Talmud Builders

    Berakhot 2b

    Back to index

    English translation — Berakhot 2b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Perhaps the expression: “And the sun sets and it is purified” refers to the very beginning of sunset, the setting of the sun’s light. According to that explanation, what does the expression and it is purified mean? It means that the person will become purified. After immersing, he will wait until the beginning of sunset, and only then will he be able to eat of his teruma ( Tosafot ).

    2Rabba bar Rav Sheila said: If so, that: And it is purified, means that the priest goes and purifies himself, then let the verse say unambiguously: And he will become purified. Since the Torah does not employ that language, the conclusion is: What is the meaning of the expression: And it is purified? It means the day is pure, no residue of day remains, as people say colloquially: The sun has set and the day is purified.

    3In the West, Eretz Yisrael, they did not hear this explanation given by Rabba bar Rav Sheila. They raised the dilemma: Does the expression: And the sun sets, refer to the actual setting of the sun, and does: And it is purified, mean the day clears away? Or perhaps it refers to the setting of its light at sunset, in which case what is the meaning of: And it is purified? It refers to the purification of the person. In other words, in Eretz Yisrael, they attempted to clarify the halakha based on the biblical passage, but were unable to do so.

    4Ultimately they resolved this dilemma from a baraita . It was taught in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time when priests are permitted to eat of their teruma , a sign for which is the emergence of the stars. Therefore, derive from here that “and the sun sets” refers to the complete sunset, and the expression “and it is purified” means the day clears away, as the Sages in Babylonia concluded.

    5In our mishna, the Master said: The beginning of the time for the recitation of the evening Shema is: From the time when the priests enter to partake of their teruma . The Gemara raises a contradiction to this opinion from a baraita that states that the time for the recitation of the evening Shema is: From when a poor person enters to eat his bread with salt until he rises from his meal.

    6The Gemara begins its analysis by clarifying whether there is an actual contradiction here, or whether different expressions are being employed to describe the same time. The latter clause of the baraita , which established that the time for the recitation of the evening Shema ends when a poor person rises from his meal, certainly disagrees with our mishna. Since the poor person clearly does not continue eating until the end of the first watch, this baraita certainly contradicts our mishna. With regard to the first clause of the baraita , however, which establishes the beginning of the time for the recitation of the evening Shema , shall we say that it disagrees with our mishna?

    7The Gemara immediately rejects this idea: No, the time when the poor person eats and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time.

    8The Gemara raises a contradiction from the Tosefta : From when does one begin to recite Shema in the evening? From the time when people enter to eat their bread on Shabbat eve. This is the statement of Rabbi Meir. As they do in our mishna, the Rabbis say: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma , a sign for which is the emergence of the stars. And although there is no explicit proof that the emergence of the stars is when one may begin to recite the evening Shema , there is an allusion in the book of Nehemiah to the fact that the emergence of the stars is generally considered the beginning of the night. As it is stated with regard to the building of the walls of Jerusalem: “And we perform the work, and half of them grasp their spears from dawn until the emergence of the stars” (Nehemiah 4:15). And it says: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day” (Nehemiah 4:16). From here we ascertain that the day ends with the emergence of the stars.

    9Even before analyzing these sources, the Gemara seeks to clarify a confusing element in the Tosefta . In their biblical proof, the Rabbis do not suffice with one verse, but rather they say: And it says…and they cite an additional verse. What is added by this use of: And it says? It seems superfluous, as the entire proof appears in the first verse.

    10The Gemara answers that the first verse was not sufficient. As, if you say that night begins when the sun sets, but the workers stayed late and arrived early; i.e., due to the importance of their task they worked even into the night. In anticipation of this objection, the second verse was cited to teach: Come and hear, as it is stated: “That in the night they may be a guard to us, and may labor in the day,” the time between dawn and the emergence of the stars is explicitly referred to as “day,” proving that night begins with the emergence of the stars.

    11In analyzing the three opinions regarding the beginning of the period for the recitation of the evening Shema , the Gemara begins with the supposition: It might enter your mind to say that the time when the poor person typically eats his meal and the time when ordinary people eat their Shabbat evening meal are one and the same time, since in both cases those eating would seek to begin their meals as early as possible, as, for different reasons, they are unable to kindle additional lights to illuminate their meal. And, if you say that the time of the poor person’s meal and the time when the priest is purified and permitted to partake of his teruma are one and the same time, then the opinion of the Rabbis is identical to that of Rabbi Meir. What is their disagreement?

    12Rather, what we said previously must be rejected, and instead learn from this that there is a separate time for the poor person and a separate time for the priest. However, this conclusion is based on the assumption that the time of the poor person and the time of people are the same. That too can be rejected with the assertion that, no, the time of the poor person and the priest are one and the same time, and the time of the poor person and people are not the same. Accordingly, the opinion expressed by the tanna in our baraita is identical to that of the other tanna’im , and only Rabbi Meir disagrees with them.

    13And is the time of the poor person and the priest the same? The Gemara raises a contradiction to this approach from another baraita , in which other opinions regarding the time for the recitation of the evening Shema are cited: From when does one begin to recite the evening Shema ? From the time when the day becomes sanctified on the eve of Shabbat, this is the statement of Rabbi Eliezer, who established an earlier time for Shema . Rabbi Yehoshua, like our mishna, says: From the time when the priests are eligible to partake of their teruma . Rabbi Meir says: The time for the recitation of Shema begins before the priests were purified, from when the priests immerse themselves in order to partake of their teruma . Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: How is it possible that the time for the recitation of the evening Shema corresponds to the time of the priests’ immersion? Do the priests not immerse themselves during the day, so that with nightfall and the onset of a new day they will be purified? If so, how can that time be called night? Rabbi Ḥanina says that the time for the recitation of the evening Shema begins when the poor person enters to eat his bread with salt. But Rabbi Aḥai, and some say Rabbi Aḥa, says: From the time when most people enter to recline at their meal during the week.

    14The preceding was the text of the baraita . Returning to our question, if you say that the time of the poor person and the priest are one and the same time, then the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Yehoshua. However, the fact that they are cited together indicates that they are not, in fact, the same.

    15Rather, must one not conclude from this the time for the poor person is separate and the time for the priest is separate? Since no objection is raised, the Gemara concedes: Indeed, conclude from this.

    16Having established that the time of the poor person and that of the priest are different, the Gemara seeks to determine: which one is later? The Gemara suggests that it is reasonable to conclude that the time of the poor person is later. As if you say that the poor person is earlier, it would be impossible to establish a time earlier than that established by Rabbi Yehoshua, unless we hold that night begins with sunset, in which case the opinion of Rabbi Ḥanina is identical to that of Rabbi Eliezer. Rather, must one not conclude from this that the poor person is later? The Gemara notes: Indeed, conclude from this.

    17We learned that the Master said in a baraita that the time for the recitation of the evening Shema according to Rabbi Meir begins with the time of the immersion of the priests. Regarding this, Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir: Do the priests not immerse themselves during the day?

    18The Gemara notes: What Rabbi Yehuda said to Rabbi Meir seems correct, and how can Rabbi Meir respond? Rabbi Meir’s response is connected to the fundamental dispute over when night begins. After sunset, a period begins which is neither day nor night. The tanna’im disagree over the precise duration of this period known as twilight [ bein hashemashot ]. Rabbi Yehuda holds that twilight extends a full hour after sunset. Rabbi Neḥemya agrees in principle, though he disagrees over the specifics. Rabbi Yosei maintains that twilight is very brief, and occurs immediately before the emergence of the stars, which marks the beginning of the night. Regarding Rabbi Meir’s argument, Rabbi Yehuda asks that since the priests immerse themselves before twilight, they have a long wait until nightfall; clearly their immersion takes place while it is still day.

    19The Gemara answers that Rabbi Meir said to Rabbi Yehuda as follows : Do you maintain that I am speaking of your definition of twilight? I am speaking of Rabbi Yosei’s definition of twilight, as Rabbi Yosei said: Twilight is like the blink of an eye; night begins and day ends and the time between them is so brief, it is impossible to quantify. According to this opinion, the priests immerse themselves just before the emergence of the stars, when it is already considered night.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דילמא ביאת אורושיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל:

    אם כןדהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר:

    אדכילשון עבר נתפנה מן העולם השמש:

    מברייתאדקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים שמע מינה אין כפרתן מעכבתן:

    משהענישאין לו נר להדליק בסעודתו:

    סיפא ודאי פליגא אמתני'דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה:

    עני וכהןעני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה:

    חד שעורא הוא– צאת הכוכבים:

    בערבי שבתותממהרין לסעודה שהכל מוכן:

    שאין ראיה לדברשהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא:

    דמחשכיועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים:

    ומקדמיומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה' מילין (פסחים צג:):

    תא שמע והיה לנו הלילה משמרמדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום:

    קס"דרוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא:

    משעה שקדש היום בערבי שבתותהיינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק:

    משעה שהכהנים טובליםהיינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (שבת לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט:

    והלא כהנים מבעוד יום הם טובליםרבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר:

    נכנסין להסבאית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם):

    והי מינייהו מאוחר(לכולם) דעני או דכהן:

    ה"ג אי ס"ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר:

    בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי סבר ליה וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה:

    License: CC0

    ברכות ב עמוד ב

    1דילמא ביאת אורו הוא, ומאי ״וטהר״ טהר גברא?!

    2אמר רבה בר רב שילא: אם כן, לימא קרא: ״ויטהר״, מאי ״וטהר״ טהר יומא, כדאמרי אינשי: ״איערב שמשא ואדכי יומא״.

    3במערבא, הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו, ובעו לה מיבעיא: האי ״ובא השמש״ ביאת שמשו הוא, ומאי ״וטהר״ טהר יומא, או דילמא ביאת אורו הוא, ומאי ״וטהר״ טהר גברא.

    4והדר פשטו לה מברייתא. מדקתני בברייתא, סימן לדבר צאת הכוכבים. שמע מינה ביאת שמשו הוא, ומאי ״וטהר״ טהר יומא.

    5אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ורמינהו: מאימתי קורין את שמע בערבין משהעני נכנס לאכול פיתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו.

    6סיפא, ודאי פליגא אמתניתין. רישא, מי לימא פליגא אמתניתין?

    7לא, עני וכהן חד שיעורא הוא.

    8ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן. סימן לדבר: צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: ״ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים״, ואומר: ״והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה״.

    9מאי ״ואומר״?

    10וכי תימא מכי ערבא שמשא, ליליא הוא, ואינהו דמחשכי ומקדמי, תא שמע ״והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה״.

    11קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד שעורא הוא. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא, חכמים היינו רבי מאיר?

    12אלא, שמע מינה עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד. לא, עני וכהן חד שעורא הוא, ועני ובני אדם לאו חד שעורא הוא.

    13ועני וכהן חד שעורא הוא? ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר, משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו ר' יהודה: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים? ר' חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב.

    14ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא, ר' חנינא היינו ר' יהושע!

    15אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד, שמע מינה.

    16הי מנייהו מאוחר? מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר. אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר. שמע מינה.

    17אמר מר. אמר ליה רבי יהודה: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים!

    18שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר?

    19ורבי מאיר הכי קאמר ליה: מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא? אנא אבין השמשות דרבי יוסי קא אמינא, דאמר רבי יוסי בין השמשות כהרף עין, זה נכנס, וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.

    Tosafot

    דילמא ביאת אורו הואפי' רש"י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כ״א:י״א) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי"ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי"ל דה"פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים:

    אם כן לימא קרא ויטהראף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר:

    משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלחתימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (ברכות דף ד:) וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל:

    אע"פ שאין ראיה לדברראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש:

    ואי ס"ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזרולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה:

    אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובליםתימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן ברכות דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה:

    License: CC-BY

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    והחומרו' שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו' הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז') לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ"ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו' הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב') ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי' (ויקרא ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה') ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו') ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב') חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח"כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב') כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה') נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ' אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס' חגיגה (דף כ') דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו' ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע"ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות' מהמיתה ואע"פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב' מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס' שבת בפ' במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס' טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס' סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא ואע"פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס' דברכות בפ' ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' חולין בפ' השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' יו"ט בפ' יו"ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'.

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 2b

    Berakhot 2b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 403 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דילמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל:

    אם כן דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר:

    אדכי לשון עבר נתפנה מן העולם השמש:

    מברייתא דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים שמע מינה אין כפרתן מעכבתן:

    משהעני שאין לו נר להדליק בסעודתו:

    סיפא ודאי פליגא אמתני' דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה:

    עני וכהן עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה:

    חד שעורא הוא– צאת הכוכבים:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 2b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    דילמא ביאת אורו הוא פי' רש"י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כ״א:י״א) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי"ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי"ל דה"פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים:

    אם כן לימא קרא ויטהר אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר:

    משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (ברכות דף ד:) וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל:

    אע"פ שאין ראיה לדבר ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש:

    ואי ס"ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה:

    אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן ברכות דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה:

    Tosafot on Berakhot 2b · Sefaria · CC-BY

    Rav Nissim Gaon

    והחומרו' שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו' הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז') לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ"ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו' הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב') ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי' (ויקרא ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה') ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו') ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב') חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח"כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב') כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה') נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ' אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס' חגיגה (דף כ') דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו' ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע"ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות' מהמיתה ואע"פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב' מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס' שבת בפ' במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס' טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס' סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא ואע"פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס' דברכות בפ' ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' חולין בפ' השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' יו"ט בפ' יו"ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'.

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 2b · Sefaria

    Rashba

    משעה שהעני נכנס לאכול פתו איכא למידק, ועני מתי יקרא קריאת שמע, קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים קא יהיב שיעורא. ועוד דלמאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, הנהו אימת קראו. ואין לומר דיקראו לאחר אכילה, דהא תניא לקמן (ברכות ד, ב) לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל. ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא, ואפשר דאפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע, וכדמוכח בשבת (ט, ב). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם.

    ואף על פי שאין ראיה לדבר כלומר: שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא.

    רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר, משעה שבני אדם נכנסים להסב פירש רש"י ז"ל: אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון, דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לו מעיקרא דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא אית להו, וכיון שכן רבי אחאי היינו ר' חנינא, אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימות החול קאמר והם מתאחרים יותר.

    רבי חנינא היינו רבי אליעזר פירשו בתוספות: משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבנו האי גאון ז"ל [כתב], משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר דובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא. ורבי יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא [ב]שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו. ורבי אחא אמר משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו. ולכל הפירושין נראה לי דלאו דוקא נקט היינו רבי אליעזר, דהוא הדין דהוה מצי למימר היינו רבי מאיר שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תליא ליה בדברי רבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר. ומכל מקום לדברי רבנו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו רבי אליעזר אלא שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו. אבל מה שפירש רש"י ז"ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות, קשיא לי דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן. וי"ל לפי פירוש רש"י ז"ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידועה טפי וסימנא דמינכר ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני. אבל מ"מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס"ל מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני. וי"ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדים כולי האי, משום דמשכיר עצמו הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא.

    אנא בין השמשות דרבי יוסי קאמינא והקשה הראב"ד ז"ל א"כ כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה מאי איכא תו עד צאה"כ, וא"כ היינו רבי יהושע דכל ביהש"מ דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז"ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה, והכי קאמר אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קאמינא דההוא ודאי יממא הוא, אלא משעה שטובלין לרבי יוסי קאמינא דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין, ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי דהיינו כל ביהש"מ דרבי יהודה איכא בין רבי מאיר לרבי יהושע.

    Rashba on Berakhot 2b · Sefaria

    Ritva

    סיפא ודאי פליגי דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעור' דמתני' דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

    ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפי' אחר כלות היום. ת"ש והיה וכו', אלמ' ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה. וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. י"ל דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבק"ש אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה וה"ק אעפ"י שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן ק"ש ואפי' הכי זכר איכ' דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא: קס"ד בני אדם היינו עניים. כלומר דשיעור' דבני אדם בערבי שבתות כשיעור' דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

    משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. דהיינו יציאת הכוכבים. ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה. ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

    הי מינייהו מאוחר מסתבר' דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר. פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעור' אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי דליכ' למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנ' לקמן במילת' דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

    אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר"י לר' מאיר. דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה. אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינ' דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סביר' לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה וליכ' למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר"א:

    Ritva on Berakhot 2b · Sefaria

    Meiri

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, זמנים הרבה הוזכרו בגמ' בק"ש של ערבית, והם אלו, א'. משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, ב. משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, ג'. משעה שקדש היום בערבי שבתות, ד. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ה. משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתן, ו. משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב, ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושי ענינם עד שהרבו קושיות עליהם חבילות חבילות, מהם שפירשו משעה שעני נכנס וכו', שאין לו נר להדליק לסעודתו כלומר ואוכל מבעוד יום ואם כן יש לומר שזמן זה מוקדם לצאת הכוכבים ובסוף השמועה העלו שהוא מאוחר, וכן משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות פירשו שהסבת שבת קודמת להסבת חול ולצאת הכוכבים, ואף זה נמשך למה שפירשו בעני נכנס ונפסד בסתירתו, וכן משעה שקדש היום, יש מפרשים בו שקדש בודאי, ואם כן הרי הוא כצאת הכוכבים אלא שיש מפרשים משעה שקדש לר' יוסי והוא רגע קודם צאת הכוכבים, וכן משעה שבני אדם נכנסים להסב יש מפרשים בשבת, ואינו נראה כן שמאחר שהעלינו עני וכהן לאו חד שיעורא הוא יש לנו לומר גם כן בני אדם היינו עניין כלומר ששיעורם אחד אם כן הוו להו ר' אחא ור' חנינא בחדא שיטתא וכן פירשו הרבה מאותם הזמנים דברים שאי אפשר לישב בהם הסוגיא בשום פנים:

    ולדעתי אני מודיעך דרך כלל שכל ששה זמנים אלו שהוזכרו בק"ש של ערבית נזכרו בבריתא האחרונה חוץ מאחד, וכל הקודם בה הוא קודם לזמן הבא אחריו לדעתי, אלא ששנים מזמנים אלו שכתבנו הם זמן אחד ונמצא שהששה זמנים חוזרים לחמשה והוא הענין שלא הוזכרו בברייתא זו האחרונה אלא ה', וכן שיש בהם זמן אחד שלא הוזכר על הסדר והוא זמנו של ר' יהושע שהוזכר אחר זמנו של ר' אליעזר והיה ראוי להזכירו אחר זמנו של ר' מאיר ויראה לי הטעם מפני שר' יהושע הוא בר מחלוקתו של ר' אליעזר בכל מקום הוזכרו דבריו לאחריו:

    ונמצא כלל הדברים לדעתנו, שהזמן הראשון ר"ל הנזכר ראשון בענין זה הוא זמנו של ר' אליעזר והוא משקדש היום בערבי שבתות והוא אחר שקיעת החמה והוא תחלת בין השמשות של ר' יהודה:

    זמן שני הוא זמנו של ר' מאיר והוא משעה שהכהנים טובלים שמאחרים טבילתם במה שאפשר ר"ל שיבא הערב השמש הגמור אחריו וסיבת איחורם שמא יטמאו אחר כן ונמצא טובלים בחנם והוא סוף בין השמשות של ר' יוסי והוא סמוך לצאת הכוכבים:

    זמן שלישי הוא זמנו של ר' יהושע דאע"פ שהוזכר קודם זמנו של ר' מאיר כבר ביארנו הסבה, ומכל מקום זמנו הוא אחר זמן הנזכר לר' מאיר והוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והוא שעת צאת הכוכבים והוא תכף לבין השמשות של ר' יוסי:

    זמן רביעי הוא הנזכר לר' חנינא והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח והוא אחר צאת הכוכבים וכמו שאמר פשיטא דעני מאוחר ר"ל לצאת הכוכבים דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר כמו שנבאר בסמוך, וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים, ואין בה איחור שום הכנה שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכיר את מלחו ולביישו מתוך משנתו והוא הוא לדעתי שיעור הנזכר למעלה משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שכבר הכינו ואין צריכים הכנה כעני בחול, ומכל מקום בתי כנסיותיהם רחוקים מבתיהם ויש כאן שהות מצאת הכוכבים ואילך כשיעור הליכתם לביתם, והוא הוא שיעור שהיית העני שלא הזכיר בברייתא זו שיעור זה, ר"ל משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שהרי אחד הוא עם שיעור פת במלח של עני, ואף בתלמוד המערב נראה להדיא שהסבת שבת מאוחרת לצאת הכוכבים:

    זמן החמישי הוא הנזכר לר' אחא והוא משעה שבני אדם נכנסים להסב ופירושו לדעתי בחול שבצאת הכוכבים יוצאים ממלאכתם ובאים לבתיהם ומכינים הכנה מועטת ואין אכילתם בפת ומלח, ואחר כך שאלו הי מינייהו מאוחר, ר"ל אם של עני אם של כהן, והשיבו פשיטא דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ליציאת הכוכבים ר' חנינא היינו ר' אליעזר, ומכל מקום יש גורסים ר' חנינא היינו ר' מאיר והיא גירסא משובחת, שבודאי העני מעריב הוא למלאכתו, ואם שיעורו מוקדם לצאת הכוכבים על כל פנים הוא סמוך לו והיינו ר' מאיר, אלא שברוב הספרים גורסים היינו ר' אליעזר, ונראה לי שמתוך שדברי ר' יהושע סמוכים לדברי ר' אליעזר לא חשש לסדר הזמנים אלא לסדר החכמים, וכשאתה מקדימו לשיעורו של ר' יהושע, אתה מניחו לשיעורו של ר' אליעזר שקדם לו, ואילו הוזכר ר' מאיר קודם ר' יהושע כמו שהיה ראוי לפי סדר הזמנים היה אומר היינו ר' מאיר והדברים מחוורים:

    ואם נפשך לומר ושמא זמנו של ר' חנינא מאוחר מדר' אליעזר וקודם של ר' מאיר והוא באמצע אותו זמן שמשקיעת החמה שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה והוא זמנו של ר' אליעזר, לזמן הסמוך ליציאת הכוכבים שהוא תחלת בין השמשות של ר' יוסי או קודם לו מעט, וסוף בין השמשות דר' יהודה או אחריו מעט שהוא זמנו של ר' מאיר, אין זה כלום שאין באמצע זמן זה זמן הראוי לסמן עליו לא תחלת בין השמשות ולא סוף בין השמשות ואין אדם מניח זמן אלא ברגע שיש בה איזה צד ראוי לסמן עליו, אם תחלת בין השמשות אם סוף בין השמשות אם שקיעת חמה אם צאת הכוכבים, ואם תאמר שעדי שקיעת החמה הוא עומד למלאכתו ובא לו לביתו וכשמגיע הוא באמצע זמן זה, אף זו אינה שבודאי אינו בטל ממלאכתו עד צאת הכוכבים, ואם מפני שאין לו נר ובא להקדים לאכול כמו שפירשו גדולי הרבנים אם כן צריך הוא שיבדל ממלאכתו קודם שקיעת החמה שתכך כשיגיע לביתו תהא חמה נשקעת ולא קודם, שבודאי צריך הוא לאורה שתכף לשקיעת החמה, ואם כן היינו דר' אליעזר, אלא ודאי מאוחר הוא לצאת הכוכבים כשיעור שהוא בדל ממלאכתו כיציאת הכוכבים ובא לו לביתו כדרך שביארנו:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Berakhot 2b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דילמא ביאת כו' ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו' תפשוט ממתני' [דנגעים פי"ד] העריב שמשו כו' עכ"ל וה"מ נמי להקשות דתפשוט ממתני' דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו' דע"כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי וכ"ה הקושיא לפירש"י בדברי בעל המאור ויש ליישב דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא דעיקר מילתא לא איירי לענין תרומה אלא בק"ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא תפשוט ליה טפי ממתני' דהתם דעיקר מילתא לענין תרומה מתניי' וק"ל:

    בד"ה משעה שעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' כיון שבא זמן ק"ש כו' עכ"ל אבל אמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו' די"ל דה"ק משעה שהכהנים כו' דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו' משמע שאז דרכו לאכול כפרש"י משום שאין לו נר ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו' ודו"ק:

    בד"ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה כו' עכ"ל ר"ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע"י דקודם צאת הכוכבים דכל הני תנאי דפליגי אדר' יהושע היינו דס"ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא כפי דברי התוספות לקמן דאין סברא דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל זמנים יהיה ביה אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו"ק:

    פרש"י בד"ה נכנסין כו' מ"מ מאוחר כו' עכ"ל כצ"ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאוחר לכולם דעני או כהן כו' וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפירש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 2b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    סיפא ודאי פליגי דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

    ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום תא שמע והיה וכו' אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:

    קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

    משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - דהיינו יציאת הכוכבים:

    ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן -דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:

    ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב - פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

    הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

    אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר - דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:

    1 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 2b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה דילמא ביאת אורו הוא פירש"י כו' ותימא לפירושו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסתו שהיא ג"כ גירסת התוס' וגירסת הספרים שלפנינו ומש"ה לא ניחא לרש"י לפרש כפי' התוס' דביאת השמש היינו סוף שקיעה וביאת אורו הוא תחילת שקיעה דמצד הלשון משמע להיפוך תדע שהרי הגאונים שמפרשים כפי' התוס' גרסו באמת להיפך וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא וכן גירסת בעל המאור והרשב"א ז"ל א"כ לפי גירסת רש"י ותוספות הוכרח רש"י לפרש כפירושו. ועוד דלפירוש התוס' והגאונים לא שייך להקשות בפשיטות ממאי דבסוף שקיעה דילמא בתחילת שקיעה ומאי קושיא שהרי אף אם היה הדבר שקול אית לן למילף לחומרא כמבואר בכמה דוכתין. ועוד שאף אם היה הדבר מפורש בתורה דמתחילת שקיעה רשאי לאכול בתרומה אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות אהא דאמרינן בשמעתין דכהנים לא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים. דהא מצינן למימר דהאי הרחקה הוא דעבדי רבנן כדאשכחן בכמה דוכתי שעשו כמה מעלות בתרומה וכ"ש במעלה והרחקה כי האי. וכדאשכחן הרחקה בכמה דוכתי דלא למיטעי ביום המעונן. ומה דמקשי התוס' אפירש"י דהו"ל לאקשויי מפרק הערל לא ידענא מאי קשיא להו התם טפי מהכא. דהתם נמי לאו עיקר מקומה הוא אלא אגב גררא מייתי התם. וניחא ליה לאקשויי הכא שהוא תחילת הש"ס. ועוד נ"ל דהא דקאמר ממאי דהאי ובא השמש כו' לאו דבעיקר דינא מספקא לענין תרומה דבאמת מילתא פשיטא היא ממתני' דפ' י"ד דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אלא עיקר קושיית הש"ס אהך ילפותא דברייתא דיליף לה מובא השמש כו' דביאת שמשו מעכב כו' דאדרבה מהאי קרא לא משמע מידי. דפשטא משמע טפי דכפרתו מעכבתו ומאי וטהר טהר גברא וכבר אפשר דהאי קרא לא איירי בתרומה אלא לענין קדשים וכדדייקינן ביבמות פרק הערל. והך מתני' דהעריב שמשו אוכל בתרומה לאו אהך קרא דובא השמש כו' קסמיך אלא אאידך קרא דובמלאת ימי טהרה. וכה"ג גופא יש לפרש הך דאמרינן במערבא כו' ובעו לה מיבעיא כו' היינו נמי בהך ילפותא מספקא אי קרא דובא השמש איירי בתרומה או בקדשים וכדפרישית. ופשיט לה שפיר מברייתא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים ואס"ד דילפותא דתרומה מקרא דעד מלאת ימי טהרה א"כ צ"ה היכא רמיזא. אע"כ דילפותא דתרומה מובא השמש וטהר דהיינו צ"ה דמאי וטהר טהר יומא. ואף שמלשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה מברייתא כו' משמע קצת שלא נתכוין לזה מ"מ הנלע"ד כתבתי ליישב דברי הש"ס לפי גירסת רש"י ותוס' שלפנינו. ולשון רש"י אפשר לפרש ג"כ בזה בדוחק והמבין יבין ויתבאר עוד בסמוך. ומאי דקשיא להו דהו"ל למכתב וזרח השמש אפשר לומר דזריחת השמש דכתיבא בכל דוכתי היינו זריחת השמש על הארץ והוא שעה אחת אחר הנץ החמה כמבואר בש"ע א"ח סימן נ"ח סעיף א' ע"ש מש"ה כתב ובא השמש דהיינו ביאת אורו והוא משעלה עמוד השחר דמהאי שעתא ראוי להביא כפרתו כדתנן להדיא בספ"ב דמגילה וכולן משעלה ע"ה כשר. ומצינו למימר דאף דבכל דוכתי ובא השמש לשון שקיעה מ"מ איכא למימר דמשמע נמי ביאת אורו ושאני הני דמוכח קרא דלא משמע ליה למידרש וטהר אלא כפשטא דקרא דוטהר היינו טהר גברא כנ"ל:

    בא"ד ועוד בסמוך קמיבעיא ליה האי ובא השמש כו' תפשוט ממתני' העריב שמשו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל לאקשויי ממתני' דהכא דקתני דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסין כו' ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא מתני' איכא לאוקמי דאיירי בהנך כהנים דלאו בני כפרה נינהו כגון בעל קרי ומגע שרץ וטמא מת דהנך ודאי בהערב שמש לחוד אוכלין בתרומה ואע"ג דדייק הש"ס לעיל דמדלא קתני במתניתין עד צ"ה היינו משום דאגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא מ"מ איכא למימר דבמערבא לא אלים הך דיוקא למיפשט מיניה משום דבהך שיעור דכהנים כו' נמי שמעינן ליה שפיר לפי שהוא דבר ידוע משא"כ מברייתא פשיטא ליה שפיר דקתני סי' לדבר צה"כ ואפ"ה תני נמי משעה שהכהנים כו' ותרי שיעורי ל"ל אע"כ דאתי לאשמעי' דכפרה לא מעכבא בתרומה ומש"ה לא הקשו התוס' על פירש"י ממתני' דהכא אבל ממתני' דנגעים הקשו שפיר דהא קתני התם בהדיא העריב שמשו כו' וקתני עלה הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא דבמצורע גופא דבר כפרה הוא אפ"ה בהעריב שמשו לחוד אוכל בתרומה. וזה ברור לענ"ד ודו"ק:

    בגמ' לא עני וכהן חד שיעורא ואי תיקשי ליתני מצאת הכוכבים דאפשר דהאי שיעורא עדיף ליה טפי משום דשיעורא דצ"ה איכא למטעי ביום המעונן. ועוד שאין הכל בקיאין בין כוכבים גדולים לבינונים. ומש"ה נקט שיעורא דעני דהוא שיעור ידוע. והא דמקשה לעיל אהא דתני משעה שהכהנים כו' ליתני משעת צ"ה משום שהכהנים לעצמן אין להם שיעור ידוע אלא בצ"ה. ועוד י"ל דתני שיעורא משום סיפא דתני עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו:

    שם לא עני וכהן חד שיעורא ועני ובני אדם לאו חד שיעורא הא דלא מדקדק הכא הש"ס הי מינייהו מאוחר כדדייק בסמוך. נראה משום דהכא ע"כ דכהן מאוחר מבני אדם. דהא רבנן אמילתיה דר"מ קיימי ומייתי מקראי דוהיו לנו הלילה משמר כו'. ומשמע שבא לסתור בזה דברי ר"מ א"כ ממילא משמע דלר"מ מכי ערבא שמשא ליליא. והיינו שיעורא דבני אדם ואם כן ממילא שמעינן דשיעורא דכהנים מאוחר כנ"ל:

    שם מאימתי מתחילין כו' משעה שקידש כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל דמפרש טעמא דכל חד וחד מהנך תנאי ע"ש ותמצא נחת. אמנם במ"ש דטעמא דר"א דאמר משעה שקידש כו' היינו משום דס"ל ובא השמש היינו תחילת שקיעה ומאי וטהר טהר יומא. ולכאורה יש לתמוה טובא חדא דאכתי מאי ענין זמן ק"ש דתלי בזמן שכיבה לאכילת תרומה דילפינן מובא השמש. דאע"ג דבמתני' נמי יהיב שיעורא לזמן אכילת תרומה והיינו משעת צ"ה לאו דחד טעמא אית ליה לתרווייהו. אלא להא טעמא לחוד דק"ש בהאי שעתא הוה זמן שכיבה. ובתרומה טעמא לחוד דבהאי שעתא הוה ובא השמש וטהר גברא. ותנא סימנא בעלמא קיהיב משא"כ לדברי רבינו האי ז"ל שרצה לפרש טעמא דמילתא אליבא דר"א הדרא קושיא לדוכתיה מאי ענין זה לזה. מיהו לפי מה דפרישית לעיל במתני' מטעמא דנפשאי דשיעור זמן ק"ש דהוה משעת צ"ה היינו נמי מקרא דובא השמש דכתיב גבי תפלה א"כ לפ"ז נתיישב שפיר דברי הגאון ז"ל דהא בהא תליא אלא שאין זה במשמעות לשונו. לכך נראה יותר דסברת הגאון דזמן שכיבה תליא בזמן אכילה כמ"ש הראב"ן א"כ כיון דבהאי קרא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים משמע דזמן אכילה היא ומסברא נמי אית לן למימר כיון דטמאים אסורים לאכול עד האי שעתא איקרי שפיר זמן שכיבה דהיינו סמוך לשכיבה כמ"ש. ואין לתמוה על הגאון במ"ש דלר"א זמן אכילת תרומה בתחלת שקיעה אע"ג דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר הכי משום דר"א גופא מודה דמדרבנן אסור עד צ"ה וכדפרישית לעיל:

    וכל זה כתבתי לשיטת הגאון ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בדרך אחר משום שנ"ל דוחק גדול לומר דכל הני תנאי פליגי בזמן ק"ש דאורייתא. דלכאורה אין לספק בזמן שכיבה דאורייתא אלא בא' מג' פנים או שנאמר דכל חד וחד קודם שכיבה שלו. או דהכל תלוי בשכיבה לרוב בני אדם. או דמיד משיתחיל זמן שכיבה לשום אדם מתחיל זמן ק"ש כדקי"ל זריזין מקדימין למצות. א"כ ממילא תו א"א לפרש להעמיד מחלוקת דכל הני תנאי בשיעורי טובא שאין טעם לדבר שיחלוקו במציאות. לכך היה נ"ל לפרש דכל הני תנאי לאו בשיעורא דאורייתא פליגי דמדאורייתא בודאי ליכא אלא בא' מג' פנים שזכרנו מיהו לעולם פשטא דקרא דסמוך לשכיבה בעינן היינו אחר זמן אכילה דהוה ביממא כדאיתא ביומא אלא דכל הנך תנאי דפליגי בשיעורא דזמן ק"ש היינו בשיעורא דרבנן קמיפלגי א' שתקנו תפלת ערבית ועשו ג"כ סייג לדבריהם שלא יאכל קודם שיתפלל ותקנו ג"כ להסמיך ק"ש לתפלה שיהא קריאתו בציבור או משום ברוב עם הדרת מלך. ומשום טורח הציבור הוצרכו לקבוע זמן מיוחד לכולם שיהא קודם זמן אכילה לכל חד כדאית ליה מר באכילת כהנים ומר באכילת עניים. ואין בזה עקירת דבר מה"ת היינו כדפרישית במתני' דק"ש שעל המטה עיקר כדפרישית לעיל בלשון רש"י וגם התוס' מודים דיוצא בזה:

    בתוס' ד"ה משעה שהעני כו' תימא עני גופא מתי יתפלל כו' כדתני לקמן וקורא ק"ש ומתפלל כו' עכ"ל. אע"ג דלקמן משמע דהך ברייתא דלקמן סברה דתפלת ערבית חובה משמע דלמאי דקי"ל כהנך תנאי דס"ל תפלת ערבית רשות אפשר דלית להו הך סייג דאסור לאכול קודם זמן תפלה. אלא דא"א לומר כן דהא מבואר בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב דקאמר אביי להדיא דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. ומשמע להו להתוס' דלית לן לחלק בין עני לשאר בני אדם בהא דלא יאכל. ועיין מש"ל בסימן ד' אי איכא שום תנא דפליג אהך סייג או דנימא דכ"ע מודו בהא ע"ש וק"ל:

    ודע שמ"ש התוס' בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעיל שתופס בפשיטות דלכ"ע זמן ק"ש וזמן תפלה חדא מילתא היא. משא"כ לפי מ"ש לעיל שאין זה מוכרח א"כ אין מקום לקושיתם בכאן דמצינו למימר דאיירי שכבר התפלל בבהכ"נ עם הציבור קודם לכן כמו שמפורש בירושלמי שכן היה בימי התנאים. ומק"ש גופא נמי ליכא להקשות עני גופא מתי יקרא ק"ש דאפשר לענין ק"ש לחוד הך סייג כמו שאבאר לקמן במקומו. וכן מה שהקשו בסמוך בד"ה אמר ליה ר"י כו' דר"י אדר"י ג"כ לשיטת ר"ת ז"ל וק"ל:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Berakhot 2b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' טהר יומא עתוי"ט רפ"ב דזבחים ד"ה וטב"י:

    בהגהת מהרי"ב אחר תיבת ביה"ש אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר"י שיעור בה"ש ב' תלתי או ג' רביעי מיל וצ"ע:

    תוס' ד"ה משעה כו' מתי יתפלל כו'. וכי בעני עו"ג יהי' שעורא. בספר חדות יעקב בשם גליון תוס' בכ"י:

    Gilyon HaShas on Berakhot 2b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּכַפָּרָה לָא מְעַכְּבָא יש להקשות למה חזר ואמר והא קא משמע לן פעם שנית מאחר דאמר קא משמע לן בתחלה הוה ליה למימר וכפרה לא מעכבה? ונראה לי בס"ד על פי שיטת הצל"ח ז"ל הנזכר לעיל, שכתב כיון דאכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה במקדש, יכולים לאכול תרומה בזמן קריאת שמע, ומוכח לה מן דף ט' בפסחים, ולזה אמר קא משמע לן ב' הלכות, חדא קא משמע לן, כהנים אימתי אכלי משעת צאת הכוכבים, דאין מחוייבים להקדים קריאת שמע לאכילת תרומה, כיון דאכילת תרומה נמי היא מצוה גדולה, והב' קא משמע לן, דכפרה לא מעכבא, והלכה זו שייכה לשאר מילי נמי, ולכן חזר ואמר בה קא משמע לן פעם שנית.

    Ben Yehoyada on Berakhot 2b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 2, Amud Bet, about 403 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “דילמא ביאת אורו הוא, ומאי ״וטהר״ טהר…”

    2. Segment 220 words

      Opens “אמר רבה בר רב שילא: אם כן,…”

      Named: רב שילא, רב שמשא, רבה.

    3. Segment 331 words

      Opens “במערבא, הא דרבה בר רב שילא לא…”

      Named: רב שילא, רבא, רבה.

    4. Segment 419 words

      Opens “והדר פשטו לה מברייתא. מדקתני בברייתא, סימן…”

    5. Segment 524 words

      Opens “אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.…”

    6. Segment 69 words

      Opens “סיפא, ודאי פליגא אמתניתין. רישא, מי לימא…”

    7. Segment 76 words

      Opens “לא, עני וכהן חד שיעורא הוא.…”

    8. Segment 856 words

      Opens “ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית…”

      Named: רבי שבתות, רבי מאיר.

    9. Segment 92 words

      Opens “מאי ״ואומר״?…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “וכי תימא מכי ערבא שמשא, ליליא הוא,…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1120 words

      Opens “קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד…”

      Named: רבי מאיר.

    12. Segment 1222 words

      Opens “אלא, שמע מינה עני שעורא לחוד וכהן…”

    13. Segment 1367 words

      Opens “ועני וכהן חד שעורא הוא? ורמינהו: מאימתי…”

      Named: רבי שבתות, רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי מאיר.

    14. Segment 1412 words

      Opens “ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא,…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “הי מנייהו מאוחר? מסתברא דעני מאוחר דאי…”

    17. Segment 1712 words

      Opens “אמר מר. אמר ליה רבי יהודה: והלא…”

      Named: רבי יהודה.

    18. Segment 187 words

      Opens “שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר?…”

      Named: רבי יהודה, רבי מאיר.

    19. Segment 1935 words

      Opens “ורבי מאיר הכי קאמר ליה: מי סברת…”

      Named: רבי מאיר, רבי יוסי.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 2b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026