Talmud Builders

    Berakhot 37b

    Chapter 6 - Keitzad Mevarchin

    גם: ברכות דף ל״ז ע״ב, פרק ו׳ כיצד מברכין

    English translation - Berakhot 37b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and is not a species of grain, but one of the fruits, or which is a species of grain and has not been made into bread, there is a dispute. Rabban Gamliel says that one recites the three blessings of the Grace after Meals and the Rabbis say that one recites a single blessing. And over anything that is neither one of the seven species nor a species of grain, such as rice bread or millet bread, Rabban Gamliel says that after eating, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, and the Rabbis say that one need not recite any blessing, i.e., Grace after Meals or one blessing abridged from three, but instead he recites: Who creates the many forms of life. If so, the Tosefta , which says that after rice one recites one blessing abridged from three, is in accordance with Rabbi Yehuda’s version of Rabban Gamliel’s opinion.

    2The Gemara challenges: How did you establish the Tosefta ? In accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Say the latter clause of the first section of this Tosefta , which states that even over wheat bread, when the slices are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Whose opinion is reflected in that section of the Tosefta ? If it is the opinion of Rabban Gamliel, now if over dates and pounded wheat, Rabban Gamliel said that one recites the three blessings of Grace after Meals, in a case where the slices of bread are not intact, is it necessary to say that one recites Grace after Meals?

    3Rather, it is clear that the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis. If so, there is a contradiction between one opinion of the Rabbis and a second opinion of the Rabbis. The Gemara resolves the contradiction: Rather, actually, the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis and emend the text and teach with regard to rice: At the end, one does not recite any blessing, consistent with their opinion in the baraita .

    4With regard to the blessings recited over various types of porridge, Rava said: Over the farmer’s mixture of flour and honey to which they add extra flour, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. What is the reason? Because the flour is the primary ingredient in the mixture. Over this same dish, however, when it is prepared in the manner that it is prepared in Meḥoza where they do not add extra flour, one recites: By Whose word all things came to be. What is the reason? Because in that dish, the honey is the primary ingredient. And Rava reconsidered and said: Over both this, the mixture of the farmers, and that, the mixture of Meḥoza, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. As Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment.

    5Rav Yosef said: Over this cooked dish, which contains pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and afterward one recites the three blessings of Grace after Meals as he would over bread. Over that same cooked dish, which does not contain pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, as he would over a cooked dish.

    6And Rav Yosef said: From where do I say this halakha ? As it was taught in a baraita : The first time the priest would stand and offer meal-offerings in Jerusalem, he would recite: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, as it is the first time that he fulfilled the mitzva of offering that sacrifice (Rashi). When he would take the meal-offerings in order to eat them, he would recite: Who brings forth bread from the earth. And it was taught on the topic of meal-offerings: And all of the meal-offerings, he crumbles them into pieces, approximately the size of an olive-bulk. This proves that over bread crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth.

    7Abaye said to Rav Yosef: But if what you say is so, then now, according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael who said with regard to meal-offerings: He crushes them until he restores them to the form that they were when they were flour, would you say that so too, in that case, he need not recite: Who brings forth bread from the earth? And if you say that that is so, that one does not recite: Who brings forth bread from the earth, over these meal-offerings, wasn’t it taught in a baraita : One who gathered an olive-bulk sized portion from all of the crumbs of the meal-offerings and ate them, if it was an offering of leavened bread like that of a thanks-offering, if he ate them on Passover he is punishable by karet . If it was an offering of unleavened bread, one fulfills his obligation to eat matza on Passover. This illustrates that bread crumbs, regardless of their size, are always considered bread.

    8Rav Yosef answered that this is not the case, and one does not recite a blessing over bread crumbs as he would over actual bread. Rather, with what are we dealing here? With a case where one mixed the bread crumbs with water and compacted them into a single mass. The Gemara challenges this: If so, say the latter clause, in which we learn that this case of one who eats the crumbs speaks specifically about when he ate them, all of the crumbs that constitute the size of an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. And if it is referring to a case where one compacted them into a single mass, that expression: When he ate them, is inappropriate. When he ate it, is what it needed to say, as it is a single loaf.

    9Rather, it can be explained in another way: With what are we dealing here? With a case where each of the crumbs came from a large loaf of bread over which one is obligated to recite: Who brings forth bread from the earth. Over crumbs that were never part of a loaf of bread large enough to require this blessing, however, one need only recite: Who brings forth bread from the earth, if they are at least the size of an olive-bulk.

    10Since all of the proofs for and against this opinion were rejected, the Gemara asks: What conclusion was reached about this halakha ? Rav Sheshet said: Over this cooked dish, which contains bread crumbs, even though it does not contain crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth. Rava said: This is specifically in a case where the crumbs still have the appearance of bread and did not dissolve completely.

    11Another issue concerned terokanin , with regard to which it was said that they are obligated in the mitzva to separate ḥalla , meaning that terokanin have the halakhic status of bread. And, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Terokanin are exempt from the mitzva to separate ḥalla . The Gemara asks: What are terokanin ? Abaye said: Terokanin are made of a watery mixture of flour and water roasted in a cavity in a stove in the ground and is not actually bread.

    12And Abaye said: Terita is exempt from the mitzva to separate ḥalla . The Gemara asks: What is terita ? There are several opinions: Some say, it is flour and water kneaded that is poured onto a boiling hot stove. And some say, it is bread from India, made from dough wrapped around a skewer and covered with oil or eggs before baking. And some say, it is bread made for kutaḥ , bread baked in an unusual manner so that it would become extremely leavened and could be used as an ingredient in the Babylonian spice, kutaḥ .

    13And similarly, Rabbi Ḥiyya taught: Bread made for kutaḥ ; one is exempt from the mitzva to separate ḥalla . The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that one is obligated in the mitzva to separate ḥalla from bread made for kutaḥ ? The Gemara answers: There, as the reason was taught that Rabbi Yehuda says: There is a distinction between different types of bread made for kutaḥ , as the actions taken in its preparation prove the purpose for which it was made. If he made them

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ולא מין דגן - שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

    או - אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר"ג וחכמים:

    במאי אוקימתא - לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

    כר"ג אימא סיפא דרישא - דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

    השתא - אפילו אדייסא אמר ר"ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

    אין הפרוסות קיימות - שבתחלתו פת ממש היה:

    מיבעיא - וכשנמוח מי גרע מדייסא:

    אלא לאו רבנן היא - דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

    והלכתא לא גרסינן:

    ריהטא - הוא חביץ קדרה:

    דחקלאי - בני כפר:

    דמפשי ביה קמחא - שמרבים בו קמח:

    דמחוזא - בני כרך:

    חביצא - כעין שלניי"קוק שמפררין בתוך האלפס לחם:

    מנא אמינא לה - דאפרורין כזית מברכין המוציא:

    היה - ישראל עומד:

    ומקריב מנחות - ונתנה לכהן להקריבה:

    אומר ברוך שהחיינו - אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

    נטלן לאכלן - הכהן:

    ותני עלה - כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

    וכולן פותתן - כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

    פורכן - למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

    הכי נמי - דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

    והתניא לקט מכולן - פתיתי המנחות:

    כזית כו' - ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

    בשערסן - כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן. ערסן לשון עריסותיכם:

    והוא שאכלן בכדי אכילת פרס - שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

    ואי בשערסן והוא שאכלו - לשון יחיד מיבעי ליה:

    הב"ע - ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

    תוריתא דנהמ' - תואר מראית הלחם:

    כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

    גביל מרתח - נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

    נהמא דהנדקא - בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

    לחם העשוי לכותח - אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:

    ברכות 37 עמוד ב

    1ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות, וחכ"א ברכה אחת. כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין שלש, וחכ"א ולא כלום.

    2במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא, אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש. מני: אי ר"ג השתא אכותבות ואדייסא אמר ר"ג ג' ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא?!

    3אלא פשיטא רבנן. אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן! אלא לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ״ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום״.

    4אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא, מברך במ"מ מ"ט דסמידא עיקר. דמחוזא, דלא מפשי ביה קמחא, מברך עליו ״שהכל נהיה בדברו״. מ"ט דובשא עיקר. והדר אמר רבא: אידי ואידי, במ"מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו ״בורא מיני מזונות״.

    5א"ר יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו ״המוציא לחם מן הארץ״, ולבסוף מברך עליו שלש ברכות. דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו ״בורא מיני מזונות״, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

    6אמר רב יוסף: מנא אמינא לה דתניא: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר: ״ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה״. נטלן לאכלן מברך ״המוציא לחם מן הארץ״. ותני עלה: וכולן, פותתן כזית.

    7א"ל אביי: אלא מעתה, לתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן, ה"נ דלא בעי ברוכי ״המוציא לחם מן הארץ״?! וכי תימא ה"נ והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא ענוש כרת, ואם מצה הוא אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

    8הכא במאי עסקינן בשערסן. אי הכי אימא סיפא, והוא שאכלן בכדי אכילת פרס ואי בשערסן, האי ״שאכלן״, ״שאכלו״ מיבעי ליה?

    9הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול.

    10מאי הוה עלה? אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו ״המוציא לחם מן הארץ״. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.

    11טרוקנין, חייבין בחלה. וכי אתא רבין א"ר יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה. מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא.

    12ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא? איכא דאמרי גביל מרתח, ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח.

    13תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והא תניא חייב בחלה! התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה. עשאן׃

    Tosafot

    חביצא דאית ביה פרורין - פרש"י כמו שלנייקו"ק וא"ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע"ג דאית ביה כזית וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא"ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי"ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ"ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:

    היה עומד ומקריב מנחות - פרש"י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ"ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש"י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:

    לקט מכולן - פירש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דא"כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן (מנחות ד' נב:) כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה"ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

    אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא - וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש"י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

    תוריתא דנהמא - נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי"ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

    לחם העשוי לכותח פטור מן החלה - והיינו כשעשאו כלמודים ופירש"י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ"א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר"ת אם כן בניבלי"ש ורישולא"ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול"נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי"ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז"ל היה מסופק אם וירמשיי״ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו בצק כדי לחלקה פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי וירמשיי״ש נמי פעמים מחלקן שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק וכל דבר שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין בחלה ובהמוציא דקיי״ל כרבי יוחנן פרק כל שעה (פסחים לז.) דפליגי ר' יוחנן ור״ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה דהיינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפה בתנור או בכירה או באילפס בלא מים ושמן דר״ל ס״ל דלא הוה חייב אלא כשנאפה בתנור ואהא קאי מתניתין תחלתו סופגנין וסופו עיסה דחייב בחלה אבל באילפס פטור ורבי יוחנן מחייב דמעשה אילפס סופו עיסה קרינן ביה רק שלא יהיו משקין באילפס דהכי איתא בירושלמי כל שהאור תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי״ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתיה עלייהו כמו בפורים מברך המוציא וכל דבר שתחלתו סופגנין וגם סופו כגון הני סופגנין שמטגנין אותן בשמן שקורין בוניי״ש פטורין מן החלה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    דובשא עיקר - פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו ומכל מקום כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא (לקמן ברכות לט, א) דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל, דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין.

    אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות. פירש רש"י ז"ל: חביצא כגון שמפררין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ולפי דבריו הא דמייתי רב יוסף סייעתא מההיא דמנחות ולא מייתי מברייתא דלעיל דקתני בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, משום דלא מפרשא בהדיא מאי קרי פרוסות קיימות, משום הכי מייתי הא דמנחות דתני עלה בהדיא וכולן פתיתין כזית. ואלא מיהו קשיא דאם כן היכי אסיקנא הכא אף על גב דלית ביה פירורין דהוי כזית, דהא תניא בההיא בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות. ואפשר היה לי לומר דרב ששת ורבי אבא קרו פרוסות קיימות אפילו פירורין פחות מכזיתים כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, ואין פרוסות קיימות בדלית להו תוריתא דנהמא, ואף על גב דפרישו עלה בירושלמי (ה"א) היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזתים, לית להו לרב ששת ולרבי אבא הכי, אלא כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, כך נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פירש: חביצא, פרורי לחם הנדבקין ע"י שמן ודבש ובהני הוא דלא בעו פרוסות קיימות, אבל בפירורין מבושלים הוא דבעינן פרוסות קיימות, והיינו ההוא דלעיל דפרוסות קיימות ושאינן קיימות, וקיי"ל כרב ששת ורבי אבא דאמרו כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא מברכין עליהו המוציא, ודוקא בדליכא פתיתין ושלימין הא איכא פתיתין ושלימין לא מברכין אחביצא משום דקיי"ל כרבא דאמר לקמן (ברכות לט, ב) מברך ואח"כ בוצע. כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון, מ"מ מיני מזונות הוא. ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית. והא דגרסי' בירו' (ה"א) תני כל שאומר עליו ג' ברכות מברך עליו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכיה, דאלמא משמע מהכא דאפי' אפחות מכזית מברך המוציא. י"ל דההיא באוכל הרבה, אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית, ואפ"ה מברך עליהן המוציא אע"פ שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות, אבל לעולם בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות. ולי נראה דלאחריו אינו מברך מעין שלש בפחות מכזית דמאי שנא מאוכל ענבים ותאנים ורמונים שאינו מברך לאחריו מעין שלש באוכל פחות מכזית כדאמרינן לקמן (ברכות לח, ב) גבי ההיא דר' יוחנן דאכל זית מליח וברך אחריו. ואקשינן עלה הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סופיה מאי מברך, אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו ואפילו בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל ואפילו בורא נפשות, דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעוריה לא תרמיה עליה ברכה אחריתי. ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור וכפשטיה דירושלמי, וכן נראה לי לדקדק מההיא זיתא דאכל ר' יוחנן ומדאקשינן עלה רבי ירמיה לרבי זירא וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה כיון).

    היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו - יש מי שפירש דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר. ואינו נראה. דמנחות שכיחי טובא. ורש"י ז"ל פירש במנחות (עה, ב) דמיירי בישראל שלא הקריב (נדבות) [מנחות] מימיו. והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן. ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו. ובתוספות פירשו דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא (פ"ה, הכ"ג), וכן היא כאן בירושלמי. וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.

    לקט מכולן כזית - פירש רש"י ז"ל דאמנחות קאי. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. והקשו בתוספות דאין חמץ במנחות. ועוד דהיכי קאמר אם מצה הוא יוצא בה ידי חובתו בפסח והא אמרינן בפסחים בפ' כל שעה (פסחים לו, ב) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות. על כן פירשו הם ז"ל דקאי אחמשת המינין וכן פירשו שאר כל המפרשים ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 37b

    Berakhot 37b. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 366 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 37b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026