Talmud Builders

    Berakhot 5b

    Back to index

    English translation — Berakhot 5b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and buries his sons, all his transgressions are forgiven.

    2Rabbi Yoḥanan said to him: What is your source for this? Granted, if one engages in Torah and acts of charity, his transgressions are forgiven, as it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated” (Proverbs 16:6); mercy refers to acts of charity, as it is stated: “He who pursues charity and mercy finds life, charity and honor” (Proverbs 21:21), mercy and charity are listed together. And truth refers to Torah, as it is stated: “Buy truth and do not sell it; also wisdom, guidance and understanding” (Proverbs 23:23). However, from where is it derived that the transgressions of one who buries his sons are also forgiven?

    3An answer was provided to Rabbi Yoḥanan when a certain elder taught him in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: This conclusion is derived from a verbal analogy between the words iniquity and iniquity. Here, it is written: “With mercy and truth, iniquity is expiated,” and there it is written: “He repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children” (Jeremiah 32:18). Because he “repays the iniquity of the fathers onto the bosom of their children,” the father’s transgressions are forgiven.

    4Rabbi Yoḥanan said: Leprosy and suffering due to children are not afflictions of love.

    5The Gemara asks: Is leprosy not an affliction of love? Didn’t we learn in a baraita : If one has any of the four signs of leprosy (Leviticus 13) they are nothing other than an altar of atonement?

    6The Gemara answers: Although the signs of leprosy are an altar of atonement for one’s transgressions, they are not an affliction of love.

    7And if you wish, say instead: This baraita , which says that leprosy is an affliction of love, is for us in Babylonia, because outside of Eretz Yisrael we are not as careful of the laws of ritual impurity, and one afflicted with leprosy may interact with others, mitigating his suffering. And that statement of Rabbi Yoḥanan, that leprosy is not an affliction of love, is for them in Eretz Yisrael, where they are exceedingly careful of the laws of ritual impurity and the suffering of a leper is great because he is banished from society (Rav Hai Gaon).

    8And if you wish, say instead: This baraita , which says that leprosy is an affliction of love, refers to concealed leprosy that only strikes the concealed areas of one’s body. But that statement of Rabbi Yoḥanan refers to visible leprosy that causes those who see it to distance themselves from the leper.

    9The Gemara continues to object: And suffering due to children is not an affliction of love? The Gemara clarifies: What are the circumstances? If you say that he had children and they died, didn’t Rabbi Yoḥanan himself say, while consoling the victim of a catastrophe: This is the bone of my tenth son? Rabbi Yoḥanan experienced the death of ten of his children, and he kept a small bone from his tenth child as a painful memorial. He would show that bone to others in order to console them, and since he showed it to them, the deaths of his children must certainly have been affliction of love. He consoled others by displaying that there is an element of intimacy with God that exists in that suffering ( Tosafot ). Why, then, would Rabbi Yoḥanan have said that suffering due to children is not afflictions of love? Rather, one must conclude that when Rabbi Yoḥanan said that those afflictions are not afflictions of love, he was speaking with regard to one who has no children, and when one had children who died, this could very well be considered afflictions of love.

    10The Gemara continues to address the issue of suffering and affliction: Rabbi Yoḥanan’s student, Rabbi Ḥiyya bar Abba, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Do you desire to be ill and afflicted? Rabbi Ḥiyya said to him: I welcome neither this suffering nor its reward, as one who welcomes this suffering with love is rewarded. Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Ḥiyya bar Abba gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health.

    11Similarly, Rabbi Yoḥanan fell ill. Rabbi Ḥanina entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Yoḥanan said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your hand. He gave him his hand, and Rabbi Ḥanina stood him up and restored him to health.

    12The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan wait for Rabbi Ḥanina to restore him to health? If he was able to heal his student, let Rabbi Yoḥanan stand himself up.

    13The Gemara answers, they say: A prisoner cannot generally free himself from prison, but depends on others to release him from his shackles.

    14The Gemara relates that Rabbi Elazar, another of Rabbi Yoḥanan’s students, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and saw that he was lying in a dark room. Rabbi Yoḥanan exposed his arm, and light radiated from his flesh, filling the house. He saw that Rabbi Elazar was crying, and said to him: Why are you crying? Thinking that his crying was over the suffering that he endured throughout his life, Rabbi Yoḥanan attempted to comfort him: If you are weeping because you did not study as much Torah as you would have liked, we learned: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart toward Heaven. If you are weeping because you lack sustenance and are unable to earn a livelihood, as Rabbi Elazar was, indeed, quite poor, not every person merits to eat off of two tables, one of wealth and one of Torah, so you need not bemoan the fact that you are not wealthy. If you are crying over children who have died, this is the bone of my tenth son, and suffering of that kind afflicts great people, and they are afflictions of love.

    15Rabbi Elazar said to Rabbi Yoḥanan: I am not crying over my misfortune, but rather, over this beauty of yours that will decompose in the earth, as Rabbi Yoḥanan’s beauty caused him to consider human mortality. Rabbi Yoḥanan said to him: Over this, it is certainly appropriate to weep. Both cried over the fleeting nature of beauty in the world and death that eventually overcomes all.

    16Meanwhile, Rabbi Yoḥanan said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Elazar said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Upon hearing this, Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Elazar gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health.

    17The Gemara relates another story regarding acknowledgement of the justice of divine punishment: Four hundred barrels of Rav Huna’s wine fermented and turned into vinegar, causing him great financial loss. Rav Yehuda, the brother of Rav Sala the Pious, along with the Sages, and some say Rav Adda bar Ahava, along with the Sages, entered to visit him, and said: The Master should examine his actions, as perhaps he committed a transgression for which he is being punished. Rav Huna said to them: Am I suspect in your eyes? Have I committed a transgression on account of which you advise me to examine my behavior? They said to him: Is the Holy One, Blessed be He, suspect that He exacts punishment without justice? Your loss was certainly just, and you must examine your conduct to find out why. The Sages were aware of a flaw in Rav Huna’s conduct, to which they alluded ( Tosafot ).

    18Rav Huna said to them: If someone has heard something improper that I have done, let him say so. They said to him: We have heard that the Master does not give a share of his grapevines to his tenant farmers. A tenant farmer is entitled to a portion of the crop grown on his landlord’s property, as well as a share of the vines planted during a given year.

    19Rav Huna said to them: Does this tenant farmer leave me anything from the produce that he grows on my property? He steals it all. Consequently, in denying him his share of the grapevines I am simply recouping that which was stolen from me by this tenant farmer.

    20They said to him: That is the meaning of the folk saying: One who steals from a thief has a taste of theft. Despite the fact that the property was stolen to begin with, one nevertheless engages in theft. Although he did not violate a prohibition per se, it is still a form of theft, and one who is held to a higher standard than others will be punished for it. He said to them: I accept upon myself to give my tenant farmer his portion in the future. Thereupon, as a result of Rav Huna’s repentance, God restored his loss. Some say his vinegar turned back into wine, and some say that the price of vinegar rose and it was sold at the price of wine.

    21The Gemara returns to the topic of prayer. It was taught in a baraita that the tanna Abba Binyamin would say: All of my life I have taken great pains with regard to two things: That my prayer should be before my bed and that my bed should be placed north to south. Abba Binyamin’s statement requires explanation. With regard to his statement: That my prayer should be before my bed, the Gemara asks, what does before my bed mean? If you say that it literally means that he would stand before his bed and pray, it is difficult, as Rav Yehuda said that Rav said, and some say that Rabbi Yehoshua ben Levi said: From where is it derived that one who prays should have nothing separating between him and the wall? As it is stated: “And Hezekiah turned to face the wall and prayed” (Isaiah 38:2), in order to facilitate his concentration during prayer. That being said, why would Abba Binyamin pray before his bed? Rather, do not say that before my bed refers to where he stood during prayer, but rather, say that he prayed adjacent to the time that he would retire to bed; he was careful to recite Shema and recite the evening prayer just before going to sleep (Rabbeinu Ḥananel).

    22Abba Binyamin’s statement: And my bed should be placed north to south was in deference to the Divine Presence, which rests between east and west, the direction of the Temple; as the Holy of Holies was to the west, while the main entrance was to the east. Therefore, the Sages were careful not to perform actions inconsistent with that sanctity while facing east to west; and, therefore, Abba Binyamin was careful not to sleep in a bed that faced east to west.

    23In praise of that stringency, the Sages added that Rabbi Ḥama said that Rabbi Ḥanina said that Rabbi Yitzḥak said: One who places his bed facing north to south will be rewarded with male children, as it is stated: “And whose belly You fill with Your treasure [ utzfunekha ], who have sons in plenty and leave their abundance to their babies” (Psalms 17:14). This verse indicates that one who sets his bed facing north will be rewarded with sons in plenty, as north [ tzafon ] is etymologically similar to Your treasure [ tzfunekha ].

    24Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Moreover, his wife will not miscarry. From where do we derive this? It is written here: “And whose belly You fill [ temaleh ] with Your treasure,” and it is written there, concerning Rebecca’s pregnancy: “And her time to give birth was fulfilled [ vayimle’u ] and there were twins in her belly” (Genesis 25:24), consequently: You fill with Your treasure refers to a pregnancy that proceeds without complication.

    25Another of Abba Binyamin’s statements with regard to the laws of prayer was taught in a baraita : Abba Binyamin says: If two people enter a synagogue outside of the city in order to pray, and one began praying before the other and did not wait for the other person to complete his prayer, and left him alone in the synagogue, his prayer is thrown back in his face. Because he left the other person alone and caused him to be distracted during his prayer, his own prayer is thrown back in his face, as it is stated: “You who throw your soul in your face, for your sake will the earth be forsaken? The Rock will be moved from its place” (Job 18:4). This verse indicates that one who left the other person alone effectively causes his soul, as prayer is the outpouring of the soul before God, to be thrown in his face. God says to that person: For your sake, do you think because you left, the earth will be forsaken, that God will leave the world and the prayer of the other person will go unheard?

    26Not only that, but it causes the Divine Presence to remove itself from Israel, as it is stated in the continuation of the verse: “The Rock will be moved from its place.” The rock, God, is forced to remove His presence. And Rock means nothing other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Of the Rock that gave birth to you, you have been unmindful, and you have forgotten God Who bore you” (Deuteronomy 32:18).

    27And if he waits for him in the synagogue, what is his reward? Is his reward proportionate to the punishment received by one who failed to do so?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ובניםקא סלקא דעתיה הקובר את בניו:

    ארבע מראותשאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה:

    הא לן והא להובא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה:

    בצנעאתחת בגדיו:

    דין גרמא דעשיראה בירזה עצם של בן עשירי שמת לו:

    בירכמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר"י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה:

    דהוו להו בנים ומתוהוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו:

    גלייהר' יוחנן לדרעיה:

    ונפל נהוראשהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד כדאמרינן בב"מ בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.):

    אי משום תורהשלא למדת הרבה כרצונך:

    אחד המרבה ואחד הממעיטלענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות (דף קי.) נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו':

    אי משום מזונישאינך עשיר:

    על דא ודאי קא בכיתעל זה ודאי יש לך לבכות:

    תקיפוהחמיצו:

    דניחביות:

    ליעיין מר במיליהיפשפש במעשיו:

    אי איכא דשמיע עלי מילתא לימאאם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני:

    שבישאחלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר ותנן (בב"מ דף קג.) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ):

    מי שביק לי מידי מיניהוכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו:

    בתר גנבא גנוב כו'הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה:

    סמוך למטתיכל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל:

    צפון לדרוםראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות:

    וצפונךלשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים:

    תמלא בטנםתמלא ימי הריונם:

    טורף נפשו באפולך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (שמואל א א׳:ט״ו):

    הלמענך תעזב ארץוכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:

    ברכות ה עמוד ב

    1וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו.

    2אמר ליה רבי יוחנן: בשלמא תורה וגמילות חסדים, דכתיב: ״(משלי טז״, ו) ״בחסד ואמת יכופר עון״. ״חסד״ זו גמילות חסדים, שנאמר: ״(משלי כא״, כא) ״רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד״. ״אמת״ זו תורה, שנאמר: ״(משלי כג״, כג) ״אמת קנה ואל תמכור אלא ״קובר את בניו מנין?

    3תנא ליה ההוא סבא, משום ר' שמעון בן יוחאי: אתיא, ״עון״ ״עון״. כתיב הכא ״בחסד ואמת יכופר עון״, וכתיב ״התם (ירמיהו לב״, יח) ״ומשלם עון אבות אל חיק בניהם״.

    4א"ר יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה.

    5ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה!

    6מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו.

    7ואב"א הא לן. והא להו.

    8ואי בעית אימא: הא בצנעא, הא בפרהסיא.

    9ובנים לא?! היכי דמי, אילימא דהוו להו ומתו, והא א"ר יוחנן, דין גרמא דעשיראה ביר? אלא הא דלא הוו ליה כלל. והא דהוו ליה ומתו.

    10רבי חייא בר אבא חלש. על לגביה ר' יוחנן א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה.

    11ר' יוחנן חלש על לגביה ר' חנינא א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה׃

    12אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה׃

    13אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים׃

    14רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א"ל אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר׃

    15א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו׃

    16אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה.

    17רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה אמר להו ומי חשידנא בעינייכו אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא׃

    18אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה׃

    19אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה׃

    20אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא:

    Baraita

    21תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר: ״(ישעיהו לח״, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי׃

    22ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום׃

    23דא"ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר: ״(תהלים יז״, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים׃

    24רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב ״הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה״, כד) וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה:

    Baraita

    25תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר ״(איוב יח״, ד) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ׃

    26ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ״(איוב יח״, ד) ויעתק צור ממקומו ואין צור אלא הקב"ה שנאמר ״(דברים לב״, יח) צור ילדך תשי׃

    27ואם המתין לו מה שכרו?

    Tosafot

    הא לן והא להופי' רש"י לבני ארץ ישראל שצריכין שילוח חוץ לשלשה מחנות לא הוו יסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין (פ"ד דף לו.) והיאך היה מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו. וי"מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל:

    והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה בירפי' רש"י דלאדם חשוב כר' יוחנן מסתמא לא היו אלא יסורין של אהבה. ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים. ואי משום בנות ר' יוחנן נמי הוו ליה בנות בפ' בתרא דקדושין (דף עא:) ונראה לפרש דהכי פריך והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש"מ דהוו יסורין של אהבה. אבל אינו תלוי בכך שהצדיקים עצמם פעמים מעונים ביסורין:

    ה"ג לא כל אדם זוכה לשתי שלחנותאבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות כגון רבי וכדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (דף י:):

    דינא בלא דינאהרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד:

    שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיראבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק. אבל מטה נראה שאין זה קבוע:

    אלא אימא סמוך למטתישלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל. ורש"י פירש אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם תפלה. ולא ידעתי מנא ליה. אבל ראיה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפרק שני (ברכות דף יד ב) אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פרקיה וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש וכו':

    כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו'ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי:

    המתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו וכו'פירש רבינו תם דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר"י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rav Nissim Gaon

    דין גרמא דעשיראה בירפרשו רבי' שרירא ורבי' האיי חמודו ז"ל ר' יוחנן קבר י' בנים זכרים וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק ונמס בשרו ונמק נטל ר' יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והי' מנחם בה אחרים ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו ר' מתנה ושיגרו מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה לפני שמואל:

    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 5b

    Berakhot 5b. The full printed text of this folio side — 27 numbered segments, about 598 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ובנים קא סלקא דעתיה הקובר את בניו:

    ארבע מראות שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה:

    הא לן והא להו בא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה:

    בצנעא תחת בגדיו:

    דין גרמא דעשיראה ביר זה עצם של בן עשירי שמת לו:

    ביר כמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר"י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה:

    דהוו להו בנים ומתו הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו:

    גלייה ר' יוחנן לדרעיה:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 5b · Sefaria

    Tosafot

    הא לן והא להו פי' רש"י לבני ארץ ישראל שצריכין שילוח חוץ לשלשה מחנות לא הוו יסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין (פ"ד דף לו.) והיאך היה מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו. וי"מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל:

    והאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר פי' רש"י דלאדם חשוב כר' יוחנן מסתמא לא היו אלא יסורין של אהבה. ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים. ואי משום בנות ר' יוחנן נמי הוו ליה בנות בפ' בתרא דקדושין (דף עא:) ונראה לפרש דהכי פריך והאמר ר' יוחנן דין גרמא וכו' אלמא מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש"מ דהוו יסורין של אהבה. אבל אינו תלוי בכך שהצדיקים עצמם פעמים מעונים ביסורין:

    ה"ג לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות אבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שלחנות כגון רבי וכדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (דף י:):

    דינא בלא דינא הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד:

    שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר אבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק. אבל מטה נראה שאין זה קבוע:

    אלא אימא סמוך למטתי שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל. ורש"י פירש אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם תפלה. ולא ידעתי מנא ליה. אבל ראיה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפרק שני (ברכות דף יד ב) אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פרקיה וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש וכו':

    כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו' ולא בין מזרח למערב ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש וכן משמע ומוכחי קראי:

    המתפלל ולא המתין את חבירו טורפין לו וכו' פירש רבינו תם דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר"י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו:

    Tosafot on Berakhot 5b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    דין גרמא דעשיראה ביר פרשו רבי' שרירא ורבי' האיי חמודו ז"ל ר' יוחנן קבר י' בנים זכרים וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק ונמס בשרו ונמק נטל ר' יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והי' מנחם בה אחרים ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו ר' מתנה ושיגרו מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה לפני שמואל:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 5b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן במי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו דהוי מזבח כפרה. ואמרינן:

    הא לן והא להו פירש רש"י ז"ל: בני ארץ ישראל שבתי ערי חומה שלהן מקודשות ומצורע טעון שלוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. והקשה עליו הרב רבי אלחנן ז"ל דהא משמע בערכין (כט, א) שאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, ואם כן אף בארץ ישראל גופה הוה מצי לאיפלוגי כאן בזמן שהיובל נוהג כאן בזמן שאין היובל נוהג. ותירץ הוא ז"ל דשמא התם לא מיירי אלא לענין בתי ערי חומה ממש, אבל לענין שלוח מחנות נוהגין עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבא, ובמסכת כלים (פ"א, מ"ז) שנינו, ערי חומה מקודשות שאין (זבין וטמאי מתים) [מצורעין] נכנסין לשם. וגם מקצת מרבני צרפת פירשו לפני רשב"ם ז"ל שאף בזמן הזה נוהג כן בארץ למאן דאמר קדשה לעתיד לבא. ורבנו האי גאון ז"ל פירש: הא לן לבני בבל שאנו בארץ טמאה הוי מזבח כפרה, אבל דרבי יוחנן דאמר דאינן יסורין של אהבה, לבני ארץ ישראל משום טומאה. והקשה הוא ז"ל כיון שיש יסורין של אהבה מאי קא אמרי ליה רבנן לרב הונא וקודשא בריך הוא מי עביד בלא דינא. ותירץ דמשום דנודע להו לרבנן דלא יהיב שבישתא לאריסא ועביד שלא כהוגן, קא אמרו ליה הכי.

    Rashba on Berakhot 5b · Sefaria

    Ritva

    והא א"ר יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר יש מקשין והיאך היה אוחז בידו עצם מן המת שהרי הוא מטמא. ויש אומרים ששן היה שנתלשה ממנו מחיים:

    Ritva on Berakhot 5b · Sefaria

    Meiri

    אחד מן החכמים השיגהו הפסד והפצירוהו חבריו לפשפש במעשיו וכשאמר להם מי חשידנא בעינייכו דעבידנא מילתא דלאו דינא השיבוהו ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד מילתא דלא דינא, ומכל מקום יגע ומצא ושב ורפא לו ונשתלם בדמי נזקו:

    המתפלל צריך להזהר שלא יהא שום דבר חוצץ בינו לבין הקיר שלא יפנה לבו לאותן הדברים, ואע"פ שאנו נוהגים להיות הספסלים חוצצים בין המתפללים לבין הקיר אומר אני כיון שעומדים שם בהתמדה הכל רגילים שם ואין לבם פונה בהם, או שמא לא נאמר אלא בדברים המטלטלים על נקל כגון בגדים שעל המטה ודברים דקים אבל דברים הקבועים או שאין מטלטלים אלא בכבדות אין חשש בדבר:

    מדרכי המוסר ומטכסיסן של אוחזים מעשת תלמידי חכמים בידיהם שאם נשארו בערבית שנים בבית הכנסת והתפלל האחד קודם חבירו שימתין לחבירו עד שיתפלל ולא יניחהו יחידי ואם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו ותפלתו אינה ראויה להתקבל מפני שיצא שכר תפלתו בהפסד רוע מוסרו, ואם המתין לו נכפל שכרו, ויש אומר שלא נאמר דבר זה אלא בזמנם שהיו בתי כנסיותיהם רחוקים מן העיר:

    Meiri on Berakhot 5b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אלא כו' אבל ראייה דשרי ללמוד קודם דלקמן כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וק"ל דילמא רש"י בהגיע זמן ק"ש ותפלה איירי כו' עכ"ל ולי נראה דהא ודאי ל"ק דמשמע להו דרש"י איירי אף בלא הגיע דאל"כ לא הוי ליה למיתלי הדבר בסמוך למטתו אלא הוה ליה למיתלי בהגיע זמן ק"ש אבל קשה לי במה שהביאו ראיה מפ"ב דהא תלמודא מספקא ליה התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק"ש אי לא ועיין בסוגיא דהתם היטב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 5b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    והא אמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר יש מקשין והיאך היה אוחז בידו עצם מן המת שהרי הוא מטמא. ויש אומרים ששן היה שנתלשה ממנו מחיים:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 5b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    שם תניא אבא בנימין אומר על שני דברים כו' אלא אימא סמוך למטתי. תוס' ד"ה אלא רש"י פי' אפילו ללמוד אסור כו' אבל ראיה דשרי כו' עד סוף הדיבור. ולפענ"ד יש לתמוה דלפי' התוס' דלעניין עשיית מלאכה לחודא איירי א"כ מאי קאמר כל ימי הייתי מצטער דמה צער שייך בזה דמי מעכב על ידו להיות יושב ובטל ממלאכה עד אחר התפלה משא"כ לפרש"י א"ש לפי שלא היה רוצה להיות יושב ובטל מת"ת עד שיתפלל בבהכ"נ עם הציבור כדאמר לקמן אבא בנימין גופא באידך ברייתא דאין תפלה של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ ובכך היה מצטער שיזדמן לו שיהיה נעור משינתו סמוך לאותו זמן תפלת הציבור דנהי דמסתמא היה זהיר ללמוד ולהתפלל באשמורת קודם אור היום אפ"ה אפשר שהיה חוזר וישן סמוך לאור היום כדי שיחזור וינעור סמוך לזמן התפלה כדי שלא יצטרך להיות יושב ובטל. ולפ"ז לק"מ מהא דאמרינן לקמן דרב הוי מקדים ומתני פירקין והדר צלי דאדרבה רב גופא נמי הוי עביד הכי כדי שלא יתבטל מלימודו שהיה ראש ישיבה מש"ה הוי מקדים קודם אור היום ומתני לתלמידים וכי מטי זמן תפלה היה עומד ומתפלל בבה"מ גופא כדאמרינן לקמן גבי רבי אמי ורבי אסי. ועוד דרב כיון שהיה לומד עם התלמידים לא היה צריך לפסוק אפילו כשהגיע תחילת זמן תפלה כדאיתא לקמן במעשה דרבי וכן כתב רבינו יונה עיין בב"י סימן פ"ט ונתיישב לשון רש"י כהוגן שהוא מפרש שאסור ללמוד היינו כשהגיע זמן תפלה:

    ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בח"א אהא דמייתי הכא בשמעתין הך מלתא דאבא בנימין דאיירי לפרש"י בתפלת שחרית ואנן הכא אכתי בק"ש ובתפלה דערבית קיימינן אמשנתינו דריש פירקין ולמאי דפרישית א"ש דודאי אבא בנימין אתרווייהו קאי דבין בק"ש ותפלה דערבית ובין דשחרית היה נזהר שיהיו סמוכין למטתו ממש בזמן שכיבה וקימה כפשטא דקרא בשכבך ובקומך אלא דלענין ק"ש ותפלה דערבית לא שייך לומר שהיה מצטער על כך דבנקל היה יוכל ליזהר בזה כיון דזמן ק"ש דערבית הוא בשעת צאת הכוכבים שזמנו ידוע והוא ג"כ זמן שכיבה לרוב בני אדם ומסתמא כולן או רובן מתאספין ובאין לבהכ"נ באותו זמן לקרות ק"ש ולהתפלל ואחר כך הולכין לשכב על מטותיהן. משא"כ בק"ש ותפלה דשחרית לא שייך לומר שהוא זמן קימה לרוב בני אדם כאחד כיון דאיכא אונס שינה כדכתיב עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתיך וכדאמרי' נמי בעלמא שאני מיגנא ממיקם אלא שדרך ת"ח כאבא בנימין וכיוצא בו להשכים ממטתן מש"ה קאמר אבא בנימין שפיר שכל ימיו היה מצטער ע"ז שיזדמנו לו רעים כמותו להשכים ולהתפלל בבה"כ בעשרה כנ"ל:

    שם ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום נראה דבזה שייך ג"כ לשון הייתי מצטער משום דהא דקאמר בין צפון לדרום לאו אצפון ודרום ביתו קאמר אלא דבעינן נמי שיהא בצפון ודרום העולם ממש שלא יהא מטתו נוטה כלל לא לצד מזרח ולא לצד מערב בשום ענין משום כבוד השכינה ודבר זה אינו מזדמן בנקל שיהא צפון ודרום ביתו מכוון כנגד צפון ודרום העולם כדאיתא בפרק כיצד מעברין וק"ל:

    שם תני' אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל כו' שנאמר טורף נפשו באפו כו'. ופרש"י לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך כו'. נראה דמה שפרש"י פי' הפסוק לך אומר בלשון מדבר לנוכח מה שאינו במשמעות לשון הכתוב שהוא בלשון נסתר היינו משום דזה הפסוק הוא באיוב בסימן י"ח במענה בלדד השוחי והוא תשובה על דברי איוב בסימנים הקודמים שהיה מתרעם נגד הקב"ה שמסרו ביד השטן ולא קיבל תפלתו ואמר ג"כ בסימן ט"ז אפו טרף וישטמני ועל זה השיבו בלדד שהתלונן שלא כדין שמה שלא קיבל הקב"ה את תפלתו אין זה משום חרון אפו של הקב"ה אלא אתה גרמת לעצמך ונגד איוב יפה אמר טורף נפשו באפו שמידך היתה זאת לך שלא נתקבל' תפלתך לפי שהיה יודע ומכיר באיוב שהיה רגיל לעשות כן שלא המתין עד שסיים חבירו תפלתו. מיהו לפ"ז נראה דהא דמסיים הכא דהאי דרשא דקרא דויעתק צור ממקומו שיורה שהשכינה תסתלק מישראל ע"כ ס"ל לאבא בנימין כהנך תנאי דס"ל בפ"ק דב"ב דאיוב ישראל הוי דאל"כ לא יצדק לומר שתסתלק השכינה מישראל בשביל חטא משארי עכו"ם הנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 5b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוד"ה לא כו' אין אדם זוכה. עי' שבת דף נה ע"ב תוד"ה ארבעה:

    Gilyon HaShas on Berakhot 5b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה יש להבין מה בא לשלול בזה הלשון, והוה ליה למימר 'הרי הן מזבח כפרה', ונראה לי בס"ד כי ידוע שיש שני מיני יסורין בעולם, הא' הם המושלחים בהשגחה מן השמים כדי לכפר, והב' באים מכח המזל ומערכות השמים, ואלו לא יועילו לכפר, וכמו שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד נמצא יש יסורין שלא יועילו לכפר, ולכך בנגעים בא לשלול זה, שכך קבלה בידו, דיסורין של נגעים לא יבואו אלא רק לכפר ודו"ק. והרב הצל"ח ז"ל דקדק בזה המאמר חדא למה קראם מזבח, דהוה ליה למימר אינן אלא כפרה, ועוד מאי אריא מראות נגעים משאר יסורין, עיין שם. ונראה לי בס"ד דחדא בחברתה דסבירא ליה הואיל ויש טומאה בנגעים, אינו כדאי ואינו ראוי שיבואו הם עצמם במקום קרבן לכפר, אלא רק יבואו לעורר האדם לעשות כפרה לעצמו על ידי צום קול ממון המסוגלים לכפר, יען כי נגעים הם טומאה חמורה שמטמאים האדם כמת, ואינו ראוי שיהיו הם במקום קרבן לטהר האדם, כי מי יתן טהור מטמא, ולכן קרי להו מזבח כפרה שהם דוגמת המזבח, שאין גופו של מזבח מכפר אלא רק הקרבן שמקריבין עליו מכפר, כן אלו אין מכפרין בעצמן, אלא מעשה התשובה הנעשה על ידן הם המכפרים.

    הָא לָן וְהָא לְהוּ פירוש השגחת ארץ ישראל על ידו יתברך, אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ (דברים יא, יב), לכך היסורין שם נקראים יסורין של אהבה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב) שבאים שם על ידו יתברך, אבל חוץ לארץ תחת ממשלת השרים, ובאין על ידי מלאך ושר, לכך אין נקראים של אהבה.

    חָזָא דַּהֲוָה קָא גָּנִי בְּבַיִת אָפֵל, גַּלְיֵיהּ לְדַרְעֵיהּ וְנָפַל נְהוֹרָא נראה לי בס"ד אין הדבר כפשוטו, שהאיר הבית מן יופי בשרו של רבי יוחנן, דדבר ידוע הוא אפילו מרגלית ואבן טובה זכה מאד אין אור יוצא ממנה, אלא אם כן תהיה במקום שמש או אור נר זרח עליה, אז יוצא ממנה ניצוצי אור. אך כונת המאמר כאן הוא, דידוע שכל צדיק יש לו מלבוש אור מקיף הסובב אותו על כל איבריו, ואם לא היה חטא אדם הראשון, היה נגלה זה הלבוש לעיני הכל, כי כן היה נגלה אצל אדם הראשון קודם החטא שהיה לו כתונת אור, אך על ידי חטא אדם הראשון נתעלם אור מלבוש זה מלפני בני אדם, ועם כל הצדיקים יכולים לגלות אור המלבוש הזה על ידי כונות ויחודים שיהיה נראה לעיני אחרים, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש אמר רבי שמעון מילא ואחר אישא בביתא, וכן כאן אמר רבי יוחנן מילא ונתגלה אחר המלבוש הרוחני אשר עליו, ולזה המלבוש מכנה אותו בשם 'דרעיה', כי כן קורין לשריון בלשון ערב"י בשם דיר"ע, או יש לומר דרעיה על זרועו, שהוא לא גילה על ידי כונותיו כי אם רק חלק המלבוש אשר על זרועו. ושאל אותו אמאי קא בכית? והשיב על האי שופרא דבלי, פירוש כי רבי חייא היה מחשב ומצייר אותה שעה בדעתו כבודו של הגוף בעולם הזה, שיש לו אור גדול כזה שמקיפו ומלביש אותו בכל ימי חייו, ואיך אחר כך כשימות יהיה הגוף טמון בעפר ותחת פאר אפר, כי בקבר ודאי יסתלק ממנו אור המלבוש הזה, והשיב לו רבי יוחנן אין הכי נמי, על זאת ודאי ראוי שיבכה האדם, ובכה עמו גם הוא.

    דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר כתוב במגילת סתרים למר נסים גאון ז"ל שהביא דבריו בספר יוחסין, שהיה לרבי יוחנן עשרה בנים והתשע מתו על מטתם, והעשירי נפל בתוך יורה גדולה אשר היתה רותחת על האש רתיחה חזקה, ותיכף שנפל שמה הותך בשרו ולא נשאר רק העצמות, ולקח רבי יוחנן עצם אצבע קטנה, והיה מנחם האנשים בו ואמרו שנשאר לו בן אחד ושמו רב מתנה ותיכף ומיד שלחו לבבל ללמוד עם שמואל והיה חבר רב יהודה, עד כאן לשונו. ונראה כי מן השמים יצא הדבר שקראו 'מתנה', להורות שזה יחיה, כי הוא ניתן לו בתורת מתנה מאת ה', וכל הנותן, בעין יפה הוא נותן, גם נרמז בשם הבן ההוא מיתת עשרה אחיו, כי אותיות נ"ה רומזים למספר עשרה במספר הקדמיי אבג"ד הוז"ח ט"י, שעולה מספר העשרה למספר נ"ה [כלומר א+ב+ג+... י = 55], וזהו שם ' מתנה ', חלקהו לשתים, וקרי ביה מת נ"ה, (כלומר זה חי אחר מת שהוא נ"ה) ונרמז כל זה בשמו ברמז דק, ונרמז עוד בשמו רמז טוב להחיותו, כי עשרה שמות הוי"ה במלוי אלפין שהוא מספר מ"ה, עולה ת"ן וזהו מתנה ת"ן מ"ה.

    חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לֵיהּ לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדֵיהּ וְאוּקְמֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע החולי הוא מסיבת הדינין שלא נמתקו, וידוע כי הדינין הם מצד שמאל, ונמתקים בחסדים שהם בימין, כי חמש אצבעות ימין רומזת אל חמשה חסדים, וחמש אצבעות שמאל רומזים אל חמשה גבורות, ולכן בא כנגדו פנים בפנים לעשות כונה של מיתוק הגבורות בחסדים, ואמר ליה הב לי ידך הרי נעשה שמאל רבי יוחנן בימין של רבי חייא, ושמאל של רבי חייא בימין של רבי יוחנן, ואז על ידי הכונה של המיתוק שעשה בשרשים למעלה על ידי פועל דמיוני זה שעשה בידים, נתמתקו הדינין ונסתלק החולי ואוקמיה, ומקשי בגמרא ליקום רבי יוחנן לנפשיה כלומר הוא לבדו מעצמו יעשה הכונה של המיתוק הנזכר, בפועל דמיוני שבידים שלו, כי גם אצלו יש ימין ושמאל, ויתן זה כנגד זה, ויכוין בהם ומשני אין חבוש וכו'. והנה בספרי הקטן ברכת אבות הבאתי מדברי מהרח"ו ז"ל בשער רוח הקודש שכתב על רבינו הארי ז"ל, שהיה יודע מן הדפק של האדם בחולי הנפש ומה הפגם אשר עשה, ובזה פירשתי בס"ד שם מה שאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, יעוין שם, והנה בהקדמה הנזכר יבואר נמי היטב המאמר כאן, דאמר ליה הַב לִי יָדָךְ, שרצה לבדוק בדפק כדרך הרופא לידע בו מן ענייני הנפש. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אמרו הַב לִי יָדָךְ על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, כי ה'יו"ד' שהוא סוד חכמה נהפכה לו לאותיות 'דוי', ועל זה כתיב (שם) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, עיין שם, וכאן כשאמר לו הב לי ידך כיון בתיבת יָדָךְ להפוך לו דְּוָי לאותיות יו"ד, שהיא נרמזה במשמעות ידך, כי ידך היינו רצונו לומר ' יוד"ך ', ובזה סר הדוי ואוקמיה. גם כיון באומרו הַב לִי יָדָךְ כי בשם יד נרמזו ארבעה יודי"ן, דשם ע"ב להמשיך לו חיים מהם לארבעה יסודות שבגופו, שנוצרו בארבעים יום, כמנין עשרה יודי"ן, ונרמז בשם יד שהוא ד' יו"ד, ולכן רצה שיתן לו ידו כדי לעשות כונה הנזכר. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאמר לו הַב לִי יָדָךְ כי בכל יד יש י"ז פרקים מן הכתף עד סוף האצבעות, כמנין טוב, ובזה פירשתי בס"ד רמז נכון שעשה הקב"ה כן להורות לאדם שיעשה בידיו מעשה טוב, כי כל מעשה תתייחס לידים, והנה כאן אחזו שתי ידים בשתי ידים, נעשה כאן אצלם ד' פעמים טו"ב, כיון בזה לעורר עתה זכות עסק התורה שעסק בה בארבע חלקיה שנקראים פרד"ס, וכל חלק נקרא טוב, כדכתיב (משלי ד' ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, ו ד' פעמים טוב [17] מספר חיים [68], ובזה פרשתי מאמר (אבות פרק ו' משנה ז') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ, וגם מאמר (שם פרק ב' משנה ח') מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים וכמו שכתבתי בס"ד בביאורי השני על מסכת אבות, ועתה בפועל דמיוני זה שעשה בחיבור ארבעה ידים שהם ד' פעמים טו"ב כיון לעורר לו זכות התורה בארבעה חלקיה ולהמשיך לו חיים שהם ד"פ טוב. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בספרי הקטן אדרת אליהו פרשת בראשית על פסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, הקדמה בשם בעל עשרה מאמרות ז"ל, שאדם הראשון כשאכל מעץ הדעת טוב ורע הזרועות שלו לא היו באותה עצה, דלא כתיב 'לקיחה' באדם, אלא 'אכילה' בלבד ולא יותר, כי לא רצו הזרועות להתפשט, ולא הידים להתפתח, והאצבעות ליגע באותו פרי, ולזה אמר אין הקב"ה מביא תקלה על 'ידי' צדיקים, ידי דייקא, וזהו הטעם שהכהנים כשמברכין את ישראל נושאין כפיהם, כי הידים הם מסוגלים ומזומנים לברכה שהם לא חטאו ויבא זכאי וכו' עד כאן דבריו. ובזה פרשתי בס"ד שם פסוק (תהלים צ, יז) וִיהִי נֹעַם אֲדֹ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, 'ידינו' דייקא, שלא חטאו ולכן כוננה עלינו, ועוד פרשתי בזה יעוין שם, ולכן כאן שבא לכוין למשוך לו אור החיים ממקום עליון, להצילו מן המות שנעשה ונגזר על ידי חטא אדם הראשון, לכך עשה לו המשכה זו על ידי הידים שהם זכאים בחטא אדם הראשון, וכבר נודע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, שכיון בשם קדוש בזמן שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, כדי להקימו. והנה בהקדמה זו יובן בס"ד טעם נכון למאמר רבותינו ז"ל שאמרו 'כל המרים יד על חבירו ראוי לקבורה', שנאמר (ואיוב כב, ח) אִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ, והיינו טעמא כי מסיבת חטא אדם הראשון בעץ הדעת נמשך מיתה וקבורה, אך הידים לא היה להם חלק בסיבה זו, ולכן זה האיש אשר מרים ידו באיסור ומקלקל אותם, יתעורר עליו דין מיתה וקבורה, אשר הידים לא היה להם חלק בסיבת קלקול זה, ועתה זה מקלקלם בהרימו אותם על חבירו, ובזה ניחא נמי מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ מטעם אחר, והיינו כי רצה לעורר עליו זכות טהרת הידים שלו, דידע ביה שהוא טהור בזה שלא חטא כל ימיו בהרמת יד המחייבת מיתה וקבורה לאדם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, שרצה עתה לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה איש החסד הנקרא 'ידיך' וכמו שכתב רבינו תם ז"ל בשבת ובמנחות דידי נאמר על אברהם אבינו ע"ה, וכן מפורש במדרש איכה שאמר לו הקב"ה, מה לידידי בביתי, וכן דרשו עוד רבותינו ז"ל בת ידיד, ביתו של אברהם שנקרא ידיד, גם מצינו עוד שנקרא יצחק גם כן ידיד, ועליו אומרים בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכמו שכתב רש"י ז"ל בשבת, וכן איתא בזוהר הקדוש פרשת לך לך דיצחק נקרא 'ידיד' עיין שם. נמצא אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה כל אחד נקרא ידיד, לכן אמר לו הב לי ידך שנעשית יד ימין ביד שמאל, הרי צירוף ידיד בשתי ידים, וכן יד שמאל ביד ימין, הרי צירוף ידיד בשתי ידים ונעשה ב' פעמים לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה וזכות יצחק אבינו ע"ה שהם חסד וגבורה, והמשיך לו אור החיים בזכותם.

    רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דָּנֵי דְּחַמְרָא נראה לי בס"ד הטעם שהחמיצו כל ת' דני כולה, כי הקליפה נקראת רַע עָיִן, וכאשר רואה עושר אצל תלמיד חכם רעה עיניה בו, ולכך אם תמצא בו נדנוד חטא בענין ממון, תקטרג עליו מחמת רעות עיניה בממונו, ולכך אתקוף כל ת' דנין כמנין רע עין, ואחר שהוכיחו אותו ונעשה איש משכיל להיות מודה על האמת, אז במספר משכי"ל [400] שהוא ת' דחה ר"ע עי"ן [400] דקליפה שהוא מספר ת' ודו"ק. והא דנעשה הנזק באופן זה שהחמיץ היין ולא באופן אחר, נראה לי בס"ד כי חומץ [144] מספרו חלוק [144], עשו לו רמז מן השמים בזה, שאמרו לו חלוק עם האריס ולא תקח הכל, גם נראה לי בס"ד שעשו לו הנזק באופן זה, ולא עשו באופן שיהיה נשפך מן היין כשיעור הפסד זה, היינו רמזו לו שאם תחזור בך, גם החומץ יחזור להיות יין, מה שאין כן אם היה נשפך, ובתירוץ הראשון שכתבתי בס"ד שנעשה חומץ לומר לו חלוק, הנה בזה יובן בס"ד שפיר מה שאמרו לו חכמים לעיין מר במיליה, כלומר בשם הדבר של ההזק שנעשה לך שהוא אותיות חומץ מה רומזים לך, בהם, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.

    וְאָמְרוּ לֵיהּ לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ. מקשים למה לא אמרו לו בעובדוי, וכמו שאמרו לעיל יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כי מִילֵיהּ משמע יותר על דברים ואמירה, ונראה לי בס"ד כי מאמר יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו דלעיל אתמר משמיה דרב הונא עצמו, ולכן משום שורת דרך ארץ לא אמרו לו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, אלא אמרו לו לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ, רצונו לומר בדברים שחידש ודרש מר, וכיון שראה דאמרו לו כן בעת יסורין שלו, הבין כונתם לומר לו שיזכור אותם הדברים אשר דרש הוא בהאי עניינא. והוא מה שאמרו לעיל, אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, והשיב וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ, שלא שמתי לבי עד עתה לאותם הדברים שאני דרשתי והזהרתי בהם, כי בודאי פשפשתי, אלא שפשפשתי ולא מצאתי, והשיבו לו וּמִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?! וכבר הרי"ף ז"ל דקדק דהוה ליה למימר 'דְּעָבִיד בְּלָא דִּינָא', ולמה האריכו לשון לומר דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, יעוין שם, ולפי דרכינו ניישב בס"ד דקדוק זה שפיר, והוא דקשה באמת איך חשדוהו שלא פשפש, ודילמא פשפש ולא מצא, ואלו הן יסורין של אהבה וכנזכר לעיל, אך נראה לי בס"ד דסברי רבנן כל הפסד ממון אינו מיסורין של אהבה, יען כי זה מגיע גם לבניו ובני ביתו שעל ידי כך תתמעט פרנסתם, ועוד נוגע גם לעניי ישראל, שעל ידי הפסדותיו לא יוכל ליתן צדקה בהרווחה כמנהגו, ודבר זה ידמה למה שאמרו לעיל, איזה יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תפלה, וידוע צדקה גדולה מתפלה, ולכן כיון שראו שהיה לו הפסד גדול בממונו הוכיחו דאין אלו יסורין של אהבה, ובאמת אמרו יסורין של אהבה אינם נקראים דינא, אלא הם טובה וחסד, יען כי הקב"ה שלחם לזה הצדיק במידת חסדו להרבות לו שכרו, וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל, ורק אותם יסורין הבאים על עון נקראים דינא. ולזה אמרו לו לֹא חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, פירוש לדעתינו אין אלו יסורין של אהבה, כיון שהם הפסד ממון, ולכך אלו נקראים דינא ולא חשיד קב"ה דעביד דינא, דהיינו יסורין הבאים בשביל עון, דנקראים דינא על מגן בלא דינא, רצונו לומר בלא עון, כי רק יסורין של אהבה שאינם בסוג דינא, אלו באים בלא דינא, כדי להרבות שכרו של המקבלם, ועל כן ודאי לא פשפשת היטב, ואז הודה לדבריהם ואמר להם אין הכי נמי, אי איכא דשמע מילתא נימא, כי אני עתה אינני מרגיש וזוכר באיזה עון.

    הָדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא נראה לי בס"ד נעשה לו נס זה בזכות לימוד התורה אחר שקבל עליו ליתן כמשפט התורה, ולכן נחסר מן מספר חומץ [144] שהוא קמ"ד כמספר למ"ד [74] שהוא ע"ד הרומז על לימוד התורה, ונשאר מספר יין [70] שהוא שבעים, ולכך החומץ נעשה יין בפועל, גם נראה לי בס"ד שהקלקול היה בארבע מאה דני, ששלטו בהם ארבע מאות כוחות הדינים בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, ולכן שלטו ארבע מאות כוחות דינין באותם ארבע מאות דני דייקא לעשותם חומץ, ועתה בתיקון נמתקו הדינין ששלטו באותם דני, ונעשו הדני יין טוב, ודו"ק.

    7 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 5b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 5, Amud Bet, about 598 words in 27 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 27 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “וקובר את בניו מוחלין לו על כל…”

    2. Segment 247 words

      Opens “אמר ליה רבי יוחנן: בשלמא תורה וגמילות…”

      Named: רבי יוחנן.

    3. Segment 329 words

      Opens “תנא ליה ההוא סבא, משום ר' שמעון…”

    4. Segment 48 words

      Opens “א"ר יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של…”

    5. Segment 516 words

      Opens “ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו…”

    6. Segment 68 words

      Opens “מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא…”

    7. Segment 75 words

      Opens “ואב"א הא לן. והא להו.…”

    8. Segment 87 words

      Opens “ואי בעית אימא: הא בצנעא, הא בפרהסיא.…”

    9. Segment 925 words

      Opens “ובנים לא?! היכי דמי, אילימא דהוו להו…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “רבי חייא בר אבא חלש. על לגביה…”

      Named: רבי חייא בר אבא, אבא.

    11. Segment 1124 words

      Opens “ר' יוחנן חלש על לגביה ר' חנינא…”

    12. Segment 125 words

      Opens “אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה…”

    13. Segment 137 words

      Opens “אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים…”

    14. Segment 1457 words

      Opens “רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן…”

      Named: רבי אליעזר, רבי יוחנן, רבה.

    15. Segment 1515 words

      Opens “א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא…”

    16. Segment 1619 words

      Opens “אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין א"ל…”

    17. Segment 1743 words

      Opens “רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני…”

      Named: רב הונא, רב יהודה, רב סלא, רב אדא בר אהבה.

    18. Segment 1819 words

      Opens “אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי…”

    19. Segment 1913 words

      Opens “אמר להו מי קא שביק לי מידי…”

    20. Segment 2029 words

      Opens “אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא…”

    21. Segment 2169 words

      Opens “תניא אבא בנימין אומר על שני דברים…”

      Named: רב יהודה, רב ואיתימא, אבא.

    22. Segment 227 words

      Opens “ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום…”

    23. Segment 2326 words

      Opens “דא"ר חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק…”

      Named: רבי חנינא, רבי יצחק.

    24. Segment 2426 words

      Opens “רב נחמן בר יצחק אמר אף אין…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    25. Segment 2530 words

      Opens “תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל…”

      Named: אבא.

    26. Segment 2625 words

      Opens “ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל…”

    27. Segment 275 words

      Opens “ואם המתין לו מה שכרו?…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Berakhot 5b · Segment 10 — “רבי חייא בר אבא חלש. על לגביה ר' יוחנן…

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Berakhot 5b · Segment 17 — “…ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Berakhot 5b · Segment 4 — “א"ר יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה.

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Berakhot 5b

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026