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הם לימד על שפסולו בקדש שהוא בבל יאכל תנהו ענין בכל איסורין שבתורה. ואקשינן ודילמא לגופי׳ איצטרך ליחודי לאו דאי מדר׳ אלעזר הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו וי"ל דההיא מקמי דידעינן דכתיב לאו בהדיא בחטאת למדה על כל המקרא שלוקין עליו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ׳. עוד אמרו בתוספתא דלא צריכי׳ להא דהא איכא ג"ש דעון עון בפיגול ונותר כדאית׳ בכמה דוכתא ומיניה יליף פיגול לאזהרה כמאן דאייח׳ ליה לאו וכדאמרינן התם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהיר פיגול א׳ מגופי התורה ולא למדוהו אלא בג"ש דעון עון מנותר וכדאיתא במסכת תמורה:

גמרא ר׳ יוחנן אמר אתיא טומאתו טומאתו פי׳ דטומאתו דמקדש אינו מופנה דהא מצטרך לרבות מחוסר כפורים וכדאיתא לעיל במכילתן טומאתו דקדש מופנה לג"ש ובמופנה מצד א׳ סגי בהא לדברי הכל דהא מסתמא לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר:

אלא ר׳ יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש פי׳ דאע"ג דגמי׳ ג"ש וקי"ל דג"ש לגמרי דיינינן עדיף ליה למילף לי׳ ממקרא מפורש דהא האי ג"ש איכא כמה מילי למידרשה:

ההיא אזהרה לתרומה הוא דאתא פי׳ דאיקראי קדש. והקשו בתוספתא כיון דפשוטיה דקרא הוא מנא ליה לאפוקי מקדש ולאוקומיה בתרומה דוקא. ותירצו דנפקא ליה משום דכתיב בקרא על מלאת ימי טהרה ואי בקדש ממש אסורה היא עד שמביא כפרת א"נ אל המקדש בלחו׳ קאי:

איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה פי׳ רש"י ז"ל דאלו קדשים אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכי תימא דהא איכא חזה ושוק הנהו נמי ליתנהו באלמנה וגרושה חוזרת כדאמרן התם מלחם אביה תאכל חוזר׳ היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כדאיתא ביבמות:

מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש פי׳ וליכא למימר דיליף מיניה אוכל בק"ו דהא אין מזהירין מן הדין:

מדאיתקש קדש פי׳ דמשמע דבר שיש בו נטילת נשמה בכרת דומיא דמקדש דהיינו אוכל שיש בו כרת כדלקמן:

זה שביארנו שכל שיש שם גופים מוחלקים או שמות מוחלקים חייב על כל אחת ואחת לא סוף דבר כשהוזכר כרת בכל אחד מן השמות אלא אפי' לא הוזכר אלא כרת אחד לשניהם הואיל ונתחלקו בלאוין מעתה מפטם וסך שאין שם אלא כרת אחד איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו וכו' הואיל ונתחלקו בלאוין שהרי נאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו הרי הלאוין מחלקין את הכרת לחייב שני חטאות על שגגתן וכן כל העריות שנכללו בכרת אחד:

הנדה הרי היא כשאר עריות שבתורה ולעולם אין האשה טמאה נדה עד שיצא דמה דרך ערותה לא דרך דופן לא עוד אלא אפי' ביוצא דרך ערותה דוקא כשבא מן החדר והוא המקור אבל הבא מן העליה טהור שאינו אלא דם מכה שבמעים או שבכבד וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:

כהן טמא אסור לאכול בתרומה בין טהורה בין טמאה אלא שבטמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה אבל בטהורה לוקה שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל זכרים ונקבות הוי אומר זה תרומה שהקדשים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה אע"פ שחזה ושוק נאכלין אף לנשים מ"מ כשחוזרת לבית אביה בלא זרע חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק:

טמא שנגע בקדש עבירה היא בידו שאסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה מפני שהוא פוסלם ומ"מ אינו לוקה בכך ומה שכתוב בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל הוא שנאמר בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף נגיעה דבר שיש בו נטילת נשמה ר"ל כרת וזו היא אכילה שהנגיעה מ"מ אינה בכרת לדברי הכל ואף התרומה אסור לטמאה שכל שבקדשים אסור להורידו למטה ממדרגתו ודוקא בתרומה של ארץ ישראל שהיא מן התורה אבל תרומת חוצה לארץ הואיל וכבר היא טמאה מדבריהם בטומאת ארץ העמים מותר לטמאה בטומאת התורה והוא שאמרו נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאע"פ שהוזהרה על האכילה לא הוזהרה על הנגיעה:

ולענין ביאור מיהא מה שאתה רואה מן הסוגיא לר' יוחנן שחמורה לו נגיעת תרומה ללקות עליה יותר מקדשים יראה הטעם מפני שתרומה קלה אצלו ויבא בה מנגיעה לאכילה:

טמא שאכל בשר קודש כבר ביארנו שהוא בכרת בין שהיה הקדש טהור בין שהיה הקדש טמא ואזהרתו מבכל קדש לא תגע כלומר לא תקרב לאכלו ואין חיוב כרת זה חל עד שיאכל ממנו אחר זריקת הדם אבל אכלה קודם זריקת הדם פטור מן הכרת וכן אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כך פירשו בסדר קדשים כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאין מותר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

גמ' אתיא טומאתו טומאתו כתיב כו' הוא דאתא טמא שנגע בקודש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה מדאתקוש כו' ר"י לטעמיה דאמר אתיא טומאתו כו' לאחר זריקה הוא דכתיב כו' נשמה אף קדש דבר שיש כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג לה להך כו' ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו כו' עכ"ל דברים אלו הם כפי' הי"מ שכתבו התוס' ופי' הקונטרס שכתבו התוס' הוא פרש"י בפ"ק דכריתות ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ההוא לתרומה כו' א"נ ע"כ צריך לאוקמא בתרומה דלקדשים נפקא ליה מג"ש כו' עכ"ל ק"ק דאימא דמג"ש דטומאתו טומאתו לא יליף אלא אכילה ואתא בכל קדש לא תגע אפי' לנגיעה דקדשים ודו"ק:

בד"ה כל לא תעשה כו' שניתק מאליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא כו' כצ"ל:

גמ' ד"ה הכי גריס רש"י וכו' ואייתר ליה עיקר כרת בלאחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו וכו' כצ"ל:

גמ' כל לא תעשה שקדמו עשה עי' פסחים דף צה ע"ב תוס' ד"ה לא תוציא: