מסכת מכות דף כ״ב עמוד ב׳

ואמדו שאין יכול לקבל פטור דכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת סגי ליה בהכי אבל לא לקה אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם לא מיפטר דאין רשאין לגרוע האומד אלא לוקה אחר זמן והכי נמי אם אמדוהו לשמונה עשר ומשלקה חזרו ואמדו שיכול עדיין לקבל ארבעים פטור משום דלקה אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון:

גמ' כמה טפשאי שאר אינשי כמה שוטים הללו רוב בני אדם: ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו. אע"ג דלא לקה אלמא דלא שני בין לקה ללא לקה וה"נ בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון וקשה בין מרישא ובין מסיפא:

הא דאמדוהו ליומי' מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה ויש לומר דהם טעו באומד הלכך כי אמדו תחלה לארבעים וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל אם לקה מקצתן פוטרין אותו שהרי נתבזה ואם לא לקה הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו אין יכול וממתינין לו עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל השמונה עשרה פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון ב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום:

וברייתא בדאמדוהו למחר או ליומא אוחרא ליום אחר דההוא ודאי אומד גמור הוא שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות אלא נשתנה והכחיש הלכך כי אמדוהו לארבעים עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם אומד ראשון אומד גמור היה והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל פטור אע"פ שלא לקה שהרי נתבזה באותו אומד וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים אין לוקה אלא אומד ראשון דאומד גמור היה כך נראה לרבי. לישנא אחרינא מתני' דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות אמדוהו לקבל ליום או ליומים ודאי אין בו כח ואם חזרו בהם פטור מיד וכן קיבל ר' מח"ע ולא נהירא דמשום דאמדוהו ליומיה אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות ועוד דאם לקה אמרינן במתניתין ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר:

מתני' עבירה שיש בה שני לאוין כגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם:

ואם לאו דלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא:

גמ' אמדוהו לארבעים וחדא כל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע חשבינן משום חד לאו דכך הוא דינו למלקות ארבעים חסר אחת על לאו אחד ואם מוסיפין עליו אפילו שלש מכות דהוה להו ארבעים ותרתי חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות דהוו להו ארבעים וחדא לוקה שלשים ותשע משום לאו אחד ומתרפא וחוזר ולוקה דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה:

מתני' על העמוד עץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד:

הא דאמדוהו ליומי בו ביום שאמדוהו לקבל חזרו ואמדוהו שלא יוכל אז אמרה מתני' דלוקה דאי לא לקי אזלינן בתר אומד הראשון ונמתין לו עד שיבריא וילקה כמו שאמדוהו אבל אם אמדוהו אומד שני למחר שמא הכחיש אחר הראשון ואזלינן בתר האחרון ופטור שהרי אמדוהו שאין יכול ללקות כלל וכן מדינא סיפא אמדוהו מתחלה לקבל י"ח ובו ביום אמדוהו לקבל כולם אזלינן בתר השני ולוקה אם לא לקה כבר כל הי"ח וברייתא באמדוהו ביום אחרון אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא:

מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב מה המכות האלה בידך כלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד׳ רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו׳ טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:

הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחרא פי׳ מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומד ראשון הולכין אחר אומ׳ שני שהראשון אומ׳ בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ׳ פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין פי׳ כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ׳ אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק׳ זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א׳ לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי׳ דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו׳ לעמו׳ במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ׳ של מלקו׳ אחת ולכך אין נדון אלא במלקו׳ א׳ בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:

א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותה כלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב׳ אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו׳ מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ׳ יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי׳ שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ׳ אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ׳ ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי׳ עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש׳ בפ׳ אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי׳ רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש׳ פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו׳ לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל:

ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו׳ חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ׳ פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:

מתניתין כיצד מלקין אותו וכו׳. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי׳ ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו׳ כאן בקוצר הפי׳ המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו׳ כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו׳ והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אוחז בבגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי׳ גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס׳ המלקה אותו עומד עליה ורצוע׳ של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו׳ עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו׳ שתיהם היו של חמור האח׳ נתונה בין כפל הרצוע׳ של עגל האח׳ והשנית בין כפל הרצוע׳ השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו׳ בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו׳ בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ׳ על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו׳ עולו׳ ויורדו׳ עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג׳ האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר׳ משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי׳ משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו׳ כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו׳ וברצוע׳ של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ׳ כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי׳ כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי׳ פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ׳ הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר׳ דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו׳ והלכתא כרבנן:

אמדוהו שלא לקבל אלא שמונה עשר או שנים עשר או איזה סכום הראוי להשתלש ואחר שלקה אותו אומד אמדוהו בחזק וראוי לקבל יותר או לקבל את כל הארבעים פטור ואינו לוקה יתר על האומד:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין כגון שחרש בשור וחמור וחפה בחרישתו כלאים בכרם וכן כל שנתחייב שני מלקיות אם למעשה אחד אם לשתי עברות מיוחדות ואמדוהו אומד אחד לשתי המלקיות והוא שאמדוהו לסבול יותר על מלקות ראשונה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים או לארבעים וחמש וכיוצא בזה לוקה ופטור על שניהם שכל שאפשר לו לסבול מכות הראויות להשתלש יתר על מלקות אחת אומדין לו שתי מלקיות כאחת ואפי' בשליש המועט שבכלם והוא חשבון שלשה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים ואם לאו אלא שאמדוהו מראשונה לבד לוקה כפי מה שאמדו לו עד תשלומו והוא ל"ט ומתרפא וחוזר ולוקה על השניה וכן אתה דן בו אם נתחייב כמה מלקיות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שאדם חייב לעמוד מפני ספר תורה כך אדם חייב לעמוד מפני לומדיה כל שהוא בקרוב ארבע אמות סמוך להם וכבר התבארו שרשי ענינים אלו במסכת קדושין:

מי שאמדוהו במלקות שלו וקודם שהתחיל ללקות כלל הם חוזרים ואומדים שטעו באומד ראשון הן חסר הן יתר יש צדדים שהולכים אחר אומד ראשון ויש צדדין שחוזרין בהם כיצד אמדוהו שיכול ללקות ביומו מ' וחזרו ואמדו שאינו יכול לסבול אלא שמונה עשר או שאמדוהו תחלה שלא יוכל לסבול אלא שמונה עשר וחזרו למ' אין האומד הראשון כלום שנתבררה טעותם והולכין אחר האומד השני אבל אם לא אמדוהו תחלה ליומו אלא למחרתו או ליום שלישי הולכין להקל והוא שאם אמדוהו לסבול למחרתו או לשלישי שמנה עשרה ובשעת המלקות נכר שיכול לסבול את המ' אין מלקין אותו אלא שמנה עשרה ואם אמדוהו למ' ובשעת המלקות למחרתו או ליום שלישי נכר שאינו יכול לסבול אלא שמנה עשר אין מלקין אותו אלא שמנה עשר שכל שלא נתברר טעותם ביומו אומד גמור היה אלא שלפעמים הטבע מתחזק או מקבל חולשה בזמן ארוך יותר על מה שאין יד האומד שולטת ויש פוסקין דבר זה בדרך אחרת מצד פי' אחר שיש להם במה שאמרו בסוגיא זו הא דאמדוה ליומיה הא דאמדוה למחר וליומא אחרינא ואף גדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת ומה שכתבנו היא השטה המיושרת:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ושתי רצועות עולות ויורדות בה אמר הר"ם אלה השתי רצועות של עגל לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהם כמו שנאמר על דרך משל ידע שור קונהו ידה טפח ורחבה טפח ומגעת פי כריסו ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו אין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר והפילו והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו יהיה בבית היד של מלקות נקב שבו יהיו נתלין הרצועות וימשוך בו המלקות כשירצה ויקצור אותו לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שהגיעה עד טבורו כמו שנזכר ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו ויכה בידו אחת לפי שזה שלם יותר בהכאה ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכחו לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא וצריך שיכה שליש המכות על לבו והשליש בכתף אחת והשליש בכתף אחרת והרמז בזה דאמר רחמנא והכהו לפניו כדי רשעתו ולא לאחריו כדי רשעתו והקורא קורא אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה י"י ה' את מכותיך ואת מכות זרעך וחוזר לתחלת המקרא אם מת תחת ידו פטור הוסיף לו רצועה ומת האי זה גולה על ידו נתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים גדול הדיינין קורא אלו הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקין את הלוקה והסמוך לו במעלה ימנה לו המכות והשלישי יצוה המכה להכות ויאמר לו הכה כל זמן שיכה ואם היה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם היו מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שישלים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש ופי' נתקלקל שיוציא הרעי בשעת ההכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שנתבזה נסתלק ממנו ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד ר"ל עמוד שהיה נעוץ בקרקע וגבוה מן הקרקע כשיעור אמה וחצי או שתי אמות והלוקה עומד כפוף ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על הדף ותולה ידיו למטה וכופתין אותן בצדי העמוד וחזן הכנסת ר"ל השמש אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו ר"ל שאין לו לדקדק בכך והקריעה והפרימה שניהם ענין אחד הם וחכמי הצרפתים מפרשים שהקריעה במקום תפירה והפרימה במקום חתיכת הבגד עצמה ואחיזת בגדיו הוא שמתחיל להפשיטו עד כמה שיגביה בגדיו כלפי ראשו ככל מה שיוכל ולפחות עד שיגלה את לבו שאין ההכאה על הבגד שנאמר והכהו הוא ולא כסותו והאבן נתונה מאחריו של לוקה שהחזן עומד עליה ומשלחף עצמו משם לצד רוחב הלוקה ומכה דרך רוחב גבו של לוקה ורצועה של עור עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ר"ל שני כפלים שהם רצועה אחת המתפרנסת לארבעה רצועות ושתי רצועות פשוטות בלא שום כפל עולות ויורדות ברצועה זו הכפולה אחת בכל כפל וכפל ורצועות אחרונות יתבאר בגמרא שהיו של חמור כלומר יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר ובהם היה מכה והראשונות של עגל ולא לסבה זו אע"פ שכתוב בו גם כן ידע שור קונהו וכו' שהרי לא היה מכה בהן אלא לדרשת סמוכין דרך רמז שנאמר ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו כך התבאר בגמ' וזה שנאמר עולות ויורדות בה הוא שהיה בחבורן עם שאר הרצועות עניבות שלפעמים היה מתירן עד שהיו ארוכות ולפעמים קולטן עד שהיו קצרות לפי רחב גבו של לוקה:

ויש חולקין בזה לענין פי' שהרי בגמ' נתחדש לנו כן במה שאמרו אבקאתא אית לה כי בעי מקלט כי בעי מרפה ופי' בעולות ויורדות לומר שבהן היה מכה וכשמגביה ידיו ומשפילן כדי להכות הן עולות ויורדות עם ההכאה וי"מ עולות ויורדות על התפירה שכשתופרן ומחברן עם שאר הרצועות תוחב ראש הרצועות דרך מטה וחוזר ותוחבה בנקב אחר למעלה הימנה וכן תמיד ונראה כמעלה ומוריד:

גמ' מ"ט אי כתיב ארבעים במספר כו' למחר וליומא אוחרא כצ"ל:

בפירש"י בד"ה ורמינהו כו' אומד ראשון וקשיא בין מרישא כו' ובד"ה וברייתא כו' או ליומא אוחרא כו' כצ"ל:

כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי שְׁאָר אִינְשֵׁי, דְּקַיְמֵי קַמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא קַיְמֵי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה. קשא צריך לקרותם רשיעי ולא טִפְּשָׁאֵי כיון דמבטלים מצות עשה מן התורה! ונראה לי בס"ד דאיירי באותם שעושים הידור לתלמיד חכם ולא עושים קימה ולכן אמר 'דְּלָא קַיְמֵי קַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה'. ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחר דאמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' שלא אמר 'כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי אִינְשֵׁי' ומאי 'שְׁאָר' דזה ליכא למימר על כלהו אינשי דאותם אינשי שהם תלמידי חכמים אין צריכין לעשות קימה אלא סגי להו בהידור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה רמד, ח) ולזה אמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' כלומר אנחנו וכיוצא בנו אם נעשה הידור ולא קימה לית לן בה דסגי לן בהידור אך שאר אינשי דאינם תלמידי חכמים דעושין רק הידור ואין עושין קימה טפשאי נינהו.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב "מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ? וְאָמַר: אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (זכריה יג, ו). כתבו בשם הריטב"א דהקשה למה אמר מכות לשון רבים והלא מכה אחת היא בין כתפיו? ותירץ דעל הרבה מלקיות קאמר וכן כתב מהרש"א ז"ל ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד כי מפורש בהרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז) וזה לשונו: ומלקהו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מאחוריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה עיין שם. וכן כתב רבינו עובדיה ז"ל ושליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים לוקה אותה בין כתפיו עיין שם. ולפי סברת רבי יהודה לכך אומרים 'מַּכּוֹת הָאֵלֶּה' לשון רבים 'בֵּין יָדֶיךָ' כי אותה שלפניו היא בין ידיו ואותה שלאחריו היא כנגדה ממש וגם זו נקראת 'בין ידיו' מפני שהיא כנגד אותה שלפניו והם רואים הרושם שלהם ולכן שואלין אותו עליהם. והנה לרבי יהודה דמפרש לקרא במלקות נראה דהיינו טעמא דאמר 'בֵּית מְאַהֲבָי' משום דמספר המלקות הוא משולש שלש פעמים מספר אהבה [13×3=39] לרמוז שצריך לקבלו מאהבה ולכן קורא למקום שנלקה בו 'בֵּית מְאַהֲבָי' אבל לרבנן דמפרשי ליה בתינוקות של בית רבן קרי ליה 'בֵּית מְאַהֲבָי' על דרך מה שאמרו בערכין (ערכין טז:) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבה על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, ח).