מסכת מכות דף ט״ז עמוד ב׳

התם גברא בר תשלומין הוא כששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן:

תעזוב אותם וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם:

משכחת לה בביטלו כגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא:

מירחו ונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב:

אבל לדבר מצוה כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה:

דהוה פשע בינוקי מכה אותם יותר מדאי:

אדריה רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות:

ביניתא דבי כרבא תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א:

ביניתא דבי כרבא פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל"א וקשה דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור:

ריסק ט' נמלים ואחד חי פי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות וא"ת ול"ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א"כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי"ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי"ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע"ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע"ע תוס' חולין צו: ד"ה ור' יהודה]:

ואפילו שנים והוא וא"ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי"ל דקמ"ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע"פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה:

ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי פי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית:

והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

מירחו מעשר ונותן לו פי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

אבל אונס לא פי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץ נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳ כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

כבר ביארנו שהפאה לאו הנתק לעשה הוא לא סוף דבר בעוד שהקציר בעין אלא אפילו טחנו קמח או אפאו פת נותן שיעור פאה לעניים והוא שאמרו מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנן אפילו לשן ועשאן פת וכן הדין בלקט ושכחה ופרט ועוללות שכלם נתקים לעשה הם וכל שלא קיים עשה שבהן לוקה:

זה שיעדנו לבאר באונס ומוציא שם רע שאין אתה מוצא בהם דין בטלו אחר שגרשה ודאי כך הוא שאם תפרש בטלו כגון שהמיתה בידים הרי קם לו בגדולה הימנה ואם שקבל לה קדושין מאחר ונאסרה לו אם בשליחותה עשה לא על ידו בא הביטול אלא על ידה ואם שלא בשליחותה אין קבלתו כלום ואפילו ברצויה ואפי' למי שמפרש שברצויה חלים הקדושין מ"מ רצויה הוא המבטל ואם שהדירה הנאה הרי יש לו הפרה ואפי' הדירה ברבים ואם שהדירה על דעת רבים ומצד מה שאמרו נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה כבר אמרו שלא נאמר כן אלא לדבר הרשות הא לצורך דבר מצוה כגון זו שיש בה קיום עשה אף על דעת רבים יש לו הפרה ויראה שאף במצוה מדברי סופרים כן שהרי מצינו במלמד אחד שהיה פושע בהכאת התינוקות והביאו רב אחא להדיר הנאה שלא ילמד עוד לתינוקות ואח"כ ראו שלא נמצא מלמד בדייקנות כמותו והתירו את נדרו והחזירוהו ואין ספק שכשהדירו רב אחא על דעת רבים היה שהרי עסקי רבים ונמלך עמהם להעבירו והדירו על דעת כלם או על דעת עצמו וישיבתו ואעפ"כ בטלוהו לצורך מצוה שדעת רבים גלויה היא שאין מתכוונים לבטול מצוה:

על דעת רבים זה שהזכרנו פי' בו שהרבים לשם ומדירין אותו על דעתם או שהוא אומר להם על דעתכם אני נודר וכן נראה דעת גדולי הרבנים במסכת גיטין ואף גאוני הראשונים כתבוה כן בתשובותיהם אבל אם אמר כן בסתם אינו כלום וי"מ אף בשנודר בסתם על דעת רבים ואפי' שלא בפניהם ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו שאם הוזכר בפרט על דעת מי נדר יש לו הפרה בדעת אותם שבירר אפילו היו כמה ואפילו לא תלה נדרו אלא באחד הואיל וייחודו צריך להפרתו בדעתו של זה ומ"מ יראה דוקא בבא לישאל דרך פתח אבל אם בא לישאל בחרטה יראה שאין צריך בדעתו של זה וי"א כן אף בעל דעת רבים כמו שיתבאר למטה והדברים נראין כדעת ראשון ורבים אלו בהודר ברבים נחלקו בה ברביעי של גיטין רב נחמן אמר שלושה ומדדרשינן בדם של זיבה ימים שנים רבים שלשה ור' יצחק אמר עשרה ומדכתיב בגבעונים עדה אבל בעל דעת רבים לא נתפרש ונחלקו בה הפוסקים במחלקת שנויה בהודר ברבים מהם שפסקו בעשרה ומהם שפסקו בשלשה ואנו רגילין לפרש שלשה שהן בית דין וסתם הדברים שהוא תולה ענינו בדעת בית דין אבל כל שנדר על דעת שנים יש לו שאין רבים אלא בשלשה כמו שכתבנו ימים שנים רבים שלשה ובמסכת נזיר פרק שני נזירים אמרו שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהו הא תלת הוה ליה רבים אלמא אין רבים אלא בשלשה ואם בירר אחד או שנים ונדר על דעתם גדולי המפרשים סוברים לומר הואיל ובפרט נדר על דעתם שצריך בהתרתו לידיעתם ולהמלכתם:

יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה לדבר הרשות אלא כשהודר לדבר מצוה שאם הודר לדבר הרשות אין דעת רבים חלה עליו כלל וכשאנו משיבין להם מסוגיא זו שהיינו מעמידין בטול עשה של אונס בהדרה על דעת רבים הם משיבים לנו מדברי גדולי הרבנים שפרשו הענין בשמצא לה עון שהיא אסורה לו ואע"פ שאין דבריהם מכוונים שהרי אם היא אסורה לו אין כאן עוד דין עשה ואם עשה אין כאן בטולו מהיכן מ"מ יש לפרש את דבריהם בשמצא בה דבר מכוער או יצא עליה עדות אחד והוא מאמין בו שמצוה עליו לגרשה אע"פ שאינה אסורה לו בכח בית דין והדירה ונמצא אחר כן שידע שאינו שאסורה לו מצד הנדר ומתירין לו והדרת מקרי דרדקי שהוזכר לשם מצוה היה ממה שהיה הוא פושע בתינוקות ואף אחרוני הרבנים מפרשים שאין לעל דעת רבים הפרה לדבר מצוה אלא כשנתכונו לדבר מצוה ונמצא שהוא צד עבירה כגון זה של מקרי דרדקי ונתכוין לדבר מצוה לחוס על התינוקות ונמצא באותו ענין בעצמו עבירה שלא נמצא כמותו אבל למצוה אחרת לא וזהו לשון כי הא וכו' ואף הם מחדשים בענין זה הוראה אחרת לומר שלא נאמר שיש לו הפרה בדבר מצוה אלא בשיש לומר שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם כגון זו של מקרי דרדקי שמן הסתם ראו את הבטול ודעתם היה שאם ימשך הבטול והוא שלא ימצאו אחר הגון כמותו יחזירוהו אבל בדבר שאין לומר בו שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם אפילו היתה התרתו לדבר מצוה אין לו הפרה שאין מקילין בעל דעת רבים לרבנן יותר מברבים לר' יהודה והרי ברבים לר' יהודה אין לו הפרה אף לדבר מצוה שהרי ר' יהודה מגבעונים מייתי לה והרי בענין היו צריכין להפרה לקיום מצות לא תחיה כל נשמה ולא מצאו פתח להיתרם הואיל ולא היה דעתם על כך בשעת הנדר אלא שמ"מ יש לומר שלא היה שם בטול מצוה כמו שפירשנו ברביעי של גיטין ולא עוד אלא שיש להקשות עליהם מסוגיא זו שהרי בהדרתו לא היה דעתו בהחזרתה ואעפ"כ הואיל ויש כאן קיום עשה מחזירה ותירצו שבזו בשעת הנדר נודע לכל שבטול מצוה היה שם והוא בטול לאו דלא יוכל לשלחה ואין דעת רבים חלה עליה ואם חלה דעתם היה בהפרתו מעקרא אבל כל שבשעת הנדר אינו יודע וניכר שיהא שם בטול מצוה דעת רבים חל עליה ואין לו הפרה אף לכשיזדמן בה בטול מצוה ואף זו של מקרי דרדקי כך הוא שבשעת ההדרה היה שם בדעתם בטול תורה ואין ספק שדעתם הוא שאם ימשך הבטול יפרו את הנדר הא כל שהוא דבר שאין ההפרה עולה על הדעת בשעת ההדרה וכן שאין באותה שעה בטול מצוה דעת רבים חלה עליו ואין לו הפרה ולדעתנו כל לדבר מצוה יש לו הפרה וענין גבעונים משום חלול השם נגעו בה ששבועתם היתה מפורסמת לכל וההיתר אינו נודע לכל וכל שכן לאומות שאין יודעות ענין היתר והיה שם חשד וחלול השם אבל כל שאין חלול השם בהיתרו מתירין לכל דבר מצוה אנן סהדי שכמו שלא חלה דעת רבים על בטול מצוה שמעכשו כך אין דעת רבים חלה לעולם בדבר שיהא בטול מצוה עתידה לבא:

יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה אלא על ידי חכם אבל בעל מיפר אף בנדר שעל דעת רבים שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואחר שהבעל אינו בא בצד היתר אלא בהפרה אין בו חלוק בין נדר לנדר והדברים נראין ויש אומר מזו ר"ל ממה שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת שאם נדרה וקיים הוא או החריש כל היום שאין חכם יכול עוד להתיר אותו הנדר ואין הדברים נראין שלא נתנה תורה רשות לבעל להקים אלא שבהקמתו יהא אותו נדר כנדר מי שאין שולטנות עליו וחכם מ"מ יכול להתירו כנדרי האיש וכן נראה לי ברור ושמא תאמר והרי לדעת האומר ברבים אין לו הפרה אמרו כן אף בבעל כמו שכתבנו במסכת גיטין והיאך יהא ברבים חמור מעל דעת רבים יש לומר שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה טעם הדבר שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולין להתיר או להפר ואין הלכה כן אבל איסור על דעת רבים סתם הדברים מצרפת היא דעת הבעל עמהם וכל עצמה אינה נגררת אלא אחר דעתו ואין הכוונה בדבריה אלא שאם רצה בעלה יהא הנדר על דעת רבים ומתוך כך כל שרצה להפר יפר:

מגדולי קדמונינו כתבו להלכה ולא למעשה שלא נאמר על דעת רבים אין לו הפרה אלא בבא לישאל דרך פתח שצריך לישאל באיזה דעת נדר וכבר תלה נדרו באחרים אבל הבא לישאל מצד חרטה לומר שהכעס הביאו לכך ולדעת האומר פותחין בחרטה אף על דעת רבים יש לו הפרה אלא שלא ראינו מי שיקל ראש בכך:

כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב טמא וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם והאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל מעתה אכל פוטיתא והוא דג טמא הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם ואף הפוטיתא בפרט רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול וגדולי הרבנים פי' בה בשלישי של ערובין דג טמא קטן שאין בו כזית ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם שאין לאו האמור בשרץ סתם נקרא לאו שבכללות שאם כן אף לאו של נבלה כולל נבלת שור וכבש וכל הבהמות הטהורות אלא שלא נקרא לאו שבכללות אלא שכלל שמות חלוקים בלאו אחד כגון נא ומבושל ואתנן ומחיר או שכולל הרבה ענינים בפירושו כגון לא תאכלו על הדם על הדרך שביארנו וארבעה לאוין אלו הם שנאמר בפרשת שמיני בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ושנים בשרץ סתם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע שרץ שורץ בין בים בין ביבשה ואל תשקצו ואל תטמאו הרי שנים:

אכל נמלה והוא שרץ הארץ לוקה חמש שנים האמורים בשרץ סתם ושלשה לאוין האמורין בשרץ הארץ בתורת כהנים בפרשת שמיני וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

גמ' ונותן לו כדרבי ישמעאל דאמר כו' משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל כו' ואפילו מעשר עני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ריסק ט' כו' חל על איסור בהמה טמאה כו' טמאה וטהורה אע"ג שאין איסור כולל כו' חל על איסור חלב עכ"ל כצ"ל ומ"ד נמי התם דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה מודה דחל על איסור חלב משום דהוי איסור כולל ועיין על כל דבריהם דהכא בתוס' בפ' גיד הנשה:

בד"ה ואפילו שנים כו' כיון דבשנים והוא איכא כזית וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אכל פוטיתא עיין מ"ק דף ב ע"ב תוס' ד"ה חייב:

רש"י ד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת עיין חולין דף קב ע"ב ברש"י ד"ה בחיי' ואולי י"ל דנמלה זוטרא חיותיה ומת בשעת הבליעה אבל צפור אלים חיותיה: