Talmud Builders

    Berakhot 19b

    Back to index

    English translation — Berakhot 19b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1We learned in the mishna that those standing in the row, those in the interior row, are exempt from reciting Shema and the others are obligated. The Sages taught this more expansively in the Tosefta : The consolers standing in a row from which one sees inside the area where the mourners are passing are exempt, and those standing in a row from which one does not see inside are obligated. And Rabbi Yehuda elaborates and says: The consolers standing in the row who come on account of the bereaved are exempt, while those who come on account of their own curiosity are obligated to recite Shema .

    2We learned that some who come to console the bereaved are exempt from Shema as a means of honoring the deceased. The Gemara expands the discussion to raise the general question: To what degree does preserving human dignity take precedence over mitzvot enumerated in the Torah? Rav Yehuda said that Rav said: One who discovers diverse kinds [ kilayim ], i.e., a prohibited mixture of wool and linen, in his garment, must remove them even in the public marketplace. He may not wait until he reaches home. What is the reason for this? As it is stated: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30). From here, the general principle: Anywhere that there is desecration of the Lord’s name, one does not show respect to the teacher, is derived.

    3The Gemara cites several sources to challenge this principle. The Gemara raised an objection from a baraita : After they buried the deceased and returned, and on their way there are two paths before them, one ritually pure and one ritually impure, e.g., it passes through a cemetery, if the mourner comes on the pure path, they come with him on the pure path; if he comes on the impure path, all of the funeral participants accompany him on the impure path in order to show him respect. Why would they do this? Let us say here too that, “There is neither wisdom, nor understanding…against the Lord!”

    4Rabbi Abba explained that the baraita is referring to a path that passes through an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [ beit haperas ]. For example, with regard to a field in which there is a grave that was plowed and no longer intact, the entire field is deemed impure due to concern that the plow scattered bones throughout the field. The field is impure only by rabbinic law but not according to Torah law. Since it is only prohibited by rabbinic law, one is permitted to walk through the field to show the mourner respect.

    5The Gemara cites proof that the legal status of a beit haperas is unlike the legal status of impurity by Torah law: Rav Yehuda said that Shmuel said: One who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust, he will expose it, avoid it, and walk. One may not rely on that method of examination with regard to impurity by Torah law. And Rav Yehuda bar Ashi said in the name of Rav: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure, and one no longer need be concerned about bones. Clearly, the entire prohibition is a stringency decreed by the Sages.

    6The Gemara cites additional proof with regard to the extent to which human dignity overrides mitzvot in the Torah. Come and hear, as Rabbi Elazar bar Tzadok the priest said: I and my fellow priests would jump over coffins of the deceased in order to hurry towards kings of Israel to greet them. And they did not say this only towards kings of Israel, but they said this even towards kings of the nations of the world, so that if one will be privileged to witness the redemption of Israel, he will distinguish between kings of Israel and kings of the nations of the world. The priest violated the Torah prohibition to become ritually impure through contact with the dead, in order to show respect for a king. And why is this? Let us say here too: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”

    7The Gemara responds to this challenge by saying that it must be understood in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: By Torah law, a tent over a corpse, as long as there is a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, constitutes a barrier before the spread of impurity and nothing above the tent can become ritually impure due to impurity imparted by the corpse. And when there is not a handbreadth of space between the corpse and the tent over it, the tent does not constitute a barrier before the spread of impurity and the “pressed” ritual impurity, can reach the heavens.

    8Most coffins have a handbreadth of space. Consequently, their impurity does not spread above the coffin. However, the Sages issued a decree regarding coffins in which there is a handbreadth of space because of those coffins in which there is not. Nevertheless, due to respect for kings, the Sages did not issue a decree in a case involving them and the priests were permitted to jump over the coffins, as it is permitted by Torah law. Therefore, there is no proof from here regarding the question of whether or not human dignity overrides Torah law.

    9The Gemara cites an additional proof from a baraita : Come and hear: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah.

    10The Gemara asks: Why? Let us also say here: “There is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.” Rav bar Shaba interpreted this prohibition, which is overridden by human dignity, before Rav Kahana as referring to the prohibition of: “According to the Torah taught to you and the ruling handed down to you, you shall do, you shall not deviate to the left or the right from that which they tell you” (Deuteronomy 17:11). The Yeshiva students laughed at him, as the prohibition of “you shall not deviate” is by Torah law, like all other Torah prohibitions. Why should human dignity override it any more than any other Torah prohibition?

    11Rav Kahana replied to them: A great man has spoken, do not laugh at him. The Sages based all rabbinic law on the prohibition of “you shall not deviate”; however, due to concern for human dignity, the Sages permitted suspension of rabbinic law in cases where the two collide. All rabbinic decrees are predicated on the mitzva in the Torah to heed the judges in each generation and to never stray from their words. Therefore, when the Sages suspend a decree in the interest of preserving human dignity, human dignity is overriding a Torah prohibition. In any case, it only overrides rabbinic decrees.

    12The Gemara cites an additional proof from a baraita : Come and hear: With regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.

    13How so? If he was a priest and the lost object was in the cemetery, or if he was an elder and it is beneath his dignity to tend to a lost object of that kind, or if he had more work to do than another person and he does not want to set it all aside when another person is available to tend to the lost object. Therefore, with regard to those cases it is stated: And disregard them to permit one to refrain from returning the object. Why? Let us say here, too: Although handling the lost object would be beneath his dignity, “there is neither wisdom, nor understanding, nor counsel against the Lord.”

    14The Gemara answers: There it is different, as it is written: “And disregard them,” indicating that under certain circumstances one is permitted to disregard a lost object. In that case, there is a biblical directive that creates an exception to the prohibition: “You may not disregard” (Deuteronomy 22:3). We found a case in which human dignity overrides a Torah prohibition. The Gemara suggests: Let us derive a general principle that human dignity takes precedence over all mitzvot in the Torah from this case. This possibility is rejected: We do not derive halakhot pertaining to prohibitions from monetary laws, and the case of the lost object merely entails a monetary loss, unlike other prohibitions.

    15The Gemara cites an additional proof from a baraita . Come and hear what was said in the Torah with regard to the Nazirite: “He shall not become impure for his father or his mother or his brother or his sister in their death, for the crown of his God is on his head” (Numbers 6:7). Since it was already written with regard to the Nazirite: “He shall not come upon a dead body” (Numbers 6:6), why is it necessary to elaborate and specify his parents and siblings?

    16The Sages derived through halakhic midrash that each of these relationships come to teach a specific nuance of the law. They learned: To what purpose did the verse state: And his sister? To teach that one who was going to slaughter his Paschal lamb and to circumcise his son, both of which are positive mitzvot that if he fails to fulfill them, he is punished with karet , and he heard that a relative of his died, I might have thought that he should return and become ritually impure with the impurity imparted by a corpse. You said: “He shall not become impure”; the death of his relative will not override so significant a mitzva from the Torah.

    17I might have thought: Just as he does not become impure for his relatives, so he does not become impure for a corpse with no one to bury it [ met mitzva ]. The verse states: “And his sister”; he may not become impure for his sister, as someone else can attend to her burial,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הרואה פנימהאת חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם:

    מחמת עצמןולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע:

    אין חכמהחשובה נגד ה':

    אחת טמאהשיש בה קבר:

    בא בטהורההאבל:

    בבית הפרסדלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל:

    מנפח אדםלפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:):

    שנדשברגלים:

    מדלגיןמארון לארון:

    לקראת מלכי ישראלהרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא (ויקרא כ״א:א׳) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות (דף לו.):

    דבר תורההלכה למשה מסיני:

    אינו חוצץ בפני הטומאהדנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה:

    את לא תעשהקס"ד כל ל"ת קאמר:

    בלאו דלא תסור וגו'אחיכו עליה – אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא:

    כל מילי דרבנן וכו'והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח (שבת דף פא:) או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום (מנחות דף לח.):

    והיא בבית הקברותהאבדה:

    ואינה לפי כבודואין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה:

    או שהיתה מלאכתו מרובהשדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד:

    ונגמר מינהלגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק:

    ממונאקל מאיסורא:

    ולאחותו מה תלמוד לומרבנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה:

    ושמע שמת לו מתמקרוביו יכול יטמא להם:

    אמרת לא יטמאהואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח:

    ברכות 19 עמוד ב

    1העומדים בשורה וכו'. ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה, ושאינה רואה פנימה חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת האבל פטורין, מחמת עצמן חייבין.

    2אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק. מ"ט (משלי כא, ל) ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'״, כ"מ שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

    3מתיבי: קברו את המת וחזרו, ולפניהם ב' דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה באין עמו בטהורה, בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו. אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'״!

    4תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן.

    5דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך. ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב: בית הפרס שנדש טהור.

    6ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה, יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם אמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'״!

    7כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה.

    8ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן. ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן.

    9ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה.

    10ואמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'״! תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים יז, יא) דלא תסור״. אחיכו עליה, לאו דלא תסור״ דאורייתא היא?!

    11אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה. כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן.

    12ת"ש (דברים כב, א) ״והתעלמת מהם״ פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם.

    13הא כיצד? אם היה כהן, והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר ״והתעלמת״. אמאי, לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'״!

    14שאני התם, דכתיב ״והתעלמת מהם״. וליגמר מינה? איסורא מממונא לא ילפינן.

    15ת"ש׃

    16(במדבר ו, ז) ״ולאחותו״ מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא׃

    17יכול כשם שאינו מטמא, להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא׃

    Tosafot

    מדלגין היינו על גבי ארונותתימה לפ"ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי"ל דלא קשה דהא תני' בשמחות (פ"ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס' נזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נד.) והיה אומר ר"ת דליתי' להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי"ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט"ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ"ה דפירש בפ"ק דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע"כ פר"ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה:

    רוב ארונות יש להם חלל טפחוצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפ"ז (מ"א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע"ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) יש להאריך:

    ולאחותו מה ת"לגבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ"כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ"ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ"ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה:

    אמרת לא יטמאמפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (פי"ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע"כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא"ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי"ל כדפירש"י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ"ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח"כ נזיר וכהן הדיוט וכו' וא"ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי"ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי מיישב פירש"י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו' ומ"מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע"כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס"ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א"כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ"ג לא מהני מידי למת מצוה א"כ ע"כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ"ש למת מצוה ואע"ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע"ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב' קדושות אע"ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה"מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה"ה למת מצוה מכ"ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א"נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג וא"כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך:

    License: CC-BY

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכ"מ ראיתי בו ב' תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר' אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים י״ג:ד׳) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר' יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר' אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר:

    העומדים בשורה הפנימיים פטוריןבמס' סנהדרין בפרק כהן גדול (די"ט) אמרינן אמר ר' מנשיא בר עות שאילית את ר' יאשיה רבה מבית עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו"ד בני אדם ואין אבלים מן המנין:

    תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנןאיתיה לפירושא דבית הפרס במס' אהלות (פרק יח מ"ב) במתניתין ובתוספתא (פרק יז) ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ד"ה) תניא ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין א"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ופרישו קמאי ומאי היא בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ועד כמה [אהלות פי"ז מ"א] ק' אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא היאך דנחרש טומאה דרבנן דלמא איכא עצם כשעורה אי נמי אית ביה עפר בית הקברות לפי שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ' חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה וכך העתיקו משמו של נביא עליו השלום כדאמרינן [נזיר נז] עצם כשעורה הלכה ואמרינן תו (עירובין ד) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה ומפרשי לה שעורה עצם כשעורה (דמסקי) [ומסקינן] הילכתי נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה נמי בסדר טהרות במתני' דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו' מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי' נדרים דף מ"א) ערסן מיקרי: ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 19b

    Berakhot 19b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 362 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הרואה פנימה את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם:

    מחמת עצמן ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע:

    אין חכמה חשובה נגד ה':

    אחת טמאה שיש בה קבר:

    בא בטהורה האבל:

    בבית הפרס דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל:

    מנפח אדם לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש (חגיגה דף כה:):

    שנדש ברגלים:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 19b · Sefaria

    Tosafot

    מדלגין היינו על גבי ארונות תימה לפ"ה דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגין עליו וי"ל דלא קשה דהא תני' בשמחות (פ"ד הלכה כא) כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כדתנן במס' נזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נד.) והיה אומר ר"ת דליתי' להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפילו הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עב.) דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו אי נמי הא ברייתא סברה כזקנים הראשונים [נזיר נג.] שהיו אומרי' רביעית דם גם בתגלחת נזיר ומיהו תימא אמאי אין המת מטמא באהל כיון שהכסוי עצמו מקבל טומאה דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם כן מטמא באהל וי"ל דאין מטמא אלא צד חיצון שבו אבל צד פנימי טהור כדתנן במסכת אהלות בפט"ו (משנה ט) חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה מטמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין לפי שצד פנימי כולו טהור ומיהו תימה לפ"ה דפירש בפ"ק דערובין (דף טו) גבי אין עושין מבעלי חיים גולל ודופק לקבר ואי גולל היינו כסוי הארון וכי עושין מבעלי חיים כסוי לארון ע"כ פר"ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה:

    רוב ארונות יש להם חלל טפח וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות בפ"ז (מ"א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח ע"ט על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) יש להאריך:

    ולאחותו מה ת"ל גבי נזיר כתיב על (כל נפשות) [נפש] מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכולהו יתירי נינהו דמנפש מת נפקא ודרשינן לאביו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך דהא מנפש מת נפקא כולהו ולא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר לטמא בו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה דמלאביו נפקא אלא להביא שאם היה נזיר וכהן שיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו מלטמא אלא לאמו אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה כהן גדול ונזיר דקדושתו חמור דגם בלא נזירות אסור לטמא לקרוביו אעפ"כ לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תנהו ענין לכ"ג נזיר ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שאם היה כ"ג ונזיר והלך לשחוט פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה:

    אמרת לא יטמא מפני שקאי על אדם שהוא נזיר וכהן גדול ועושה פסח משמע דעושה פסח גרידא רשאי לטמא לקרובים ותימה דבזבחים (פי"ב דף ק.) גבי מעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח וטמאוהו אחיו בע"כ ופריך מהא ברייתא דהכא דקאמר לא יטמא ומאי פריך דילמא שאני הכא דמיירי דכל קדושות האלו בו כדפרישי' אבל עושה פסחו גרידא אימא רשאי לטמא על כן נראה לפרש אמרת לא יטמא אפי' עושה פסחו גרידא וא"ת מהיכא פשיטא ליה אמרת לא יטמא וי"ל כדפירש"י דלא אתי עשה שאין בו כרת כטומאת קרובים וידחה עשה שיש בו כרת כגון עושה פסח וגם מילה שייך בה כרת וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנ"ל [לתלמודא] דהכא מיירי בעושה פסחו לחוד וי"ל מדלא כייל גבי עושה פסחו כמו גבי אחרים מי שהיה נזיר וכהן הדיוט דמעיקרא נקט נזיר לחוד ואח"כ נזיר וכהן הדיוט וכו' וא"ת מנא ליה (לתלמודא) דהאי קרא בעושה פסחו ולמול את בנו הא קרא כתיב בנזיר וי"ל אם אינו ענין בנזיר דהא כתיבי פסוקים אחרים דמטמא במת מצוה תנהו ענין להולך לשחוט פסחו וכו'. והשר מקוצי מיישב פירש"י דמיירי הכא דיש בו כל הקדושות הללו כו' ומ"מ פריך התם גבי יוסף הכהן דע"כ אף בעושה פסח גרידא אינו רשאי לטמא דאי ס"ד עושה פסח מטמא לקרובים. ולאחותו למה לי למימר דמטמא למת מצוה כיון דמטמא לקרובים אלמא עושה פסחו אינו מעלה עליו שום חומרא טפי א"כ פשיטא דמטמא למת מצוה וכי תימא מכל מקום צריך קרא דמטמא למת מצוה מפני שיש בו ג' קדושות נזיר וכהן ועושה פסח ולעולם אימא לך דעושה פסח גרידא מטמא לקרובים לא היא דהא כבר שמעינן מלאביו ולאמו ולאחיו דנזיר וכ"ג לא מהני מידי למת מצוה א"כ ע"כ קראי לא אצטריכו אלא למעלה דפסח ולמה לי פשיטא דאי מטמא לקרובים כ"ש למת מצוה ואע"ג דאצטריך קרא דלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למת מצוה אע"ג דכתב קרא דמטמא לקרובים ואצטריך קרא שהן ב' קדושות אע"ג דשמעינן כבר דמעלה דנזיר לא מהני מידי למת מצוה מלאביו ה"מ כהן דקדושתו קדושת עולם ומשום הכי יש לנו לומר כי יש לו שתי קדושות דטפי קדושה ולכך אצטריך קרא אבל עושה פסח שקדושתו לפי שעה אם אתה מתיר לו לקרובים ה"ה למת מצוה מכ"ש דמאי חזית ליתן לו קדושה טפי גבי מת מצוה יותר מן הקרובים. א"נ יש לפרש בקוצר הברייתא מדתניא גרידא על ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג וא"כ מסברא יש לנו לומר (כי יש) דאינו מטמא לקרובים כמו נזיר וכלהו אינך ודוק מעצמך:

    Tosafot on Berakhot 19b · Sefaria · CC-BY

    Rav Nissim Gaon

    וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכ"מ ראיתי בו ב' תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר' אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים י״ג:ד׳) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר' יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה' תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים וכל מקום בתלמוד שיש בו ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול מיכן היא עיקרו והברכה שבירכוהו לר' אליעזר שהיא כינוי לנידוי פירשו במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) כי בשעת פטירתו התירוהו כמו שאמרו עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר:

    העומדים בשורה הפנימיים פטורין במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (די"ט) אמרינן אמר ר' מנשיא בר עות שאילית את ר' יאשיה רבה מבית עילמין דהוצל ואמר לי אין שורה פחותה מיו"ד בני אדם ואין אבלים מן המנין:

    תרגמה ר' אבא בבית הפרס דרבנן איתיה לפירושא דבית הפרס במס' אהלות (פרק יח מ"ב) במתניתין ובתוספתא (פרק יז) ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ד"ה) תניא ג' בית הפרס הן שדה שאבד בה קבר ושדה שנחרש בה קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין א"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ופרישו קמאי ומאי היא בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ועד כמה [אהלות פי"ז מ"א] ק' אמה לכל רוח ורוח דקבר משוי בית הפרס מקום הקבר טומאה דאורייתא היאך דנחרש טומאה דרבנן דלמא איכא עצם כשעורה אי נמי אית ביה עפר בית הקברות לפי שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נישוף ברגל עיקרה בסיפרי (פ' חקת) וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה וכך העתיקו משמו של נביא עליו השלום כדאמרינן [נזיר נז] עצם כשעורה הלכה ואמרינן תו (עירובין ד) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ושעורה ומפרשי לה שעורה עצם כשעורה (דמסקי) [ומסקינן] הילכתי נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיתה נמי בסדר טהרות במתני' דפירקא קמא באהלות [משנה ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וכו' מכלל דאי לא הוה ביה כשעורה אינו מטמא ובפרק יום הכפורים (יומא דע"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה שאמרו בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבשה ואמר רב פפא לחה שיבולת מיקריא בלא קליפתה (עי' נדרים דף מ"א) ערסן מיקרי: ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו.

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 19b · Sefaria

    Rashba

    פשטו ואפילו בשוק ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן.

    רוב ארונות יש להן חלל טפח וא"ת לדברי רש"י ז"ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי תיפוק ליה משום גולל ודופק שמטמאין באהל כמת. תירץ הראב"ד ז"ל וגם בתוספות, שאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליהן, וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליהן, דתנן בנזיר פרק כ"ג ונזיר (מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו', ועל אלו אין הנזיר מגלח (שם נד, א) הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. ותניא בתוספתא דמכות (פ"ג, ה"י) כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה. ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מעל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כז, ז) ואע"פ שאין הנזיר מגלח עליו, דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כ"ג ונזיר (נזיר, שם) אבל גולל ודופק כלל לא דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה. ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ והא קיימא לן בבבא בתרא (יט, ב) כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה. ותירצו בתוספות שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פרק חמשה עשר (משנה ט) חבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל ועשאוה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל. ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין גב הכוך והשתא אין שם טומאת גולל כלל.

    יכול יטמא אמרת לא יטמא ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר, ובשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (ק, א) מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא, כלומר אדרבא כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין שיטמא דידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו.

    Rashba on Berakhot 19b · Sefaria

    Ritva

    ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:

    הבאים מחמת האבל פירוש קרוביו פטורים ואפי' הם חיצונים:

    המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו' כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:

    בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, כך גרסת הספרים ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב ה"ג לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם, וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:

    תרגמה ר' אבא בית הפרס דרבנן דא"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. פי' שדה שנחרש בו קבר ואמרו חכמים דכל חמשים אמה יש לחוש לעצם כשעורה שהמחרישה מוליכה אותו והיא מטמאה במגע וכשהוא מנפח והולך אם היה שם עצם נדחה הוא על ידי נפיחתו. ומאי דמשמע הכא דבית הפרס אסור להלוך בו בלא נפוח, ובנפוח מיהת סגי זהו דוקא לענין עושה פסח. דאע"ג דאיכא כרת לעושה אותו בטומאה כיון דאיכא כרת במי שחדל לעשותו וטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן סמכו על הבדיקה ולא העמידו דבריהם במקום כרת וזה במי שהולך לשחוט את פסחו אבל כהן אינו סומך בבדיקה. וא"ת הכא אמרינן דבדיקת בית הפרס הויא בניפוח ובמס' אהלות תנן כיצד בודקין פירוש בית הפרס מביא כל עפר שיכול להסיטו ונותן לתוך הכברה אם מצא בו עצם כשעורה טמא ואם לאו טהור, יש לומר דכאן לכתחלה וכאן לדיעבד כלומר דלכתחלה כיון דאפשר לו לבדוק קודם שיעבור סמכו על בדיקת ניפוח ומנפח והולך אבל אם עבר בלא נפוח ותו לא איפשר לבדוק בניפוח שאם היה העצם נדחה מה יועיל לזה שעבר תקנו לו בדיקה אחרת לידע אם נטמא אם לאו דהיינו כוברו בכברה:

    בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל, פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:

    תא שמע ולאחותו מה ת"ל האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל, ואח"כ כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם וכולהו דריש להו במס' נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קמ"ל, ואי כתב אמו ה"א דוקא אמו משום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קמ"ל דלא ואע"ג דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטנא ליה, ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהי' כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו והכי מוקים לה בזבחים פ' טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות, יכול יטמא פי' שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת, אבל מטמא הוא למת מצוה פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכש"כ לא תעשה, אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אעפ"י שמבטל פסחו, ומשני שב ואל תעשה שאני פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. וא"ת והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. י"ל דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפי' הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא ש"מ משום דאלים כבוד הבריות הוא:

    Ritva on Berakhot 19b · Sefaria

    Meiri

    הגיעו לשורה וישבו לפניו שורות שורות ונתברר הדבר איזה מהן יושב בשורה הפנימית לפני האבל ואיזה בשורות החיצונות שאינו במקום מוכן לו לנחם, הפנימיים ר"ל שורות הסמוכות לאבל פטורים הם, הם הצריכים לנחם והיא היא הקרויה רואה את הפנים ר"ל שסמוכה לשורה הפנימית, ויש גורסים בגמ' ראוה את הפנים בקמ"ץ הפ"א ר"ל פני האבל, וכן כל שורה המנחמת ושדבריה נשמעין לאבל והחיצונית חייבין, ומכל מקום חיצונות שאין דבריהם נשמעים לאבל חייבים שאין הדבר תלוי אלא לפטור הראוי להתעסק בתנחומים, ואפילו היו כל הצבור בשורה אחת סמוכה לאבל פטורים, ומה שאמרו בתלמוד המערב היו כלם בשורה אחת הבאים משום כבוד חייבים ר"ל שבאים ללוות ולא לנחם, משום אבל ר"ל לנחמו פטורים ר' יהודה היא שאף בשורה פנימית אומר כן, אבל לרבנן הואיל והם ראוים לנחם ר"ל שדבריהם נשמעים לאבל פטורים וכל אלו דוקא ביום ראשון אבל משם ואילך אפילו היו עסוקים בהספד ובתנחומים לא, והוא ששנינו בתלמוד המערב העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולים להתחיל ולגמור וכו' מתני' ביום ראשון והא דתני הכא ביום שני, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, והתבאר במס' מגלה (דף כב.) על שורות אלו שאין בפחות מעשרה:

    ודינים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כבוד הבריות חביב עד מאד אין לך מדה חביבה ממנה כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות, לפיכך קברו את המת וחזרו והיה האבל כהן והיו שם שני דרכים אחת ארוכה וטהורה ואחת קצרה וטמאה אלא שאין בה טומאה מן התורה אלא מדברי סופרים כגון בית הפרס והוא שדה שהיה שם קבר ונחרש ונתדקדקו העצמות עד שלא נשאר שם המטמא באהל וחכמים אסרו לעבור בו מחשש שמא נשאר שם עצם כשעורה המטמא במגע ויגע בו כמו שיתבאר במקומו, והיה הצבור חוזר דרך אותה שביל אף האבל בא עמהם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם, וגרסת הספרים לשטה זו באים בטמאה בא עמהם, ומכל מקום יש גורסים בא בטמאה באין עמו כלומר שאף אם האבל בא לו בטמאה ויש בתוך הצבור כהנים שהצבור באים עמו משום כבודו, ואין הדברים נראים שאין כבוד רבים נדחה מפני יחיד או יחידים, ובאבל רבתי שנו לה בהדיא כדעת ראשון, ואף בתלמוד המערב אמרו היו שם שתי דרכים מתאימות אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה היו רבים הולכים ברחוקה הולך עמהם ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, ונראה לומר שאפילו היו הכהנים מועטים אין להם לילך בטמאה אלא אם כן התחילו הצבור בכך ושיהיו נמשכים אחריהם לכבודם:

    מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלים ואין לו דרך לשם אלא אם כן עובר במקום שיש לו טומאת סופרים כגון בית הפרס זה שהזכרנו מתוך שהפסח מניעתו בכרת, הקלו על זה לבדוק לשם ולעבור על ידי בדיקה, וכיצד הוא בודקו מנפח את העפר לפניו במפוח ומעיין בה אם אין בה עצם כשעורה הולך, ואם מוצא עצם כשעורה פוש ומנפח במקום אחר, ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אחר חרישה טהור הוא לעושה פסח, ולענין תרומה מכל מקום הואיל ואין עונש שלה בכרת אלא במיתה העמידו חכמים בה את דבריהם והוא שאמרו במסכת חגיגה (דף כה:) בודקים לעושי פסח ואין בודקים לעושי תרומה, ובית הפרס שנידש טהור שהדיקה מדקת מה שהשאירה המחרישה:

    ארון שהמת בתוכו ואינו גנוז בתוך הקבר אם יש חלל טפח בין גב המת לגב הארון יש מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה ואין המתאהל על אותו ארון טמא ושאין שם חלל טפח אין מקום לטומאה להיות הולכת ובאה במקומה והרי היא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והמתאהל על הקבר טמא, וענין זה הלכה למשה מסיני ורוב ארונות מן הסתם יש בהן חלל טפח ומכל מקום חכמים גזרו על כל ארונות שהמת בתוכן שלא להתאהל עליהן מחשש שמא יתאהל על אותו ארון שלא יהא בו חלל טפח ומאחר שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים התירו לדלג על ארונות אלו לכבוד הבריות כגון לראות פני מלכים וכיוצא בזה ולא יצטרך לעקם את הדרך. יש מפרשים שמועה זו בשיש שם פותח טפח שלא כנגד הטומאה שאם אין שם פותח טפח אך בשיש שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כנגד כל חלל הארון אף שלא כנגד הטומאה כגון שהיה הארון גדול מן המת אבל בשיש שם חלל טפח ופותח טפח אינה בוקעת אלא דרך הפותח, ואם אין שם חלל טפח טומאה בוקעת כנגד המת בין יש שם פותח בין אין שם פותח וכן מוכיח במשניות, שמא תאמר והלא נוגע בכסוי הארון שהוא הגולל כשהוא עובר עליו שכך אנו מפרשים גולל הנסר שהארון נסתם בו ודופק נסר שבצד הראש וכן פרשוה גדולי הרבנים ואם תפרשה בקופץ מכל מקום הרי הוא מתאהל על הגולל ומטמא באהל מן התורה, אפשר שטומאת גולל אע"פ שסמוכה מן המקרא כמו שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מדברי סופרים היא, וקרא אסמכתא בעלמא היא או שמא אין הכסוי נקרא גולל אלא בקבר של קרקע אבל ארון המוטל על גבי קרקע אין כסויין מטמא באהל, וכן כתבו גדולי המחברים וכדומה לזה תירצו קצת רבנים שארונות אלו לא היו עשויין לקברן בהם אלא להביאם לארץ ישראל וכשהגיעו לשם לא היו קוברים אותם בהם ומתוך כך אין להם דין גולל ודופק, ויש שפרשוה כארונות של אבנים שאין כסויין מטמא משום גולל, ואחרוני הרבנים בביאור גולל ודופק לומר שהגולל הוא מלשון אבל גלל והוא דבר הכבד שמתוך כבדותו אי אפשר להניחה אלא דרך גלילה מלשון וגללו את האבן והיא האבן שמשימין בשני קצות הקבר והגולל נשען עליהם כדי שלא תכביד האבן על המת אבל ארון עצמו אין בו דבר הנקרא גולל ואינו מטמא אף במגע אלא אם כן יש בו טומאה רצוצה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במס' סוכה (דף כג.) כל שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דופן לסוכה ולא גולל לקבר ואין הדבר מצוי לעשות כסוי לארון מבהמה, אלא שפעמים אחר שסתמו את הקבר ומסתתין את האבן קושרין את הבהמה שנשאה אותה אבן על הקבר לסימן שיבינו את הקבר עד שיניחו המצבה לשם, ועוד שהרי הגולל נתרבה מעל פני השדה והיאך יתרבה מעל פני השדה מה שהוא טמון בעפר, ועוד שהרי במשנת אהלות אמרו אי זהו דופק זה שהגולל נשען עליו הוא דופק דפקיה טהור ודופק דפקיה לשטה זו הוא שלפעמים משימים באותן הקצוות שהזכרנו שתי אבנים זו סמוכה לזו לסבול יותר כח האבן, ואתה שנייה נקראת דופק דפקיה הא לענין פי' ראשון מהו דופק דפקיה, אלא שמכל מקום קושיות אלו יש לתרץ בראשונה שאע"פ שאין מצוי כן הודיע הדין אם יארע כן לפעמים לפי שעה שהרי אף האחרת אינה מצויה, ובשניה אפשר שרגילים היו לגלות הארוניות והרי הוא על פני השדה דופק דפקיה פירושו נסרים שבצדדים. ואף הקושיא הראשונה שהקשינו למעלה היאך היו מדלגים על הארונות והרי הדף עצמו שמדלגים עליו מטמאה באהל אע"פ שכבר תירצנוה כתבו בו גדולי המפרשים דרך תירוץ שמכל מקום הואיל והיא מן הטמאות שאין הנזיר מגלח עליה ואין לוקין עליה כמו שיתבאר במס' נזיר אע"פ שמטמאים בה באהל לכבוד הותרה בטומאת סופרים, ולענין הפירושים מיהא מה ששיערו זמן אבלות משעת סתימת הגולל מוכיח כפי' גדולי הרבנים שאין ראוי לומר שלא יתחיל זמן אבילות עד שיניחו האבן או לכשיניחוה תכף לקבורה, שהאבלות ודאי עם סוף קבורה הוא חל והיינו סתימת הגולל, וכן קשה לנו לדברי המפרשים אותה במגע תיפוק ליה אף משום כלים במת וכלים באדם שמטמאים טומאת ז' אלא שבזו תירצו דארון אין מטמא משום כלים במת הואיל ואינו עשוי לטלטל:

    אע"פ שכבוד הבריות חביב, כבוד תורה אינו נדחה מפניו ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות לפיכך היה בשוק ומצא בבגדו כלאים האסורים מן התורה כמו שיתבאר ענינם במס' יו"ט פושטו לאלתר אע"פ שהדבר מזולזל אצלו להיות פושט בגדיו בשוק, כלל גדול אמרו כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל אם היו כלאים אלו כלאים האסורים מדברי סופרים אינו פושטם עד שיגיע לביתו:

    יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות וכגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה קרא שאין עשה של השבה דוחה עשה דקדושים יהיו ולא דלא יטמא ואע"פ שבהשבה כתיב לא תוכל להתעלם מוטב שיעבור ממילא ואל ידחה בידים, וכן אם היה בטולו בהשבה גדול מן האבדה אינו צריך קרא דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו, כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך, ומה שתירצו כאן איסורא ממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני, אלא דעדיפא מינה משני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים, אין ללמוד הימנה לאיסורין:

    מת מצוה והוא מת שאין לו קוברין ראשי הכהן אף בקום עשה לדחות לא תעשה האמור בתורה בטומאה כדי ליטמא לו ולקברו מדין כבוד הבריות אפילו היה כהן הדיוט ונזיר ושהגיעה שעת הפסח והיה הולך לשחיטת פסחו ולמול את בנו שהרי מילת זכריו מעכבתו הכל נדחה מפני מת מצוה, שמא תאמר מה נשתנית מצות טומאה התורה [אולי צריך להוסיף שהותרה, המעתיק] בקום עשה ואי אפשר להעמידה בטומאה דרבנן שהרי טלטול המת דאורייתא הוא, אינה שאלה, דהא מכל מקום משום קרא הוא דכתיב ולאחותו, ואם תאמר אף התורה היאך התירה, יש מפרשים מפני שהוא לאו שאינו שוה בכל ולא עוד אלא שיש גורסים כן בהדיא, וגדולי הרבנים כתבו הטעם שכמו שאין לאו של טומאה לכהן הדיוט לקרובים כך אין לאו של טומאה נאמר כלל אף לכהן גדול במקום מת מצוה, וראיה אצלי לדבר זה שלא הקשה מן הטומאה אלא מביטול שחיטת הפסח, והוא שתירץ שב ואל תעשה שאני, אבל לא הקשה מן הטומאה שאילו כן לא היה מתרץ כן והדברים ברורים, ושמא תאמר היאך אתה מוצא כהן גדול ונזיר והלא זה אסור בגידול פרע, ואם תאמר בנודר נזירות לפחות מל' יום אין זה כלום שאפילו נדר נזירות ליום אחד הרי הוא נזיר ל' כמו שיתבאר במקומו שמא יום ל' עולה לכאן ולכאן, או שמא מנה נזירות ואין לו להשלים בהם ל' ונתמנה כהן גדול, שאר מקומות אין מצות התורה נדחות בקום עשה ממני כבוד הבריות ומכל מקום כל שהוא מדברי סופרים נדחה מפניו כמו שביארנו, ומכאן למדו רוב פוסקים למי שמת בי"ט ראשון שאע"פ שחפירת קברו על ידי עממין הוצאתו וטלטולו לרחיצה והבאה ולגניזתו בקבר הכל על ידי ישראל, ויש מתירים אף בהחזרת עפר לקבר, ובזו ודאי לא יראה כן כמו שיתבאר במקומו בראשון של י"ט, ולפי דרכך למדת שכבוד הבריות לא סוף דבר לכבוד החיים כמו שחשבו שקצת מפרשים אלא אך לכבוד המת כמו שכתבנו במס' שבת פרק כירה ובפרק המצניע:

    זה שפירשנו שמועת היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופרשוה גדולי המפרשים על כל אדם ומחצות היום ולמעלה דמחצות ולמטה מיטמא אף לקרוביו ונדחה לפסח שני כמו שאמרו מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטמאוהו על כרחו הואיל וקודם חצות חלה בו אנינות, אבל זו אמרה אחר חצות יכול יטמא הואיל ומוטל עליו לקברו פטור הוא משאר מצות אמרת לא יטמא הואיל ואחר חצות הוא מצות פסח קדמה ופוטרתו מטומאת קרובים יכול אף מת מצוה כן תלמוד לומר ולאחותו והביאוה ממה שאמרו בזבחים פרק טבול יום (דף ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו' הקשה לו משמועה זו ר"ל היה הולך לשחוט את פסחו ואוקמה בקודם חצות ואם בכהן גדול ונזיר מיירי היאך הקשו ממנה שלא ליטמא לכהן הדיוט אלא אף בישראל נאמרה לגבי כהן הכי נמי פסח לישראל ואע"ג דעשה דטומאה גבי ישראל ליכא מיהא איכא עשה דקבורה שאי אפשר לו בלא טומאה:

    Meiri on Berakhot 19b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מדלגין כו' דהא תניא בשמחות כל טומאה כו' וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליהן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאע"ג דאמר בהדיא דגולל ודופק מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליהם כיון שאין הנזיר מגלח עליהן וכ"ה בהדיא בתוספות ס"פ שואל אבל קשה לפי זה מאי מייתי ראיה מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו ולשון התוס' דפרק שואל דהא תלמוד ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר וכהן מוזהר כו' עכ"ל וכן כתבו בפ"ק דכתובות ולא ידענא מהיכא פסיק להו דכהן מוזהר על רביעית דם דמההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק ודו"ק:

    בד"ה ולאחותו כו' לאחיו מה ת"ל שאם היה כהן גדול ונזיר כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אמרת לא כו' וא"ת מהיכא פשיטא ליה כו' וא"ת התם דפריך על מעשה דיוסף הכהן מנא ליה לתלמודא דמיירי כו' וא"ת מנא ליה דהאי קרא בעושה כו' עכ"ל כצ"ל קושיא ראשונה היא לתנא דברייתא מאיזה סברא אוקמא קרא דלאחותו בעושה פסח לחוד דאפ"ה אינו מטמא לאחותו אימא דעושה פסח לחוד מטמא אפילו לקרוביו ולא איירי קרא אלא ביש בו ג' הקדושות דאפ"ה לאחותו דוקא אינו מטמא אבל למת מצוה מטמא ותירצו דמהך סברא דלא אתא עשה שאין בו כרת כו' אוקמא לקרא אפילו בעושה פסח גרידא ושוב הקשו דעל כרחך הך סברא אינה מוכרחת דהא מצינו [מת מצוה] עשה שאין בו כרת הוא ודוחה עשה שיש בו כרת כגון פסח וא"כ מנליה לתלמודא למימר דהאי תנא איירי בעושה פסח גרידא דאפ"ה אינו מטמא לאחותו ותירצו דהכי משמע לתלמודא מדברי התנא דאיירי בעושה פסח גרידא מדלא כייל כו' ושוב הקשו לדברי התנא דהיאך מוקמא ליה בעושה פסח כלל כיון דקרא איירי בנזיר ותירצו דבאם אינו ענין לנזיר מוקמת ליה תנהו ענין לעושה פסח גרידא מהך סברא דכתבו (הרא"ש) [בשם רש"י] לעיל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 19b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה פירוש פני האבל והיינו הפנימיים פטורים דקתני במתניתין:

    הבאים מחמת האבל פירוש קרוביו פטורים ואפילו הם חיצונים:

    המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה וכו' כלומר אין חכמה חשובה במקום שיש חילול השם. ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו לאו דלא תסור דכל מילייהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ולאו דקרא משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא בעלמא הוא:

    בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו כך גרסת הספרים - ומפרשים אותה כשיש כהן לשם עם הצבור ומטמא עצמו בשביל כבודו של אבל. והראב"ד ז"ל כתב הכי גרסינן לה במסכת שמחות באין בטהורה בא עמהם בטהורה באין בטמאה בא עמהם בטמאה. ועל כהן אבל קאמר ומשום כבוד צבור מטמא עמהם. וכתב שזה הלשון ערב עליו יותר מאותו שכתוב בספרים כי כמה כבוד או בזיון יש לאבל בהפרד בהן אחד מתוך הצבור הבאין עמו:

    בית הפרס שנידש טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל פירוש בשיש שם דרך קבועה לרבים. וכיון דליכא למיחש אלא לעצם כשעורה דיותר מכשעורה ניכר ונראה הוא אותו שכשעורה על ידי דריסת הרבים הוא נפחת משיעורו ושוב אינו מטמא אפילו במגע:

    תא שמע ולאחותו מה תלמוד לומר האי קרא גבי נזיר כתיב ומייתר כוליה דמקמיה כתיב על נפש מת לא יבא והכל בכלל ואחר כך כתב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. וכולהו דריש להו במסכת נזיר לאביו ולאמו אמרינן דחד מינייהו לנזיר גופיה דמטמא למת מצוה והאי דכתיבי תרווייהו צריכי דאי כתב אביו בלחוד הוה אמינא דוקא אביו דספק אבל אמו דודאי יכול יטמא קא משמע לן. ואי כתב אמו הוה אמינא דוקא אמומשום דלא מיחס בתרה אבל אביו דמיחס בתריה יכול יטמא קא משמע לן דלא. ואף על גב דכתב כללא ברישא על נפש מת לא יבא אפילו הכי כיון דכתב חד מיניהו אי לאו דכתב אידך הוה ממעטינא ליה. ולאחיו כגון שהיה כהן גדול ונזיר ולאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאו בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אלא בכל אדם קאמר. והכי מוכח בזבחים בהדיא דהתם מייתינן לה להאי דרשא דקרא ודרשינן ברישא האי ולאחותו מה תלמוד לומר לכדאמרן שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. וכיון דדרשינן ליה קודם לכולהו אידך משמע דלא קיימינא אדלעיל מינה דהוא ולאחיו דדרשינן מיניה כגון שהיה כהן ונזיר דאם איתא דאדלעיל קיימינן הוה לן למדרשיה בתרא. אלא ודאי באינש דעלמא דלאו כהן ונזיר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקים לה בזבחים פרק טבול יום מקושיא דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם לההיא בקודם חצות והא דהכא בלאחר חצות דלא חלה עליו אנינות. יכול יטמא פירוש שהרי מוטל עליו לקברו ופטור מן המצות. אמרת לא יטמא פירוש דכיון דלאחר חצות הוא מצות הפסח קודמת עליו והיא פוטרת אותו מטומאת קרוביו ועוד דלא אתי עשה דטומאת קרובים שאין בו כרת ודחי עשה שיש בו כרת. אבל מטמא הוא למת מצוה. פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה. אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה. אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו. ומשני שב ואל תעשה שאני. פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה. אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות. ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו. יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 19b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    אמר רב יהודא אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן וכו' ומסקינן בשילהי שמעתין דאף ע"ג דכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה היינו דוקא בשב ואל תעשה וכתב רש"י ז"ל משא"כ בכלאים דלבישה הוי מעשה כו' ע"ש ונראה דאע"ג דהכא מיירי שכבר לבוש כלאים קודם שמצאו אפ"ה מיקרי שפיר קום עשה כיון שצריך לפשטו והיינו כסברת רב אשי בפרק ג' דמכות (דף כ"א ע"ב) דאשהייה דכלאים מילקי נמי לקי והיינו ע"כ משום דחשיב כמעשה וכמ"ש התוספות להדיא בפ"ב דשבועות (דף י"ז ע"א בד"ה או אין צריך שהיה) משא"כ לרב ביבי דפליג אדרב אשי כתבו התוס' שם בשהייה לחוד הוי לאו שאין בו מעשה ולא לקי כ"א בפושט ולובש בית אונקלי שלו וא"כ לפ"ז משמע דרב יהודא דהכא כרב אשי ס"ל ובזה היה נ"ל לכאורה לפרש דברי הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין דקאמר התם תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ומייתי שם עובדא הוה תמן מיתא כו' ומאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום כו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה מ"ש דנקיט כלאים ומת טפי משאר איסורים ולמאי דפרישית אתי שפיר דטעם הירושלמי משום דסבירא ליה כרב ביבי דבשהיה גרידא הוי לאו שאין בו מעשה וכשב ואל תעשה חשיב ליה כמ"ש התוס' להדיא בשבועות דכלאים וטומאה שוים בענין זה ומש"ה אין מדקדקין בבה"מ לדחות תלמוד תורה משום כלאים וטומאה דהוי שב ואל תעשה כך היה נ"ל לכאורה אלא מדהביא הרא"ש ז"ל הירושלמי אהך דרב יהודא אמר רב דשמעתין א"כ משמע דלא פליגי אהדדי ולהלכה למעשה הביאו הרא"ש ז"ל ועוד מדלא מייתי הש"ס במכות הך ברייתא דאין מדקדקין לאקשויי אדרב אשי לכך צריך לפרש בענין אחר דהך דאין מדקדקין במת ובכלאים שהביא הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי היינו בטומאת מת דרבנן ובכלאים דרבנן וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דשמעתין דבאיסור דרבנן דחינן משום כבוד הבריות ולהאי ירושלמי ה"ה דנדחה משום בטול בה"מ והא דנקיט בירושלמי דהוי תמן מיתא ע"כ לאו בבית המדרש ממש היה המת אלא בבית או בשכונה הסמוך ליה והיינו כמ"ש הש"ך ז"ל בי"ד סימן ש"ע דבכהאי גוונא לא הוי אלא טומאה דרבנן ואף שבספר מ"א בא"ח סימן שי"א ובסי' שמ"ג כתב על הש"ך דלא דק כבר הארכתי בקונטרס ליישב ולהעמיד דברי הש"ך על מכונן והבאתי ראיות ברורות לדבריו מסוגיית הש"ס דבבלי ודירושלמי ומלשון הרמב"ם ז"ל והאי ירושלמי דשמעתין נמי מוכרע הכי כדפרישית דאין שום סברא לומר שיסבור הירושלמי דמשום ביטול בה"מ ידחה איסור טומאת מת דאורייתא בידים כנ"ל ברור:

    מיהו מלשון הרא"ש ז"ל בר"פ האשה שנתארמלה משמע שרוצה לומר דהאי הירושלמי פליג אגמרא דידן ע"ש. ודבריו צריכין עיון דלא תקשי מדידיה אדידיה ועוד דפשיטא דלישנא דירושלמי דקתני אין מדקדקין משמע דלא איירי אלא באיסורין דרבנן ומה שנראה לע"ד בישוב דבריו אין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

    שם ת"ש דא"ר אלעזר בר' צדוק מדלגין היינו כו' דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ כו'. לכאורה יש לתמוה טובא דכיון דעיקר התירוץ הוא משום דרוב ארונות יש בהן חלל טפח וחוצץ אם כן אמאי איצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא טפי הו"ל לאתויי משנה מפורשת בפ"ג דאהלות דקתני בהדיא טפח על טפח על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה וכה"ג קשה אדרבא גופא מאי קמ"ל מתני' היא ובשלמא לפירוש רש"י דמפרש דרבא איירי דוקא בטומאה רצוצה ממש ומש"ה רוב ארונות טהורים מדאורייתא דאע"ג שהיו סתומין מכל צד אפ"ה כיון שיש בו חלל טפח תו לא מקרי רצוצין וחוצצין ומש"ה איצטריך לאתויי מימרא דרבא דאיירי בכה"ג משא"כ ממתני' דאהלות היה באפשר לומר דאע"ג דרוב ארונות אף ע"פ שיש בהן חלל טפח אפ"ה אין חוצצין כיון שסתומין מכל צד כסברת התוס' וכמ"ש התוס' בסוף פרק המוכר פירות במשנה דכוכין דמאותה משנה עצמה דטפח על טפח דקתני עלה ביב שהוא קמור דקתני מציעתא יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פ"ט הבית טמא הביאו ראיה לסברתם כאן דהטעם משום דטומאה בוקעת ועולה לאפוקי מאותו סברא איצטריך מימרא דרבא דמשמע מדבריו להדיא דדבר תורה אהל שיש בו חלל טפח לעולם חוצץ ולא מפליג בין פתוח לסתומה ולפ"ז ממילא שמעינן דע"כ הך מתניתין דביב הקמור דקתני מציעתא הבית טמא אין הטעם משום דבוקעת ועולה כמ"ש התוספות אלא כמו שפי' הרמב"ם ז"ל שם והברטנורה ונראה שהוא ג"כ סברת התוס' כמו שכתבתי באריכות נמצא דכל זה לפי' רש"י והרמב"ם והראב"ד ז"ל ושאר מפרשים דמשמע מדבריהם שמפרשין שרוב ארונות היו סתומים מכל צד אפ"ה חוצצין מדאורייתא וכל חד וחד כדאית ליה ולדברי כולם עיקר הטעם דרוב ארונות חוצצין היינו משום דלא הוי טומאה רצוצה ממש כיון שיש בהן חלל טפח משא"כ לפי' התוס' כאן שכתבו להיפך דעיקר הטעם דרוב ארונות חוצצים היינו משום שראש הארון שלהם היה פתוח מן הצד נמצא דלפ"ז לא שמעינן הך מילתא כלל ממימרא דרבא דאדרבא מדבריו משמע להיפך דבכל טפח לעולם טהור לא שנא פתוחה ול"ש סתומה ואם כן טפי הו"ל לאתויי בשמעתין הך מתני' דפ"ג דאהלות דטפח על טפח חוצץ דלפי' התוספות איירי בכה"ג ממש מדקתני עליה כיצד ביב שהוא קמור ומחלק בין פתוח מן הצד לסתומה לגמרי כמ"ש התוס' להדיא במשנה דכוכין ולדעתי קושיא גדולה ועצומה היא ליישב דברי התוס' בזה ולכאורה היה נ"ל ליישב דבשמעתין בעי למימר דברוב ארונות נהי דחוצצין מדאורייתא אפ"ה מדרבנן אין חוצצין כדמסיק דגזרינן כו' ואם כן היינו רבותא דרבי אלעזר ב"ר צדוק דמדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכים אע"ג דאיכא טומאה דרבנן והשתא א"ש דלא מייתי ממתניתין דאהלות דמהתם הוי משמע דכל שיש בו חלל טפח ופתוח מן הצד טהור אף מדרבנן ומש"ה מייתי מימרא דרבא דמדקאמר דבר תורה בחלל טפח טהור מכלל דמדרבנן מיהו טמא וכדמסיק דגזרינן כו' אלא דאי אפשר לומר כן לפי שיטת התוס' דאדרבא תקשה יותר מ"ש בארון דגזרינן יש בו אטו אין בו ומ"ש ביב דלא גזרינן יש בו אטו אין בו דהא ביש בו ויש ביציאתו קתני רישא בהדיא דטהור והיינו לגמרי ואפילו מדרבנן משא"כ לפירש"י וסייעתו אתי שפיר דלעולם לא שייך למיגזר יש בו אטו אין בו אלא בטומאה טמונה ורצוצה לגמרי שסתומה מכל צד ומש"ה אין ניכר בין יש בו לאין בו משא"כ לפי' התוס' דאפי' בדבר הפתוח מן הצד דומיא דארונות אפ"ה גזרינן א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומ"ש ארון ומ"ש ביב ויותר יש לתמוה על דברי התוספות במשנה דכוכין שהרגישו בסברא כזו וקשיא להו מ"ש ארון דגזרינן ומ"ש בית סתום דלא גזרינן פתוח אטו סתום ותירצו שם דבבית לא שייך לגזור לפי שאין בית שלא יהיה בו פ"ט כו' ע"ש וא"כ אכתי למה לא הרגישו להקשות מהאי דארונות ומתני' דביב שהביאו שם באותו דיבור עצמו להביא ראיה לדבריהם ואכתי תקשה להו מ"ש ארון דגזרינן ומ"ש ביב דלא גזרינן דהא ודאי יש כמה ביבין שאין ביציאתן פ"ט כדקתני בבא דמציעתא ובבא דסיפא ולדעתי צ"ע גדול ליישב דבריהם והארכתי בקונטרס ודוק היטב:

    שם דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. לכאורה נראה דלאו אאהל דכתיב באורייתא קאי דהא כיון דהאהל עצמו טמא כדכתיב בהדיא והזה על האהל ועל כל הכלים אשר היו שם וא"כ האיך חוצצין בפני הטומאה הא קי"ל דכל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אע"כ דאשאר אהלים קאי כגון של בנין או שאר דברים שאינו מקבל טומאה כשנעשה כמו אהל כמו שכתבו תוס' בפ' במה מדליקין במשנה דכל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק להעמיד סתימת דברי רבא בכך דהא סתמא קאמר וכללא כייל לכך היה נראה לי לפום ריהטא דהא דקי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה נמי לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן ויש לי קצת ראיות לזה אלא דאכתי לא מלאני לבי לפרש כן וצריך לעיין יותר בשיטת הש"ס ובלשון הרמב"ם ז"ל:

    בתוס' ד"ה מדלגין היינו על גבי ארונות תימא לפ"ה כו' דתניא כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח לפי שיטת רש"י דנראה שכבר נזהר מזה מה שמצאנו בפירושו בנזיר פ' כ"ג דף נ"ג ע"ב דמייתי הש"ס דתניא וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת ופירש"י שם מדלא כתיב יגע במת בשדה א"כ משמע להדיא דלא מוקמינן לפשטא דקרא דנגיעה לענין אהל אלא מיתורא דעל פני משא"כ להך ברייתא שהביאו תוס' כאן דמוקמינן קרא דעל פני השדה לרבות גולל ודופק שפיר מצינן לאוקמי קרא כדכתיב כל אשר יגע היינו נגיעה ממש ולא באהל כי היכא דמוקמינן נמי בנזיר פרק כ"ג שם לרישא דקרא דוכל הנוגע בעצם דוקא לענין נגיעה ממש ע"ש ודברי התוס' יש ליישב ודו"ק:

    בא"ד והיה אומר ר"ת כו' עכ"ל כן כתבו התוס' בכמה דוכתי בכתובות דף ד' ובנזיר פרק כ"ג שר"ת היה אומר דברייתא דשמחות משבשתא היא מכח האי סוגיא דנזיר וכתבו שם כמה תירוצים ליישב קושיא דר"ת וכתבו עוד בנזיר דשלח לו רבינו חיים כהן לר"ת לדידך דאמרת משבשתא היא א"כ איזה בית אשר תבנה לי ואין לך שום בית שאין שם כלי מתכות שהיה באהל המת כו' עכ"ל ומדלא מצינו מה שהשיב לו ר"ת על זה הוי משמע דהדר ביה אלא שמצאתי בהגהות אשר"י בפרק לא יחפור שר"ת היה אוסר לכהנים ליכנס לבית שיש בו כלי מתכות שהיה באהל המת ע"ש באריכות ומלבד שזה תימא גדולה אף לפי שיטת ר"ת שמפרש חרב הרי הוא כחלל היינו דוקא בכלי מתכות ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שכתבו דבכל הכלים חוץ מכלי חרס שייך חרב הרי הוא כחלל א"כ לדידהו ע"כ דסבירא ליה דהאי תוספתא דשמחות לאו משבשתא היא ומה שיש לדקדק בענין זה בדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן מקומו וכתבתי בקונטרס וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בחידושי הרשב"א ז"ל בשמעתין שכתב משמו של רש"י ז"ל בדרך אחר:

    בד"ה רוב ארונות יש להם חלל טפח וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום כו' עכ"ל. כל זה מבואר שהוא דלא כפרש"י בשמעתין ובנזיר דף נ"ד ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"א) ובכמה דוכתי דמשמע מפירושו דלא אשכחן שום טומאה שבוקעת ועולה אלא טומאה רצוצה בלבד שאין לה חלל טפח וכן מוכרח גם כן בפרש"י בפ"ק דפסחים דף ט' בעובדא דמציק א' ברמון ואף שהתוספות שם כתבו כפירושם כאן דבטומאה שיש בו חלל טפח על טפח יותר אמרינן דבוקעת ועולה כשהיא סתומה מ"מ התוספות עצמן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) בהאי עובדא גופא דמציק א' ברמון בד"ה מפני שחולדה וברדלס כתבו להדיא כפרש"י בפסחים והיינו כשיטת רש"י כאן ובכל דוכתי דביש בו פותח טפח לא אמרינן דבוקעת ועולה ואף שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה בלשון התוס' בפרק כל הצלמים ורוצה להגיה ולהחליף ולחסר ע"ש מ"מ אחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר שהרי כתבו שם התוספות להדיא בלשון קושייתם שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה אלמא דברצוצה ממש איירי שם כדמוכח מדברי התוספות כאן דלשון רצוצה היינו דוקא כשאין בו פותח טפח ועוד דאי בדאיכא פותח טפח איירי שם אם כן למה כתבו שמא גררוהו תחת רגליו ותיפוק ליה דבלא"ה הטומאה יוצאת מהחור לתוך הבור ונטמא הכהן כשהציץ על הבור כמ"ש להדיא בהאי לישנא שם בתוספות בפסחים אלא ע"כ דמי ששנה זו לא שנה זו ודברי התוס' בפרק כל הצלמים הם כשיטת רש"י כאן ובכמה דוכתי שהיא גם כן שיטת הרשב"א והראב"ד והרבה מקדמונים ז"ל דכל טומאה שיש לה חלל טפח פנוי אינה בוקעת ועולה לטמא באהל וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו במשנה דכוכין שמקצת מרבותינו הצרפתים כתבו דבחלל טפח נמי כשהוא סתום אמרינן דבוקעת ועולה מבואר מלשון זה להדיא שאין כל דעת רבותינו הצרפתים שווים בזה ובעיקר ראיית התוס' שכתבו כאן ממתניתין דנפש אטומה כתב הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות טומאת המת דהא דקתני שאם היה מקום הטומאה טפח על טפח כו' לאו ביש לו חלל טפח פנוי איירי אלא שיש טפח בטומאה עצמה והיא הנקראת רצוצה א"כ לפ"ז נראה בפשיטות דרש"י וכל סייעתו נמי מפרשים כפי' הראב"ד ז"ל בזה אלא במה שכתב הראב"ד ז"ל עיין שם דכשיש חלל טפח פנוי נהי דאין מטמא באהל אפילו הכי מטמא כל סביביו ויצא לו כן מברייתא דבית סתום או שפרץ פצימיו מטמא כל סביביו ומש"ה קשיא ליה להראב"ד ז"ל בעצמו סוגיא דרוב ארונות דהכא דאמאי היו מדלגין נהי דיש בו פ"ט אפ"ה מטמא מיהו במגע והוצרך לתרץ בפרק י"ב מהלכות טומאת המת בדין ארונות עצמן דטומאת מגע כשיש חלל טפח פנוי כיון שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר מן התורה ע"ש בלשון הראב"ד ז"ל אמנם כן לשיטת רש"י אין צורך לכל זה שהרי האי ברייתא דבית סתום ופרוץ פצימיו כבר פרש"י בשבת פרק השואל דף קמ"ו ובבא בתרא פ' השותפין (בבא בתרא דף י"ב) דאיירי לענין טומאה דרבנן וכנגד הפתח ע"ש ומהאי מתני' דנפש אטומה נמי אינה ראיה כדפרישית בשם הראב"ד ז"ל ולפ"ז שפיר מצינו למימר בפשיטות דלרש"י דכל שיש טפח פנוי ליכא שום טומאה דאורייתא כלל לא במגע ולא באהל כפשטא דמימרא דרבה דלא מפליג בין פתוחה לסתומה וכפשטא דלישנא דאמרי' בשמעתין דרוב ארונות יש להם חלל טפח ולא קאמר שהיו פתוחים אלמא דבכל ענין איירי אפילו בכל ארונות שלנו ואפילו בקברים שלא בכוכין אלא בסתם קברות שהן בקרקע ממש וסתומים מכל צד כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל וסייעתו ומה שיש לדקדק עוד בשיטת הרמב"ם והראב"ד והמפרשים ובדברי התוס' במשנה דכוכין אין כאן מקומו ותקצר היריעה מהכיל וכתבתי בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות ודעתי להוסיף בעזה"י:

    בא"ד אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא כנגד הריקן ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דמסקינן בשמעתין דגזרינן מדרבנן דרוב ארונות שיש בהם פ"ט אטו מיעוט שאין בהם א"כ אמאי לא גזרינן כה"ג להיפך במיעוט ארונות שאין בהם פ"ט לטמאות אף כנגד הריקן אטו רוב ארונות שיש בהם פ"ט ולדעתי צ"ע גדול ליישב ועיין מה שכתבתי לעיל בלשון הגמרא ודו"ק:

    4 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Berakhot 19b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 19, Amud Bet, about 362 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “העומדים בשורה וכו'. ת"ר שורה הרואה פנימה…”

      Named: רבי יהודה.

    2. Segment 231 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים…”

      Named: רב יהודה.

    3. Segment 332 words

      Opens “מתיבי: קברו את המת וחזרו, ולפניהם ב'…”

    4. Segment 46 words

      Opens “תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן.…”

      Named: רבי אבא, אבא.

    5. Segment 521 words

      Opens “דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם…”

      Named: רב יהודה, רב יהודה בר אשי, שמואל.

    6. Segment 645 words

      Opens “ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק: מדלגין…”

    7. Segment 722 words

      Opens “כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל…”

      Named: רבא.

    8. Segment 820 words

      Opens “ורוב ארונות יש בהן חלל טפח. וגזרו…”

    9. Segment 99 words

      Opens “ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “ואמאי? לימא ״אין חכמה ואין תבונה ואין…”

      Named: רב בר, רב כהנא.

    11. Segment 1122 words

      Opens “אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא,…”

      Named: רב כהנא, רבה.

    12. Segment 1215 words

      Opens “ת"ש (דברים כב, א) ״והתעלמת מהם״ פעמים…”

    13. Segment 1333 words

      Opens “הא כיצד? אם היה כהן, והיא בבית…”

    14. Segment 1411 words

      Opens “שאני התם, דכתיב ״והתעלמת מהם״. וליגמר מינה?…”

    15. Segment 151 words

      Opens “ת"ש…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “(במדבר ו, ז) ״ולאחותו״ מה תלמוד לומר…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “יכול כשם שאינו מטמא, להם כך אינו…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Berakhot 19b · Segment 11 — “אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 19b · Segment 5 — “…רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך.…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 19b

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026