Talmud Builders

    Berakhot 12b

    Back to index

    English translation — Berakhot 12b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1With regard to bowing, the Gemara relates: When Rav Sheshet bowed he bowed all at once, like a cane, without delay. When he stood upright he stood upright like a snake, lifting himself slowly, demonstrating that the awe of God was upon him in the manner that he bowed and stood upright ( HaBoneh ).

    2And, with regard to the formulation of the blessings, Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: Throughout the year a person prays and concludes the third blessing of the Amida prayer with: The holy God, and concludes the blessing regarding the restoration of justice to Israel with: King who loves righteousness and justice, with the exception of the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, the Ten Days of Atonement. These days are comprised of Rosh HaShana, Yom Kippur, and the seven days in between, when one emphasizes God’s sovereignty, and so when he prays he concludes these blessings with: The holy King and: The King of justice, i.e., the King who reveals Himself through justice.

    3In contrast, Rabbi Elazar said that one need not be exacting, and even if he said: The holy God during those ten days, he fulfilled his obligation, as it is stated: “And the Lord of Hosts is exalted through justice, and the holy God is sanctified through righteousness” (Isaiah 5:16). The Gemara explains: When is it appropriate to describe God with terms like: And the Lord of Hosts is exalted through justice? It is appropriate when God reveals Himself through justice, during the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, yet the verse says: The holy God. This appellation sufficiently underscores God’s transcendence, and there is no need to change the standard formula.

    4The Gemara asks: What is the conclusion that was reached about this halakha ?

    5Here, too, opinions differ: Rav Yosef said in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: There is no need to change the standard formula: The holy God and: King Who loves righteousness and justice. Rabba said in accordance with the opinion of Rav: The holy King and: The King of justice. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rabba.

    6And Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: Anyone who can ask for mercy on behalf of another, and does not ask is called a sinner, as it is stated following Samuel’s rebuke of the people: “As for me, far be it from me that I should transgress against the Lord in ceasing to pray for you, but I will teach you the good and the right way” (I Samuel 12:23). Had Samuel refrained from prayer, he would have committed a sin.

    7Rava said: If the one in need of mercy is a Torah scholar, it is insufficient to merely pray on his behalf. Rather, one must make himself ill worrying about him.

    8The Gemara seeks to clarify the source of this halakha . What is the reason that one must make oneself ill over a Torah scholar in need of mercy? If you say that it is because of what Saul said to his men, as it is written: “And there is none of you that is ill over me or tells unto me” (I Samuel 22:8), meaning that because Saul was a Torah scholar, it would have been appropriate for people to make themselves ill worrying about him; this is not an absolute proof. Perhaps a king is different, and excessive worry is appropriate in that case. Rather, proof that one must make oneself ill over a Torah scholar in need for mercy is from here: When David speaks of his enemies, Doeg and Ahitophel, who were Torah scholars, he says: “But for me, when they were sick, my clothing was sackcloth, I afflicted my soul with fasting” (Psalms 35:13). One must be concerned to the extent that he dresses in sackcloth and fasts for the recovery of a Torah scholar.

    9And Rabba bar Ḥinnana Sava said in the name of Rav: One who commits an act of transgression and is ashamed of it, all of his transgressions are forgiven. Shame is a sign that one truly despises his transgressions and that shame has the power to atone for his actions (Rabbi Yoshiyahu Pinto), as it is stated: “In order that you remember, and be embarrassed, and never open your mouth anymore, because of your shame, when I have forgiven you for all that you have done, said the Lord, God” (Ezekiel 16:63).

    10However this proof is rejected: Perhaps a community is different, as a community is forgiven more easily than an individual. Rather, proof that an individual ashamed of his actions is forgiven for his transgressions is cited from here, when King Saul consulted Samuel by means of a necromancer before his final war with the Philistines: “And Samuel said to Saul, why have you angered me to bring me up? And Saul said, I am very pained, and the Philistines are waging war against me, and God has removed Himself from me and answers me no more, neither by the hands of the prophets nor by dreams. And I call to you to tell me what to do” (I Samuel 28:15). Saul says that he consulted prophets and dreams, but he did not say that he consulted the Urim VeTummim .

    11The reason for this is because he killed all the residents of Nov, the city of priests, and because of this transgression Saul was ashamed to consult the Urim VeTummim , which was accomplished by means of a priest.

    12The Gemara concludes: And from where is it derived that Saul was pardoned by God in the heavens for his transgressions? As it is stated: “And Samuel said to Saul: Tomorrow you and your sons will be with me” (I Samuel 28:19). And Rabbi Yoḥanan said: With me does not only mean that they will die, but also means, in a statement that contains an aspect of consolation, that they will be in my company among the righteous in heaven, as Saul was pardoned for his transgressions.

    13And the Rabbis say that proof that Saul was pardoned is derived from here, from what the Gibeonites said to David: “Let seven men of his sons be given to us and we will hang them up unto the Lord in the Giva of Saul, the chosen of the Lord” (II Samuel 21:6). Certainly the Gibeonites, who were furious at Saul, would not refer to him as the chosen of the Lord. Therefore, this phrase must be understood as having been spoken by a Divine Voice that emerged and said the chosen of the Lord, because Saul had been pardoned for his transgressions and included among the completely righteous. The Gemara returns to the primary focus of the chapter, the recitation of Shema .

    14Rabbi Abbahu ben Zutarti said that Rabbi Yehuda bar Zevida said: The Sages sought to establish the blessings of Balaam that appear in the Torah portion of Balak, as part of the twice-daily recitation of Shema . And why did they not establish it there? Because extending Shema would place an encumbrance on the congregation, from which the Sages sought to refrain.

    15The Gemara seeks: Why did the Sages seek to add the blessings of Balaam in the first place? If you say that they did so because the exodus from Egypt is mentioned, as it is written therein: “God, who brought them forth out of Egypt, is like the horns of the wild ram” (Numbers 23:22), certainly mention of the Exodus is not unique to this Torah portion. Many other portions mention the exodus as well. Let us say the portion of usury (Leviticus 25:35–38) or the portion of weights (Leviticus 19:35–37), as the exodus from Egypt is written therein as well. In addition, they are brief and would not constitute an encumbrance on the congregation.

    16Rather, Rabbi Yosei bar Avin said: The reason the Sages sought to establish the portion of Balak as part of the recitation of Shema is because it is written therein: “He couched, He lay down like a lion and a lioness; who shall rouse Him? Those who bless You are blessed and those who curse You are cursed” (Numbers 24:9). This is reminiscent of what is said in Shema : When you lie down, and when you rise.

    17On this, the Gemara asks: And if it is important to include this as part of Shema because of this single verse, then let us say this verse and nothing more.

    18The Gemara rejects this: It is impossible to do this, as they learned through tradition that any portion that Moses, our teacher, divided, we too divide and read separately. However, a portion that Moses, our teacher, did not divide, we do not divide and read separately. And, as stated above, the Sages did not wish to institute the recitation of the entire portion of Balak to avoid placing an encumbrance on the congregation.

    19The Gemara continues: Why was the portion of ritual fringes established as part of the recitation of Shema when its content is unrelated to that of the preceding portions?

    20Rabbi Yehuda bar Ḥaviva said: The portion of ritual fringes was added because it includes five elements including the primary reason for its inclusion, the exodus from Egypt ( Melo HaRo’im ): The mitzva of ritual fringes, mention of the exodus from Egypt, the acceptance of the yoke of mitzvot, admonition against the opinions of the heretics, admonition against thoughts of the transgressions of licentiousness, and admonition against thoughts of idolatry.

    21The Gemara clarifies: Granted, these three are mentioned explicitly: The yoke of mitzvot is mentioned in the portion of ritual fringes, as it is written: “And you shall look upon them and remember all the mitzvot of the Lord and you shall do them” (Numbers 15:39). Ritual fringes are mentioned explicitly, as it is written: “And they will make for themselves ritual fringes” (Numbers 15:38). The exodus from Egypt is also mentioned explicitly, as it is written: “I am the Lord, your God, who took you out from the Land of Egypt” (Numbers 15:41). But where do we derive the other elements mentioned above: Admonition against the opinions of the heretics, admonition against thoughts of transgressions of licentiousness, and admonition against thoughts of idolatry?

    22In response, the Gemara cites a baraita where these elements were derived from allusions in the verse, “You shall stray neither after your hearts nor after your eyes, after which you would lust” (Numbers 15:39). As it was taught: “After your hearts” refers to following opinions of heresy that may arise in one’s heart. The Gemara offers a proof, as it is stated: “The fool said in his heart: ‘There is no God’; they have been corrupt, they have acted abominably; there is none who does good” (Psalms 14:1). The phrase: “After your eyes,” in this verse refers to following thoughts of transgressions of licentiousness, that a person might see and desire, as it is stated: “And Samson said to his father, ‘That one take for me, for she is upright in my eyes’” (Judges 14:3). The passage: “You shall stray after” refers to promiscuity, which in the parlance of the prophets is a metaphor for idol worship, as it is stated: “The children of Israel again went astray after the Be’alim” (Judges 8:33).

    23MISHNA: It is a mitzva by Torah law to mention the exodus from Egypt at night, but some held that this mitzva was, like phylacteries or ritual fringes, fulfilled only during the day and not at night. For this reason it was decided: The exodus from Egypt is mentioned at night, adjacent to the recitation of Shema . Rabbi Elazar ben Azarya said: I am approximately seventy years old, and although I have long held this opinion, I was never privileged to prevail ( Me’iri ) and prove that there is a biblical obligation to fulfill the accepted custom (Ra’avad) and have the exodus from Egypt mentioned at night, until Ben Zoma interpreted it homiletically and proved it obligatory.

    24Ben Zoma derived it as it is stated: “That you may remember the day you went out of the land of Egypt all the days of your life” (Deuteronomy 16:3). The days of your life, refers to daytime alone; however, the addition of the word all, as it is stated: All the days of your life, comes to add nights as well.

    25And the Rabbis, who posit that there is no biblical obligation to mention the exodus from Egypt at night, explain the word, all, differently and say: The days of your life, refers to the days in this world, all is added to include the days of the Messiah.

    26GEMARA: The fundamental dispute between Ben Zoma and the Sages appears in the mishna, and the baraita cites its continuation. Disputing the position of the Sages that: All the days of your life, refers to both this world and the days of the Messiah, it was taught in a baraita that Ben Zoma said to the Sages: And is the exodus from Egypt mentioned in the days of the Messiah? Was it not already said that Jeremiah prophesied that in the days of the Messiah: “Behold, days are coming, says the Lord, that they will no longer say: The Lord lives Who brought up the children of Israel out of the Land of Egypt. Rather: As the Lord lives, that brought up and led the seed of the house of Israel up out of the north country and from all the countries where I had driven them” (Jeremiah 23:7–8).

    27The Sages rejected this claim and they said to him that these verses do not mean that in the future the exodus from Egypt will be uprooted from its place and will be mentioned no more. Rather, redemption from the subjugation of the kingdoms will be primary and the exodus from Egypt will be secondary.

    28On a similar note, you say: The meaning of the expressions: It will not say, and they will no longer mention, are not absolute, as in the verse: “Your name shall no longer be called Jacob; rather, Israel will be your name” (Genesis 35:10). There, too, the meaning is

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Ke'Hizra[like] a staff in the hand of a person who strikes the staff downward in one motion (i.e. so the staff parallel to the ground).

    Straightens (from the bow) Ke'Hivyapleasantly, first his head, and the rest of his body afterwards, so his bow does not appear to be a burden upon him.

    Ke'Hivyalike a snake that, when he straightens himself, lifts his head first, and then straightens himself gradually.

    The Holy Kingsince during these days He shows his kingship to judge the world

    The king of the Justicelike "King of Justice". Just as "the carriers of the ark of the covenant" is like "ark of the covenant". Another example is "the insets of the laver stands" which is like "insets of the laver stands". Similarly, "the valley of the corpses" is like "valley of the corpses".

    The portion of tzitzit is recited during the recitation of the Shema, and even though the night is not a time for tzitzit, as it is written 'and you shall see it and remember,' we say it at night because of the Exodus from Egypt that occurred at that time.

    I was appearing old, but I was not actually old, because a sign of gray hair appeared on me, on the day when Rabban Gamliel was removed from his position of leadership and Rabbi Elazar ben Azariah was appointed as the new leader, as is mentioned later in the chapter on the Morning Prayer (Berakhot 28a). On that day, Ben Zoma expounded upon the verse

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    ברכות 12 עמוד ב

    1רב ששת, כי כרע כרע כחיזרא. כי קא זקיף זקיף כחיויא.

    2ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל ״האל הקדוש״, ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל ״המלך הקדוש״, והמלך המשפט.

    3ורבי אלעזר אמר אפילו אמר ״האל הקדוש״ יצא. שנאמר: ״(ישעיהו ה טז)״ויגבה ה' צבאות במשפט״ והאל הקדוש. נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ וקאמר האל הקדוש׃

    4מאי הוה עלה׃

    5אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה:

    6ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו: לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר ״(שמואל א יב״, כג) גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם׃

    7אמר רבא אם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו׃

    8מ"ט אילימא משום דכתיב ״(שמואל א כב״, ח) ואין חולה מכם עלי (ואין) [ו] גולה את אזני דילמא מלך שאני אלא מהכא (תהלים לה, יג) ואני בחלותם לבושי וגו':

    9ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר ״(יחזקאל טז״, סג) למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים׃

    10דילמא צבור שאני אלא מהכא (שמואל א כח, טו) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה ואילו אורים ותומים לא קאמר׃

    11משום דקטליה לנוב עיר הכהנים׃

    12ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנא' (שמואל א כח, יט) (ויאמר שמואל אל שאול) [ו] מחר אתה ובניך עמי וא"ר יוחנן עמי במחיצתי׃

    13ורבנן אמרי מהכא (שמואל ב כא, ו) והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' יצתה בת קול ואמרה בחיר ה'׃

    14אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור׃

    15מ"ט אילימא משום דכתיב ״בה (במדבר כג״, כב) אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב ״בהן יציאת מצרים״׃

    16אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב ״בה האי קרא (במדבר כד״, ט) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו׃

    17ולימא האי פסוקא ותו לא׃

    18גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן׃

    19פרשת ציצית מפני מה קבעוה׃

    20א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז׃

    21בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב ״(במדבר טו״, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית דכתיב ״ועשו להם ציצית וגו' יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי וגו' אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע״ז מנלן׃

    22דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ״(שופטים יד״, ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור ע"ז וכן הוא אומר (שופטים ח, לג) ויזנו אחרי הבעלים:

    Mishna

    23מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא׃

    24שנא' (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות׃

    25וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות המשיח:

    Gemara

    26תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, ז) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם׃

    27אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו׃

    28כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה, י) לא יקרא שמך, עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך׃

    Tosafot

    כרע כחיזראולקמן (ברכות ד' כח:) אמרינן עד שיראה איסר וכו' לא סגי בכריעה לבד וראשו זקוף אלא בעי נמי שיכוף הראש וכן איתא בירושלמי דפרקין ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא והיינו תרגום ירושלמי של צב (ויקרא יא) והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף. ובר"ה וי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן לקמן סוף אין עומדין (ברכות לד.) אם בא לשחות תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה:

    והלכתא כותיה דרבהדצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים מחזירים אותו אם לא אמר. דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו וכך פסק רבינו יהודה אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו כדאיתא בירושלמי דתענית פ"ק (א א) היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טל ומטר ואם לאו כל שלשים יום בחזקת שלא למוד. פירוש שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה שלא אמר כן. אחר כן בחזקת שהזכיר והוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר כך הדין. ואם כן בעשרת ימי תשובה דליכא שלשים יום צריך לחזור. ור"ח כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים דלא פסק בספר בפירוש והביא ראיה לדבריו:

    בקשו לקבוע פרשת בלק בפרשת ק"ש ומפני מה לא קבעוה וכו'איתא בירושלמי (ברכות א ה) דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל:

    הדרן עלך מאימתי

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    זה ששנינו אמר רבי אלעזר בן (עזריא) [עזריה] הרי אני כבן שבעים שנה. מיפרשא מילתיה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) במעשה שהיה בין רבן גמליאל ור' יהושע בעת שהסכימו חכמים להעביר את רבן גמליאל מגדולתו ולהמליך תחתיו את ר' אלעזר בן עזריה אמר והא בר תמניסרי אנא ולית לי חיוראתא אירחיש ליה ניסא והדרו ליה תמניסרי דארי חיוראתא והיינו דתנן אמר ר' אלעזר בן עזרי' הריני כבן ע' שנה ולא בן שבעים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 12b

    Berakhot 12b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 635 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Ke'Hizra [like] a staff in the hand of a person who strikes the staff downward in one motion (i.e. so the staff parallel to the ground).

    Straightens (from the bow) Ke'Hivya pleasantly, first his head, and the rest of his body afterwards, so his bow does not appear to be a burden upon him.

    Ke'Hivya like a snake that, when he straightens himself, lifts his head first, and then straightens himself gradually.

    The Holy King since during these days He shows his kingship to judge the world

    The king of the Justice like "King of Justice". Just as "the carriers of the ark of the covenant" is like "ark of the covenant". Another example is "the insets of the laver stands" which is like "insets of the laver stands". Similarly, "the valley of the corpses" is like "valley of the corpses".

    The portion of tzitzit is recited during the recitation of the Shema, and even though the night is not a time for tzitzit, as it is written 'and you shall see it and remember,' we say it at night because of the Exodus from Egypt that occurred at that time.

    I was appearing old, but I was not actually old, because a sign of gray hair appeared on me, on the day when Rabban Gamliel was removed from his position of leadership and Rabbi Elazar ben Azariah was appointed as the new leader, as is mentioned later in the chapter on the Morning Prayer (Berakhot 28a). On that day, Ben Zoma expounded upon the verse

    Rashi on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    כרע כחיזרא ולקמן (ברכות ד' כח:) אמרינן עד שיראה איסר וכו' לא סגי בכריעה לבד וראשו זקוף אלא בעי נמי שיכוף הראש וכן איתא בירושלמי דפרקין ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא והיינו תרגום ירושלמי של צב (ויקרא יא) והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף. ובר"ה וי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן לקמן סוף אין עומדין (ברכות לד.) אם בא לשחות תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה:

    והלכתא כותיה דרבה דצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים מחזירים אותו אם לא אמר. דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו וכך פסק רבינו יהודה אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו כדאיתא בירושלמי דתענית פ"ק (א א) היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טל ומטר ואם לאו כל שלשים יום בחזקת שלא למוד. פירוש שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה שלא אמר כן. אחר כן בחזקת שהזכיר והוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר כך הדין. ואם כן בעשרת ימי תשובה דליכא שלשים יום צריך לחזור. ור"ח כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים דלא פסק בספר בפירוש והביא ראיה לדבריו:

    בקשו לקבוע פרשת בלק בפרשת ק"ש ומפני מה לא קבעוה וכו' איתא בירושלמי (ברכות א ה) דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל:

    הדרן עלך מאימתי

    Tosafot on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rav Nissim Gaon

    זה ששנינו אמר רבי אלעזר בן (עזריא) [עזריה] הרי אני כבן שבעים שנה. מיפרשא מילתיה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) במעשה שהיה בין רבן גמליאל ור' יהושע בעת שהסכימו חכמים להעביר את רבן גמליאל מגדולתו ולהמליך תחתיו את ר' אלעזר בן עזריה אמר והא בר תמניסרי אנא ולית לי חיוראתא אירחיש ליה ניסא והדרו ליה תמניסרי דארי חיוראתא והיינו דתנן אמר ר' אלעזר בן עזרי' הריני כבן ע' שנה ולא בן שבעים:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ואוהב המשפט, חוץ מראש השנה ועד יום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש והמלך המשפט, ורבי אלעזר אומר אפילו אמר האל הקדוש יצא. יש לפרש דבלכתחילה פליגי, דרב סבר דלכתחילה צריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט, ור' אלעזר סבר דהמלך המשפט צריך לומר לכתחילה, אבל בהמלך הקדוש פליג ואמר דאפילו לכתחילה יכול לומר האל הקדוש, והא דנקט יצא לאו דוקא ולומר דרב דפליג עליה סבר דלא יצא, אלא משום דר"א מתיר בין בהכי בין בהכי לא ניחא ליה למינקט ור"א אמר האל הקדוש דמשמע דדוקא הכי ולא המלך. והא דאמרינן מאי הוי עלה, אמר ר' יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט, רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה, לומר דלכתחילה צריך לומר כן, הא לא אמר אין מחזירין אותו, ומכל מקום הא דאמר רבי אלעזר יצא לא משמע הכין, דאי איתא הוי ליה לומר ר"א אומר, אומר הוא אפילו האל הקדוש, אלא ודאי בדיעבד פליגי וכיון דאפסיקא הלכתא כרבה, טעה ואמר האל הקדוש והאל המשפט מחזירין אותו. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

    מתני' אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. כתב הראב"ד ז"ל: תמה אני, בתחילה שלא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות, נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה, אם כן שתים לאחריה היכא משכחת לה. ונראה לי, כי מה שאמר ולא זכיתי, מן התורה קאמר, ולעולם היו קורין פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים, ע"כ. ואני תמה על זה, על הקושיא ועל תירוצה, דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפילו הכי היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפרק היה קורא (ברכות יד, ב) גמרא אלו הן בין הפרקים, ולא שיהו אומרים כאותו נוסח שאמרו שם שמזכירים בו יציאת מצרים, אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה, ולעולם לא היו קורין פרשת ויאמר כלל, שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר, ולקמן (שם) משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל. והכי נמי משמע בירושלמי דאמרו שם (פ"א, ה"ה) מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ואמרו, חד אמר כדי להשוות מדת יום ומדת לילה, כלומר, דבשחר קורא שלש פרשיות ושלשה ברכות הרי שש, ובערב שתי פרשיות וארבע ברכות הרי שש, כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד), דאלמא פעמים שלא היו קורין פרשת ויאמר כלל, ואפילו כן היו מברכין שתים לאחריה, ופירוש שבע, כלומר שבע ברכות. ובמדרש תהלים מצאתי במזמור שגיון לדוד (שם, ז) זהו שאמר הכתוב (שם קיט, קסד) שבע ביום הללתיך. אמר רבי יהושע בן לוי אלו שבע מצות שבקריאת שמע יוצר אור ואהבה רבה שמע והיה אם שמוע ויאמר ואמת ויציב וגאל ישראל. ולפי שאין מצות ציצית בערבית, מוסיף הפורש סוכת שלום.

    Rashba on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שמתבייש בהן. שהבושה עולה לו לתשובה:

    Ritva on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863. · Public Domain

    Meiri

    כל השנה כולה חותם בברכה שלישית האל הקדוש ובברכת אחד עשר ר"ל השיבה שופטינו חותם האל המשפט או האל אוהב צדקה ומשפט, או מלך אוהב צדקה ומשפט או מלך אוהב צדקה ומשפט, אבל בעשרת הימים שבין ר"ה ליום הכפורים חותם בברכה שלישית המלך הקדוש, ובברכת י"א המלך המשפט כלומר המלך מלך המשפט על דרך הארון הברית העם העם המלחמה, ואם לא חתם כן אלא שחתם כשאר ימות השנה יראה שלא יצא לת"ק שהרי חלק ר' אליעזר ואמר אפילו אמר האל הקדוש יצא דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אלמא אף בעת המשפט קראו האל הקדוש ואלמא דתנא קמא לא יצא קאמר, וכבר נפסקה הלכה כת"ק ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקים שמחזירין אותו בראשונות כדינן, ואמצעיות כדינן, ויש אומר כן אף בנסתפק, ויש מי שחולק לומר שאין מחזירין אותו, וזה שאמר ר' אלעזר בהאל קדוש שיצא פירושו ידי חובת הענין כהוגן אחר מצינו במקרא שאף בשתע המשפט הוא קוראו האל הקדוש ואף לכתחילה כן, ואחר שכן אף מה שאתה מדקדק ממנה לת"ק שלא יצא פירושו כמו שאומר שלא יצא ידי חובת עשיית הענין כהוגן על דרך מה שאמרו כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו שאין הענין שלא יצא כלל אלא שלא הפליג הענין כראוי, ויש חולקים מיהא בהמלך המפשט הואיל ואף ר' אלעזר לא חלק, ונראה שהמדה שוה בשתיהן:

    ממדות החכמים ומטכסיסיהן שלא יהא אחד פורק עול ומתיאש מענינים הצריכים לחברו, אמרו ז"ל כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא' ואנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וכן הוא אומר ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי:

    כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלים לו על אותו דבר שהבושה שהאדם מתבייש על מה שחטא הוא יסוד החרטה והחרטה הוא יסוד התשובה כמו שביארנו בחבור התשובה, ומה שהביאוה משאול כשהעלה את שמואל שלא הזכיר לו אורים ותומים מפני שהרג נוב עיר הכהנים ונתבייש ונתכפר לו כדכתיב מחר וכו' אתי במחיצתי, יש לעיין היכן תשובותו והלא שואל היה באוב, יש לומר מאחר שלא האמין בהם שהרי אמר לו שימות אם ילך ואעפ"כ הלך כבר קבל את הדין, והוא שאמרו בדרש אי ערקת אשתיבזת אי אזלת אתה ובניך עמי:

    כבר ביארנו שאנשי משמר היו כוללים עשרת הדברות עם ק"ש אף חכמים בקשו לקבוע פרשת בלק (לק"ש)[בק"ש] בכל יום מפני שכל אותו ענין מורה על השגחת האל ית' עלינו ושכתוב בו כרע שכב כארי שהוא מורה על הבטחה קיימת ולא נמנעו אלא מפני טורח צבור, ושמא תאמר ויאמרו פסוק זה לבד ר"ל כרע שכב כל פרשה שלא פסקה משה רבינו לא פסקינן לה, ואע"פ שאמרו שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא, לא לשם קביעות קריאה היה עושה אלא לקבל מלכות שמים בזמנה ואחר כך היה קורא וגומר לשם קריאה, ומכל מקום לפי האמור כאן מה שאמרו בתלמוד המערב שלא היו אומר בערבית אלא תחלת פרשה וסופה ר"ל דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם אני ה' אלקיכם אינה:

    המשנה החמשית מזכירים יציאת מצרים וכו' כונת המשנה לבאר שאע"פ שאין לילה זמן ציצית מזכירים פרשה ציצית בק"ש של ערבית מפני יציאת מצרים שבה ואע"פ שיציאת מצרים לא היתה אלא בשחרית מכל מקום אנו מזכירין אותה מבערב שהתחלת גאולה מבערב היתה:

    הרי אני כבן שבעים לא אמר שיהא בן ע' אלא שהיה נראה כבן ע' שקפצה עליו זקנה כמו שהתבאר בפרק תפלת השחר:

    ולא זכיתי פי' ולא נצחתי כמו שאמרו במסכת חולין בהא זכינהו ר' נתן לרבנן ופירשו גדולי המפרשים לא נצחתי שתהא חיוב מן התורה, שאם תאמר שלא היו אמורים אותה אף מדרבנן, אם כן אף אמת ואמונה לא היו אומרים כמו שאמרו לא אמר אני ה' אלקיכם אינו אומר אמת ואם כן שתים שלאחריה היכן אלא שמן התורה קאמר, ומכל מקום אע"פ שלא היו אומרים פרשה ציצית אפשר שמצות שתים לאחריה היו מקיימים בנסח מודים אנחנו לך וכו', כדאיתא בפרק היה קורא ואף בתלמוד אמרו בשחר מברך שתים וכו' על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגהיית יום ולילה שוות שבשחרית אומר ג' פרשיות וג' ברכות ובלילה ב' פרשיות וד' ברכות אלמא שלא היו אומרים אותה כלל, ובמדרש תלים אמרו שבע ביום הללתיך אלו ז' מצות שבק"ש ב' מלפניה וג' פרשיות אמת ויציב וגאל ישראל, ולפי שאין ציצית בערבית מוסיף פורס סוכת שלום, ואיני מבין למה מונה החתימות בברכות אחרונות, ומכל מקום למדנו שלא היה אומר אותה בערבית אלא שהיו סומכים על נוסח קצר שהזכרנו, וכן למדו מכאן קצת מפרשים שפורס סוכת שלום היא חתימת השכיבנו אף בחול שהרי סתמא הזכיר אותה חתימה ונוהגים לחתום בה כן בכל יום, אלא שמעולם לא נהגו כן בגלילות אלו, ושמא אף בעל הדרש מפני שהיא חתימת שבת היתה חשובה אצלו והזכירה:

    עד שדרשה בן זומא לדעת ראשון אנו מפרשים שעדיין חכמים אומר לא מן התורה הוא וכל ימי חייך לא בא לרבות את הלילות אלא לרבות שאף בימות המשיח שאע"פ שיתחדש לנו זמן גאולה אין גאולה אחרונה מפקעת הזכרת גאלת מצרים אע"פ שמכל מקום עקר הזכרה תהיה בגאולה אחרונה אשרי המחכה ויגיע:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Wikisource · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה כרע כחזרא כו' שלא יעשה כהדין חדרונא כו' כצ"ל:

    בא"ד צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרי' כו' עכ"ל לכאורה דר"ל שיגביה קודם שיסיים הברכה כשאר הברכות דלא תקון בהו כריעה וכ"כ התוס' בפרק אין עומדין בד"ה ומצאו בזיות כו' ע"ש אבל מה שכתבו שוב הכא עוד רק שיכרע בברוך ושיגביה כו' הוא מגומגם דהיאך יכרע בברוך בשאר ברכות כיון דלא תיקון כריעה אלא בברוך ודוקא בשני ברכות גם למה יגביה עצמו מיד כיון דלא תיקון זקיפה בשם אלא בב' ברכות ואין סברא לחלק בין כריעה לשחיה דהא בשמעתין כורע בברוך קאמר דהיינו בב' הברכות ויש לפרש דבריהם דהכא דלא נחתי הכא לומר לזקוף בסוף כל שאר ברכות כמ"ש בפ' אין עומדין אלא דהכא ר"ל באותן הברכות דחייב לכרוע בהן בסוף ברכה בר"ה ובי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה יזהר באלו ב' ברכות שיגביה עצמו קודם שיסיים הברכה דהיינו קודם שיאמר ברוך וכשיאמר ברוך יכרע אז ויזקוף אח"כ מיד בשם דאם לא יזקף עצמו קודם שיאמר ברוך לא הוה היכרא למה שתיקנו כשהוא כורע כורע בברוך ודמייתי ראיה מההיא דפרק אין עומדין אם בא לשחות תחלת כל ברכה כו' ר"ל דהיינו משום שתתקיים תקנת חכמים שאדם שוחה באבות והודאה בלבד ה"נ אם היה שוחה בכל (הברכות והודאה) [הברכה באבות ובהודאה] לא היה היכרא לתקנת חכמים שיהיה כורע בברוך ודו"ק:

    גמרא דכתיב ביה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו הוא מגומגם דמוכלביא מי יקימנו לא משמע קימה של שחרית ויותר ניחא להגיה קרא קמא הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף דמהאי קרא דרש שפיר ק"ש של שחרית ושל ערבית וכ"ה בהדיא בתנחומא ובמרדכי וילקוט ע"ש וק"ל:

    שם מפני שיש בה ה' דברים מצות ציצית כו' יש לדקדק דקא חשיב ששה ובילקוט לא קחשיב מינות והוי שפיר ה' דברים ויש ליישב גירסת תלמודא שלפנינו דעול מצות ומינות חדא חשיב ליה וה"ק קרא וזכרתם את כל מצות ה' שהם מצות ה' ולא תתורו מינות והרהור שבלב שאין כל המצות כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שמתבייש בהן שהבושה עולה לו לתשובה:

    סליק פרק מאימתי

    Shita Mekubetzet on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר ר' אבהו אמר ריב"ז ביקשו לקבוע פרש' בלק כו' מ"ט אילימא כו' לימא פרשת ריבית ופ' משקולות דכתיב בהו יציאת מצרים. ולכאורה יש לתמוה טובא דטפי הו"ל לאתויי מפ' קדש לי והיה כי יביאך דכל הפ' מיירי ביציאת מצרים ממש וכתיבא נמי בתפילין גבי פ' שמע והיה אם שמוע אלא שמצאתי בילקוט פ' ואתחנן דדריש מקרא דוהיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך וכה"ג מקרא דולמדתם אותם יכול יהא פ' קדש והיה כי יביאך ג"כ בשינון ת"ל אלה אלו בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון וא"כ א"ש טובא דלא מצי לאקשויי מהנך פי' כיון דאימעטו מקרא משא"כ לענין פ' ריבית ומשקולות לא שייך לומר דממעט להו קרא דאלה דמסתברא דקרא ממעט בדכוותיה ממעט מהנך פ' דכתיבי נמי בתפילין כמו שמע והיה אם שמוע והיינו קדש והיה כי יביאך ותדע שכן הוא דאס"ד דמאלה לגמרי ממעטינן לכולהו א"כ הו"ל למעוטי ג"כ פ' ציצית משינון אלא ע"כ כדפרישית:

    שם אלא אמר ר"י בר אבין משום דכתיב בהאי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו כו'. לכאורה נראה דלאו האי פסוקא לחוד קאמר דהא יש להזכיר ג"כ קרא דאל מוציאם ממצרים דהוי בהו תרתי לטיבותא ענין יציאת מצרים ושכיבה וקימה ואף שאיני כדאי מ"מ נראה מאמר זה תמוה לומר שביקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום האי קרא דיציאת מצרים ושכיבה וקימה דמה בכך כמה קראי כה"ג אשכחן טובא ולכאורה היה נ"ל בזה דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדקאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב משמע שיש צד חיוב לזוכרו ואע"ג דפשטא דקרא איכא למימר דזכירה בלב קאמר מ"מ כיון דדרשינן בירושלמי בקרא דוהגית בו יומם ולילה שההגיות יומם ולילה שוין וכיון דפרשת ציצית לא שייך לומר בלילה כדפליגי תנאי במתני' דבסמוך מש"ה בקשו לקבוע יותר פ' בלק כדי שתהא הגיות יום ולילה שוין וממילא יתקיים בזה מאמר הנביא דקאמר זכר נא הזכירו בפה ממש וכן משמע קצת מל' ירושלמי דאמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים וכתובים ע"ש:

    שם במשנה מזכירין יציאת מצרים בלילות אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי כו' עד שדרשה ב"ז כו'. ולכאורה י"ל דכיון דרבי אלעזר בן עזריה לא אסיק אדעתיה הך דרשא דדרש בן זומא כל ימי חייך הלילות א"כ מעיקרא מ"ט דרבי אלעזר בן עזריה דמזכירים י"מ בלילות דהא ודאי פ' ציצית אינו נוהג בלילה ול"ל דאה"נ דראב"ע ס"ל כהנך תנאי דס"ל דציצית נוהגת בלילה דלפ"ז לא שייך שפיר לשון לא זכיתי דקאמר כיון דלאו מחד טעמא קאמרי איהו וב"ז דהא לעיקר דינא דציצית פליגי והנראה בזה דלראב"ע פשטא דקרא דכתיב למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים קאי נמי אלילות אפילו בלא ריבוי דכל והיינו משום דאיהו אזיל לשיטתיה דשמעינן ליה לעיל דף ט' דמאי דקאמר פסח אינו נאכל אלא עד חצות היינו משום דבהאי שעתא הוי עיקר גאולה בשעת מכת בכורות ממש היה שעת חפזון דמצרים וכדאמרינן נמי בר"פ קמא בפלוגתא דריב"ל ור"י דאיירי נמי בהך גאולה אי הוי מאורתא או מצפרא. ועוד י"ל דטעמא דראב"ע מעיקרא דאע"ג דאין ציצית נוהגת בלילה אפ"ה צריך לאומרה גם בלילה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה שיהיו הגיות דיום ולילה שוין כמ"ש בסמוך בשם הירושלמי כנ"ל ודו"ק:

    סליק פרק קמא

    היה קורא פרק שני

    Penei Yehoshua on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה כרע כו' שיגביה כו' עי' תוס' לקמן ל"א ע"א ד"ה ומוצאו:

    תוס' ד"ה והלכתא כו' מחזירין אותו עיין תוס' לקמן לד ע"א ד"ה אמצעיות:

    Gilyon HaShas on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    רַב שֵׁשֶׁת כִּי כָּרַע כָּרַע כְּחַזִירָא, כִּי קָא זָקִיף זָקִיף כְּחִוויָיא נראה לי בס"ד גם רב ששת עביד כרב, שתי כריעות ושתי זקיפות, לכך הש"ס נקיט גם כאן לשון כפול ולא אמר ר"ש כרע כחזירא וזקיף כחוויא, אך הדמיונות של חזירא וחויא הוא על 'המהירות והמתון', דהיינו שהכריעה בין של הגוף בין של הראש היה ממהר בהם ולא יתנהג בכבידות ובנחת כמו החזירא, שאדם חובטו בבת אחת ולא בנחת ובכבידות, אבל הזקיפות בין של גוף בין של ראש היה עושה בכבידות ובנחת, כמו נחש שנזקף בנחת וכבידות, והיה עושה כן כדי שלא תתראה כריעתו עליו כמשוי. ועוד נראה לי טעם אחר שהיה נוהג בכריעות כחזירא ובזקיפות כחווייא כי חזירא הוא שבט הרומז למדת הדין, והיה עושה בכריעתו כי היה מכניע כוחות הדין בכריעה, אבל בזקיפה זקיף כחווייא, לרמוז על ניצוצי קדושה שנפלו בחטא הנחש יהיו נזקפים על ידי מצות זקיפה זו, ולכן זוקף בשם דאלמלא הקב"ה עוזר לאדם לא היה יכול. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שכורע בברוך, לרמוז בזה על חסד שעשה הקב"ה לאדם בירידת הנשמה משמי מרום לעולם הזה התחתון, וזהו מעין הכריעה, ולכן עושה במהירות כחזירא, כי ירידת הנשמה מלמעלה היא במהירות, וכמו שנאמר (תהלים קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, ולכן הכריעה הרומזת לירידת הנשמה לעולם הזה היא במהירות כחזירא, והזקיפה הרומזת לעליית הנשמה עושה כזקיפת הנחש לאט לאט, כי העליות של הנשמה יהיו בהדרגות לאט לאט. ודע לפי דברי רש"י ז"ל, חזירא הוא שבט שקורין בערבי 'כיזראן', וטבעו הוא כך לפנינו, ובתוספות רבינו יאודה חסיד ז"ל הביא ביאור אחר כחזירא, וגם כענין כריעה וזקיפה הביא שם ביאור אחר עיין שם.

    כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ קשא, מלשון זה משמע דאיכא דלא אפשר לו לבקש רחמים על חבירו, והיכי משכחת לה, דהלא כל אדם יש לו פה להתפלל, והכי הוה ליה למימר 'כל שאינו מבקש רחמים על חבירו'? ונראה לי בס"ד דבקשת רחמים בכוונת הלב תליא מלתא, ולפעמים יזדמן שחבירו עומד בצרה גדולה והוא אוהבו כנפשו, ולכן הוא מצטער מאד ומתבלבל דעתו שאינו יכול להתפלל, או כי גם הוא עומד בצרה גדולה, שהוא חולה הרבה ואינו יכול להתפלל בעד חבירו, ברם המפרשים ז"ל הקשו אמאי לא פריך הכי, דלמא צבור שאני, כדפריך לקמן על הפסוק (ישעיה כג, טז) לְמַעַן תִּזָּכֵרִי? ונראה לי בס"ד, דגבי עושה עבירה ומתבייש בה שפיר פריך צבור שאני, כי הצבור לרוב מעלתן שהם צבור די להם בכפרה זו של הבושה, מה שאין כן יחיד לא יספיק לו זה הכפרה של בושה, אבל הכא לא שייכה פירכה זו, יען כי הצבור לרוב מעלתם תפלתם רצויה ואינה חוזרת ריקם, ולכן לא יצטרכו לתפילתו של יחיד זה, ועל כן אם גם בצבור נקרא חוטא, כל שכן בחבירו שהוא יחיד, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים שלא יוכל להתפלל על עצמו, דנחשב זה שלא התפלל עליו חוטא.

    אֶלָּא מֵהָכָא וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק קשא, אמאי לא הוכיח לזה מן הכתוב בנביאים בעמוס וא"ו (פסוק ו') הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף דמשמע צריך שיחלו? ונראה לי בס"ד, התם על כללות ישראל קאמר, וצבור שאני וכמו שתירץ לקמן. ועוד נראה לי התם שאני, דעבדי שמחה גם כן במזרקחי יין וראשית שמנים, להכי קפיד עלייהו והענישם, אך מהרש"א ז"ל הקשה, בהאי קרא אינו מפורש שיחלה האדם על חבירו אלא שיענה עצמו, עיין שם. ונראה לי בס"ד דדייק מתיבת וַאֲנִי שהיא לשון יתר, דהוה ליה למימר וּבַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק, ולכך משמע כונת הכתוב לומר וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם, כלומר גם אני נתערבתי בחלותם, שנעשיתי חולה כמותם על חליים, ולא די שנחלתי אלא גם היה לְבוּשִׁי שָׂק. אי נמי י"ל צער השק למלך, חשיב כמו צער חולי בשאר אדם, מפני שהמלך מפונק ביותר, וגם זילא ביה מלתא ביותר.

    כֹּל הָעוֹשָׂה עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ נראה לי הטעם, כי בבושה נשפך דמו בקרבו והרי זה כאלו נהרג, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, ואמר בגמרא דחזינן, אזיל סומקא ואתי חיוורא, וכן זה שנתבייש נחשב לו כאלו נהרג, ולהכי מהניא ליה כפרה, כי מיתה מכפרת על הכל, מיהו ודאי דלא קאמר כן אלא אם כן עשה תשובה בוידוי וחרטה ועזיבת החטא, ורק על מה שאמרו בארבעה חלוקי כפרה דהכל תולין ומיתה מכפרת קאמר הכא, שהבושה מספקת במקום מיתה, אבל ודאי בלא תשובה לא מהני כלום, כי אפילו המיתה עצמה, אם לא מת מתוך תשובה לא תועיל לו מיתתו. ועוד נמי נראה לי, דהא דמהניא בושה לגמור הכפרה במקום מיתה, היינו דוקא אם הוא קבל צער הבושה בלבו בשמחה לכפרת עונותיו אז תועיל לו:

    וּמִנַּיִן דְאֲחִילוּ ליה מִן שְׁמַיָא שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ״ח:ט״ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל... וּמָחָר. הקשה הרי"ף ז"ל, מנ"ל דאחילו ליה משום דנתבייש ולא הזכיר האורים, ודילמא בשביל שקבל עליו המיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר לו אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך, ויהיה גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, רצונו לומר אין מחיצות הצדיקים שווים, אלא כל אחד מחיצתו לפי ערכו, וגם ידוע שאין הצדיק זוכה למקומו הגדול הראוי לו תיכף ומיד בבואו לגן עדן, אלא עליותיו במקומות הם חלוקים בהדרגות במשך ימים ושנים, וכל עת שיבאו להעלותו למקום עליון יותר הם דנים אותו על דקדוקי מצות יותר, וכאשר ספר מהרח"ו ז"ל מעשה בחסיד אחד שהיו דנים אותו אחר כמה שנים שנכנס לגן עדן על חטא של שוגג, בשביל שהיו רוצים להעלותו עליה גדולה יותר ממקום שהיה בו. גם כתב עוד מהרח"ו ז"ל שאי אפשר לשום צדיק ליקח מקומו העקרי בגן עדן תיכף אחר הפטירה מעולם הזה, ואפילו שהוא צדיק גמור, אלא רק אחר י"ב חדש כנודע, וכל משך י"ב חדש תעלה נפשו בהדרגות, עיין שם, והנה ודאי שמואל הנביא ע"ה היתה מחיצתו גדולה ממחיצתו של שאול המלך ע"ה, כי היה שקול כמשה ואהרן, וזכה למדרגה גדולה של נבואה, וכן מוכח נמי מדבריו, ממה שיש לו לפי ערכו, והנה באותה שעה שדבר עמו דברים אלו עבר כמה חדשים אחר שנפטר שמואל הנביא ע"ה, ואיך יתכן שיהיה שאול למחר שהוא יום פטירתו ישב במחיצה של שמואל, אפילו אם נאמר שהוא לפי ערכו שקול להיותו במחיצתו של שמואל הנביא ע"ה, אלא ודאי באותה שעה שדבר שאול עם שמואל ונתבייש מצד האורים, נתכפרו לו כל עונותיו הן על מה שהרג את נוב עיר הכהנים, הן על מה שרדף את דוד המלך ע"ה, כי הבושה נחשבה לו מיתה ממש, ועל כן הקבלה שקבל אותה שעה על עצמו להיות נהרג בחרב למחר, הועילה שיתעלה במעלות רמות בלי הדרגות ומשך זמן, ויגיע תיכף ומיד למחר לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה. וזה שאמר לו אם תקבל עליך ליהרג תהיה מחר במחיצתי, שלא הוצרך לבשרו על ידי כך שיבא לגן עדן, כי זה כבר נשלם מכח הבושה שנמחלו אותם עונות, אך בישרו על ידי כך לא תצטרך לקבל עליות שלך בהדרגות במשך ימים וחדשים ושנים, אלא מחר תגיע לישב במחיצתי תיכף ומיד, בעבור קבלה זו שאתה מקבל על עצמך, ועל כן שפיר יליף הש"ס מהאי קרא דעמי במחיצתי, דחזינן עצת שמואל הנביא ע"ה היתה לשאול שישיג מחר את מחיצתו תיכף, ומוכרח לומר כי הוא כבר נטהר מאותם עונות של הריגת נוב ורדיפה של דוד המלך ע"ה, מחמת הבושה שנתבייש אותה שעה קודם שאמר לו עמי במחיצתי. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, דלמאי אצטריך להביא הכא האי דרשה דר"י, דדרש עמי במחיצתי וסגי להביא הפסוק בלבד דקאמר עמי, דמשמע שיבא לגן עדן, ובזה שכתבנו יבא נכון, דעיקר הילפותא הוא מכח שאמר לו עמי במחיצתי, דאי אפשר להשיג מחיצה של שמואל הנביא ע"ה תיכף ביום שנפטר, אם לא נאמר שהבושה הספיקה למחול לו על הכל במקום מיתה שאז קבלתו שקבל ליהרג הועילה לו להשיג מחיצתו של שמואל הנביא ע"ה בבת אחת למחר.

    וְרַבָּנָן אִמְרִי מֵהָכָא וְהוֹקַעֲנוּם לַהֳ' בְּגִבְעַת שָׁאוּל מקשים מאחר שהמתבייש נמחלים כל עונותיו, וגם עוד שהוא נהרג במלחמה עם בניו, למה נשאר עון זה של גבעונים? והרי"ף ז"ל פירש מה שנפקד עליו עון הגבעונים אחר מיתתו בשביל חילול השם וכו', ודבריו תמוהים, דמיתה מכפרת על חילול השם, ומ"ש אם יכופר עון זה עד ימותון, אין הכונה לומר אחר שימותו יעשה להם דבר לכפר על זה, אלא הכונה הוא שהמיתה עצמה תהיה מכפרת וכן מפורש בארבעה חלוקי כפרה בסוף יומא, דאמר להדיה על חלול השם מיתה מכפרת. ונראה לי בס"ד, דמ"ש המתבייש על עבירה נמחלין עוונותיו, וכן מ"ש יסורין ומיתה מכפרים על כריתות וחלול השם, בסוף הגמרא דיומא, כל זה הוא על הנוגע בין אדם למקום, אבל על הנוגע בין אדם לחבירו, הן מצד ממון, הן מצד נפשות, לא מפטר אא"כ חבירו ימחול לו, אך אם שניהם ישראל, כיון שנעשה משפט בדינו, מסתמא נפש אותו שחטא לו גם היא תמחול, אחר שמחל הקב"ה על חלקו, וכל זה בישראל עם ישראל, אך הגבעונים אשר לא מזרע ישראל המה, אף על פי ששאול המלך ע"ה נמחלו לו כל עונותיו מצד חלק המקום ב"ה, עם כל זה הגבעונים על נזקם לא מחלו, וצריך להנקם ממנו בעבורם, ולכן מעת שהרג מהם ז' נפשות ונגזר להרוג ז' מבניו לפייסם הם נתפייסו בזה, גם מצד נזק ממון שהגיע להם, ששמחו בתלייתם בפרסום, שאמרו עתה שמורים אנחנו, שלא יבא עוד אחד מישראל לעשות לנו רעה, מאחר שנעשית נקמה זו בשבילנו.

    מַאי טַעֲמָא, אִילֵימָא מִשּׁוּם דִכְתִיב בָּהּ (בַּמִּדְבָּר כג, כג) 'אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם' לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית. הקשה פני יהושע ז"ל, יש להקשות טובא, דטפי הוה ליה למימר מפרשת קדש (שמות יג) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, דכל הפרשה מיירי ביציאת מצרים, וכתיבה נמי בתפילין גבי פ' שמע (דברים יא, יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, עיין שם? ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל, דפרשת קדש יש בה 'עשרה פסוקים', ופרשת וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יש בה 'שבעה פסוקים', ולכך הקשה מן פרשת רבית שהיא קצרה שיש בה 'חמשה פסוקים', וכן פרשת משקולות אין בה אלא 'ארבעה פסוקים', ואם תמנה התיבות גם כן תמצא שיש הפרש גדול, ולהכי הקשה מהני שהם קצרות, וליכא טורח צבור בקריאתם. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט רבית ומשקולות, מפני כי הטעם שנזכר בהם יציאת מצרים הוא דומה לטעם זכירת יציאת מצרים גבי ציצית, והיינו כמ"ש בגמרא (ב"מ סא:), למה נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית, ופרשת רבית, ופרשת משקולות, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחן ולהיפרע מן התולה לקלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, ובמשקולות אמר הקב"ה, אני הבחנתי במצרים בין טיפה וכו' ואני עתיד ליפרע מטומן משקולותיו במלח לרמות הבריות, וברבית אמר הקב"ה, אני הבחנתי בין בכור וכו' ואני נפרע מהמלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם, נמצא הטעם שוה בשלשתם, וגם בשלשתם קאי על מכת בכורות בלבד, ולהכי מקשו מינייהו, משום דדמי בטעמם לפרשת ציצית שאנו אומרים בקריאת שמע בענין זה של זכירת יציאת מצרים.

    אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת קשא, מהיכא משמע מינות? ונראה לי בס"ד לב למפרע בל שהוא כינוי לעבודה זרה כמו שנאמר (ירמיהו נא, מד) וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל, וכן (ישעיהו מו, א) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, והמינות מושכת האדם לעבודה זרה. גם עוד בל לשון בלבול, שהמינים מבלבלים ומהפכים דברי אלהים חיים הכתובים בתורה, ולכן אמר (מלכים א יח, לז) וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, שיתהפכו אותיות לב לאותיות בל רצונו לומר שיתבלבלו, ולזה אמר (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, רצונו לומר המינות שרמוזה בקריאת לב לאחור, ולזה הביא (תהלים יד, א) אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, כי בשם נָבָל יש לב הפוך, שנתהפכו אותיות 'לב' לאותיות 'בל', ומה שאמר וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זה 'הרהור עבירה', נראה לי אַחֲרֵי לשון אחורים, רצונו לומר אחורי עין יש אותיות סטם, לשון סטימה שהוא הרהור הבא מן השטן, כי שטן וסטם חד הוא.

    1 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 12b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 12, Amud Bet, about 635 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “רב ששת, כי כרע כרע כחיזרא. כי…”

      Named: רב ששת.

    2. Segment 231 words

      Opens “ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב…”

      Named: רב כל, רבה.

    3. Segment 334 words

      Opens “ורבי אלעזר אמר אפילו אמר ״האל הקדוש״…”

      Named: רבי אלעזר.

    4. Segment 43 words

      Opens “מאי הוה עלה…”

    5. Segment 517 words

      Opens “אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב…”

      Named: רב יוסף, רבה.

    6. Segment 632 words

      Opens “ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב…”

      Named: רב כל, רבה, שמואל.

    7. Segment 79 words

      Opens “אמר רבא אם ת"ח הוא צריך שיחלה…”

      Named: רבא.

    8. Segment 829 words

      Opens “מ"ט אילימא משום דכתיב (שמואל א כב,…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 941 words

      Opens “ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב…”

      Named: רב כל, רבה.

    10. Segment 1046 words

      Opens “דילמא צבור שאני אלא מהכא (שמואל א…”

      Named: שמואל.

    11. Segment 115 words

      Opens “משום דקטליה לנוב עיר הכהנים…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנא' (שמואל…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1319 words

      Opens “ורבנן אמרי מהכא (שמואל ב כא, ו)…”

      Named: שמואל.

    14. Segment 1423 words

      Opens “אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב…”

      Named: רב יהודה בר זבידא.

    15. Segment 1520 words

      Opens “מ"ט אילימא משום דכתיב בה (במדבר כג,…”

    16. Segment 1620 words

      Opens “אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום…”

    17. Segment 175 words

      Opens “ולימא האי פסוקא ותו לא…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן…”

    19. Segment 195 words

      Opens “פרשת ציצית מפני מה קבעוה…”

    20. Segment 2021 words

      Opens “א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה…”

    21. Segment 2137 words

      Opens “בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב…”

    22. Segment 2250 words

      Opens “דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא…”

    23. Segment 2324 words

      Opens “מתני׳ מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר…”

    24. Segment 2421 words

      Opens “שנא' (דברים טז, ג) למען תזכור את…”

    25. Segment 258 words

      Opens “וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות…”

    26. Segment 2655 words

      Opens “גמ׳ תניא אמר להם בן זומא לחכמים…”

    27. Segment 2716 words

      Opens “אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה…”

    28. Segment 2817 words

      Opens “כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה, י)…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Elazar ben Azariah · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs of the Monarchy

      Rabbi Elazar ben Azariah was a prominent Tanna of the Yavneh period, listed among the second generation of Tannaim.

      Source: Berakhot 12b · Segment 23 — “מתני׳ מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר בן עזריה…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Berakhot 12b · Segment 12 — “ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנא' (שמואל א כח,…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Berakhot 12b · Segment 14 — “אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 12b · Segment 5 — “אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 12b · Segment 6 — “…נקרא חוטא שנאמר (שמואל א יב, כג) גם אנכי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 12b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026