מסכת מכות דף י״א עמוד ב׳

וחטאתי לך לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו:

מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר וזהו שאמר יוסף לאחיו (שמות י״ג:י״ט) והעליתם עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם:

על איבריה לשפא נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא:

ידיו רב לו יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו:

למשקל ולמטרח לישא וליתן:

ליהדר בהנך במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו:

מתני' ה"ז אינו גולה מפרש טעמא בגמ' מק"ו:

חוזר במיתתו של שני יליף טעמא בגמ':

אפילו על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה יש מדקדקין מכאן דנידויים שלנו אפי' אותם שיש להם זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא התנה בדבר שלא היה בידו לקיים דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך ולכך חל מעיקרו גם הנידוי על התנאי אבל שאר תנאים דבידו לקיים כגון שמנדין את האדם שלא יעשה הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו דכיון דבידו הוא משעת הנידוי אנו יודעים בודאי שלא בדעתו לעשות הדבר ודאי לא חל הנידוי כלל מעיקרו:

מי גרם לראובן שהודה יהודה תימה דהא אמרינן במדרש וישב ראובן אל הבור מהיכן שב מבית אביו שישב בתענית על מעשה בלהה וזה היה קודם מעשה דיהודה וי"ל דמ"מ לא הודה ברבים עד מעשה דיהודה:

מי גרם לראובן שהודה ולכל יש לנו סמך מן המקרא יהודה אתה יודוך אחיך ומתרגמינן את הודית כך יודוך אחיך פירוש הודית ולא בוש כך יודוך אחיך שבשביל שהתחלת להודות בא ראובן והודה:

אמר אביי ק"ו ומה מי שגלה כו' תימה מהאי דינא נילף נמי לנגמר דינו בלא כ"ג שלא יגלה כלל ומה מי שגלה כבר לפני מיתת כ"ג יוצא במיתתו של כ"ג מי שלא גלה לפני מותו אינו דין שלא יגלה אחר מותו דהכי אמרינן בערכין (דף כט: ושם) מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ונפקא לן מהאי דינא דאינה נמכרת כלל אחר הבאת סימנין עד עולם ונראה דלא קשיא מידי דהא מיתת הכהן כפרה הוא כדאמר בסמוך וכפרה לא שייכא אלא למי שמחויב בבריא והלכך דוקא לפי שנגמר ונתחייב גלות ואח"כ מת כ"ג מכפרת מיתת כ"ג שלא יגלה כלל מק"ו כדקאמר הש"ס אבל נגמר דינו בלא כ"ג שכבר מת כ"ג קודם גמר דין של זה ודאי ליכא למילף מק"ו דהיאך תכפר מיתת כ"ג וליכא למימר דתתכפר לו מיתת כ"ג השתא כשנגמר דינו דהא לא מיכפרא אלא בשעת מיתה ולאחר כך ובשעת מיתה לא היה זה חייב ולא דמי לההיא דערכין דמכורה כבר יוצאה וכו' דהתם משעת הבאת סימנין מתחלת גדלותה ושוב לא יפסיק ממנה הגדלות לעולם ולכך שייך למילף שפיר דלא תמכר כלל אחר התחלת סימנין עד עולם כן נראה למשי"ח:

מידי גלות קא מכפרא תימה אין ה"נ מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה אלמא גלות מכפרת וי"ל דהכא כפרה לפטרו מגלות קאמר דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין דמיתת כ"ג תועיל לפטרו מגלות מק"ו הלכך שפיר משני מידי גלות מכפרת מיתת כ"ג מכפרת פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ"ג הוא חוזר ואילו לא מת הכהן אפילו שהה שם זמן מרובה אינו יוצא על כרחך כפרה זו במיתת כהן תלויה כדפירשתי כן נראה למשי"ח:

אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי אפי' מעצמו צריך הפרה מנא לן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים ואשכחנן שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד שבקש עליהם רחמים מרע"ה שנאמר שמע ה' קול יהודה:

נגמר דינו לגלות ומת הכהן הגדול אינו גולה.

מיתת כהן גדול מכפרת לו.

אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו של הורג בעיר מקלט שנא' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול ואיזו היא ישיבה בארץ הוי אומר זו קבורה. תנא מת הרוצח ומת כהן גדול [וכו'] בן גרושה או בן חלוצה.

רבי אמי ורבי יצחק חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה.

ובפלוגתא דתנן היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר אומר כל קרבנות שהקריב פסולין הן ורבי יהושע מכשיר.

א"ר יהודה אמר רב נידוי (אפילו) על תנאי (ואפילו מעצמו) צריך הפרה פיר׳ רש"י ז"ל הפרה מן המנדה או ששקול כמותו כן נראה מלשונו ז"ל. וקשה דהא קי"ל תלמי׳ חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו. וי"ל במנדה ולא לקנאות עצמו בכך לאחרים:

מנלן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו וכו׳ פי׳ ואע"פ שקיים תנאו לא יצא מנדויו כמפרש ואזיל. ותימא מה ענין החומרא הזה בנדוי יותר מבנדרים ושבועות שהם על תנאי דפקעי בקיום התנאי ועוד מעשים בכל יום דמנדים על תנאי ואם מקיים תנאו אין מתירין אותו. תירצו בתוספות דהא דיהודה שאני שהתנה בדבר שאינו בידו חדא כי אולי יעכבנו האיש אדוני הארץ ועוד כי יעקב היה מתירא מאסון שיש בכללו כנים ופחים כדאיתא בפרק אלו נערות וא"כ הוי תנאו כמפליג בדברים שאינו תנאי ובדוכתי׳ הוא דאמר רב יהודה דצריך הפרה וטעם נכון הוא. ומורי הרב ז"ל היה מתרץ שלא אמרו אלא כגון הא דיהודה שלא קיים תנאו להביאו ממש לאביו ואף ע"פ שריצה ליעקב לא היה עולה זה בדעתם בשעת הנידוי ואפשר שדין זה אף במנדין אם לא יפרעו לפלוני וריצה אותו והא הוא כפרעון וב"ד ג"כ דעתם לכך. כנ"ל:

ואם איתא ליהדר בדהנך פי׳ בקס"ד דהא דקתני נגמר דינו בלא כ"ג אינו יוצא משם לעולם איירי אפילו בדאיתנהו אידך כהנים בשגגת גמר דין כיון דליכא כ"ג העוב׳ אינו יוצא משם ולהכי אמרינן דאם איתא דבאח׳ מהם הוא חוזר ליהדר במיתה דחד מאידך דהא חשיבי בהא כותיה. ופרקינן בדליכא כלומר דליכא חד מנייהו בשעת גמר דין:

מידי גלות קא מכפר פי׳ לאו דגלות לא מכפרה כלל דודאי בכל מקום גלות מכפרת ולא לחנם אמרה תורה שיגלה לכאן אלא לומר דגלות לא מכפרה ליה להחזירו לפוטרו מגואל הדם ומית׳ כ"ג הוא דעבדא כפרה לחודא:

אלא זה שנמשח בימיו פי׳ שנמשח בימיו של הורג ולא בימיו של נהרג שנמשח אחר ההריגה:

חד אמר מתה כהונה פי׳ דמכאן ולהבא הוא נפסל והרי זה כאלו מת פירש"י ז"ל ואינו גולה פי׳ בשנמצא כן אחר שנגמר דינו של זה וה"ה דאם גלה כבר ואח"כ נמצא שהוא חוזר וכן תי׳ רבינו מאיר הלויז"ל ורש"י ז"ל חדא מצייהו נקט:

וחד אמר בטלה כהונה פי׳ דכ"ג זה למפרע הוא נפסל ונמצא שזה כאלו נגמר דינו בלא כ"ג גולה ואינו יוצא משם לעולם. וא"ת ולמ"ד מתה כהונה נהי שאינו נפסל למפרע מ"מ אין כאן מיתה המכפרת ולמה אינו גולה או למה חוזר. וי"ל דפסול הנמצא בו המצערו חשוב לו כמיתה להיות מכפר:

לימא בפלוגתא וכו’ ושמעי׳ מסוגיין דפלוגתא דר"א ור"י אפילו בשנודע ודאי שהוא בן גרושה או בן חלוצה לא כמו שפירש במסכ׳ קדושין (דף סו ע"ב) דמיירי בשנודע בספק דהא כל הסוגיא בשנעשה בודאי בן גרושה ואפ"ה אמרינן דמ"ד מתה כהונה כר׳ יהושע:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נדוי על תנאי אע"פ שקיים התנאי ולא היה הנדוי אא"כ יעבור על התנאי הרי זה נדוי וצריך הפרה כמו שכתבנו במסכת מועד קטן ואפילו נדה עצמו על תנאי זה ומ"מ הסכימו הגאונים בחרמות שאדם מחרים בזמנים אלו על תנאי הואיל ועל דעת הקהל הם אין צריכין הפרה שסתם דעתם שלא לחול אלא על אותו תנאי וזהו שאמרו כאן נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא אביאנו וכו' וחטאתי וכו' ותני כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלות בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים כך היא שטתנו וכן כתבוה רוב מפרשים ומ"מ גדולי קדמונינו שבנרבונה כתבו בשם קצת גאונים שיהודה לא קיים התנאי אלא שהניחו במצרים אצל יוסף והראיה דכתיב ויפג לבו כי לא האמין ואלו היה בנימין שם היה שואלו אלא ודאי לא החזירו ולפיכך נענש וא"ת א"כ מאי ריבותיה והרי בדין נענש אין הענין אלא אע"פ שהיה הנדוי מפי עצמו והיה לנו לדונו כעין נדרי זירוזין הא כל שקיים התנאי ודאי אין צריך הפרה:

רוצח שלא נגמר דינו עדין להגלותו ומת הוא מוליכין עצמותיו לשם שנאמר לשבת בארץ ולכשימות כהן גדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו כמו שביארנו:

החלל אינו עובד וכהן שהיה עובד ונמצא בן גרושה ובן חלוצה כל מה שעבד כשר ואינו עובד להבא ומ"מ אף לאחר כן אם עבד לא חלל שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללים שבו מתרצים:

גמרא נדוי על תנאי כו' ואפילו מעצמו צריך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה על תנאי כו' שיש להן זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא היה התנאי בדבר שלא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פ' מציאות אשה:

בפרש"י בד"ה ליהדר בהנך במיתת מרובה בבגדים או בשעבר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל יש לתמוה הא סתם כ"ג הוא מרובה בגדים מיאשיהו כו' ואין ליישבו אלא בדוחק כו' עכ"ל ולי נראה לומר דודאי קודם יאשיהו נמי אם עדיין לא נמשח ועבד ברבוי בגדים דינו ככ"ג והשתא נגמר דינו בלא כ"ג סבר המקשה מסתמא איירי בסתם כ"ג דהיינו משוח שעדיין לא נמשח אבל עבד כבר בח' בגדים ויש ג"כ עבר ממשיחתו וליהדר בחד מהנך ומשני דליכא דהאי בלא כ"ג היינו שאין כאן עדיין שכבר עבד בח' בגדים ואין כאן ג"כ עבר ממשיחתו בשעה שנגמר דינו וק"ל:

תוס' בד"ה מי גרם לראובן שיודה כו' יש לנו סמך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמר אביי כו' שגלה כו' תימה מהאי כו' עד עולם ונראה דלק"מ כו' למי שמחויב כפרה והלכך כו' אלא בשעת מיתה ולא לאח"כ כו' דהתם משעת הבאת כו' ושוב לא יפסוק ממנה כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

תוס' ד"ה אפי' על תנאי צריך הפרה וכו' יש מדקדקים מכאן וכו' לשון התוס' מגומגם כאשר מובן מעצמו ונ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם יש מדקדקים מכאן דנידויים שלנו אין לנדות עצמו מספק כי דוקא היכי שהמתנה מסופק בעצמו:

גמ' נגמר דינו עיין יומא דף עג ע"א תוס' ד"ה וכולן:

תוס' ד"ה אפי' וכו' לא חל הנידוי כלל בעיקרו עיין כתובות דף סט ע"א תוס' ד"ה ובשמתא: