מסכת מכות דף ו׳ עמוד א׳

בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא:

אחד דיני ממונות נמי עדותן בטלה:

בזמן שהתרו בהן ובדיני נפשות כי אמרינן בטלה בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף בעדות מתחלה להיות מן המתרין בעוברי עבירה: אבל אם לא התרו בהן ולא כוונו להיות עדים בדבר לא בטלה עדות האחרים בשביל ראייתן של אלו דמה יעשו שני אחין שראו עם שלישי מן השוק באחד שהרג את הנפש:

גמ' והוא שהעידו כולן בתוך כדי דיבור התם קאמרה מתני' מאה כשנים אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן כשתי כתות לכל דבר:

וכל אחד ואחד התחיל להעיד בתוך כדי דיבור של סיומו של חבירו:

הרוג יציל לרבי יוסי דאמר אף בלא התרו שלא נתכוין להעיד הוא מציל את הנדון מפני קורבה הרוג נמי יציל את הנדון שהרי גם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו:

כשהרגו מאחוריו מתקיימין כל המקראות שמחייבין את הרוצח ליהרג:

יקום דבר כתיב בהאי קרא שעשאן לכולם כשנים דהיינו העדים אבל לא בעושי הדבר:

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות פי' הקונטרס משום דכתיב והצילו העדה דמצוה לבטל העדות בקל כדי להציל הנפש וקשה לפירושו דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו דהא כתיב משפט אחד יהיה לכם ועוד דבדיני ממונות נמי כתיב ע"פ שנים או ע"פ שלשה ונקיש ג' לב' לכך פירש ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים דעדותן בטלה משום דמה שנים כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי ומעתה אינה מועלת לכלום הלכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי אבל בדיני ממונות דבשנים נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה לכך. [שלשה] נמי נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים:

אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור [פ"ה] ובהא קאמרה מתניתין דמאה כשנים אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן שתי כתי עדים לכל דבר משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול וקשה דהא משמע בסמוך דלענין דין דקרוב או פסול אינו תלוי בהעדאה בתוך כדי דיבור אלא בראיית מעשה גמרה עדותן אף כי העידו אחר תוך כדי דיבור דקאמר הרוג יציל לכך נראה דלא קאי רק אדין דעדים זוממין דקאמר עד שיזומו כולם ובהא קאמר דוקא כי העידו כולם בתוך כדי דיבור דזה הוי עדות אחד ובעינן עד שיזומו כולם אבל העידו מקצתן בתוך כדי דיבור ומקצתן אחר כדי דיבור א"כ הוי שתי כתות ולא בעינן עד שיזומו כולם אבל לענין נמצא אחד קרוב או פסול אף אם נמצא מהני שהעידו לאחר כדי דיבור עדותן בטלה וא"ת מ"ש ויש לומר שנא ושנא דדוקא גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול חשיב כחד עדות כשהעידו לאחר כדי דיבור משום שהם אומרים אמת וא"כ עדותן התחיל מראייה שלהם וראייה שלהם היתה בבת אחת עם העדים אבל בעדים זוממין שאינן אומרים אמת אם כן לא בא עדותן אלא כשיעידו בבית דין וכיון דלא העידו בבת אחת רק לאחר כדי דיבור לא חשבינן כחד עדות כן נראה למשי"ח:

אלא מעתה הרוג יציל פירוש שהוא בעל דין אי נמי מפני שהוא שונא ושונא פסול לעדות [ועיין תוס' יבמות כה. ד"ה הוא וכו' באריכות]:

נרבע יציל מפני שהוא שונא של רובעו בעל אונסו ולא נראה דהא מוכח פ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) דנרבע לאנסו כשר לעדות ויש ליישב דמנרבע לרצונו פריך דבהכי איירי קרא דכתיב ומתו גם שניהם דהיינו ברצון ולהכי פריך יציל הנרבע אפילו יש עדים הרבה בדבר ולא מפני ששונאו כיון שהוא לרצונו אלא מפני שהוא קרוב לעצמו וקשה דבמסכת סנהדרין (שם) אמרינן פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו וי"ל דהני מילי כי ליכא סהדותא מעלמא דרבעו לרצונו וליכא סהדותא אלא מהוא עצמו ואחר ולכך פלגינן לדיבוריה דלגבי דידיה לא מהימנין ליה דקרוב הוא אצל עצמו אבל הכא דאיכא עדים שנרבע לרצונו ומעדותן נקרא רשע ופסול לעדות ואין אנו צריכין לעדותו כלל ועוד אמר הר' יוסף בכור שור דפריך הכי נרבע שהוא קרוב לרובע יציל וכן הרוג שהוא קרוב להורג יציל:

היכי אמרינן להו קאי אדיני ממונות בשלמא אדיני נפשות לא קשה היכי אמרינן כו' דניחזי אנן אם התרו בו הקרוב ופסול אם לאו אלא פריך בדיני ממונות דליכא התראה:

לאסהודי אתיתו קשה דאם כן לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן ופירש רבינו חיים כהן דאמרינן לעדים כשרים לאסהודי עם הפסולין אתיתו או למיחזי אתיתו בלא הפסולין ואי אמרי הכשרים למיחזי אתינו בלא הפסולים אז לא הוי עדותן בטלה אפילו אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול אבל אי אמרי לאסהודי אתינו עם הפסולין הוי עדותן בטילה ומכל מקום תימה קצת היאך יהיו גם העדים כשרים נאמנים לומר לאסהודי אתינן כדי לבטל העדות הוו ליה כחוזר ומגיד כיון שכבר העידו וי"ל דסברא דכיון דבאין לבית דין עם הכשרים עכשיו נראין הדברים שמתחלה כולהו לאסהודי קא אתו דהוכיח סופן על תחלתן:

שמואל אומר הלכה כרבי יוסי קשה היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני ב"ד אבל בשביל ראייה לחודה לא וא"ת א"כ מאי פריך הרוג יציל והא אינו הולך להעיד בבית דין ואומר הר"י דודאי מתחלה היה סבור הש"ס לרבי יוסי כי נמי אינן באין להעיד בב"ד עדותן בטלה ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בבית דין אמר רבי יוסי נמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה ואם תאמר א"כ מאי פריך לעיל מה יעשו שני אחין וכו' והלא אין שום חששא אם לא יבאו להעיד בבית דין כדפירשתי ויש לומר משום דפעמים שלא ידע זה בזה ויעיד האחד אע"פ שכבר העיד אחיו בב"ד ואפילו אירע לאחר כדי דיבור מכל מקום עדותן בטלה משום דמקשינן שלשה לשנים נמצא קרוב או פסול בזה אחר זה אע"פ דלענין הזמה בעינן תוך כדי דיבור:

כלומר כי דין העדות מתקיימת בב' כמו שמתקיימת בק' נמצאת עדות ק' כעדות ב' כך לענין דין הזמה (ק"ב) [ק' וב'] שוים ואוקימ' למתני' בזמן שק' כולן כל אחד מהן העיד בתוך כדי דבור של חברו דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכאילו כולן בבת אחת העידו ואינן יכולים האחרונים לומר כי הראשונים הן שחייבוהו ואנחנו לא עשינו כלום: כיון ששנינו מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' נמצא א' מהן קרוב או פסול כו'. ואקשינן אי הכי לא תתקיים עדות לעולם שהרי ההרוג מגיד עם העדים על ההורג והנה הוא קרוב מבטל העדות ויציל ההורג. ודחי' כגון שבא והכהו הכאת מות מאחוריו שאינו מכיר מי הכהו כדי להעיד אלא העדים הן בלבד שראוהו והן המעידין עליו וכן הנרבע כיוצא בו כשרבעו מאחריו ולא ראהו. ואקשינן ההורג (והנרבע) [והרובע] שאי אפשר לומר שלא ראו אם יודו ינצלו ותבטל העדות כולה שהרי נכללו עמהן קרובין. ואוקימ' על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. כלומר אם נמצא במעידי עדות קרוב או פסול בטלה העדות אבל בבעלי הדין לא. מדחזינן לרבא דהוא בתרא מפרש טעמא דרבי (שמעון) [שמעינן] מינה דהילכתא כוותיה סבירא ליה. ודאמר רבי במשנתנו בזמן שהתרו בהן אמר רבא היכי אמרינן להו כלומר (אין) [איזו] דרך זו התראה ששנה במשנתנו.

ואמר אמרינן להו למיחזי אתיתו שמא שמעתם צעקה ורצתם לראות מה היא ולא לעדות נקבצתם ונזדמן לכם וראיתם שזה הרג את זה או נזדמן לכם וראיתם שזה הלוה לזה כך וכך ממון אם כן ראיתם מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש תיבטל העדות בכך והן לא באו להעיד אלא לראות בלבד. ועמד הדבר כי אין העדות מתבטלת אלא אם אומרים להעיד נתכוונו ונתקבצו לכך ונמצא א' מאלו שנתוועדו לעדות קרוב או פסול. ויש מי שמפרש כי בזמן ההגדה אומרים להן לראות באתם (אין) [או] להגיד העדות באתם. ויש על הפירוש הזה פירכא ולא חפצנו להאריך. אמנם הדבר שקבלנו מרבותינו הוא שפירשנו. וקי"ל כרבי דאמר רב נחמן הלכתא כרבי ועוד דהא רבא מפרש לטעמיה. ודייקא מתני' בעדות ממון עדות על פה דומיא דעדות נפשות אבל עדות בשטר לא מיפרשא הכא כל עיקר וקי"ל בעדות בשטר תתקיים העדות בשאר וכדחזקיה דאמר בגמרא דגט פשוט (דף קסב:) מילאהו בקרובים כשר וכבר פירשנוהו במקומו:

מאה טובה הוו פי׳ דאפילו דברו כולם ביחד אי אפשר שיגמרו כולם תוך כדי דבור של ראשון ופרקי׳ כל אחד ואח׳ כדי דיבורו של חבירו. והכי נמי אמרינן במס׳ שבועות וטעמא משום דכולהי עדים כאחד חשיבי וכדפי׳ התם אבל בעלי דינין שהודה אחד מהם לחבירו ואחר שדבר חבירו בא להחזיר בו תוך כדי דיבור של חבירו אינו כלום דכל תוך כדי דיבור שבכל מקום תוך כדי דיבור עצמו הוא בר מהני עדים בלחו׳ וכן דנתי בתשובת שאלה: ומה שנים נמצא אח׳ מהם וכו׳ דרשא אחריתי היא דדריש ר"ע בייתורא דקרא דהקשא הוא והקשא לגמרי דיינינן:

א"ר יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וטעמא דר׳ יוסי לאו משום דכתיב בקרא בשנים או שלשה עדים יקום דבר דמוקמינן לה בשאר עונשין ובממון וכדדרשינן התם לא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה אלא טעמא דר׳ יוסי כדפי׳ רש"י ז"ל דסברא הוא שאין לדון כן אלא בדיני נפשות דכתיב ביה והצילו העדה אבל הממון למה יפסל הכשר מפני שנמצא עם הפסולים. א"נ כדפירשו התוספות דכיון דנפקא לן מהקשא דשלשה לשנים משמע ליה דבדיני נפשות הוא דפשיטא לן דבשנים עדות שניהם בטלה כי עד א׳ בדיני נפשות אינו כלום אבל בממון אפילו בשנים יכולין אנו לומר שאם נמצא אחד מהם פסול שחבירו עדותו קיימת לשבועה מיהת. ומיהו ר"ע ורבי סברי דשפיר גמיר דיני ממונות מדיני נפשות ומה התם עדות היחי׳ בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטלה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה ולכך חוזר ומלמד על השלשה ועל המאה וכין דהלכתא כרבי כדאיתא לקמן שמעינן נמי מינה דבדיני ממונות שנמצא אחד קרוב אין הכשר קם לשבועה וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו כתב רבי׳ אלפסי ז"ל בתשובת שאלה ששאלו ממנו על שטר שהיה חתום בו קרוב וכשר שלא אמרו עדותו בטלה אלא כשהכיר הכשר את הפסול ונצטרף עמו אבל אם לא הכיר בו אינו נפסל שהרי לא היה בדעתו להצטרף עם הפסול שזהו טעם פיסולו ולא עוד אלא שאם אמר העד הכשר שלא הכיר בו נאמן אם אין פסולו של זה מפורסם דהא מהמנינן להו לקמן כי אמרו למיחזי אתינא וכל מאי דאפשר למתלות בחזקות כשרות תלינן. והיינו הא דתניא בפ׳ גט פשוט (בבא בתרא דף קסב) חמשה שהיו חתומין על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר ופרישנא התם טעמא משום דמסתמא תלינן להכשרא שלא יצטרפו כשרים עם הפסולין אלא דשבוק כשרים לעיל רוחא למאן דקשיש מינייהו ובא זה ומלאהו בקרובים וקי"ל מלאהו בקרובים כשר ושם פי׳ דלרבותא נקט שנים הראשונים דאע"ג דסמוכין הם לשטר אינן חוצצין וכ"ש אם הם באמצע או אחרונים דאמרינן לרבות עדים הוא דעבד בתר דאיתחום ואיתכשר בכשרים ולאשמעינן נמי דעדיפא חתימה בקרובים שהרי אויר פוסל בסוכה בשלשה וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע׳ אלא שרבינו האיי ז"ל כתב שבעינן שיהיו שנים עדים כשרים רצופים ומה שנהגו בקצת מקומות לחתום בשטרי כתובות כשרים וקרובי׳ ואע"פ שמכירים בהם. י"ל דלא מיפסל בהכי דהא ידעינן דלכבו׳ הם חותמים והויא כי הא דאמרינן לקמן דאי אמרי למיחזי אתינא כשר וכן דעת הרב בעל העיטור וכן שמעתי בשם ה"ר יונה ז"ל ועם כל זה טוב שלא לחתום בו קרויבם אלא א"כ כותבין שושבין או שיחתמו שם בתחלה שנים כשרים ויכתוב כל אח׳ עד כמו שנוהגין בקצת מקומות דהשתא הוי הוכחה דאידך לכבוד חתמו ולא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ובמקום שנזהרין שלא לחתום שם קרובים הוא המנהג הטוב והישר וכן אנו נוהגים עתה שלא לחתום שם קרובים בעירנו. ולהאי שיטתא דהריא"ף ז"ל שהיא נראית נכונ הא דקתני שנמצא א׳ מהן קרוב לא שנמצא לעד הכשר ולא הכיר בו כדדייק לשון נמצא בכל מקום וכדאמרינן ביבמות על מאי דקתני נמצאו איילנות אלא הפירוש שנמצא אלינו עתה בב"ד אבל לעד הכשר לא נודע שיש שם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר. ומורי הרא"ה ז"ל לא היה מודה דין זה אלא כל שנצטרף עמו להעיד אעפ"י שלא הכיר בו עדות כולם בטלה וכדקתני נמצא אח׳ קרוב וכו׳ והחכם יבור דרך האמת:

אימתי בזמן שהתרו בהם וכו’ פי’ רש"י ז"ל שהתרו העדים בנדון דגלו אדעתייהו דלאסהודי אתו והקשו עליו שהניחא בדיני נפשות דאיכא התראה אבל בדיני ממונות דליכא התראה מאי איכא למימר ועוד דאפילו בדיני נפשות אין העדים צריכין להתרות בנדון אלא לר׳ יוסי בלחו׳ והא קי"ל מותרה שאמרו אפילו מפי השד ועוד דא"כ היכי פרכינן הרוג והורג יציל דהא הרוג ונרבע לא התרו. ועוד דמאי אמרינן לקמן היכי אמרינן להו דהא בהתרו בהם תליא מילתא כדקתני. ובודאי כי הקושיות הללו נראות חזקות ופשוטות אבל נתמה על עצמינו היאך לא העביר עיניו רש"י ז"ל על אחת מהן לכך נ"ל לדון לזכותו כי רש"י ז"ל סובר דתנא נקט בזמן שהתרו בו בדיני נפשות מיהת שהיא אף לדברי ר׳ יוסי ומשום דקתני שהתרו בדעב׳ אין במשמע שעדים צריכין להתרות אלא שאם התרו גלי דעתם דלאסהודי אתו ומשום היכא דלא התרו א"נ בדיני ממונות דלא שייך התרו שיילינן לקמן בזמן שלא התרו בהן היכי אמרי׳ להו והא דפרכי׳ בסמוך הרוג יציל וכו׳ הא פירש"י ז"ל דההיא לר׳ יוסי היא דלא בעי התרו ועל פסקא דר׳ יוסי מייתי לה תלמוד׳ ואפשר עוד לומר דלא ס"ד למפרע הכין אף לר׳ יוסי אלא מקמי דידעינן דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והוה ס"ל דכל פסול פוסל פי׳ צרוף ואף בשלא נתכווין להיות עד כלל אבל לבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר שמעינן שאף ר׳ יוסי בדיני נפשות דיליה לא פסיל אלא בעדים שנתכוונו לקיים דבר ואי אמרי למיחזי אתינא לא מיפסלי הכשרים וכן כתבו בתוספות ויפה כוונו דלא מפשינן פלוגתא בכדי בין ר׳ יוסי ו׳ טפי ממאי דפריש תלמודא. כנ"ל. ובעיקר הברייתא פירשו אחרים דה"ק במד"א שהתרו ב"ד בעדים עד שהכירו שנתכוונת לצירוף עדות ומפני שלשון ההתראה הזאת סתום שאלו בגמר׳ לקמן היכי שיילינן להו ולשון התרו דחוק מאוד לפי׳ זה וכן לשון הגמרא שאמר היכי אמרינן להו דהוה ליה למימר מאי התרו או כיצד התרו:

נרבע יציל הקשו בתוס׳ ומה פיסול עדות יש בנרבע דהא אמרינן במס׳ סנהדרין (דף ט ע"ב) פלו׳ רבעון לאונסו הוא ואחרי׳ מצטרפין להרגו ורבא אמר אפילו רבעו לאונסו מצטרף. ותירצו דהתם לא היה שם אלא עד אח׳ שיעיד על הנרבע אבל הכא דאיכא עדים טובא שמעידים עליו שנרבע ברצון הרי הוא פסול לעדות. עוד פירשו דהכא הנרבע שהוא קרוב לרובע ומהרוג שהוא קרוב להורג פרכינן. וא"ת וא"כ מהיכן פשיטא לן שלא יציל עד דפרכינן להדיא שיציל. וי"ל דבהרוג הא כתיב מכה אביו ואמו מות יומת וגבי נרבע דכתיב ערות אביו גלה ואיכא דדריש לה בפר׳ ד׳ מיתות בערות אביו ממש. ולמאי דקס"ד השתא נמצא א׳ מהם קרוב או פסול שהוא פוסל לר"י אפילו בראיה בעלמא בלא עדות הוא דהא הרוג לא בא לב"ד מן הסתם ודוחק הוא לאוקומא בשעשאו טרפה ובא לב"ד ומיהו הא פרישנא לעיל דלבתר דתריצנא במקיימי דבר הכתוב מדבר הדרי׳ מהאי סברא אף לר׳ יוסי:

במקיימי דבר הכתוב מדבר פי׳ רש"י ז"ל ולא בעושי דבר ומיהו ג"כ יש בכלל זה במקיימי דבר שבא לבית דין להעיד:

למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון פי׳ רש"י ז"ל לאסהודי אתיתון בשעת מעשה וכי אמרי דלאסהודי נתכוונו בשעת ראיה הוו להו עדים מחמת אותה כוונה בלבד ואעפ"י שלא באו לב"ד להעיד וכן כתב רשב"ם ז"ל בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא דף קיג ע"ב) גבי ההיא דשנים שנכנסו לבקר את החולה דדוקא נכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד הוו לה עדים ואין כותבין דין שאין עד נעשה דיין מכיון שנתכוון לראות על דעת להעיד ואע"פ שלא העיד וכדאמרינן הכא דאי אמרי לאסהודי אתינן הוו להו עדים ומיפסלי כשרים אמטוליתיהו כאלו העידו וכ"ש אי אתו מעיקרא למיחזי. והשתא אתו לב"ד להעיד והעידו זו שיטת רש"י ז"ל ונכדו הרשב"ם ז"ל לפי לשונם. אבל הקשו עליו דמה סברא היא זו לומר כי לפי שמתכוין בשעת ראיה להיות עד יהא קרוי עד שלא להיות דיין ולפסול את הכשרים בכוונתו ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קידושין שאם לא כן ויש שם שום קרוב אולי נתכוין להיות עד ופוסל את כולם והוא להו מקדשי בעדים פסולין או במקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום ואנן בהדיא קי"ל דבקידושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים ואעפ"י שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקידושין לא משורת דין התלמו׳ עושין אלא לפי שחשו לפי׳ רש"י ז"ל. ועוד מאי צריך לשיילוהו אי אתו לאסהודי או למיחזי דהא ודאי סתמא דמילתא הבאין בשעת מעשה לא כדי שיהו עדים באין. ועוד לישנא דאמרינן למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אתיתון לב"ד משמע דאי לא הוה לן למימר לאסהודי אזלתון אי אתכוונתון לכן הנכון וכן יראה מפי׳ ר"ח ז"ל שאין השאלה הזאת אלא בשעת ביאתם לב"ד להעיד שאם באו להעיד או נצטרפו להעי׳ כשרים ופסולין נפסלו הכשרים ואם יאמרו שלא באו אלא לראות מה יעשו שני אחים שראו בא׳ שהרג את הנפ׳ וכי נאמר להם שימנעו עצמם מלבא לב"ד מי יוכל למנוע את העם הרואים מעשה שלא יבואו בתוך הצוחה הבאה לב"ד כפי מה שמזדמנים שם בין קרובים בין פסולים והלא על הרוב אין שם אלא קרובי ההורג ההרוג לראות מה יעשה לו. ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתון כי לפי התוספתא שכתבתי לעיל וכדע׳ רבי׳ אלפסי ז"ל אם הכשרים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אינן נפסלין אלא לכל אלו העדים שנמצא לנו בהם קרוב או פסול אנו שואלין למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון וכי אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל וכן נראין הדברים שאפי׳ לאחר שהעידו אנו שואלין כן דכולה ברייתא דנמצא א׳ מהם קרוב וכו׳ על עדים דקרא קאי ולא מקרו עדים אלא אחר שהעידו ואף לאחר כן אם אמרו הכשרים שלא ידעו בפסולים ושלא נתכוונו להצטרף עמהם כלל כשרים ובתוספתא דלעיל ואליבא דר׳ ליכא הפרישא בהא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ואפשר דלר"י ור׳ עקיבא כל שהעידו כשרים ופסולין אפילו לא ידעו אלא באלו ולא אתו לאסהודי ביחד פסולין וזהו מה הוסיף ר׳ עליהם לומר בד"א שהתרו בהם דאי לא מאי איכא בין ר׳ לר"ע. ומיהו הא איפסיקא הלכתא כר׳ הלכך אלובא דהילכתא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין הכשרים נפסלין עד שנדע שנתכוונו כולם להצטרף לעדות שידעו אלו באלו והעידו. והרבה שיחות נכתבו בשמיעה זו אבל זהו העולה נכון לפי השמועה ושיקול הדעת והיא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן מצאתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל והיא שיטת מורי הרא"ה ז"ל אלא שהוא פוסל כשבאו להעי׳ והעידו אע"פ שלא ידעו כשרים בפסולין שלשני׳ רואין אותו מחלון זה פסולין ואינו יכול להכריע בפירוש מפני הכבוד ומפני היראה:

וביאר אח"כ דין אחר בביאור מקרא זה והוא שכמו שבשנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה ואפילו היה הפסק בין עדותו של זה לעדותו של זה הואיל ומ"מ על דבר אחד הם מעידים נעשית כלה עדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כלה שכל שבמקימי דבר ר"ל העדים צריך שתהא העדות בכשרים:

ופירשה ר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וחלק ר' עמו לומר שדיני ממונות ודיני נפשות שוים הם לענין זה אלא שיש בו תנאי אחר והוא שיהו כלם מתכונים להעיד אבל כל שלא כיון קרוב או פסול זה להעיד אע"פ שראה אינו פוסל את האחרים בראייתו שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש והיאך ראייתם מפקעת ממנו דין הריגה אף בכמה עדים אלא דוקא בשנתכונו להעיד וכיצד אתה מכיר אם כונו להעיד אם לאו בזמן שהתרו בהם שכל שהוא מתרה מתכוין הוא להעיד בודאי ולשון זה ר"ל שהתרו בהם שהיה ראוי לומר שהתרו בו פירושו על עובר העבירה ומ"מ י"מ התראה זו מלשון איום שהבית דין איימו באותם העדים הקרובים והתרום ליזכר בעדותם והרי שהורו בכך שלא יתכונו בראייתם ולשם עדות באו לשם ובגמ' פי' שאף באותם שלא התרו וכן בדיני ממונות שאין שם התראה יש בדיקה והוא ששואלין להם אחד אחד כשהיית לשם נתכונת להעיד או שמא לא באת לשם אלא לראות בכלל העם כל שאומר שלא בא אלא לראות מפרישין אותו ומסלקין אותו מדין זה ואין חושדין אותו שלסלק עצמו הוא מתכוין שכבר איימוהו להעיד על האמת וכשם שמצוה להציל כך מצוה לשפוט וכל אותם שאומרים שלהעיד נתכונו רואין אותם ואם יש בהם קרוב או פסול עדותם בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות וכן הלכה אלא שהתנו בה גדולי הפוסקים והמחברים דוקא בעדות שבעל פה אבל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהיו עדיו קרובים זה לזה כל שלא נתברר שבמעמד אחד חתמו אין מבטלין אותו מספק וגובין בו אין זה אלא שאחר שנחתם כראוי מלאהו בקרובים ואפילו היו הקרובים ראשונים כבר אמרו רווחא למאן דקשיש מיניה שבק ובתוספתא אמרו בהדיא שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הא כל שנודע בעדות ברורה שבמעמד אחד חתמו זה בפני זה פסול אם אין שם אלא שני חתומים ואחד מהם קרוב או פסול אפילו נמסר בפני שנים פסול שהרי מזוייף מתוכו הוא:

וי"מ גם כן בעדות אלו בין בשהתרו בו בין בששאלו אם באו להעיד או לראות שאין פוסלין כל העדות אלא בשהתרו אלו הפסולים קודם הכשרים וכן בשניה ששואלין להם אחר העדים הראשונים באתם כאדם הבא לראות או קודם לראשונים כאדם הבא להעיד שאם לא כן כל קרוב אצל קרובו ילך שם להעיד או יתרה בו כדי שיפטר ואין הסוגיא מוכחת כן ומ"מ כל הגאונים מסכימים שדין זה אחר שהעידו בבית דין שלא היו יודעים בית [דין] בפסולם והלשון מוכיח כן שהוא אומר ונמצא אחד מהם וכו' אבל כל שיודעים בקורבתם או בפסולם קודם שיעידו ממתקין אותם שלא לפסול שאר העדים ואע"פ שקצת חכמי צרפת חולקים בה ממה שאמרו מה יעשו שני אחים שראו וכו' דאלמא ראייתם לבד פוסלת כל העדות פירושו מה יעשו וכו' שראו וספרו דבריהם בבית דין אבל כל שלא הגידו אינן בכלל העדה לשום דבר אפילו באו להעיד שאם לא כן גיטין שכשרים בעדי מסירה כל שנתן בפני קרובים יפסל ויש שואלין ואף כשהעידו שלהעיד באו היאך נאמנין אחר שהם פסולים דבשלמא למחזי אתינן נאמנין מתוך שיכולין ומפרשים בה שאין נאמנין לבטל העדות אלא בשראו הכשרים לשם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש לקצת מפרשים בה כך הוא עדות שבטלה כולה בבטול נמצא אחד מהם קרוב או פסול כתבו גדולי הדורות שלא סוף דבר שבטלה לענין גובינא אלא אף לשבועה אין מזקיקין אותו על פי הנשארים שאם לא כן אף בשלשה יתקיים בשנים לענין גובינא אלא שכל העדות בטלה לגמרי כמו שאינה ויש מזקיקין אותו לשבועת היסת וכבר כתבוה בראשון של סנהדרין ויש חולקין לומר שאינה בטילה אלא מכח שטר אבל מ"מ דינו כעדות על פה לשבועה וכן כתב בעל מתיבות וכל שכן אם אמר השני לא הרגשתי בפסולו ולפיכך חתמתי עמו שמשביעין אותו על פיו ובתלמוד המערב בשני של כתובות אמרו עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה ושאלו עד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים של שני ולא פרשוה בשנמצא אחד מהם קרוב אלמא שפשוט הוא להם בזו שהעדות בטלה לגמרי אף לענין שבועה:

מקצת גאונים כתבו שאף שטר שנחתם בו פסול במעמד האחרים אם יש מן החתומים הכשרים שיעידו על פה שלא הרגישו בחתימת הפסול או שלא ידעו בפסולו תתקיים העדות בהן אע"פ שהיה במעמד אחד וקורעין אותו שטר וכותבין שטר אחר והדברים נראין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף בבריתא אמרו בהדיא בראשון של מסכתא זו ר' אומר אף בדיני ממונות ולא ידע שיש שם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ופירושה אם לא ידע העד השני ולענין שבועה והוא הדין אם היו עדים מרובים ולא הרגישו ולענין גובינא והטעם שאין הבטול אלא מפני שנטפלו עמהם ומכיון שלא הרגישו אין לבטל עדותם וי"מ אם לא ידע המלוה הבא להחתים שטרו:

בתלמוד המערב אמרו כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר כלומר לזה שהם רחוקים לו והלכה כר' יוחנן ומה שיש להקשות בה שמאחר שהם שני גופים היה לומר פלגינן דבורא ושנכשיר לזה ונפסול לזה כבר ביארנוה בבתרא פרק נוחלין:

הוזכר למטה בשנים שהיו מעידים על ענין הלואה שהיו רחוקים אצל המלוה והלוה וקרובים אצל הערב ופסלום אף אצל המלוה והלוה מטעם שאם אין הלוה הרי ההלואה נגררת אחר הערב ונמצא הערב והלוה כגוף אחד ודבר זה אין צריך לומר בשטר שכל שבשטר אחד אין חולקין את הדבור כמו שבארנו בפרק נוחלין אלא אף בעל פה שיש צדדין שחולקין בה את הדבור לפסול לזה ולהכשיר לזה כמו שביארנו שם ולשון הסוגיא בזה אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי ופי' בה גדולי זקנינו שבנארבונאה שכך היה המעשה שראובן הלוה מנה לשמעון ולוי ערב לו ולא היה הערב כופר בערבותו אלא שהיה נשמט בטענה שהלוה אמר לו שפרע מאתמול ובאו אילעא וטוביה והעידו שהיום הודה לו הלוה על חוב זה שהלוהו ביום פלוני בערבותו של פלוני ובאתם עדי שנמצא שאלמלא פסול קורבתם אצל הערב היה הלה מתחייב וממנו מתפשט החיוב לערב וזה שפרשוה כשטענתם בפרעון החוב ולא כשטענתם בעקר ההלואה ר"ל שיהו הלוה והערב כופרים בעקר ההלואה לומר לא לויתי ולא ערבתי ויבואו אלו ויעידו על הלואתו של זה ועל ערבותו של זה יראה לחכמי הדורות מפני שבזו פשוט הוא שאין נאמנין ואין חולקים את דבורם ולא היה רב פפא טועה בזה שכל שבקורבא אין חולקין את הדבור להכשיר לזה ולפסול לזה ואין ראיה מפלוני בא על אשתו שאין שם תורת עדות ובעל דבר גמור הוא כמו שביארנו בפרק נוחלין אבל בעדות הודאה היה סבור שלא תהא הודאת הלוה כלום אצל הערב הואיל והערב היה יכול לכפור הערבות לומר שמאחר שהודה בערבותו ונמצא החיוב נגרר אחריו פוסלין אותו אף אצל הלוה ולדעת זה מה שאמרנו בכתב נכסיו לשני בני אדם הוא הדין בעל פה וגדולי הראשונים שבגירונאה חולקין בזו כמו שכתבנו בפרק נוחלין ומפרשים לשטה זו בהפך והוא שגדולי קדמונינו סוברים לדעתם שאלו היתה טענתם בעקר ההלואה פשוט היה שנאמנין לגבי מלוה ולוה שחולקין את הדבור אלא שהם חולקין עליהם לענין הדין שמאחר שהערב במקום הלוה הוא הרי הם כגוף אחד ואין חולקין בהם את הדבור אף בכפירת עקר הטענה ומפרשים אותה בעדות שטר אבל בעל פה נאמנין לגבי מלוה ולוה ופוסלין אותו לגבי ערב:

גדולי המפרשים פי' בענין זה בשיטת גדולי קדמונינו אלא שמוסיפין בה דברים והוא שהם כתבוה כמו שפרשנו שהלוה היה טוען פרעתי והערב מודה בערבותו אלא שנסמך בטענת הלוה ובאו אלו והעידו שבפניהם הודה לו עכשיו שהוא חייב לו והיה רב פפא סבור לומר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו ויכולין להעיד עליה ואע"פ שאין נאמנין על הערב מ"מ נאמנים הם על הלוה אחר שאין על הערב אחריות לשלם כל שיש נכסים ללוה ואינו דומה לשנים שלוו מן האחד ונעשה אחד מהם קרוב עם העדים שבזו הואיל ושניהם אחראין וערבאין זה לזה הרי הוא כמי שמעיד על הקרוב אבל זו אינה כן ואמר לו שכנגדו אי לית ליה ללוה וכו' ואחר שמודה שנעשה לו ערב ואם אין נכסים ללוה הוא חוזר עליו עכשיו גם כן אע"פ שיש נכסים ללוה הרי הוא כמעיד על הערב והרי הערב טוען שנפרע והם מעידים כנגדו שלא נפרע והרי הם כמחייבים את קרובם ר"ל הערב לפרוע והלכך אף על הלוה אין נאמנין אבל אם היה הערב טוען שלא נעשה לו ערב אין ספק שהם נאמנין על הלוה ואפילו היו מעידים על הערב שנעשה לו ערב ובלבד שלא יעידו על הערב בתוך כדי דבור של עדות הלוה אלא לאחר כדי דבור שהן שתי עדויות ואין אומרין בתר ערבא אזיל שאין נאמנין על הערב הואיל והוא אינו מודה בתוך כדי דבור הואיל ועדות אחת היא בטלה מקצתה בטלה כלה:

בד"ה אר"י בד"א כו' דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו כו' עכ"ל והיינו מדכתיב משפט אחד יהיה לכם וק"ק דמטעם והצילו דכתיב בדיני נפשות לית לן למילף ד"מ מינייהו להקל דבכמה דברים התלוים בהצלה מקילינן טפי בד"נ מבד"מ כדאיתא ריש פרק אד"מ ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' כדי דיבור פ"ה ובהא קאמר כו' כדי דיבור אלא דראיית מעשה גרמה כו' א"כ לא בא עדות עד שיעידו בב"ד כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה נרבע יציל כו' בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו דכשר כו' וכן הרוג שהוא קרוב להורג יציל עכ"ל כצ"ל:

בד"ה היכי אמרינן כו' אד"נ לא קשה היכי אמרינן כו' כצ"ל:

בד"ה לאסהודי כו' עם הפסולים אתיתו או למחזי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד קשה דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים כו' עכ"ל ואף שכתבו התוס' לעיל דבדיני נפשות ל"ק היכי אמרינן כו' דניחזי אנן אם התרו בו כו' מ"מ הקרובים גם יאמרו שהתרו בו ומיהו בעיקר דבריהם שכתבו לעיל דנחזי אנן אם התרו בו יש לגמגם דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו ודו"ק:

בד"ה שמואל אומר כו' ואפילו אירע לאחר כדי דבור כו' אע"פ דלענין הזמה בעינן תוך כדי דבור עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא השתא כשבאין להעיד מדבר הכתוב ולא קשיא מהך דפריך הרוג יציל דיש לפרש בפשיטות כפ"ה דהא שהעידו תוך כדי דבור קאי אף לענין קרוב או פסול ודו"ק:

גמ' בפיסקא ר' עקיבא אומר וכו' א"ל רב פפא לאביי וכו' הפיסקא אינה מדוקדת דהוה לו לעשות הפיסקא אמר ר' יוסי וכו' וכן הפיסקא השניה היה לו לעשות ר' אומר וכו' וכן הא דקאמר אמר רבא הכי אמרינן להו וכו' נ"ל לגרוס אי אמרי לאסהודי אתי וכו' עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו עדותן מתקיימת ומה שכתוב בספרים אח"כ מה יעשו שני אחין נ"ל דלאו אדלעיל קאי אלא פיסקא בפני עצמה היא ושייכא לאתמר דבתר הכי וק"ל דהא לפי' התוס' לא קאי רבא אדיני נפשות אלא אדיני ממונות:

תוס' ד"ה אמר ר' יוסי וכו' דחייב לו שבועה לכך שלשה נמי נמצא אחד מהן קרוב וכו' כן נ"ל דצ"ל:

ד"ה אמר רבא וכו' דקאמד הרוג יציל פי' והרוג לא יכול לבא לב"ד להעיד ולכך לא הקשו התוס' אלא מהרוג ולא מנרבע:

ד"ה אלא מעתה ור"ה נרבע יציל הכל דבור אחד:

בא"ד ולא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא קרוב לעצמו וקשה וכו' נ"ל להגיה לא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא רשע ופסול לעדות ומיהו קשה דבמסכת סנהדדין אמר רבא פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו מפני שאדם קרוב אצל עצמו וי"ל דהנ"מ וכו' וק"ל דבענין אחר נראין כל דברי התוס' כסותרין:

בא"ד ועוד אמר ה"ד יוסף בכור שור וכו' פירושו של הרר"י אינו מחוור בעיני דאם כפירושו למה נקט בגמרא רובע ונרבע מכל העריות:

אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות כו' ופירש"י דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ"ל. ובפ"ק דסנהדרין דף ט' הוסיף רש"י בלשונו ולא יהרג לא הוא ולא הם ונראה שבא ליישב בזה קושיית התוס' דהכא שהקשו בד"מ נמי אמאי תתקיים העדות בשאר הא כתיב משפט אחד יהיה לכם. ולפירש"י דהתם א"ש דהא בלא"ה כתבו בר"פ א' דיני ממונות בד"ה מה בין דלענין מילי דתלוי בזכות וחובה אין להשוותם מהאי קרא דמשפט א' והביא לשונם מהרש"א בשמעתין וא"כ לפ"ז שפיר מפרש רש"י טעמא דר"י דדוקא בד"נ אמרינן דגזירת הכתוב הוא למהדר אזכות' שיהיה עדותן בטלה ולא יהרג לא זה ולא זה משא"כ בדיני ממונות לא שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דאין סברא לומר שיפסיד התובע את ממונו שלא כדין שיש כאן עדים כשירים זולת הפסול ועוד שהרי יכולין לחזור ולהעיד מחדש לאחר יום או יומים לפני אותו ב"ד או לפני ב"ד אחר משא"כ בדיני נפשות לא שייך לומר כן כיון שכבר יצא מב"ד זכאי בהגדה זו כן נ"ל ליישב שיטת רש"י בטעמא דר"י ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה אר"י בד"א בד"נ פי' הקונטרס כו' וקשה לפירושו כו' דהא כתיב משפט א' יהיה לכם ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או ע"פ שלשה כו' עכ"ל. לכאורה שתי הקושיות הללו סותרות זו את זו דכיון דבכל הנך היקישי דמתניתין ילפינן נמי לד"מ ממשפט א' יהיה לכם א"כ אמאי איצטריך אידך היקישא בד"מ אע"כ דאיכא למימר דאתא לדרשא אחרינא א"כ השתא נמי לא מקשו מידי כיון דבקושיא ראשונה לא פסיקא להו משום הך סברא שכתבו בר"פ א' דיני ממונות שהבאתי בסמוך וכמ"ש מהרש"א א"כ השתא נמי לא מקשו מידי בקושיא שנייה דאיכא למימר דר' יוסי מפיק ליה לדרשא אחריתא ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דאידך קרא דע"פ שנים עדים או ג' דאיירי בממון לפירוש התוספות מש"ה לגופא איצטריך והיינו כפי' רב סעדיה גאון שהבאתי לעיל דשנים היינו בעדות ממש ושלשה היינו לענין קבלת עדות דהא בד"מ לכ"ע הוי קבלת עדות בשלשה ולא שייך השגת הרמב"ן שהבאתי לעיל בלשון משנתינו או שנאמר דהא דכתיב שנים או שלשה היינו כי הא דאמר ר' זביד בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר אם רצו נעשין עדים וסגי בשנים מהם כגון שראו ביום וזימנין דבעינן שלשה כגון שראו בלילה שאז נעשים דיינים כנ"ל בכוונת רש"י אליבא דר' יוסי ודו"ק:

בא"ד לכך פירש ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר כו' אבל בדיני ממונות כו' השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה. נראה דדוקא אליבא דר' יוסי כתבו התוס' כן ומה"ט לא משמע ליה האי היקישא לענין ד"מ כיון דבשנים נמי לא פסיקא מילתא דעדות השני בטל לגמרי לענין שבועה משא"כ לקושטא דמלתא דקי"ל כרבי לעולם דבשנים נמי בטל לגמרי עדות השני ותו לא מחייבינן שבועה על פיו וכדמשמע להדיא מלשון הרא"ש והער"ע בשם תשובת הרי"ף דדוקא היכא שלא ידע הא' בקורבתו של שני מחייבו שבועה וממילא משמע דהיכא שידע בקורבתו בטל לגמרי וליכא חיוב שבועה מיהו מסתימת לשון התוספות נראה יותר דאפילו אליבא דרבי נמי משמע להו הך סברא דעד א' לעולם מחייב שבועה ולא שייך בהך היקישא כלל דלענין חיוב שבועה בעדות כל דהו סגיא ולא כמשמעות הש"ע ולדינא צ"ע ודו"ק:

בד"ה אמר רבא והוא שהעידו כו' משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול וקשה דהא משמע בסמוך כו' אלא בראיית מעשה גמרה עדותן כו' דקאמר הרוג יציל לכך נראה דלא קאי כו' עס"ה. וכדברי התוס' משמע ג"כ בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי הביאו האי מימרא דרבא קודם שהביאו משנה זו דקרוב או פסול בפלוגתא דר' יוסי ורבי אליבא דר"ע ואפילו לפירוש ר"י דבסמוך דלמסקנא דרבא לא תליא בראיית מעשה לחוד אף לענין קרוב או פסול אלא בהגדה נגמר עדותן אפ"ה מודה דהאי מימרא דרבא דקאמר והוא שהעידו תוך כ"ד לא קאי אהך בבא דקרוב או פסול כמו שמבואר מלשונו בסמוך בד"ה שמואל אמר וכמו שהאריכו התוספות בזה בפ"ק דסנהדרין דף ט' בד"ה בזמן שהתרו בהן ע"ש מיהו הא דפשיטא להו להתוס' הך סברא דלענין קרוב או פסול בראיה לחוד תליא מילתא מהאי דמקשה בסמוך אלא מעתה הרוג יציל אכתי יש לתמוה טובא על סברת המקשה גופא מנ"ל הך מילתא דהא ודאי פשטא דקרא וכולה לישנא דמתניתין בהאי היקישא דשנים או שלשה ודאי לענין הגדה איירי כדכתיב ע"פ שנים עדים וענין הזמה דאיירי מתני' פשיטא דתליא בהגדה אלא דמ"מ מקשה הש"ס בסמוך שפיר ודייק לה מלישנא דרבי גופא דקאמר מה יעשו ב' אחים שראו באחד ואי ס"ד דבהגדה תליא מלתא מאי קאמר מה יעשו כמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה שמואל אמר ולא ניחא לי' להמקשה לפרש דמה יעשו כמו שמפרש ר"י שנראה לו דוחק כך נ"ל לפ' שיטת התוס' וכל סייעתם בזה שפסקו להדיא דבראיה לחוד תליא מילתא ואין לתמוה בכך בהא דנקרא עד בשביל ראיה לחוד דה"נ אשכחן בקרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד אלמא דאע"פ שלא הגיד קראו רחמנא עד כיון שראה או ידע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך ליישב שיטת החולקים וסוברים דבהגדה תליא מלתא וכדמשמע נמי לכאורה מלשון רש"י שהביאו התוספות כאן דהא דקאמר רבא והוא שהעידו תכ"ד אכולהו בבי דמתניתין קאי ודו"ק:

בגמ' פיסקא ר"ע אומר לא בא השלישי כו ומה שנים כו' א"ל ר"פ לאביי אלא מעתה הרוג יציל ופירש"י דלרבי יוסי פריך דאמר אף בלא התראה וכוונתו מבואר דמשמע דפשיטא לי' דלרבי דבעי התראה לא שייך הך קושי דהרוג יציל ולא ידענא מאי פשיטותא דהא לקושטא דמלתא אמר רבא לקמן ע"ב דמתרה שאמרו אפילו מפי עצמו ופירש"י שההרוג עצמו התרה בו ואדרבא פשטא דלישנא דגמרא משמע דלכ"ע פריך אהיקישא דר"ע גופא שעדיין לא הזכיר מפלוגתא דר' יוסי ורבי בהך פיסקא עד פיסקא שנייה ואפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דעיקר הקושיא דהרוג יציל היינו היכא שהתרה בו דהיא גופא מנ"ל להמקשה דלמא אה"נ דבכה"ג מציל ומאי דוחקיה נמי לאוקמי בשהרגו מאחוריו דמשמע דהיכא דלא הרגו מאחוריו אה"נ דמציל אלא דע"כ דהמקשה סובר בפשיטות דבראיה לחוד תליא מילתא אלא שכבר כתבתי שיש לתמוה בדבר כיון דלישנא דקרא ומכולהו בבי דמתניתין בהך היקישא משמע דלענין הגדה איירי ואי משום דקאמר רבי מה יעשו אכתי ארבי גופא תיקשי אמאי פסיקא ליה הך סברא דקשיא ליה מה יעשו דילמא בהגדה תליא מילתא ומכ"ש דקשה לפירוש ר"י דלמאי דמסיק רבא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר לקושטא דמילתא לא תליא בראיה לחוד אלא בהגדה ואמאי איצטריך רבא לאתויי האי קרא דיקום דבר מהאי קרא גופא דע"פ ב' או ג' עדים יומת המת הו"ל לאסוקי הכי דע"פ משמע דבהגדה תליא מלתא ועוד דא"כ דבראיה תליא מילתא עקרת כל חייבי מיתות בעריות ושברוצח וכיוצא בהן והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י ור"י וסייעתם דודאי סברת המקשה דממילתא דרבי דייק לה דבראיה תליא מילתא ולרבי אפשר דפשיטא ליה הך סברא מלישנא דהאי קרא גופא דיומת המת דכתיב ביה על פי שנים עדים או שלשה עדים ואי סלקא דעתך דבהגדה תליא מילתא ה"ל למיכתב עפ שלשה עדים כדכתיב באידך קרא דיקום דבר אע"כ דבראיה תליא מילתא דעדיין לא העיד השלישי כלל ואפ"ה מצטרף לבעל העדות אם נמצא קרוב או פסול וא"כ לפ"ז בהך מילתא גופא פליגי ר׳ יוסי ורבי לענין ראיה לחוד דע״י הגדה ר׳ יוסי נמי מודה דאפילו בדיני ממונות הדין כן והיינו מהך היקישא דכתיב ע״פ ב׳ או ע״פ ג׳ עדים יקום דבר והיינו אפי' בממון ורבי סובר דאפי׳ בממון בראיה לחוד סגי דלא משמע ליה לחלק כלל בין ד״מ לד״נ מהיקישא דמשפט א׳ יהיה לכם וכדפרישית נמצא לפי זה שפיר מקשה הש"ס שפיר אעיקר מילתא דר״ע דבדיני נפשות גופא היכי משכחת לה דבראיה לחוד סגיא לבטל העדות דא״כ הרוג והורג יצילו וא"כ עקרת כל דיני נפשות שבתורה ולא משמע ליה להמקשה לחלק בין העדים לבעל דבר בעצמו כיון שאין שום טעם לדבר שיצטרף העדות ע״י ראיה לחוד אלא מגזירת הכתוב דמהדרינן אזכותיה ואנן אשכחן בהאי קרא בכל חטא אשר יחטא ע״פ ב׳ עדים או ג׳ עדים יקום דבר דכתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ ומפרשינן בגמרא ובכמה דוכתי דועמדו שני האנשים היינו בעדים הכתוב מדבר ואשר להם הריב בבעלי דינים והשוה הכתוב בעלי דינים לעדים בהאי עניינא כל זה סברת המקשה להוכיח מזה דלא תליא בראיה אלא בהגדה דוקא דמר"י אליבא דר"ע שמעינן נמי לרבי אליבא דר"ע וע"ז משני הש"ס שפיר דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והיינו בעדים ולא בבעלי דינים לפירש"י ולפי' ר"י ממילא שמעינן נמי דלאו בראיה תליא מילתא אלא בהגדה כן נראה לי לפרש לפי שיטת הפוסקים והמפרשים לכל חד כדאית ליה. אלא דלולי דבריהם היה נ״ל לפרש בפשיטות דלעולם לכ"ע ראיה לחוד לאו מילתא היא כדמשמע פשטא דקרא ומתניתין דהא דמקשה הרוג יציל היינו כדפרישית דלמאי דקי״ל כרבא דאמר לקמן מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ומסתמא אורחא דמילתא הכי הוא שהנרצח והנרבע מתרין בו כשרואין שיש עדים בדבר א״כ יציל שהרי ההתראה ודאי בכלל עדות הוא דכל עדות בלא התראה לאו מילתא היא התראה וכיון שההתראה בכלל עדות הוא בדין הוא שתציל והא דמקשינן נמי ההורג והרובע יצילו שפיר נמי מצי איירי שבאו לב"ד והודו לדברי העדים וכיון דקי"ל שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי בדין הוא שיציל א"כ לפ"ז לא משכחת להו ברוצח ורובע שיהרגו אלא א"כ בשכפרו לכתחלה בב"ד דא"כ שוב אינן חוזרין ומגידין ואין נחשבין לעדים שיצילו וממעשים בכל יום מקשה דלא לישתמיט בשום דוכתא לאשמעינן שיצילו כה"ג. ועוד דא"כ לעולם יעשו כן והשתא א"ש נמי דאפשר דמשכחת לה נמי הך מלתא בהגדה ממש כגון שההרוג בא לב"ד בחייו כשאמדוהו למיתה וא"כ יציל ואע"ג דבח"מ סוף סי' ל"ג הביא הב"י וד"מ דהנרצח כשר להעיד על הרוצח אם אינו טריפה היינו לפי המסקנא דהכא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר מש"ה אינו מציל משא"כ מעיקרא דלא אסיק אדעתיה הך מילתא מקשה שפיר כך היה נראה לי לולי שהקדמונים והאחרונים לא פירשו כן ואולי מקום הניחו לי בזה ודוק היטב:

סליק פרק ראשון

רש"י ד"ה על אחת וכו' שמצינו מדה הטובה עי' לקמן דף כג ע"א ברש"י ד"ה על אחת כמה וכמה:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' אבל לענין נמצא כו' עי' סנהדרין לא ע"א תוד"ה שב"ש:

תד"ה נרבע יציל וכו' ויש ליישב דמנרבע לרצונו פריך כו' תמוה לי דהא פירכת הש"ס רק לר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פוסל והרי לר"י לשיטתי' דס"ל שם דהוזם לד"מ כשר לד"נ. ומבואר שם דלדידי' בודאי מומר אוכל נבילות בודאי כשר להעיד. א"כ לדידי' לכאורה גם נרבע כשר לד"נ. וצלע"ג: