Talmud Builders

    Shevuot 47b

    Back to index

    English translation — Shevuot 47b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabba continues: Granted, if you say that his father, in a case like this, would be liable to take an oath, due to his partial admission, then the verse was necessary to exempt the heirs from taking the oath. But if you say that in a case like this, his father is also exempt from taking an oath, why do I need a verse about exempting the heirs? Evidently, an oath reverts to one who is liable to take it, and when he cannot take that oath he must pay the claim against him.

    2The Gemara asks: And as for Rav and Shmuel, who hold that one who cannot take an oath does not have to pay, and therefore there is no difference between the heirs and the father, what do they derive from this verse: “The oath of the Lord shall be between them both” (Exodus 22:10)?

    3The Gemara answers: It is necessary for that which is taught in a baraita : Shimon ben Tarfon says: The verse: “The oath of the Lord shall be between them both,” teaches that when one litigant imposes an oath on the other, and he takes a false oath, the oath applies to them both, i.e., they are both held responsible for the desecration of God’s name.

    4Since this Sage was mentioned, the Gemara cites some of his other statements. Shimon ben Tarfon says: With regard to the prohibition of following after an adulterer, i.e., providing him with assistance in carrying out adultery, from where is it derived? The verse states: “You shall not commit adultery [ lo tinaf ]” (Exodus 20:13). If the verse is vocalized slightly differently, it may be read: You shall not cause adultery [ lo tanif ].

    5Commenting on the verse describing the response of the Jewish people to the spies’ slander of Eretz Yisrael: “And you murmured [ vatteragenu ] in your tents and said: Because the Lord hated us, He has brought us forth out of the land of Egypt, to deliver us into the hand of the Amorites, to destroy us” (Deuteronomy 1:27), Shimon ben Tarfon says: “ Teragenu ” is interpreted as though it is composed of two Hebrew expressions: You explored [ tartem ] the land, and: You disparaged [ ginnitem ] it, in the tent of the Omnipresent.

    6With regard to the verse: “As far as the great river, the river Euphrates” (Deuteronomy 1:7), Shimon ben Tarfon says: Although it is not the largest river, the Euphrates is called great in accordance with the adage: Draw close to the one anointed with oil and become anointed as well. Because the Euphrates is close to Eretz Yisrael, it is called great. The school of Rabbi Yishmael taught a similar idea: The servant of a king is like a king.

    7§ The mishna teaches that the storekeeper relying on his ledger takes an oath and receives payment. If an employer tells a storekeeper to pay his laborers, and the storekeeper claims he paid them, while the laborers claim that they did not receive payment, both the storekeeper and the laborers take oaths and receive payment from the employer. It is taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi said: Why is there the bother with this oath, that it is imposed upon both of them? Rabbi Ḥiyya said to him: We learn in the mishna (see 45a) that both of them take an oath and receive payment of their claims from the employer.

    8The Gemara asks: Did Rabbi Yehuda HaNasi accept from him that this is the halakha , or did he not accept it from him? Come and hear as it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi says: The laborers take an oath to the storekeeper that he had not paid them. And if it is so that Rabbi Yehuda HaNasi accepted Rabbi Ḥiyya’s ruling, then Rabbi Yehuda HaNasi should have instead said that the laborers take an oath to the employer.

    9Rava said: Do not conclude that Rabbi Yehuda HaNasi did not accept Rabbi Ḥiyya’s ruling. Rather, interpret his statement as follows: The laborers take an oath to the employer in the presence of the storekeeper, so that they will feel ashamed to lie with him present, since he knows whether or not he paid them.

    10§ It was stated about a similar topic that if there were two sets of witnesses who contradict one another, and it is clear that one set must be testifying falsely, Rav Huna says: This set can come by itself and testify about other cases, and that set can come by itself and testify. Neither set of witnesses is disqualified for future testimony, since there is no way of knowing which was lying. Rav Ḥisda said: Why do I need to become involved with lying witnesses? Since each set of witnesses is possibly untrustworthy, both sets are disqualified.

    11The Gemara cites the circumstances relevant to this dispute. If, after contradicting each other, the two sets of witnesses testified about circumstances involving two distinct lenders, and two distinct borrowers, and therefore two separate promissory notes, each one signed by a different set of witnesses, this sort of scenario is the subject of their dispute. According to Rav Huna both promissory notes are valid, and according to Rav Ḥisda neither is valid. In the case of a single lender, and a single borrower, and two promissory notes, with each signed by a different one of the sets of witnesses, the holder of the promissory note is at a disadvantage and can collect only the lower sum. One of the promissory notes is necessarily not valid, as it is signed by witnesses who testified falsely.

    12In the case of two lenders, and a single borrower, and two promissory notes, this is the same as the mishna, where two claimants who contradict each other come to collect payment from a single person who must pay them both, as the evidence for both claims has a presumption of validity. In the case of two borrowers, and a single lender, and two promissory notes, what is the halakha ? Can each of the borrowers claim that the promissory note supporting the claim against him is not valid, as it could have been signed by the untrustworthy set of witnesses; or does each of them have to pay unless he can prove that the promissory note against him was signed by the unfit set of witnesses? The Gemara states: The question shall stand unresolved.

    13Rav Huna bar Yehuda raises an objection from a baraita :

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אביו כי האי גוונא מיחייבשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו:

    לעוקב אחר המנאףנעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף:

    תרתםאת הארץ:

    וגיניתםאת המקום שהשכין את שכינתו ביניכם:

    קרב לגבי דהינא ואידהןאם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב׳:י״ד) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיהו ל״ד:ו׳) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא:

    מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו'אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו':

    שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הביתדאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה:

    גמ' טורח שבועה זו למהששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים:

    תנינא שניהם נשבעין ונוטליןכבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין:

    קיבלה מיניהרבי מר' חייא והדר ביה או לא:

    ת"שכי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים:

    ואם איתאדקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית:

    אמר רבאלעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל:

    המכחישות זו את זושנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג:

    זו באה בפני עצמה ומעידהבעדות אחרת וכן זו ואע"פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה:

    בהדי סהדי שקרי למה ליהואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות:

    ה"ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול"ג דכ"ע:

    ב' מלוין וב' לווין וב' שטרותוא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין:

    מלוה ולוה ושני שטרותשיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה:

    שני מלוים ולוה אחדהיינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע"פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה:

    שני לווין ומלוה אחדהוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה:

    מאיאמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות 47 עמוד ב

    1אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב, איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין; אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור, קרא גבי יורשין למה לי?

    2ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי קא דרשי ביה?

    3מיבעי ליה לכדתניא, שמעון בן טרפון אומר: שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם.

    4שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף, מנין? ת"ל (שמות כ, יג) ״לא תנאף״ לא תנאיף.

    5(דברים א, כז) ״ותרגנו באהליכם״ שמעון בן טרפון אומר: תרתם וגיניתם באהלו של מקום.

    6(דברים א, ז) ״עד הנהר הגדול נהר פרת״ שמעון בן טרפון אומר: קרב לגבי דהינא, ואידהן. דבי רבי ישמעאל תנא: עבד מלך כמלך.

    7והחנוני על פינקסו כו'. תניא, אמר רבי: טורח שבועה זו למה? א"ל ר' חייא (בר אבא), תנינא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית.

    8קיבלה מיניה, או לא קיבלה מיניה? ת"ש דתניא, רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני. ואם איתא, לבעל הבית מיבעי ליה!

    9אמר רבא: פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני; כי היכי דליכספו מיניה.

    10איתמר: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא: זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה. רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי למה לי?

    11שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו; מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה;׃

    12שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין; ב' לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי? תיקו.

    13מתיב רב הונא בר יהודה:

    Tosafot

    אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייבתימה למ"ד בפ' השואל (ב"מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א"נ ה"ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע:

    חלה על שניהםונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל שבועות דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו:

    בהדי סהדי שקרי למה ליתימה דרבא אומר במרובה (ב"ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר"ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אלא לאו בדטעין מנה לאבא ביד אביך וא"ל ג' ידענא וגו' לא ידענא: אי אמרת אביו כי האי גוונא מיחייב שבועה וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. האי נמי כיון דאמר לא ידענא מספקא ליה. ושבועה בספק ליכא הלכך משלם. איצטריך קרא למיפטר בכי האי גוונא היורש אלא אי אמרת כי האי גוונא פטור איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין:

    ורב ושמואל דאמרי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע פטור שאין אדם מוריש שבועה לבניו. האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה. ואמרינן דרשי ביה (כר' דתניא) [לכדתניא] שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר אי אפשר שאין אחד מהן על שקר או התובע תובע מה שאין לו עליו ומשביעו בחנם לפיכך השבועה חלה על המשביע בחנם. או הנשבע כופר ונשבע על שקר. ועוד [אמר] שמעון בן טרפון תשלום הברייתא אזהרה לעוקב אחר המנאף. פירוש מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב.

    ת"ל לא תנאיף לא תגרום ניאוף.

    ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום והאי דכתיב באהליכם בכינוי הוא.

    עד הנהר הגדול נהר פרתשמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דאהינא ואידהן. פירוש כיון שנעשה פרת (גדול) [גבול] ארץ ישראל נקרא הנהר הגדול: והאי דאמר בפרק השואל את הפרה ובזולתי זה המקום בתלמוד היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עיקר דברי רבא בזה המקום הן והוא שאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי וכו' עד איצטריך קרא למיפטר יורש:

    וחנוני על פנקסו כיצד כגון שאמר בעל הבית לחנוני תן לבני או לפועלים שלי כך וכך הוא אומר נתתי והן אומרים לא לקחנו. ישבע החנוני ויטול. אבל אם טוען כי לך נתתי או לשלוחך. וכך כתוב בפנקסי ובעה"ב אינו מודה בזה הרי הם כשאר כל הטענות: ירושלמי לא במקיף אמרו שיכול לומר לו כתבתה בזו היד מחוק בזה היד ר' אומר אני שיהו נשבעין הפועלין בפני החנוני מפני [הבושה] הדאמר בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד את הפועלין אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלין כלום: תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ר חייא תניא שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב.

    ואסקה רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנונידלמא מיכספי מיניה: ירושלמי בפרק האיש מקדש בתחילתו א"ר בא אתא עובדא קמיה רב ועשה שליח עד חד בר נש אפקיד גרבוי גבי קרפיפא דחבריה וכפר ביה א"ר פינחס אתא עובדא קומיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו על ידי הכתף. אית מתניתא אמר (שלא) [שלוחו של] אדם כמותו:

    איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ורב חסדא אמר בהדי שהדי שקרי למה לי פירוש רב הונא פסלם באותה העדות שהוכחשו בה ומכשירם בעדות אחרת כל כת בפני עצמה. ועד מכת זו ועד מכת זו בעדות אחרת פסולה. ורב חסדא פסלם בכל עדות שבעולם בין כל כת בפני עצמה ובין אחד מזו הכת ודייקי מדקתני רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה זו באה בפני עצמה ומעידה ולא קתני פסולין לעדות זו שהוכחשו וכשרים לעדות אחרת. ש"מ כת כת בפני עצמה כשירה. אבל עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת פסולין ואפי' לרב הונא הלכך שני לוין וב' לוין וב' שטרות. ובכל שטר כת בפני עצמה היינו פלוגתייהו. רב הונא מכשר ב' שטרות כדאמרן ורב חסדא פוסל ב' שטרות דסבר מכל מקום כת אחת מהן פסולה. וכל שטר ספק פסול הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא.

    מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה פירוש ראובן הוציא עד שמעון ב' שטרות באחד ק' ובאחד ר' ואלו שני כתות המכחישות כת האחת חתומין בשטר האחד והכת האחרת חתומין בשטר השני אומר ראובן מכל פני כת אחת מהן פסולה ברר אתה איזו כת מהן פסולה. וכיון שאינו יכול לברר אומר לו עדים החתומים בשטר של ר' הן הפסוליו. הלכך גובה שטר של ק' ובשטר של ר' נשבע הלוה ומיפטר:

    שני מלוין ולזה אחד ושני שטרות היינו מתניתין דתנן שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב הלכך שני מלוין נשבעין וגובין מן הלוה אע"פ שודאי א' מהן [פסולה] כמו הפועל והחנוני ששניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב: שני לוין ומלוה אחד וכל אחד אומר השטר שעלי הוא הפסול והמלוה אינו יכול לברר אליבא דרב הונא דינא מאי ועלתה בתיקו וקי"ל כל תיקו דממונא לקולא ונשבעין שניהן ומיפטרי וי"א תיקו כי האי גוונא חולקין ומותבינן על רב חסדא אחד אומר גבוה שתי מרדעות היתה הלבנה ואחד אומר שלש עדותן קיימת.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 47b

    Shevuot 47b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 227 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אביו כי האי גוונא מיחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו:

    לעוקב אחר המנאף נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף:

    תרתם את הארץ:

    וגיניתם את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם:

    קרב לגבי דהינא ואידהן אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב׳:י״ד) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיהו ל״ד:ו׳) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא:

    מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו' אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו':

    שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה:

    גמ' טורח שבועה זו למה ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב תימה למ"ד בפ' השואל (ב"מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א"נ ה"ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע:

    חלה על שניהם ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל שבועות דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו:

    בהדי סהדי שקרי למה לי תימה דרבא אומר במרובה (ב"ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר"ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא:

    Tosafot on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    אלא לאו בדטעין מנה לאבא ביד אביך וא"ל ג' ידענא וגו' לא ידענא: אי אמרת אביו כי האי גוונא מיחייב שבועה וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. האי נמי כיון דאמר לא ידענא מספקא ליה. ושבועה בספק ליכא הלכך משלם. איצטריך קרא למיפטר בכי האי גוונא היורש אלא אי אמרת כי האי גוונא פטור איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין:

    ורב ושמואל דאמרי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע פטור שאין אדם מוריש שבועה לבניו. האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה. ואמרינן דרשי ביה (כר' דתניא) [לכדתניא] שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר אי אפשר שאין אחד מהן על שקר או התובע תובע מה שאין לו עליו ומשביעו בחנם לפיכך השבועה חלה על המשביע בחנם. או הנשבע כופר ונשבע על שקר. ועוד [אמר] שמעון בן טרפון תשלום הברייתא אזהרה לעוקב אחר המנאף. פירוש מכין לו מקום ונשים לניאוף מניין שחייב.

    ת"ל לא תנאיף לא תגרום ניאוף.

    ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום והאי דכתיב באהליכם בכינוי הוא.

    עד הנהר הגדול נהר פרת שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דאהינא ואידהן. פירוש כיון שנעשה פרת (גדול) [גבול] ארץ ישראל נקרא הנהר הגדול: והאי דאמר בפרק השואל את הפרה ובזולתי זה המקום בתלמוד היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עיקר דברי רבא בזה המקום הן והוא שאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי וכו' עד איצטריך קרא למיפטר יורש:

    וחנוני על פנקסו כיצד כגון שאמר בעל הבית לחנוני תן לבני או לפועלים שלי כך וכך הוא אומר נתתי והן אומרים לא לקחנו. ישבע החנוני ויטול. אבל אם טוען כי לך נתתי או לשלוחך. וכך כתוב בפנקסי ובעה"ב אינו מודה בזה הרי הם כשאר כל הטענות: ירושלמי לא במקיף אמרו שיכול לומר לו כתבתה בזו היד מחוק בזה היד ר' אומר אני שיהו נשבעין הפועלין בפני החנוני מפני [הבושה] הדאמר בשלא העמידן אצלו אבל אם העמיד את הפועלין אצל החנוני אין בעה"ב חייב לפועלין כלום: תניא א"ר טורח שבועה זו למה א"ר חייא תניא שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב.

