Talmud Builders

    Berakhot 50b

    Back to index

    English translation — Berakhot 50b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1We only said this halakha in a case where those members of the previous groups did not include them in the zimmun in their original place, but in a case where they included them in the zimmun in their original place, their obligation to participate in a zimmun has left them. The obligation incumbent upon these three individuals to form a zimmun stems from their obligation to form a zimmun with the members of their original groups. If their groups already included them in a zimmun , their obligation as individuals has lapsed and they can no longer form another zimmun .

    2In order to explain the general principle contained in this halakhic ruling, Rava said: From where do I derive to say this halakha ? As we learned in a mishna: A ritually impure bed, half of which was stolen or half of which was lost, or it was divided by brothers after they inherited it from their father, or was divided by partners, it is ritually pure. This is true with regard to any ritually impure utensil that was broken or divided; it is no longer a utensil and is therefore ritually pure. However, if they restored it and reattached the parts, it is susceptible to ritual impurity from here on.

    3Rava infers: From here on, yes, it is susceptible to ritual impurity, retroactively, no, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Apparently, once they divided it, the ritual impurity left it. Although it was restored, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Here, too, once they included them in the zimmun , their obligation left them and they do not reassume their previous obligation.

    4The mishna explained the circumstances in which two groups that were eating in one house may combine to form a zimmun . The Gemara adds: It was taught: If there is a common waiter among them, serving both groups, the waiter joins them into a single group, even if they cannot see each other.

    5In the mishna, we learned: One does not recite a blessing over wine until he adds water to it, that is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: One recites a blessing over it. Regarding this, the Sages taught in the Tosefta : Over wine, until he added water to it, one does not recite: Who creates fruit of the vine; rather, he recites: Who creates fruit of the tree, as it is merely fruit juice and not wine. Moreover, since it is not halakhically considered wine, one ritually washes his hands with it. Once he added water to it, however, it is considered wine, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one does not ritually wash his hands with it, that is the statement of Rabbi Eliezer. The Rabbis say: In either case, whether water has been added or not, it is considered wine for all intents and purposes, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one may not ritually wash his hands from it.

    6In accordance with whose opinion is that halakha which Shmuel said: A person may perform all his needs with bread? He may use it for purposes other than food, and he need not be concerned that he is treating the food contemptuously. In accordance with whose opinion among the tannaitic opinions cited above? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits one to wash his hands with undiluted wine.

    7Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina said: The Rabbis agree with Rabbi Eliezer with regard to a cup of blessing, e.g., the cup of wine over which Grace after Meals is recited, that one does not recite a blessing over it until he adds water to it. What is the reason? Rav Oshaya said: We require that a mitzva be performed in the best possible manner.

    8With regard the issue of wine itself, the Gemara asks: And according to the Rabbis, for what is undiluted wine, which is virtually undrinkable, fit? Rabbi Zeira said: It is good for koraiytei , a medicinal drink made of wine and oil.

    9The Gemara continues to discuss the topic of using food. The Sages taught: Four things were said with regard to bread: One may not place raw meat on bread so the blood will not drip onto the bread and render it inedible; and one may not pass a full cup of wine over bread lest the wine drip on it and ruin the bread; and one may not throw bread; and one may not prop up a dish with a piece of bread. The basis for these laws is the need to treat bread with respect.

    10The Gemara recounts: Ameimar, Mar Zutra and Rav Ashi ate bread together when they brought dates and pomegranates before them. Mar Zutra took fruit and threw a portion before Rav Ashi. Rav Ashi was astounded and said to him: Does the Master not hold with that which was taught in a baraita : One may not throw food? He responded: That was taught with regard to bread, not other foods. Rav Ashi challenged him again: Wasn’t it taught in a baraita : Just as one may not throw bread, so too one may not throw other foods? Mar Zutra said to him: Wasn’t the opposite taught in another baraita : Although one may not throw bread, he may throw other foods?

    11Rather, that is not difficult, as the two baraitot address two different cases. This baraita , in which it is taught that one may not throw other foods, refers to a food item that becomes disgusting when thrown, whereas that baraita , in which it is taught that one may throw other foods, refers to a food item that does not become disgusting when thrown.

    12Similarly, the Sages taught: One may draw wine through pipes before a bride and groom as a blessed omen, and one may throw roasted grain and nuts before them in the summer, but not in the rainy season, as in the summer they can be retrieved and eaten, which is not the case in the rainy season. But one may not throw cakes, neither in the summer nor in the rainy season.

    13Rav Yehuda said: If one forgot and put food items in his mouth without reciting a blessing, he moves them to one side of his mouth and recites the blessing.

    14The Gemara notes that there are three baraitot on this topic: It was taught in one baraita : He swallows them. It was taught in another baraita : He spits them out. Another baraita taught: He moves them to the side of his mouth.

    15The Gemara explains: That is not difficult, as each baraita addresses a different case. This baraita in which it was taught: He swallows them refers to liquids, as there is no alternative. This baraita in which it was taught: He spits them out, refers to a food item that does not become disgusting and if he removes it from his mouth he can subsequently eat it. This baraita in which it was taught: He moves them to the side of his mouth, refers to a food item that becomes disgusting, in which case it is sufficient to move it to the side.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנךחבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם:

    אבל אזמון עלייהודהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו:

    מטהטמאה שנגנבה חציה:

    אלמא כיון דפלגוהפקע שם מטה מינה ושם טומאה אע"ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע"י שזימנו הראשונים עליהם אע"ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם:

    אם יש שמש ביניהםשמשמש לשתיהם:

    שמש מצרפןאע"פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם:

    אין מברכין עליו ב"פ הגפןלפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב"פ העץ:

    ונוטלין ממנו לידיםדשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי:

    משנתן לתוכו מיםשם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. לשון אחר הכי גרסי' יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב"פ העץ ואין נוטלין הימנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין הימנו לידים דברי רבי אליעזר וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים:

    כר"אדאמר נוטלין הימנו לידים ולא חייש להפסד אוכלין:

    למאי חזילשתיה דמברכין עליו ברכת היין:

    לקורייטיפיישו"ן בלע"ז ובלשון חכמים אנומלית ואלונתית:

    אין מעבירים כוס מלא על הפתשלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה:

    פתקזרק:

    דסתנאאמינישטרישו"ן בלע"ז מנה של בשר מבושל:

    מידי דממאיסשמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים:

    דלא ממאיסרמון ואגוז וכל דבר קשה:

    ממשיכין יין בצנורותמשום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי:

    בימות החמהשאין טיט בדרכים:

    אבל לא גלוסקאותשהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן:

    בולעןבלא ברכה:

    פולטןומברך וחוזר ואוכלן:

    משקיןבולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטם שמפסידן:

    פולטן במידי דלא ממאיסבמה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו:

    ברכות 50 עמוד ב

    1ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו.

    2אמר רבא: מנא אמינא לה דתנן: מטה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין טהורה. החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא.

    3מכאן ולהבא אין, למפרע לא. אלמא, כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה. ה"נ כיון דאזמון עלייהו, פרח זימון מינייהו.

    4ב' חבורות וכו'. תנא: אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן.

    5אין מברכין על היין. ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו ב"פ הגפן״ אלא ״בורא פרי העץ״. ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים מברכין עליו ״בורא פרי הגפן״, ואין נוטלין ממנו לידים, דברי ר"א וחכ"א בין כך ובין כך, מברכין עליו ב"פ הגפן״ ואין נוטלין הימנו לידים.

    6כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת, כמאן? כר' אליעזר.

    7א"ר יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. מ"ט אמר רב אושעיא: בעינן מצוה מן המובחר.

    8ורבנן, למאי חזי? א"ר זירא חזי לקורייטי.

    Baraita

    9ת"ר ד' דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת. ואין מעבירין כוס מלא על הפת. ואין זורקין את הפת. ואין סומכין את הקערה בפת.

    10אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי, אייתי לקמייהו תמרי ורמוני. שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא. א"ל לא סבר לה מר להא דתניא אין זורקין את האוכלין? ההיא בפת תניא. והתניא: כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין! א"ל והתניא: אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין!

    11אלא לא קשיא, הא במידי דממאיס, הא במידי דלא ממאיס.

    Baraita

    12ת"ר ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים. אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

    13א"ר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א' ומברך.

    Baraita

    14תניא חדא: בולען, ותניא אידך: פולטן, ותניא אידך: מסלקן.

    15ל"ק הא דתניא בולען במשקין. והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס. והא דתניא מסלקן במידי דממאיס.

    Tosafot

    BUT [THOSE MEMBERS] DID NOT INCLUDE THEM IN THE ZIMMUN IN THEIR ORIGINAL PLACE. Rashi says that each one had been a member of a group of zimun. As they were leaving their respective groups, the other two members of each group asked them to remain for a moment and listen to the zimun. They complied. Since they have actually been part of a zimun, they no longer have the obligation of zimun and the three of them are not a zimun together. Tosfos offers another explanation. The explanation is that each one of the three that have formed a new group was eating together with a group and interrupted his meal so that the others who were reclined with him could say the zimun, and he remained there until they completed הזן, as is mentioned earlier (45b), and then the three came together to form a new group. When they each answered the zimun with their respective group the obligation to recite zimun flew away from upon them, this, flew away, means that they are exempt from zimun because they have already fulfilled their obligation, and they are now permitted to separate. And Rashi did not explain it so.

    [A BED] THAT WAS DIVIDED BY BROTHERS OR BY PARTNERS, IT IS RITUALLY PURE. The bed frame of the Mishna consists of two sideboards, a headboard, a footboard and four legs. The legs may be attached to the sideboards, or to the footboard and headboard. When the Mishna speaks of a bed that has been divided, it means that the various parts of the bed are no longer attached and therefore no longer qualify as a bed and in this condition it will not become tomay when exposed to a source of tumoh, and if it had already been tomay, and then dismantled the tumoh ceases to be since it is no longer a bed. This is bewildering, for the Gemara says in Sukoh (16a) that a bed becomes tomay even when it is in parts, it has been dismantled, for example, when you have a long sideboard and two legs that are together. It is clear that the whole bed need not be in one piece to become tomay. Why does the Mishna say that if the bed has been divided it is no longer tomay? And it appears to me that there it is speaking of when it can be reassembled as it originally was and it can be repaired. For the legs are intact and a layman can put it back together. Since it is easily reassembled, it maintains its status as a bed, even though the parts are not presently attached. However when the parts are not easily reassembled, it loses its status as a bed and is no longer tomay. And if you ask: why doesn’t the Gemara ask in order to prove its point from every vessel that breaks and is tohor? We see that since it has been split the tumoh flies away. And it appears to me, that there, every vessel that breaks, is different, because the vessel is no longer fit to come together as one and to become tomay even for the future. This is it is not similar to three people who are eligible to combine for zimun again.

    Selon qui va cet enseignement de Chmouel, etc.? Selon Rabbi Eliezeril semble à première vue que cela découle de ce que dit Rabbi Eliezer : qu’on peut prendre [le pain pour soutenir le plat, même s’il est utilisé comme support]. Et cela est étonnant, car nous disons dans le chapitre Bameh Tomnin (Chabbat 51b) : “Admettons que Chmouel ait parlé d’une chose qui ne se salit pas, mais d’une chose qui se salit, a-t-il dit cela?” Si c’est ainsi, comment peut-on établir l’opinion de Chmouel selon Rabbi Eliezer, alors que le vin est quelque chose qui devient répugnant lorsqu’il entre en contact avec les mains, et sur ce qui se salit, Chmouel admet que c’est interdit? De plus, c’est problématique, car ici il semble que la halakha ne suit pas l’opinion de Chmouel, puisqu’on l’associe à celle de Rabbi Eliezer, alors que dans le deuxième chapitre de Beitsa (21a), il est dit de façon anonyme dans la Guemara qu’on peut porter de la viande crue à l’aide d’un plateau pendant Yom Tov, comme l’a dit Chmouel — ce qui indique que la halakha suit son opinion. Et on peut répondre qu’ici, on ne vient que pour expliquer les paroles de Rabbi Eliezer, qui pense comme Chmouel, et va même plus loin que lui, en permettant même dans un cas où l’aliment devient répugnant. Et donc ce passage ne vise qu’à expliquer la position de Rabbi Eliezer, comme nous l’avons expliqué. Et dans les Halakhot Guedolot, il est écrit que la halakha est comme les Sages dans ce passage, et également comme Chmouel : car quand Chmouel parle, c’est uniquement pour une chose qui ne se salit pas, mais pour ce qui se salit, il n’autorise pas — et donc, pas comme l’a expliqué Rabbénou Tam, qui a tranché que la halakha ne suit pas Chmouel parce qu’il est associé à Rabbi Eliezer ; en vérité, la halakha suit Chmouel, comme nous l’avons expliqué. Ainsi, il est permis de soutenir un plat avec du pain dans un cas où celui-ci ne sera pas sali. Certains disent qu’il faut le manger ensuite, et certains ont l’usage de manger du porridge avec du pain, afin de consommer ensuite ce pain. Mais dans le traité Sofrim, cela est interdit, car il y est dit (chapitre 3) : “On ne mange pas un aliment avec un autre sauf s’ils sont consommés ensemble en une seule fois” — et peut-être que ce passage ne suit pas l’opinion de Chmouel.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפןפירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.

    כך הגירסא בספרים שלנות"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז"ל. ופירש הוא ז"ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א, ואי איתא אפי' כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז"ל דמיהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר (חולין קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וידיו לא שטף במים. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א). ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים. ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר"א משום דלר"א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ"ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר"א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים וכו', אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר"ה גאון ז"ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור. ומיהו במסכת סופרים (פ"ג, הי"ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.

    למאי חזי לקורייטילכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע"י אניגרון, אלא שבתוס' פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

    והתניא בלען במשקיןפירש ר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ"ו, ה"א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו', ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו', אבל הכא מעיקרא גברא חזי' והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 50b

    Berakhot 50b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 324 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך חבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם:

    אבל אזמון עלייהו דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו:

    מטה טמאה שנגנבה חציה:

    אלמא כיון דפלגוה פקע שם מטה מינה ושם טומאה אע"ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע"י שזימנו הראשונים עליהם אע"ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם:

    אם יש שמש ביניהם שמשמש לשתיהם:

    שמש מצרפן אע"פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם:

    אין מברכין עליו ב"פ הגפן לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב"פ העץ:

    ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 50b · Sefaria

    Tosafot

    BUT [THOSE MEMBERS] DID NOT INCLUDE THEM IN THE ZIMMUN IN THEIR ORIGINAL PLACE. Rashi says that each one had been a member of a group of zimun. As they were leaving their respective groups, the other two members of each group asked them to remain for a moment and listen to the zimun. They complied. Since they have actually been part of a zimun, they no longer have the obligation of zimun and the three of them are not a zimun together. Tosfos offers another explanation. The explanation is that each one of the three that have formed a new group was eating together with a group and interrupted his meal so that the others who were reclined with him could say the zimun, and he remained there until they completed הזן, as is mentioned earlier (45b), and then the three came together to form a new group. When they each answered the zimun with their respective group the obligation to recite zimun flew away from upon them, this, flew away, means that they are exempt from zimun because they have already fulfilled their obligation, and they are now permitted to separate. And Rashi did not explain it so.

    [A BED] THAT WAS DIVIDED BY BROTHERS OR BY PARTNERS, IT IS RITUALLY PURE. The bed frame of the Mishna consists of two sideboards, a headboard, a footboard and four legs. The legs may be attached to the sideboards, or to the footboard and headboard. When the Mishna speaks of a bed that has been divided, it means that the various parts of the bed are no longer attached and therefore no longer qualify as a bed and in this condition it will not become tomay when exposed to a source of tumoh, and if it had already been tomay, and then dismantled the tumoh ceases to be since it is no longer a bed. This is bewildering, for the Gemara says in Sukoh (16a) that a bed becomes tomay even when it is in parts, it has been dismantled, for example, when you have a long sideboard and two legs that are together. It is clear that the whole bed need not be in one piece to become tomay. Why does the Mishna say that if the bed has been divided it is no longer tomay? And it appears to me that there it is speaking of when it can be reassembled as it originally was and it can be repaired. For the legs are intact and a layman can put it back together. Since it is easily reassembled, it maintains its status as a bed, even though the parts are not presently attached. However when the parts are not easily reassembled, it loses its status as a bed and is no longer tomay. And if you ask: why doesn’t the Gemara ask in order to prove its point from every vessel that breaks and is tohor? We see that since it has been split the tumoh flies away. And it appears to me, that there, every vessel that breaks, is different, because the vessel is no longer fit to come together as one and to become tomay even for the future. This is it is not similar to three people who are eligible to combine for zimun again.

    Selon qui va cet enseignement de Chmouel, etc.? Selon Rabbi Eliezer il semble à première vue que cela découle de ce que dit Rabbi Eliezer : qu’on peut prendre [le pain pour soutenir le plat, même s’il est utilisé comme support]. Et cela est étonnant, car nous disons dans le chapitre Bameh Tomnin (Chabbat 51b) : “Admettons que Chmouel ait parlé d’une chose qui ne se salit pas, mais d’une chose qui se salit, a-t-il dit cela?” Si c’est ainsi, comment peut-on établir l’opinion de Chmouel selon Rabbi Eliezer, alors que le vin est quelque chose qui devient répugnant lorsqu’il entre en contact avec les mains, et sur ce qui se salit, Chmouel admet que c’est interdit? De plus, c’est problématique, car ici il semble que la halakha ne suit pas l’opinion de Chmouel, puisqu’on l’associe à celle de Rabbi Eliezer, alors que dans le deuxième chapitre de Beitsa (21a), il est dit de façon anonyme dans la Guemara qu’on peut porter de la viande crue à l’aide d’un plateau pendant Yom Tov, comme l’a dit Chmouel — ce qui indique que la halakha suit son opinion. Et on peut répondre qu’ici, on ne vient que pour expliquer les paroles de Rabbi Eliezer, qui pense comme Chmouel, et va même plus loin que lui, en permettant même dans un cas où l’aliment devient répugnant. Et donc ce passage ne vise qu’à expliquer la position de Rabbi Eliezer, comme nous l’avons expliqué. Et dans les Halakhot Guedolot, il est écrit que la halakha est comme les Sages dans ce passage, et également comme Chmouel : car quand Chmouel parle, c’est uniquement pour une chose qui ne se salit pas, mais pour ce qui se salit, il n’autorise pas — et donc, pas comme l’a expliqué Rabbénou Tam, qui a tranché que la halakha ne suit pas Chmouel parce qu’il est associé à Rabbi Eliezer ; en vérité, la halakha suit Chmouel, comme nous l’avons expliqué. Ainsi, il est permis de soutenir un plat avec du pain dans un cas où celui-ci ne sera pas sali. Certains disent qu’il faut le manger ensuite, et certains ont l’usage de manger du porridge avec du pain, afin de consommer ensuite ce pain. Mais dans le traité Sofrim, cela est interdit, car il y est dit (chapitre 3) : “On ne mange pas un aliment avec un autre sauf s’ils sont consommés ensemble en une seule fois” — et peut-être que ce passage ne suit pas l’opinion de Chmouel.

    Tosafot on Berakhot 50b · Sefaria

    Rashba

    תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן פירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.

    כך הגירסא בספרים שלנו ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז"ל. ופירש הוא ז"ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א, ואי איתא אפי' כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז"ל דמיהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר (חולין קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וידיו לא שטף במים. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א). ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים. ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר"א משום דלר"א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ"ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר"א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים וכו', אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר"ה גאון ז"ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור. ומיהו במסכת סופרים (פ"ג, הי"ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.

    למאי חזי לקורייטי לכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע"י אניגרון, אלא שבתוס' פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

    והתניא בלען במשקין פירש ר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ"ו, ה"א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו', ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו', אבל הכא מעיקרא גברא חזי' והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי.

    Rashba on Berakhot 50b · Sefaria

    Ritva

    מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין. גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים א"ר יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן, פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפ' כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול גהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן ואמרינן בגמ' דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד וה"ה שמצרפן כשעומדים בשני בתים. וה"ג התם ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

    ה"ג בכולהו נוסחי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים. ואין לפרש כמו שפירש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא. ובפ' כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו, ועוד אמרינן התם דאפי' אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במס' ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשחט מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואח"כ יברך עליו על מזונו. ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואע"ג דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכ' המזון והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא ולא נהירא דהא אמרינן בפ' שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא ובשבת פ' במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא ואיכא מ"ד דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפ' במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפי' במידי דמימאיס. ואנן קיי"ל כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין ס"ל והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר"א אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר"א איכא למישמעה מכל דכן אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין מיהו אנן קיי"ל כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו' ואע"ג דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמס' סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן] ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה (עיין ברא"ש פירושו) ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

    ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי אמר ר' זירא לקורייטי פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן והכי משמע בערבי פסחים. דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

    שכח והכניס אוכלין לתוך פיו במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דס"ל לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן ואלו בגמרין אמרינן בולען קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:

    Ritva on Berakhot 50b · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת שכל כלי שנטמא ונשבר טהור מעתה מטה שנטמאת ונגנבה חציה או אבדה חציה ו שחלקוה אחים או שותפים הרי היא טהורה כדין כלי הנשבר, החזירה על כנה מקבלת טומאה מכאן להבא אבל לא למפרע הרי זה כמי שעשה כלי משברי כלי שנטמא, יש מי שאומר שאם היתה עשויה חליות ואפשר להחזירה בלא שום שינוי חוזרת לטומאתה וכן יראה מסוגיא זו והוא דמיון מה שנאמר בכאן בלשון התלמוד דלא אזמין עליהו בדוכתיהו:

    המשנה הששית שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת על שלחנה כל זמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון אחד להיות אחד מברך לכלן או שמצטרפים לברך בשם אם הם י' בין כלם, ואם אין רואין אלו את אלו מזמנות כל אחת לעצמה, ופירשו בגמ' שאם היה שמש אחד לכלן אותו שמש מצרפן אע"פ שאין רואין זה את זה, ובתלמוד המערב פירשו שלא שהיו בבית אחד לבד אלא אף בב' בתים הואיל ורואין זה את זה ואין ספק שצריך שיהו שומעין זה את זה, ופירשו עוד שם שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנסו משעה ראשונה על מנת כן, ומגדולי המפרשים כתבו שאפילו בבית אחד צריך שיהא דעתם לכך, זהו פירוש המשנה ובתלמוד המערב אמרו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכלם אוכלים מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל ככר בפני עצמו אחד מברך על ידי כלם:

    המשנה השביעית אין מברכין על היין ב"פ הגפן עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכים והלכה כחכמים, גמ' אחר שפסקנו כחכמים יין בין חי בין מזוג מברכים עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים שהרי מ"מ ראוי לברכה הוא דהא חזי לקורייטי והם אכילת דברים חריפים שהיין חי בא אחריהם ומאחר שברכו בכך אף בשאינו רוצה אותם חל עליו שם ראוי וכמו שאמרו שתאן חי ידי יין יצא שמאחר שאף החי קרוי יין אין מזלזלין בו ואע"פ שבמקום אחר הותר לעשות בו זלוף אין זו דומה לזלוף שהזלוף דרך היין בכך ואין בו זלזול, ואם נטל בו ידיו יש אומר שיצא בדיעבד אף בסעודה המכשרת לאכילה לא נאמר אלא מפני זלזול אוכלים ואע"פ שלמים אנו צריכים הרי הוא מי פירות, ויש אומרים לא יצא בהם ידי נטילה במים ראשונים אף בדיעבד טעם הדבר מפני שמתוך חלקלקותו אין בהן נטילה יפה, וכן נראה דעת חכמי הצרפתים, וגדולי המפרשים כתבו שלעולם לא יצא ידי נטילה במים ראשונים אלא במים שנטילת ידים לחולין כטהרת מקוה לתרומה ואין מקוה אלא במים ומ"מ כל שאינה אלא לנקיות ידין כגון מים אחרונים ודומיהם יצא לדברי הכל ביין דבש ושמן כמו שיתבאר בסוף המסכתא ועל כיוצא באלו הוזכרה כאן נטילת ידים ויש מכשירים בה לתפלה:

    כוס של ברכת המזון הכל מודים שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים שיהא ראוי לשתיה בהרוחה, הואיל וחשבו חכמים לזלזול אוכלים אין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכיו בפת אחר שכן אין מניחים בשר חי על הפת ואין מעבירים כוס מלא ואין סומכים את הקערה בפת שמא יפול מן התבשיל עליו וימאיסהו, ויש מתירים בו כל שבדעתו לאכלו אחר שימסר תבשיל הקערה מעט הא כל דבר שאין בו חשש מיאוס משתמשים בו כמו שכתבנו בשני של י"ט [כ"א ע"ב] בשמועת סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הלכתא היא, ובשבת פרק הטמנה [נ' ע"ב] אמרו לימא פליגא אדשמואל והעלו בה דלא פליגא, אלא ששם נראה שלא אמרה שמואל אלא במידי דלא ממאיס וכאן נראה שאמרה אף במידי דממאס כר' אליעזר, אלא שאף זה יש לפרש שלא כר' אלעזר דיקא לגמרי אלא מתוך שמדרבנן ליכא למוכח מידי דילמא משום בזוי לברכה אתינן עלה אמר כר' אליעזר מ"ו דוקא במידי דלא ממאיס, ויש מפרשים שהקערה שלפניו כשהוא על השלחן ורוצה לאכול אם נוטה לצד אחד סומכה בפת ואין כאן מיאוס ולא נאסר אלא שהיה דרכם להריק כל התבשיל בקערה גדולה קודם אכילה ואחר כך מביאים אותה על השלחן וכן עיקר, ואלו שנוהגים לאכול דייסא בפת יש מצריכים לאכלו אחר שאכל הדייסא ואם אין כונתו לאכול אסור, ובמסכת סופרים אמר אין נוהגין בזיון באוכלים ואין זורקים אוכלים ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגולי דבלה, ואין סומכים באוכלים ואין מכסין בהן ואין אוכלים אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה ומ"מ אין זורקין את הפת, וזריקה אף כל אוכלים נאסרו בה ומ"מ דוקא במה שהוא נמאס בזריקתו כגון פירות הלחים אבל פירות שאינם נמאסים בזריקתם כגון אגוזים ורמונים מותר לזרקן:

    ומותר להמשיך יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אע"פ שיש כאן קצת זלזול הואיל ואינו הולך לאיבוד שהרי מקבלו על פי הצנור, ויש אומר אף בהולך לאבוד מפני שיש בזו שמחה יתירה, וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים שהטיט מצוי ויש הפסד בדבר ולא גלוסקאות אף בימות החמה מפני שממאיסים, וחטים עצמן שלא הוכנו לאכול כגון שאינן קליות ושאר מיני תבואה יש שמתירים אף בימות הגשמים וכן אנו נוהגים עכשיו:

    כבר ביארנו שאסור לאכול שום דבר ליהנות בלא ברכה ומי ששכח והכניס אוכלים לתוך פיהו ולא בירך ועדיין לא בלען, אם היו משקין בולעם ומברך אחר בליעתן ברכה לאחריה, ומה שכתבו בה גדולי המחברים בולען ומברך לבסוף לא כינו לברכה שלפניה כמו שחשבו רבים אלא על ברכה לאחריה, וגדולי המפרשים כתוב שלא נאמר כן אלא בשאין שם עוד מאותן משקים לפניו ומוטב שיבלעם ויברך ברכה אחרונה משיפלטם ויפסיד הנאתו וברכתו אבל אם יש לפניו שם משקים מלבד אותם שבלוגמיו פולטן ומשליכן ולוקח מן המשקין ומברך לפניו, ואם היו אוכלים שאין פליטתן ממאיסתן פולטן, ואוכלין שפליטתן ממאיסתן כגון מאכל לח מסלקו לצדדים שבחיך ומברך עליהן לכתחלה:

    Meiri on Berakhot 50b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה חלקוהו האחין כו' ול"נ דהתם איירי להחזירו כאשר כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דסוכה תירצו בפשיטות דהתם מיירי שהמטה של איש אחד ולא נגנב חציו וק"ל:

    בד"ה בורא פרי העץ כו' משמע דמי פירות כשירות לנ"י ויש כו' עכ"ל ר"ל דמי פירות שם מים מקרי עליו לנ"י אבל משניתן לתוכו מים שם יין עליו ואסור לנ"י דבעי שם מים ועיין ברא"ש וזהו גירסא ראשונה של רש"י דהשתא איכא לפרושי שפיר טעמייהו דרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים היינו משום דשם יין מקרי עליו אבל לגירסא שניה של רש"י דנתינת מים ליין מכשיר לנ"י לר"א ע"כ לרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לנ"י משום הפסד אוכלין הוא וק"ל:

    בד"ה כמאן אזלא כו' וי"א דצריך לאכול אח"כ ויש כו' עכ"ל לא ידענא כיון דלא ממאיס ע"י סמיכה מה צריך לאכלו אח"כ גם ברא"ש אינו וק"ל:

    גמרא שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא כו' מלת דסתנא לא ידענא אהיכא קאי דמשמע מתוך הסוגיא דתמרי ורמוני זרק מר זוטרא דמותר לזרוק אבל דסתנא שהוא בשר מבושל ממאיס ואסור לזרוק וכן נראה מפירש"י דמלת דסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענא מקומו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 50b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא שלושה ויצאו הם ולא יכלו לזמן. אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אף על פי שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן השלישי שבא מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו. ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פרק י"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירושא דהא מתניתין מתברר בסופה. דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו. וחכמים אומרים אפילו איברים ואוקימנא לה במסכת סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי. ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה (ושתי כרעים). וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר. אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפילו ארוכה ושתי כרעים אלא אם כן יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי. ואפילו ר' אליעזר מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה והיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומכל מקום בין לר' אליעזר בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אף על גב דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה. אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה. והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אף על פי שנפרד מהם. ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא. והוא הדין להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אף על גב דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר משלושה או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון. וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה. והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ארבעה או שבא אחר ונצטרף אצלם. אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד. ואפילו נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור. והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי. וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו השלושה הפורשים קודם שזימנו בחבורתם אף על פי שזימנו אחר כך קודם שברכו אלו השלושה אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהוה ליה למימר אזמון ולא אזמון. האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותיהם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

    ואמרינן בגמרא דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד. והוא הדין שמצרפן כשעומדים בשני בתים. והכי גרסינן התם (בירושלמי) ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

    הכי גרסינן בכולהו נוסחי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים - ואין לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל. וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא ובפרק כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו. ועוד אמרינן התם דאפילו אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במסכת ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות. לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה. וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין. ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואחר כך יברך עליו על מזונו:

    ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר' אליעזר - דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואף על גב דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכת המזון. והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא. ולא נהירא דהא אמרינן בפרק שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא. ובשבת פרק במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא. ואיכא מאן דאמר דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפרק במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפילו במידי דמימאיס. ואנן קיימא לן כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין סבירא לן והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר' אליעזר אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר' אליעזר איכא למישמעה מכל דכן. אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין. מיהו אנן קיימא לן כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור. וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו'. ואף על גב דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמסכת סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן]. ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה [עיין ברא"ש פירושו]:

    ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי:

    אמר ר' זירא לקורייטי פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה. ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן. והכי משמע בערבי פסחים דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

    ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור. ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר. אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור. וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

    שכח והכניס אוכלין לתוך פיו:

    1 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 50b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים וכו' מה שיש לדקדק בזה בפרש"י והתוס' בכל הסוגיא תמצא בהרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא כמה נוסחאות ופירושים אחרים דנטילת ידים דשמעתין היינו לנקיות בעלמא או למים אחרונים:

    Penei Yehoshua on Berakhot 50b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין וכו'? ונראה לי בס"ד נחית למיקט מנין אַרְבָּעָה בפירוש, לרמוז שזכה הפת לארבעה מיני כבוד אלו בשביל שזכה לעשות בו רמז לארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה בשבת ויו"ט, כי ידוע בכונות האר"י ז"ל שצריך להניח בשבת ארבע ככרות על השולחן, ולכוין שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, ושתים העליונות הם כנגד אותיות י"ו, ושתים התחתונים כנגד שני ההי"ן, ומאחר שזכה לעשות בו רמז וכונה לארבע אותיות שם הוי"ה לכך זכה לארבע מיני כבוד אלו.

    אַיְתּוּ לְקַמַּיְהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי שָׁקַל מַר זוּטְרָא, פָּתַק לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי דִּסְתְּנָא. פירש רש"י מנה של בשר, ויש להקשות אם כן אמאי לא אמר אייתו לקמייה תבשיל, ולמה נקיט תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי דלא דבר עליהם במעשה הזאת כלום, ואיך יהיה העיקר חסר? ונראה לי בס"ד כל דבר לח ורטוב נקרא דִּסְתְּנָא, ורש"י ז"ל דכתב מנה של בשר מבושל, רצונו לומר שם דִּסְתְּנָא נקרא על דבר מבושל, והכא ודאי לא הביאו לפניהם אלא רק תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, ושקל מלא חפניו תמרי שהיו לחים ורטובים ביותר כמו דבר שהוא מבושל על האש.

    תָּנוּ רַבָּנָן מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל מקבלן בראש פי הצינור בכלי. ונראה לי בס"ד שעושין כן לסימן טוב על חבור הזכר והנקבה, שהזכר יורה זרעו כחץ ומקבלתו רחם הנקבה, והיין הוא רומז לזרע שממנו נוצר הולד, וכאשר יגבר זרע הזכר אזי יוליד זכר כמוהו, ומה שעושין זה הסימן ביין ולא בדבר אחר, מפני שה'יין' בתוך אותיות הפשוט שלו יש לו במילוי עוד 'יַיִן' אחר, לרמוז שזרע האיש המקלח לתוך רחם האשה יוליד כמוהו, דהיינו זכר, ואף על גב דאותיות 'מים' גם כן יש בתוכם 'מים', עושין זה ביין שהוא משמח, ובלידת זכר הכל שמחין אפילו מלאכים כדנקיט רבותינו ז"ל. או נראה לי בזה עשה הדמיון לסימן שיולידו זכרים, שהדבור קשה ליין, וכן הוא קשה לזכרים, אבל לנקבות נאה להם כי אין להם עסק התורה, ולכך נשים דברניות הן, ועוד היין נאה לזכרים לשתות, וגנאי לנשים, ולכן ביין יש סימן לזכרים דהוא שייך להם. ומה שזורקין לפניהם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, נראה לי בס"ד אגוז [17] בגימטריא טוב [17], וזה הוא לסימן טוב, גם אגוז 'זוג א', רצונו לומר הזווג נעשה אחד, כמו שנאמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, וקליות [552] הוא אותיות לוו"י ת"ק כי רמ"ח [248] אֵיבָרִים באיש ו רנ"ב [252] באשה, ובעת שמתחברים יחד יהיה בהם לוו"י של ת"ק [500].

    Ben Yehoyada on Berakhot 50b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 50, Amud Bet, about 324 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון…”

    2. Segment 223 words

      Opens “אמר רבא: מנא אמינא לה דתנן: מטה…”

      Named: רבא.

    3. Segment 319 words

      Opens “מכאן ולהבא אין, למפרע לא. אלמא, כיון…”

    4. Segment 410 words

      Opens “ב' חבורות וכו'. תנא: אם יש שמש…”

    5. Segment 550 words

      Opens “אין מברכין על היין. ת"ר יין עד…”

    6. Segment 613 words

      Opens “כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 725 words

      Opens “א"ר יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לר"א…”

      Named: רבי חנינא, רב אושעיא.

    8. Segment 87 words

      Opens “ורבנן, למאי חזי? א"ר זירא חזי לקורייטי.…”

    9. Segment 926 words

      Opens “ת"ר ד' דברים נאמרו בפת: אין מניחין…”

    10. Segment 1059 words

      Opens “אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא…”

      Named: רב אשי.

    11. Segment 1110 words

      Opens “אלא לא קשיא, הא במידי דממאיס, הא…”

    12. Segment 1227 words

      Opens “ת"ר ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “א"ר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך…”

      Named: רב יהודה.

    14. Segment 149 words

      Opens “תניא חדא: בולען, ותניא אידך: פולטן, ותניא…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “ל"ק הא דתניא בולען במשקין. והא דתניא…”

    Sages named on this page

    • Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim

      Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.

      Source: Berakhot 50b · Segment 7 — “…מים. מ"ט אמר רב אושעיא: בעינן מצוה מן המובחר.

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 50b · Segment 6 — “…אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 50b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026