מסכת מכות דף כ״ב עמוד ב׳

מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב מה המכות האלה בידך - כלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד׳ רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו׳ טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:

הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחרא - פי׳ מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומד ראשון הולכין אחר אומ׳ שני שהראשון אומ׳ בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ׳ פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין - פי׳ כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ׳ אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק׳ זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א׳ לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי׳ דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו׳ לעמו׳ במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ׳ של מלקו׳ אחת ולכך אין נדון אלא במלקו׳ א׳ בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:

א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותה - כלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב׳ אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו׳ מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ׳ יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי׳ שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ׳ אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ׳ ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי׳ עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש׳ בפ׳ אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי׳ רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש׳ פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו׳ לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל:

ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו׳ חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ׳ פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:

מתניתין - כיצד מלקין אותו וכו׳. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי׳ ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו׳ כאן בקוצר הפי׳ המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו׳ כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו׳ והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אוחז בבגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי׳ גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס׳ המלקה אותו עומד עליה ורצוע׳ של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו׳ עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו׳ שתיהם היו של חמור האח׳ נתונה בין כפל הרצוע׳ של עגל האח׳ והשנית בין כפל הרצוע׳ השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו׳ בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו׳ בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ׳ על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו׳ עולו׳ ויורדו׳ עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג׳ האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר׳ משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי׳ משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו׳ כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו׳ וברצוע׳ של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ׳ כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי׳ כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי׳ פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ׳ הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר׳ דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו׳ והלכתא כרבנן: