Talmud Builders

    Berakhot 21a

    Back to index

    English translation — Berakhot 21a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara challenges: And prayer, which is also a matter in which the community is engaged, and we learned in the mishna: One who was standing in prayer and remembered that he is one who experienced a seminal emission and did not yet immerse himself should not interrupt his prayer, rather he should abridge it. The Gemara infers: The reason is because he already began to pray; however, if he did not yet begin, then he should not begin, even by means of contemplation.

    2The Gemara responds: Prayer is different in that it does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. The Gemara rejects this: And Grace after Meals does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, and yet we learned in the mishna: Over food, one recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. Rather, the differences must be explained otherwise: The recitation of Shema and Grace after Meals are both mitzvot by Torah law, while prayer is only by rabbinic law. Therefore, one who is impure need not pray.

    3Rav Yehuda said: From where is the mitzva by Torah law to recite Grace after Meals, derived? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10).

    4And from where is the mitzva by Torah law to recite the blessing over the Torah before it is read, derived? As it is stated: “When I proclaim the Lord’s name, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3), meaning that before one proclaims the Lord’s name by reading the Torah, he must give glory to God.

    5Rabbi Yoḥanan said: We derived that one must recite the blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference. And we derive the obligation to recite a blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference. The blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference: Food, which does not require a blessing beforehand by Torah law, requires a blessing afterward; Torah, which requires a blessing beforehand, is it not right that it requires a blessing afterward? And similarly: The blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference: Torah, which requires no blessing afterward by Torah law, requires a blessing beforehand; food, which requires a blessing afterward, is it not right that it requires a blessing beforehand?

    6The Gemara notes: The logic of this a fortiori inference can be refuted: What is true with regard to food, where one derives pleasure from eating, is not true with regard to matters which offer no bodily pleasure. Therefore, the blessing over the Torah cannot be derived from the blessing over food. And similarly: What is true with regard to Torah, that provides eternal life to those who engage in its study, is not true with regard to matters that do not provide eternal life. Therefore, the blessing before partaking of food cannot be derived from the blessing over the Torah. Furthermore, we learned in the mishna: Over food, one who is impure due to a seminal emission recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. The mishna does not derive the blessing recited before a meal from the blessing recited over Torah. Consequently, this is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s statement.

    7Rav Yehuda said: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite it does not recite it again. However, one who is uncertain whether he recited: True and Firm [ emet veyatziv ], the blessing that follows Shema in the morning, must recite emet veyatziv again. What is the reason for this? In his opinion, the obligation to recite Shema is only by rabbinic law. His ruling follows the principle that in cases of uncertainty involving rabbinic law, the ruling is lenient and he need not repeat it. However, since emet veyatziv is primarily a commemoration of the exodus from Egypt, it is a mitzva by Torah law, and, in cases of uncertainty involving Torah law, the ruling is stringent and he must repeat it.

    8Rav Yosef raises an objection: How can you say that the obligation to recite Shema is only by rabbinic law when it is explicitly written: “And you shall recite them to your children and speak of them when you sit in your home and when you walk by the way, when you lie down and when you rise” (Deuteronomy 6:7)? Abaye said to him: That verse was written with regard to matters of Torah. One need not interpret the verse in the conventional manner, as obligating the recitation of Shema , but rather as referring to the general obligation to study Torah.

    9From here, the Gemara attempts to resolve this issue by citing proof from the mishna. We learned in the mishna: One who experienced a seminal emission may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema , nor the blessings thereafter. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing thereafter, but not beforehand.

    10And if it would enter your mind that the obligation to recite emet veyatziv is by Torah law, let him recite the blessing after Shema . Since he does not recite the blessing, apparently, he is exempt.

    11The Gemara refutes this: What is the reason that he recites emet veyatziv ? If it is because it deals primarily with the exodus from Egypt, wasn’t it already mentioned in the recitation of Shema , in the portion of the ritual fringes?

    12The Gemara challenges: And let him say this, emet veyatziv , and he will not need to recite that, Shema . The Gemara responds: While one may commemorate the exodus from Egypt in either Shema or emet veyatziv , Shema is preferable as it contains two elements, both a commemoration of the exodus and an acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven.

    13And Rabbi Elazar said a different opinion: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite Shema, must recite Shema again. According to his opinion, there is a mitzva by Torah law to recite Shema . However, if one is uncertain whether he prayed or whether he did not pray, he does not pray again, as the obligation to pray is by rabbinic law. And Rabbi Yoḥanan said: He must pray again; if only a person would pray throughout the entire day.

    14And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who was standing in prayer and remembered that he already prayed must interrupt his prayer, even in the middle of a blessing. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say: When we were in the school of Rabba bar Avuh we raised a dilemma before him: Those students in the school of Rav who mistakenly recited a blessing from the weekday Amida on Shabbat, what is the ruling with regards to completing the weekday prayer? And Rabba bar Avuh said to us: The ruling is that one must complete that entire blessing. How then did Rav Yehuda say that one must interrupt his prayer even in the middle of a blessing?

    15The Gemara rejects this: How can you compare the two cases? There, on Shabbat, the individual is one who is obligated and should actually recite all eighteen blessings, and it is the Sages who did not impose upon him in deference to Shabbat and instituted an abridged formula. But here, didn’t he already pray? Therefore he can stop, even in the middle of a blessing.

    16And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who already prayed, and then enters a synagogue to find a congregation standing and praying, if he is able to introduce a new element, an expression or request, into his prayer, he may pray again, and if not, he may not pray again.

    17The Gemara notes: This concept is identical to Shmuel’s previous statement regarding one who already prayed that he need not pray again. Nevertheless, both statements are necessary. If he had taught us the first halakha , we would have said that applies only to a case involving an individual who prayed and an individual who began to repeat the prayer,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלא יקצרכל ברכה וברכה:

    דלית בה מלכות שמיםאין מלך העולם בברכות של י"ח:

    ה"ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו'לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב:

    כי שם ה' אקראכשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז.):

    שאינו טעון לפניוכלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו:

    טעון לאחריוכדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:

    תורה שטעונה לפניהכדאמרן:

    איכא למפרךבתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא:

    ק"ש דרבנןלקמן פריך לה:

    אמת ויציב דאורייתא היאשמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא דכתיב למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז):

    דאית בה תרתייציאת מצרים ומלכות שמים:

    חוזר וקורא ק"שקסבר ק"ש דאורייתא היא:

    ולואי שיתפלל אדם כל היוםבהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק והלכה כשמואל בודאי התפלל:

    מהו שיגמרואת הברכה אם נזכר באמצע הברכה באחת מן הברכות שטעה:

    יחיד ויחידכשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל היה ביחיד:

    ברכות 21 עמוד א

    1והרי תפלה, דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק, אלא יקצר. טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל לא יתחיל!

    2שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים, ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: ק"ש וברכת המזון דאורייתא, ותפלה דרבנן.

    3אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר: ״(דברים ח״, י) ״ואכלת ושבעת וברכת״.

    4מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר: ״(דברים לב״, ג) ״כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו״.

    5אמר ר' יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר. ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו, טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה, אינו דין שטעונה לאחריה. וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מק"ו ומה תורה שאין טעונה לאחריה, טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו, אינו דין שיהא טעון לפניו.

    6איכא למפרך: מה למזון שכן נהנה. ומה לתורה שכן חיי עולם. ועוד, תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. תיובתא.

    7אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ספק אמר ״אמת ויציב״, ספק לא אמר חוזר ואומר ״אמת ויציב״. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן. ״אמת ויציב״, דאורייתא.

    8מתיב רב יוסף: (דברים ו, ז) ״ובשכבך ובקומך״. אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב.

    9תנן: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.

    10ואי ס"ד ״אמת ויציב״ דאורייתא לברוך לאחריה!

    11מאי טעמא מברך, אי משום יציאת מצרים הא אדכר ליה בקריאת שמע.

    12ונימא הא ולא לבעי הא! קריאת שמע עדיפא, דאית בה תרתי.

    13ור' אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

    14ואמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה. איני?! והאמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה: הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה?!

    15הכי השתא! התם גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת, אבל הכא הא צלי ליה.

    16ואמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לביהכ"נ ומצא צבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל, ואם לאו אל יחזור ויתפלל.

    17וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא, ה"מ יחיד ויחיד׃

    Tosafot

    והרי תפלה דדבר שהצבור כו'וא"ת אמאי שבק בבא דק"ש דקאי בגווה דדבר שהצבור עסוקין בו וקתני אינו מברך לפניה כו'. וי"ל משום רבותא דתפלה פריך מיניה אע"ג דתפלה מעומד ונראה לכל שאין זה עומד כמותם אפילו הכי אמרינן אם לא התחיל לא יתחיל. וא"ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק"ש וברכת המזון יותר מתפלה וי"ל דלרבינא ניחא כיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק"ש ובברכת המזון שהם מדאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש מה לי תפלה:

    הא אי לא אתחיל לא יתחילוא"ת אימא דבדבור קאמר הא בהרהור שפיר דמי וי"ל דמשמע דלא יתחיל אפי' בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות:

    הכי גרסי' אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר רב יהודה אמר רב - ופי' הקונטרס ק"ש דאורייתא כיון שאינו אומר אמת ויציב כדפי' במתניתין ויש ספרים גורסים ק"ש דרבנן הוא. ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וכן הגירסא בפ"ה וקשה דבמתניתין פי' דק"ש דאורייתא לכולי עלמא כיון שלא אמר אמת ויציב דבהכי מיירי מתניתין וגם יש ספרים גורסים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו וכו' אלא היינו טעמא דק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וגם על גירסא זו קשה כדפירש':

    ספק לא אמר אמת ויציב חוזרותימה הא ע"כ צריך לומר שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור לו מק"ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש ואם כן הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים דהכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא כדאמר בסמוך גבי מתני'. ואומר ר"י דודאי מתני' גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק"ש ולא אמת ויציב כלל ואנו רוצים להתיר לו הלכך טוב הוא יותר שיאמר ק"ש דאיכא תרתי אבל הכא שהוא ספק אם אמר אמת ויציב ומספקא ליה אם אמר שניהם כדפרישית טוב הוא יותר שיאמר אמת ויציב מלומר ק"ש דכשיאמר אמת ויציב שמא יש לתלות שתקן הכל דאם קרא כבר אמת ויציב גם קרא ק"ש כבר דמסתמא התפלל כדרך תפלה ק"ש ואח"כ אמת ויציב ויצא ידי שתיהן וכי נמי תימא דלא אמר כבר שתיהן מ"מ שמא אמר ק"ש ולא אמר אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה כשיאמר אמת ויציב נמצא שהשלים הכל וכי תימא שמא לא קרא לא זה ולא זה כיון דספיקא הוא כולי האי לא אטרחוהו רבנן לחזור שניהם אבל אם יאמר ק"ש אין זו תקנה גמורה כל כך דשמא קרא ק"ש אחרת ולא יצא כלל במה שעושה עתה ואם ברור שלא אמר כבר ק"ש אם כן לא אמר נמי אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק"ש ואם כן כשיאמר מעתה ק"ש לא תקן כלל ולא יצא מדי ספקו עוד אמר הר"ר שמעון דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאמת ויציב אבל ברור הוא שקרא ק"ש ואפילו הכי הוי אמת ויציב דאורייתא שר"ל ספק לא אמר אמת ויציב עם פרשת ציצית שמסופק אי לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב ואם כן לא הזכיר כלל יציאת מצרים וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום יציאת מצרים והלכך הוי פרשת ציצית בכלל אמת ויציב:

    ההוא בדברי תורה כתיבוהא דאמרינן לעיל בפרק קמא (ברכות דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:

    ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היוםאומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו:

    License: CC-BY

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתאואיכא למידק האי ספק קרא קריאת שמע במאי קא מיירי, אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע, הא לא אפשר דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא, ואי במסופק אפילו באמת ויציב היינו ספק אמר אמת ויציב. ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא קריאת שמע והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב, אינו חוזר וקורא קריאת שמע. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא קריאת שמע חוזר ואומר אמת ויציב, דאמת ויציב דאורייתא. ואם תאמר עוד אמת ויציב דאורייתא אמאי, משום יציאת מצרים דאית ביה, והלא אף בקריאת שמע איכא פרשת ציצית דכתיבא ביה יציאת מצרים, וכיון שיודע שקרא קריאת שמע כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע קריאת שמע משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת בה מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (ברכות יג, ב). פירש הר' שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דקריאת שמע דאית בה מלכות שמים קריאת שמע, ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה. ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אלעזר דאמר בסמוך ספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא. ובריש פרק היה קורא (ברכות יג, ב), כולהו סבירא להו דפסוק ראשון דאורייתא.

    ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריהקשיא לי אמאי לא אקשי מקריאת שמע דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא, ואמאי שבק סירכיה דנקט לאקשויי אמאי דאמר קריאת שמע דרבנן. ויש לומר משום דהוה מצי לשנויי ליה דילמא דרבנן ואפ"ה מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל.

    הא דאמר רבי אלעזרספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פירש גאון ז"ל: אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף, ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זו לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו, והא דאמר רבי יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, חייב לפסוק קאמר דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר ולא פליג רבי יוחנן בהא. והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל אינו חייב לחזור ולהתפלל קאמר ואם רצה לחזור רשאי, ורבי יוחנן אמר חוזר, כלומר חייב לחזור דכיון דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי, עכשיו שנסתפק חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן אינו חייב לפסוק קאמר אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה. ונראין דברי גאון ז"ל דהא דרבי יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הרב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר שאם נזכר באמצע ברכה פוסק ואידך דרב יהודה דאמר במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אמרינן דצריכי אלמא בחד גוונא מיירי, ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה אם רצה פוסק קאמר, הכא נמי אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אם רצה שלא להתפלל קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל, ואמאי והלא כבר התפלל. וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל. ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן אינן מחוור בעיני, דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תמצא לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום עכשיו שנזכר באמצע תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה תפלה בנדבה. ובירושלמי (פ"ד, ה"ד) עביד לה בהדיא פלוגתא דרבי יוחנן בהא דנזכר באמצע תפלה ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו, ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן, אין צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לנדבה, כך נראה לי.

    אמר להן גומר כל אותה ברכהוקא פריש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוה משום כבוד שבת, ואי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה וכטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא הוא אי לאו דלא אטרחוה רבנן, אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל. והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר (ה"ו) בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ארבע אמות, רב אמר צריך לחדש בה דבר, רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר בירושלמי (שם) דגרסינן התם: נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה, ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת, דאלמא נהוגין היו במוספין דראש חודש להתפלל שמונה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום, וכיון שכן אף בתפלת המוספין איכא נמי טעמא דגברא בר חיובא הוא, והלכך אם התחיל גומר אותה ברכה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 21a

    Berakhot 21a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 389 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אלא יקצר כל ברכה וברכה:

    דלית בה מלכות שמים אין מלך העולם בברכות של י"ח:

    ה"ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב:

    כי שם ה' אקרא כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז.):

    שאינו טעון לפניו כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו:

    טעון לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:

    תורה שטעונה לפניה כדאמרן:

    איכא למפרך בתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 21a · Sefaria

    Tosafot

    והרי תפלה דדבר שהצבור כו' וא"ת אמאי שבק בבא דק"ש דקאי בגווה דדבר שהצבור עסוקין בו וקתני אינו מברך לפניה כו'. וי"ל משום רבותא דתפלה פריך מיניה אע"ג דתפלה מעומד ונראה לכל שאין זה עומד כמותם אפילו הכי אמרינן אם לא התחיל לא יתחיל. וא"ת כיון דלא ידע טעמא דבסמוך יקשה גם לרבינא מה לי ק"ש וברכת המזון יותר מתפלה וי"ל דלרבינא ניחא כיון דהרהור כדבור דמי יש להצריכו בק"ש ובברכת המזון שהם מדאורייתא יותר מתפלה דרבנן אבל לרב חסדא כיון דהרהור אינו כלום רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש מה לי תפלה:

    הא אי לא אתחיל לא יתחיל וא"ת אימא דבדבור קאמר הא בהרהור שפיר דמי וי"ל דמשמע דלא יתחיל אפי' בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות:

    הכי גרסי' אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר רב יהודה אמר רב - ופי' הקונטרס ק"ש דאורייתא כיון שאינו אומר אמת ויציב כדפי' במתניתין ויש ספרים גורסים ק"ש דרבנן הוא. ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וכן הגירסא בפ"ה וקשה דבמתניתין פי' דק"ש דאורייתא לכולי עלמא כיון שלא אמר אמת ויציב דבהכי מיירי מתניתין וגם יש ספרים גורסים שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו וכו' אלא היינו טעמא דק"ש אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן וגם על גירסא זו קשה כדפירש':

    ספק לא אמר אמת ויציב חוזר ותימה הא ע"כ צריך לומר שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור לו מק"ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש ואם כן הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים דהכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא כדאמר בסמוך גבי מתני'. ואומר ר"י דודאי מתני' גבי בעל קרי שידענו בו שלא אמר ק"ש ולא אמת ויציב כלל ואנו רוצים להתיר לו הלכך טוב הוא יותר שיאמר ק"ש דאיכא תרתי אבל הכא שהוא ספק אם אמר אמת ויציב ומספקא ליה אם אמר שניהם כדפרישית טוב הוא יותר שיאמר אמת ויציב מלומר ק"ש דכשיאמר אמת ויציב שמא יש לתלות שתקן הכל דאם קרא כבר אמת ויציב גם קרא ק"ש כבר דמסתמא התפלל כדרך תפלה ק"ש ואח"כ אמת ויציב ויצא ידי שתיהן וכי נמי תימא דלא אמר כבר שתיהן מ"מ שמא אמר ק"ש ולא אמר אמת ויציב שזה יכול להיות ועתה כשיאמר אמת ויציב נמצא שהשלים הכל וכי תימא שמא לא קרא לא זה ולא זה כיון דספיקא הוא כולי האי לא אטרחוהו רבנן לחזור שניהם אבל אם יאמר ק"ש אין זו תקנה גמורה כל כך דשמא קרא ק"ש אחרת ולא יצא כלל במה שעושה עתה ואם ברור שלא אמר כבר ק"ש אם כן לא אמר נמי אמת ויציב שאין רגילות לומר אמת ויציב בלא ק"ש ואם כן כשיאמר מעתה ק"ש לא תקן כלל ולא יצא מדי ספקו עוד אמר הר"ר שמעון דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאמת ויציב אבל ברור הוא שקרא ק"ש ואפילו הכי הוי אמת ויציב דאורייתא שר"ל ספק לא אמר אמת ויציב עם פרשת ציצית שמסופק אי לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב ואם כן לא הזכיר כלל יציאת מצרים וכולה מילתא דיציאת מצרים קרי ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום יציאת מצרים והלכך הוי פרשת ציצית בכלל אמת ויציב:

    ההוא בדברי תורה כתיב והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (ברכות דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:

    ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום אומר ר"י דהלכה כרבי יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו:

    Tosafot on Berakhot 21a · Sefaria · CC-BY

    Rashba

    מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא ואיכא למידק האי ספק קרא קריאת שמע במאי קא מיירי, אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע, הא לא אפשר דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא, ואי במסופק אפילו באמת ויציב היינו ספק אמר אמת ויציב. ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא קריאת שמע והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב, אינו חוזר וקורא קריאת שמע. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא קריאת שמע חוזר ואומר אמת ויציב, דאמת ויציב דאורייתא. ואם תאמר עוד אמת ויציב דאורייתא אמאי, משום יציאת מצרים דאית ביה, והלא אף בקריאת שמע איכא פרשת ציצית דכתיבא ביה יציאת מצרים, וכיון שיודע שקרא קריאת שמע כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע קריאת שמע משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת בה מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (ברכות יג, ב). פירש הר' שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דקריאת שמע דאית בה מלכות שמים קריאת שמע, ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה. ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אלעזר דאמר בסמוך ספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא. ובריש פרק היה קורא (ברכות יג, ב), כולהו סבירא להו דפסוק ראשון דאורייתא.

    ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריה קשיא לי אמאי לא אקשי מקריאת שמע דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא, ואמאי שבק סירכיה דנקט לאקשויי אמאי דאמר קריאת שמע דרבנן. ויש לומר משום דהוה מצי לשנויי ליה דילמא דרבנן ואפ"ה מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל.

    הא דאמר רבי אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פירש גאון ז"ל: אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף, ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זו לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו, והא דאמר רבי יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, חייב לפסוק קאמר דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר ולא פליג רבי יוחנן בהא. והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל אינו חייב לחזור ולהתפלל קאמר ואם רצה לחזור רשאי, ורבי יוחנן אמר חוזר, כלומר חייב לחזור דכיון דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי, עכשיו שנסתפק חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן אינו חייב לפסוק קאמר אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה. ונראין דברי גאון ז"ל דהא דרבי יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הרב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר שאם נזכר באמצע ברכה פוסק ואידך דרב יהודה דאמר במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אמרינן דצריכי אלמא בחד גוונא מיירי, ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה אם רצה פוסק קאמר, הכא נמי אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל אם רצה שלא להתפלל קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל, ואמאי והלא כבר התפלל. וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל. ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן אינן מחוור בעיני, דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תמצא לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום עכשיו שנזכר באמצע תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה תפלה בנדבה. ובירושלמי (פ"ד, ה"ד) עביד לה בהדיא פלוגתא דרבי יוחנן בהא דנזכר באמצע תפלה ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו, ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן, אין צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לנדבה, כך נראה לי.

    אמר להן גומר כל אותה ברכה וקא פריש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוה משום כבוד שבת, ואי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה וכטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא הוא אי לאו דלא אטרחוה רבנן, אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל. והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר (ה"ו) בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ארבע אמות, רב אמר צריך לחדש בה דבר, רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך את חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא, והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר בירושלמי (שם) דגרסינן התם: נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באיזה אמן אמרו חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה, ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת, דאלמא נהוגין היו במוספין דראש חודש להתפלל שמונה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום, וכיון שכן אף בתפלת המוספין איכא נמי טעמא דגברא בר חיובא הוא, והלכך אם התחיל גומר אותה ברכה.

    Rashba on Berakhot 21a · Sefaria

    Ritva

    והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו' וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה ת"ק מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם מש"ץ יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל די"ל דמשליח צבור שמע להו ויצא מה שאין כן בק"ש ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר, ק"ש טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:

    שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כק"ש ודוקא בק"ש הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:

    אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה אלא טעמא משום דק"ש וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אע"ג דלא הוי כדבור:

    ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמ' כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכ"ע צריך להוציא בשפתיו, ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי ס"ל, דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא ס"ל:

    מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא כלומר בברכה, הבו גודל לאלהינו, פירוש לענות אחריו אמן, והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:

    איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:

    מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דק"ש דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאע"ג דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:

    ההוא בדברי תורה כתיב פירוש שלא אמרה תורה מק"ש דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן, ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב ק"ש קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:

    2 more comments on this page.

    Ritva on Berakhot 21a · Sefaria

    Meiri

    דברים שאין אדם חייב אלא מדברי סופרים יש מי שאומר שאדם יוצא בהן בהרהור ואין צריך להוציא בשפתיו, ואין הדברים נראין שאין להרהור עקר לכלל העולם והוא שאמרו במלאכת דבור אסור הרהור מותר, ומה שאמרו אסור להרהר בבית המרחץ ובבית המרחץ ובבית הכסא שמא משום שנא' והיה מחניך קדוש, ואף בזו תלאוה בתלמוד המערב במחלוקת והוא שאמרו שם מהו להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא חזקיה אמר מותר ור' יוסה אמר אסור אמר ר' זעירא כל סבר קשי דהוה לי תמן סבריתיה אמר ר' אלעזר בר שמעון כל ההוא סבר קשי דטבול יום תמן סבריתיה, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא כבר פרשנוה בהוצאה בשפתים, ואף מה שאמר ר' מאיר אחר כונת הלב הן הן הדברים יש מפרשים אותה בהנעה בשפתים או שמא לר' מאיר שטה אחרת:

    חייב אדם לברך ברכת התורה קודם קריאה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו אבל לאחריה אין חייב לברך בה מן התורה אלא מדברי סופרים, והפך הדברים במזון שברכה לאחריה מן התורה ושלפניה מדברי סופרים:

    יש שואלים ק"ש תורה היא והיאך אמרו במשנתנו שאינו מברך לפניה אף בהרהור והרי ברכה לפניה מן התורה, מכל מקום הואיל ואין הדבר ניכר להיותם ברכות מיוחדות לק"ש שהרי ענינים בפני עצמן הם ולא ברכות מיוחדות כגון אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע או אשר בחר בנו וכו' מקפידים בהם להקל עליהם במקום טומאה:

    מי שנסתפק לו אם קרא את שמע אם לאו חוזר וקוראה הואיל וק"ש מן התורה וקוראה בברכותיה שכל שהוא מספק בדבר שמן התורה יש לו עליו לברך ואין בו חשש ברכה לבטלה הואיל והוא דבר שבודאי היה בו חיוב, אבל דבר שלא היה בו חיוב בודאי מעולם כגון ערלה כבושה אע"פ שחיוב מילה מן התורה אין בו ברכה לדעת קצת, ויש שמברכים אף בזו להטיף דם ברית כמו שיתבאר במקומו:

    ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר שהרי יש בו הזכרת יציאת מצרים מן התורה כדכתיב למען תזכור וכו' כל ימי חייף ומכל מקום אם אמר פרשת ציצית אינו חוזר באמת ויציב מספק שהרי יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים ואם מפני שהיא ברכת ק"ש ברכות אינו חוזר בספקן שהברכות מדברי סופרים הם ויש אומר אף בודאי שלא בירך הואיל וכבר נעשית המצוה, ואינו כן שברכות אלו ענין בפני עצמו הן כאשר ביארנו:

    נסתפק בשניהם ר"ל בפרשת ויאמר ובאמת ויציב יש מי שאומר שחוזר בשניהם ויש מי שאומר שאינו חוזר אלא לפרשת ויאמר, ושאר מצות שנסתפק אם עשאן אם לאו יש אומר שחוזר לעשותם בלא ברכה ויש אומר אך בברכה, יש מי שאומר מאחר שאמת ויציב מן התורה ותפלה מדרבנן ראוי להפסיק באמן בין גאל ישראל לתפלה שסוף ברכותיו הוא כשם שמפסיק בברכת המזון בין בונה ירושלים להטוב והמטיב שג' ברכות מן התורה והטוב והמטיב דרבנן, ומכל מקום אנו אין נוהגין כן, ויראה סעד למנהגנו שמאחר שאנו אומרים פרשת ציצית הרי חזרו שתיהן מדרבנן כמו שכתבנו או שמא תפלה דאורייתא כמו שביארנו, ומכל מקום יש לומר שאף כשיהיו בשתיהן שתיהן דאורייתא או שתיהן דרבנן אומר אמן שלא הוצרכנו בברכת המזון לבא בה מטעם שהג' מן התורה והרביעי אינה מן התורה אלא מפני שארבעתן מכלל ברכת המזון אבל בזו הרי גאל ישראל סוף לברכת ק"ש וק"ש ותפלה ענינים חלוקים הם ומשום הפסק לסמיכת גאולה אין כאן שאין אמן הפסק כמו שביארנו בקונדרס מיוחד בפני עצמו בענין אל מלך נאמן:

    מי שהתפלל אינו חוזר ומתפלל חובה אלא בתורת נדבה אבל ק"ש וברכותיה אינו קוראן בתורת נדבה אחר שקרא, ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל על דעת שאם לא התפלל תהא תפלה זו עולה לחובה ואם התפלל נדבה, תפלה זו שהוא מתפלל נדבה גדולי המחברים כתבו שצריך לחדש בה דבר בכל ברכה מן האמצעיות ואם חדש בברכה אחת דיו, וגדולי המגיהים כתבו עליהם שאף בלא חדוש הוא מתפלל נדבה ואנו מכריעים שבספק התפלל ודאי אין צריך לחדש בה כלום אבל בהתפלל ודאי צריך לחדש, הורו גדולי הפוסקים שאין דברים אלו אמורים אלא ביחיד אבל בצבור אין מתפללים נדבה ואין הצבור מביאים קרבן נדבה, ומגדולי תלמידיהם חולקים עליהם ממה שאמרו בספרי תקריבו את קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור ומכל מקום אנו משיבים עליה שלא נאמרה אלא ממותר הלשכה הא מכל מקום אין צבור מביאין נדבה מתחלה, אלא שהדברים נראים לי ממה שאמרו ברביעי של פסחים (דף נד:) שט' באב אינו כתענית צבור לענין תפלת נעילה והקשו והא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ותרצו התם חובה הכא רשות, כלומר בשאר תענית צבור חובה מתקנת חכמים ובט' באב רשות ומתורת נדבה וודאי על הצבור הוא אומר כן, ולדבריהם אפשר לפרשה ביחיד אלא שהדברים רחוקים, וכן יש מי שאומר מכאן לדעת גדולי הפוסקים על צבור שנסתפקו אם התפללו אם לאו שאין חוזרים ומתפללים, וכן הורו גדולי המחברים שאסור להתפלל בנדבה בשבתות ובימים טובים שהרי אין מקריבים בהם קרבן נדבה וכן הורו שתפלת מוסף אין מתפללים אותה נדבה הואיל וקרבן מוסף אינו בא בתורת נדבה, וגדולי המפרשים באים באיסור נדבת שבת ויו"ט מצד אחר והוא ששבת וי"ט אין בהם אלא ברכות של הודאה וכל שהודה וחוזר ומודה באותם הנדבות בעצמן ברכה לבטלה הן, וכן ברכות יוצר וברכות ערבית וברכת המצות וברכת הפירות והודמה להם מברכת הודאה. זה שאנו נוהגים להיות מי שכבר התפלל עובר לפני והרי אין צבור מתפללים נדבה יש לפרש שזה אינו תפלת נדבה אלא להוציא את שאינו בקי ואת שאינו יכול לכוין תפלתו או בראש השנה ויום הכפורים אף הבקי ומכל מקום בתפלת ערבית הואיל ועיקרה רשות יש חולקים לומר שאם התפלל בינו לבין עצמו אינו עובר עליה לפני התיבה ויש מדמין אותה לשאר התפלות הואיל ועכשיו קבועה חובה, ולדעת זה אף הם רוצים לומר שמתפלל אותה בקול רם שאם בלחש היאך הוא מוציא בה שום אדם ומתוך כך נראה בתפלת ערבית שאם התפלל יאמר ק"ש בברכותיה כמנהגו עד ועל כל מעשיו ושותק עד שיתפללו הצבור שמנה עשרה ואומר קדיש, וכן ראינו לקצת חזנים בקיאין שהיו עושים כן:

    היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע הברכה ואינו יכול לסיים אף על דעת נדבה הואיל והתחיל בה בתורת חובה, ויש מפרשים שפוסק מתורת חובה ומסיים בתורת נדבה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב היה עומד ומתפלל ונזכר שהתפלל רב אמר חותך ושמואל אמר אינו חותך שמעון בר בר בשם ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו, ומכל מקום אין הדברים נראין לי שאילו חלק ר' יהודה עם ר' יוחנן היה לו לומר ופליגא וכו', ובתלמוד המערב נראה לי שחזרו בהם והוא שאמר אחריו ר' זעירא בעי לי מילתיה דר' יוחנן אמירא ספק התפלל ספק לא התפלל ר' אבהו בשם ר' יוחנן אל יתפלל ר' חנינא לא אמרה כן אלא הלואי מתפללים כלומר לא אמר שלא יתפלל אלא שיתפלל ומכל מקום בספק התפלל אמרה ולא על נזכר שהתפלל, וגדולי המפרשים מתמיהין תפלה שהוא רחמים למה נאסור בה כלל בנדבה, ובמחילה מהם אין כאן תימה שכל ברכות של חיוב אחד, אחר שבירכן למה חוזר בהם ואם ירצה להרבות בתפלה ירבה בבקשות ובתחנונים אבל חזרת ברכות לבטלה למה וכן מוכיח ממה שאמרו בסמוך אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל משמע דעכובא קאמר ותפלת ערבית מיהא כתבו גדולי המחברים הואיל וכל עצמה אינה אלא נדבה פוסק:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Berakhot 21a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והרי תפלה כו' וקתני אינו מברך לפניה כו' וי"ל משום רבותא דתפלה כו' עכ"ל כצ"ל ומיהו לפי אותה גירסא דפריך בתר הכי והרי ברכת המזון לפניה דאית ביה מלכות שמים כו' תקשי אמאי [לא] נקט ק"ש דקאי בגווה וקתני בה אינו מברך לפניה כו' אע"ג דאית ביה מלכות שמים אלא שלא חשו לאותה גירסא כמו שדחה אותה רש"י גם התוס' וק"ל:

    בד"ה ה"ג אלא ק"ש כו' והרי ברכת המזון דלית ביה מלכות שמים כו' כצ"ל:

    בד"ה ספק לא כו' וא"כ הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש כו' עכ"ל ואין צריך לומר שאם ברור לו [שלא] קרא ק"ש ואינו מסופק אלא באמת ויציב דיקרא ק"ש מה"ט דאיתא ביה תרתי וק"ל:

    בא"ד אבל אם יאמר ק"ש כו' ולא יצא כלל כו' עכ"ל ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש אחרת וק"ל:

    בא"ד ואם ברור שלא אמר כבר ק"ש א"כ כו' עכ"ל הלשון מגומגם דאם הוא ברור לו שלא קרא ק"ש ודאי דיקרא ק"ש דאית ביה תרתי אבל רצה לומר שאם יתברר שכן הוא שלא קרא כבר ק"ש ודו"ק:

    בא"ד וא"כ כשיאמר מעתה ק"ש לא תיקן כלל ולא יצא מידי ספקו כו' עכ"ל ר"ל דלא תיקן כלום בק"ש דשמא קרא ק"ש כבר אע"ג דהשתא נמי דאמר אמת ויציב שמא הוא דלא תיקן כלום שכבר אמר ק"ש ואמת ויציב מ"מ משום תרי ספיקי דלא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב תיקן שפיר באמת ויציב אבל הכא בק"ש תרי ספיקי נינהו דלא תיקן כלום חדא דשמא קרא תרוייהו א"נ דקרא ק"ש ולא אמת ויציב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 21a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו וכו' וא"ת וליקשי ליה ממתניתין גופה דפטר ליה תנא קמא מברכות דרבנן והוא דבר שהצבור עסוקין בו והוא בטל. יש לומר דמשום הכי לא אקשי ליה מברכות דמן הדין בשומע אותם משליח ציבור יצא דשומע כאומר בהני ברכות וכיון דכן ליכא למימר יושב ובטל דיש לומר דמשליח צבור שמע להו ויצא. מה שאין כן בקריאת שמע ותפלה דאינו יוצא על ידי אחר. קריאת שמע טעמא מפני שהיא שינון ותפלה משום דרחמי הוא:

    שאני תפלה דלית בה מלכות שמים כקריאת שמע ודוקא בקריאת שמע הוא דקפדינן שלא יהא יושב ובטל כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים:

    אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן יש לומר דהשתא הדרינן מטעמא דאמרינן לעיל דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דודאי ברכת המזון אינו דבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב ואפילו הכי אמר ליה. אלא טעמא משום דקריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ועביד בהו מאי דאפשר ואומר אותם בהרהור אף על גב דלא הוי כדבור:

    ולענין הלכתא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבור דמי דסוגיא דגמרא כותיה אזלא וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן נמי משמע בריש פרק היה קורא דהרהור לאו כדבור דמי דעד כאן לא פליגי אלא אם צריך להשמיע לאזנו אבל לכולי עלמא צריך להוציא בשפתיו. ואיפשר נמי למימר דרבינא נמי הכי סבירא ליה דלא אמר אלא זאת אומרת משום דמתניתין קשיתיה וליה לא סבירא ליה:

    מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא כלומר בברכה הבו גודל לאלהינו פירוש לענות אחריו אמן. והאי ברכה על התורה היא מדכתיב לעיל מיניה יערוף כמטר לקחי:

    איכא למיפרך מה לתורה שכן חיי עולם פירוש ומפני כך שייך לברך לפניה. מה למזון שכן נהנה. ומהאי טעמא שייך לברך אחריה:

    מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא פירוש משום הזכרת יציאת מצרים דאית ביה דהוא מדאורייתא. ובודאי כיון דספק לו אם אמר יציאת מצרים ומשום הכי צריך לחזור ולומר אמת ויציב טפי הוה עדיף לומר ויאמר דאית ביה תרתי מצות ציצית ויציאת מצרים. אלא דהשתא לא נחית להכי אלא לומר דקריאת שמע דרבנן ויציאת מצרים דאורייתא. והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר רבותא אשמעינן דאף על גב דויאמר פרשתא דאורייתא ואמת ויציב מטבע דרבנן אם ספק לו אם הזכיר יציאת מצרים או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר אמת ויציב דיו בכך ואין צריך לומר ויאמר:

    ההוא בדברי תורה כתיב פירוש שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן. ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב קריאת שמע קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא:

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 21a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' ד"ה והרי תפלה דדבר וא"ת כו' עד סוף הדיבור ויש לתמוה טובא דאכתי לרבי אליעזר ולראב"א גופייהו דלא נחתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ קשיא לדידהו אף לפי האמת כל קושיות התוס' אם לא שנאמר דהתוספות גופייהו נחתו לאותן הסברות דרבי אלעזר וראב"א אית להו נמי הך סברא דשאני ק"ש דאית בה מלכות שמים וכדפרישית או שסברו כפי' ירושלמי א"כ לא שייכי קושיות התוס' כלל כי אם לבתר דמקשה הש"ס והרי תפלה ומשני נמי שאני ק"ש א"כ משמע דליתנהו להנך סברות א"כ מקשין התוספות ומתרצין שפיר ודו"ק:

    בד"ה הא אי לא אתחיל לא יתחיל וא"ת כו' עד סוף הדיבור ולכאורה דבריהם דחוקים ונראה לע"ד בעיקר כוונתם דמדקתני במתני' לענין ק"ש וברכותיה ובהמ"ז לפניו ולאחריו כל הדינים בבעל קרי כיצד יעשה לכתחילה משא"כ בסיפא דמתני' לענין תפלה לא קתני אלא לענין דיעבד היה עומד ומתפלל ומדלא מפליג בתפילה גופא בין לכתחילה ודיעבד אלמא ע"כ דלא שייך הרהור בתפלה א"כ מקשה שפיר והרי תפלה דמ"ש כך נ"ל לפי שיטת התוספות מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דאפשר דר"א וראב"א גופייהו מפרשים המתניתין כפי' ירושלמי והיינו דקאמר בדבר שהציבור עוסקין בו דאברכות ק"ש קאי ולפ"ז ע"כ בק"ש עצמו ס"ל לתנא דמתניתין דמוציא בשפתיו משום דמדאורייתא הוא ולפ"ז הא דמקשי והרי תפלה היינו לענין שיוציא בשפתיו ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דעיקר תפלה נמי דאורייתא הוא אלא שמנין ומספר התפילות וכל נוסח התפלה לא הוי אלא מדרבנן ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר והרי תפלה דכיון דבאין לו מים עסקינן כדאיתא בירושלמי להדיא א"כ בע"כ יבא לבטל מצות עשה דאורייתא והיינו דקשיא ליה למה לא יתחיל התפלה אלא דאפי' לשיטת החולקים על הרמב"ם וסברי דליתא לתפלה כלל מדאורייתא אפילו הכי מצינו למימר דסבר המקשה דכיון דאסמכינהו רבנן לתפלה לקמן בר"פ אין עומדין אקרא דחנה ודוד ודניאל הוי להו כדברי קבלה וקי"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמו ועוד בכמה דברים החמירו בתפילה יותר מבק"ש וכדאשכחן נמי לענין לא יפסיק גופא אם כן מקשה שפיר למה לא יתחיל בשפתיו כמו בק"ש כיון שהציבור עוסקין בו ונמצא דכל זה היינו לפי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מסקנא הדר ביה הש"ס מהך סברא דפי' ירושלמי ומש"ה קאמר אלא ק"ש כו' וכמו שכתבתי לעיל במשנתינו בכוונת התוס' ומהכא דייקי דמהרהר בלבו דמתני' אק"ש גופא קאי א"כ א"ש טובא ובישיבה הארכתי עוד לפרש דאף לפי המסקנא שפיר מצי סבר תלמודא דידן כפי' ירושלמי אלא שאין להאריך יותר והמשכיל יבין ודוק היטב:

    שם בגמרא והרי ברכת המזון לאחריו כו' כבר כתבתי לעיל בסמוך שיש לתמוה אמאי לא מקשה מעיקרא הך קושיא והרי ברכות המזון אעיקר מילתייהו דר"א וראב"א דהא לענין בהמ"ז לאחריו לא משני מידי ומלבד מה שכתבתי בזה באריכות נ"ל עוד ליישב דפשיטות מצינן למימר דמעיקרא הוי סבר דרב חסדא ור"א וראב"א דסבירא להו הרהור לאו כדיבור דמי היינו דוקא לענין ק"ש דכתיב ודברת בם משמע דבעינן דבור ממש וכיוצא בזה לענין דבעל קרי אסור בד"ת דהיינו דוקא לענין דבור דהא בד"ת נמי כתיב לדבר בם כדאיתא להדיא לעיל בר"פ היה קורא משא"כ בבהמ"ז לאחריו דלא אשכחן ביה לשון דיבור כלל שפיר מצי סברי דבהרהור לחוד יוצא י"ח ולפ"ז לא קשה מידי מבהמ"ז משא"כ השתא לבתר דדייק הש"ס ממתניתין דהיה עומד ומתפלל דדייק הש"ס הא אי לא אתחיל לא יתחיל והיינו שלא יתחיל ע"י הרהור כפי' התוס' ולפ"ז ע"כ דאפילו לענין תפלה דלא אשכחן ביה לשון דבור דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דהוי דאורייתא היינו משום דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ודרשינן בגמ' איזהו עבודה שבלב זו תפלה ואפ"ה קאמר הכא דלא יהרהר ע"כ היינו משום דהרהור לאו כלום הוא וע"כ עבודה שבלב היינו שיוציא בשפתיו בלחש וא"כ מקשה שפיר והרי בבהמ"ז דקתני במתני' דמהרהר כנ"ל נכון וברור ודוק היטב וע"פ סברא זו העליתי ליישב ג"כ כל אותן הגירסאות שהביאו רש"י ותוס' ואין להאריך יותר:

    בפרש"י בד"ה ק"ש ובהמ"ז דאורייתא כו' ואית דגרסי הכא בל' קושיא ק"ש דרבנן היא כו' למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד"ת כתיב עכ"ל. ולמאן דגרס הכי ודאי דגרסינן נמי אלא ק"ש אית בה מלכות שמים כמ"ש התוס'. מיהו לכאורה משמע מפרש"י דלמאן דלא גריס הכי אלא דק"ש דאורייתא תו לא גרסינן בתר הכי כל הך מימרא דאמר רב יהודא בסמוך ספק קרא ק"ש כו' מ"ט ק"ש דרבנן ולא גרסינן נמי הך תיובתא דרב יוסף מבשכבך ובקומך ולא תירוצא דאביי דמשני התם בד"ת כתיב ומלבד שנראה דוחק גדול לפרש כן דלא גרסינן כל הני שקלא וטריא דאיירי בה כל הנך אמוראי אלא דמלשון רש"י נמי לא משמע כן שכתב הכי מפרשינן לקמן ולא כתב הכי גרסינן לקמן. אמנם לע"ד נראה דודאי דגרסינן נמי לקמן כל האי שקלא וטריא דאמר רב יהודא א"ש וס"ל דק"ש דרבנן מיהו משמיה דנפשיה לגירסת הספרים שלפנינו או אמר ר"י אמר שמואל כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא דעיקר כוונת רש"י בחילופי הגרסאות כאן היינו בלשון המקשן והתרצן לחוד דמאן דגריס דק"ש דרבנן משמע דסתמא דתלמודא הכי ס"ל א"כ לפ"ז הוה קשיא טובא כמה סתמי דתלמודא דלעיל בפ"ק ובפ' הי"ק דמשמע מינייהו דק"ש מדאורייתא ולפ"ז צ"ל דהוי אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' כאן ובר"פ אלו נאמרין האריכו יותר והניחו שם בקושיא ע"ש ומשום דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כן מש"ה כתב דלמאן דגריס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בד"ת כתיב. ואפשר דכוונתו בזה היינו כמ"ש רבינו יונה ז"ל דמ"ד ק"ש דרבנן היינו משום דמשמע ליה דהא דאמר קרא בשכבך ובקומך לאו דצריך לקרות דוקא פרשה זו שחרית וערבית אלא אפילו אם קרא פרשה אחרת בשחרית ובערבית נמי סגי אלא שחכמים תקנו לקרות דוקא פרשיות הללו משום דאית בהם נמי מלכות שמים ולפ"ז שפיר מצינן למימר דכל הני דרשות ושקלא וטריא דפ"ק ודפ' היה קורא לאו אסמכתות נינהו אלא דרשות גמורות. ובכל ענין דצריך לקרות מן התורה או בפרשות ק"ש ממש או בפרשה אחרת ס"ל לב"ש דבערב יטה ויקרא ובבוקר יעמדו ולב"ה קורא כדרכו וה"ה בפלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי בפרק הי"ק לענין שמע השמע לאזנך ולענין לא דקדק באותיותיה כולהו מצו איירי בין בפרשת ק"ש ובין בפרשה אחרת שאדם קורא בשעת שכיבה וקימה כנ"ל בכוונת רש"י. ובלי ספק שלזה נתכוון רבינו יונה ז"ל בפירושו כדי ליישב כל קושיות התוספות בר"פ אלו נאמרין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    מיהו בלשון התוס' בד"ה הכי גרסינן כו' ולא גרסינן מידי בתר הכי עד אמר ר"י אמר רב לא משמע לפרש כדפרישית אלא דבלאו הכי לא נמצא בספרים שלנו כלל בכולהו שמעתין אמר ר"י אמר רב לכן צ"ע בכוונתם:

    שם בגמרא אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דמכאן פסק בשאילתות דרב אחאי דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה כו' אין צריך לחזור ולאומרן. וזה דלא כמ"ש התוס' בספ"ק בד"ה לא לאתויי נהמא דר"י היה אומר לחומרא בספק ברכות דצריך לברך פעם אחרת ע"ש ובחידושינו ונראה דוחק לחלק בין איבעיא דלא איפשיטא ובין כשהספק באדם גופא או לא. ולכאורה מסברא אדרבא איפכא מסתברא. ולפ"ז אפשר לומר דר"י בעל התוספות סובר דשמואל ורבי אליעזר דשמעתין בהא גופא קמיפלגי דלר"א נמי ק"ש דרבנן כגירסת רש"י ותוס' דאית דגרסי לעיל בסמוך ק"ש דרבנן דמשמע דמלתא דפשיטא היא מדמקשה סתמא דתלמודא הכי בפשיטות. אלא דאפ"ה ס"ל לר"א דחוזר וקורא ק"ש אי משום דבק"ש החמירו כיון דאית בה מלכות שמים כי היכי דמחמרינן נמי לענין בעל קרי מה"ט גופא לגירסת אית דגרסי. מיהו ר"י בעל התוספות סובר דה"ה בכל ברכות דרבנן יש להחמיר מספק מטעמא דפרישית לעיל במקומו דהא דקי"ל בעלמא ספק דרבנן לקולא היינו דוקא באיסור והיתר היכא דאיכא פסידא או טירחא יתירא משא"כ לענין ק"ש וברכות דרבנן שפיר יש להחמיר מספק כיון דלית בכה"ג ברכה לבטלה כשאומרה מספק כדפרישית התם. ולע"ד מלשון השאילתות גופא מוכח כן (מהד"ב מהמחבר ז"ל כל זה הוא לפי מה שהעתיק הרא"ש לשון השאלתות דבספק בירך א"צ לחזור וכו'. אמנם אחר העיון בשאילתות שלפנינו מצאתי שכתב ז"ל ושאר ברכות אי בירך לא שרי ליה למיהדר לברוכי אבל ברכת מזונא דאורייתא וכו' ע"ש ועדיין צ"ע) דאס"ד דבכה"ג אית בה חשש דספק ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא אי מדאורייתא אי מדרבנן כמו שאבאר אי"ה בפרק אין עומדין אם כן למה הוצרך השאילתות להביא ראיה ע"ז דהא פשיטא דשב וא"ת עדיף ומאי ראיה מייתי נמי מק"ש דהא בק"ש ודאי לא שייך האי חששא דמוציא ש"ש לבטלה דהא ק"ש פסוקי בעלמא נינהו ולא גרע מקורא בתורה. אע"כ דלאו משום מוציא ש"ש לבטלה מספקא להו לשאילתות דודאי לית בהו כיון שאומרן מספק וכמ"ש התוס' בשילהי מסכת ר"ה ע"ש אלא דעיקר ספיקא של השאילתות היינו אי שייך האי כללא דספיקא דרבנן לקולא לענין ברכות דרבנן או לא מהנך טעמי דפרישית והיינו דפשט ליה שפיר מק"ש מק"ו דאע"ג דאית בה מלכות שמים ופסוקי בעלמא נינהו ואפ"ה מאן דס"ל דק"ש דרבנן סובר דא"צ לחזור ולקרותה מספק והיינו ע"כ משום דספיקא דרבנן לקולא שייך בכה"ג א"כ כ"ש שיש לומר כן בברכות דרבנן כן נלע"ד ועיין בק"א ועיין עוד בסמוך:

    שם ספק אמר אמת ויציב כו' ועיין בתוס' באריכות עד שבסוף דבריהם כתבו בשם הר"ר שמעון דפרשת ציצית גופא הוי בכלל אמת ויציב וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו. אלא שיש לתמוה דא"כ אמאי נקט כלל אמת ויציב דבפשיטות הוה מצי למימר ספק אמר יציאת מצרים או לא. ועוד דלכאורה מימרא דלא צריכא היא דפשיטא כיון דיציאת מצרים דאורייתא צריך לחזור ולאומרה דהא ספק דאורייתא לחומרא. מיהו בהא מצינו למימר דהיא גופא קמ"ל דקס"ד דלא שייך ספק דאורייתא להחמיר אלא היכא דאיכא צד לאפרושי מאיסורא שלא יעבור בקום ועשה משא"כ הכא דשב ואל תעשה הוא אם לא יאמר יציאת מצרים אפשר דלא שייך בכה"ג ספק דאורייתא להחמיר כדפרישית לעיל בספ"ק בד"ה לא לאתויי נהמא מש"ה אשמעינן רבי אליעזר דצריך לחזור ולומר אמת ויציב אי משום דאפילו בכה"ג שייך ספק דאורייתא להחמיר או משום דבלא"ה צריך לסמוך גאולה לתפלה אלא דאכתי קושיא קמייתא במקומה דליתני ספק אמר יציאת מצרים או לא צריך לחזור ולאומרה דלכאורה בהזכרת יציאת מצרים גופא נמי מקיים סמיכת גאולה לתפלה:

    לכך נלע"ד לפרש בענין אחר להיפך דאדרבא הא גופא קמ"ל דלא סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד אלא שצריך לומר אמת ויציב גופא כתקנת חכמים ולסיים בה בא"י גאל ישראל ולא הוי חשש ברכה לבטלה וכמו שפסק רבינו יונה ז"ל להדיא אלא שהוא מביא ראיה דבכל מצות דאורייתא יש לברך מספק מסוגיא דפרק במה מדליקין ע"ש אף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא דמי דבשלמא התם דאיירי בברכת המצות שפיר קאמר שיש לברך מדרבנן דשייך לומר וציונו מקרא דלא תסור וכן בי"ט שני משום דלא ליזלזלו ביה משא"כ הכא דלא שייך הנך טעמי א"כ אין ראיה שיהא צריך לחזור ולומר בא"י גאל ישראל אי הוה שייך חשש ברכה לבטלה. אמנם למאי דפרישית בסמוך א"ש דלא שייך בכה"ג כלל חשש ברכה לבטלה כיון שאומרה מספק וכמ"ש בסמוך דאפילו השאילתות גופא נמי מודה דליכא איסורא אם יאמר ברכות דרבנן מספק אלא שאין צריך קאמר כיון דספיקא דרבנן לקולא ומש"ה שפיר מצינו לומר דבאמת ויציב כ"ע מודו שצריך לומר בא"י גאל ישראל דכיון שהתחיל יציאת מצרים גומרה כדינה ואית בה נמי סמיכת גאולה לתפלה טפי למצוה מן המובחר כן נ"ל ודוק היטב:

    11 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Berakhot 21a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אינו חוזר וקורא עי' ברבינו יונה לעיל פ"ב י"א ד"ה באמצע:

    שם מ"ט ק"ש דרבנן עי' בב"ק פז ע"א תוס' ד"ה וכן היה ר"י פוטרו מכל המצות האמורות בתורה ובסוטה לב ע"ב תוס' ד"ה ורבי ובמנחות מג ע"ב תוס' ד"ה ואיזו:

    רש"י ד"ה שאינו כו' כלומר שלא מצינו וכיוצא בזה בב"מ פח ע"ב ועיין קדושין טו ע"ב תוס' ד"ה א"ק:

    תוס' ד"ה ור"י כו' אבל ודאי התפלל עי' לקמן כט ע"א תוס' ד"ה מפני:

    Gilyon HaShas on Berakhot 21a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא, והרי תפלה דבר שהציבור עוסקים בו (ומ"מ בעל קרי אינו מהרהר בתפלה בלבו כמו דאת אמר אליבא דרב חסדא דהרהור לאו כד"ד, דמ"מ מהרהר בק"ש כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל). הקשו בתוס' אמאי לא הקשה מק"ש עצמו דקתני (בעל קרי מהרהר בלבו' ואינו מברך לפני' כו' ואיני רואה התחלה לקושייתם למ"ש תוס' בעצמם על מתני' ד"ה בעל קרי דמה דקתני אינו מברך, היינו אפילו בהרהור כדמשמע בגמרא, ביאור דבריהם הא דלא הוכיחו בפשיטות דאם איתא דמהרהר א"כ אין חילוק בין ק"ש לברכותי', היינו משום דהי' אפשר לומר דמתני' מיירי הכל בברכות לחוד וקאמר בעל קרי מהרהר הברכות בלבו ואינו מברך בפה לא לפני כו', ולא נזכר דין ק"ש במתני', וכדאיתא הכי בירושלמי, ולזה כתבו שאין הפירוש כן כדמשמע בגמרא, והיינו האי דמשנינן שאני תפלה דלית בה מלכות שמים, משמע דברכות נמי דלית בהו מלכות שמים דינם כמו תפלה, וע"כ הא דקתני מהרהר קאי אק"ש, וממילא מאי דקתני מברך היינו דאינו מהרהר.

    ולפ"ז ליתא לקושייתם, דלא הוי מצי להקשות ממתני' דהוי מצי למימר דמתני' מיירי רק בברכות ובאמת מהרהר, ומה דתני ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך בפה דבדאורייתא מברך בפה לצאת דהיכא דיצא ידענו לחלק בין דאוריי' לדרבנן כמ"ש בתוס', ומה דקתני ואינו מברך לפני' ולא קתני ולפניו מהרהר ואינו מברך היינו דבמזון לפניו אינו מברך כלל אפי' בהרהור כיון דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא למה מהרהר דבברכה זו לא שייך שלא יהא כל העולם עוסקים והוא יושב ובטל. ומה דלא קתני דאומר ק"ש בדבור היינו דממילא נשמע מדין בהמ"ז, ונקט בהמ"ז לאורויי דכל בהמ"ז אף ברכה רביעית שהוא דרבנן אעפ"כ מברך דעשו חז"ל דין ברכה זו כדין בהמ"ז עצמו שלא יזלזלו בה, [וכמ"ש כן להדיא הפר"ח בליקוטיו] וכל מתני' כפשטא, אלא שאחר שהקשו מתפלה ומתרץ כיון דלית בי' מ"ש מוכח דמהרהר דמתני' קאי אק"ש:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 21a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 21, Amud Aleph, about 389 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “והרי תפלה, דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן:…”

    2. Segment 229 words

      Opens “שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. והרי…”

    3. Segment 316 words

      Opens “אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחריה…”

      Named: רב יהודה.

    4. Segment 417 words

      Opens “מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר:…”

    5. Segment 565 words

      Opens “אמר ר' יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה…”

    6. Segment 621 words

      Opens “איכא למפרך: מה למזון שכן נהנה. ומה…”

    7. Segment 732 words

      Opens “אמר רב יהודה: ספק קרא קריאת שמע,…”

      Named: רב יהודה.

    8. Segment 815 words

      Opens “מתיב רב יוסף: (דברים ו, ז) ״ובשכבך…”

      Named: רב יוסף, אביי.

    9. Segment 918 words

      Opens “תנן: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך…”

    10. Segment 107 words

      Opens “ואי ס"ד ״אמת ויציב״ דאורייתא לברוך לאחריה!…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “מאי טעמא מברך, אי משום יציאת מצרים…”

    12. Segment 1211 words

      Opens “ונימא הא ולא לבעי הא! קריאת שמע…”

    13. Segment 1330 words

      Opens “ור' אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע…”

      Named: רבי יוחנן.

    14. Segment 1442 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד…”

      Named: רב יהודה, רב נחמן, רב דטעו, שמואל, רבה.

    15. Segment 1519 words

      Opens “הכי השתא! התם גברא בר חיובא הוא,…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    17. Segment 177 words

      Opens “וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא, ה"מ יחיד ויחיד…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Berakhot 21a · Segment 5 — “אמר ר' יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 21a · Segment 8 — “מתיב רב יוסף: (דברים ו, ז) ״ובשכבך ובקומך״. אמר…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 21a · Segment 14 — “…רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 21a · Segment 8 — “…ובקומך״. אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 21a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026