    ואסקה רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני דלמא מיכספי מיניה: ירושלמי בפרק האיש מקדש בתחילתו א"ר בא אתא עובדא קמיה רב ועשה שליח עד חד בר נש אפקיד גרבוי גבי קרפיפא דחבריה וכפר ביה א"ר פינחס אתא עובדא קומיה דר' ירמיה ועשה שליח עד וחייבו על ידי הכתף. אית מתניתא אמר (שלא) [שלוחו של] אדם כמותו:

    איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ורב חסדא אמר בהדי שהדי שקרי למה לי פירוש רב הונא פסלם באותה העדות שהוכחשו בה ומכשירם בעדות אחרת כל כת בפני עצמה. ועד מכת זו ועד מכת זו בעדות אחרת פסולה. ורב חסדא פסלם בכל עדות שבעולם בין כל כת בפני עצמה ובין אחד מזו הכת ודייקי מדקתני רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה זו באה בפני עצמה ומעידה ולא קתני פסולין לעדות זו שהוכחשו וכשרים לעדות אחרת. ש"מ כת כת בפני עצמה כשירה. אבל עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת פסולין ואפי' לרב הונא הלכך שני לוין וב' לוין וב' שטרות. ובכל שטר כת בפני עצמה היינו פלוגתייהו. רב הונא מכשר ב' שטרות כדאמרן ורב חסדא פוסל ב' שטרות דסבר מכל מקום כת אחת מהן פסולה. וכל שטר ספק פסול הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא.

    2 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ורב ושמואל שבועת ה' מאי דרשי ביה נ"ל קושטא דהדין שמעתא כך היא, דרב ושמואל לית להו דר' אבא אלא כל שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע זוזי היכא דקיימי קיימי, ולא עוד אלא במקום שהוא נוטל בלא שבועה אלא שמן התקנה חייב שבועה כמת לוה בחיי מלוה ואחוכ מת מלוה דאין בני מלוה יכולין לישבע וזוזי היכא דקיימי קיימי, וכ"ש לדידהו בששניהם חשודים דמדינא כל שחשוד לוה חזרה שבועה לסיני אלא שהתקינו שיהא שכנגדו נשבע ונוטל וכי חשוד מוקמינן ליה אדיניה וזווי היכא דקיימי קיימי, וכן הדין לרב ושמואל בכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כמודה מקצת ואומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי נמי עד אחד מעידו שהוא חייב לו והלה אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא חזרה שבועה לסיני, ולדידהו שבועת המשנה כשכנגדו חשוד על השבועה תקנת מלוה היתה דכיון דהלוה חשוד כדי שלא יהא חוטא נשכר תקנו למלוה שישבע ויטול. וא"ת א"כ לרב ושמואל כל מודה מקצת ואומר חמשין אית לך בידי וחמשין לית לך למה ישבע ליהמניה במגו דאי בעי אמר חמשין לא ידענא והיא טענה יפה לו טפי מחמשין לית לך דהוא מעיז טפי, לא היא דאף הוא נשבע שאינו יודע. ומסתברא דלדידהו נשבע בנקיטת חפץ דאי לא אתי לאערומי. וא"ת השתא דאמרת דרב ושמואל לית להו דר' אבא כלל אף ר' אבא ע"כ לית ליה דרב ושמואל, וא"כ קשיא לן דהא ר' אמי דאית ליה דר' אבא איהו ניהו דאמר לקמן גבי הא דרב ושמואל נימא בה מילתא אם עמד בדין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלמא כל שאינו יכול לישבע שבועת התקנה פקע ממונא ואע"ג דמדין תורה אית ליה, א"כ אף כשכנגדו חשוד שהתקינו שלא יטול המלוה עד שישבע כל שאינו יכול לישבע כגון ששניהם חשודים ליפקע ממדנא ולמה העמידוהו על דין תורה ואמרו חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ויכולני לומר דר' אמי לית ליה דרב ושמואל והאי דקאמר נימא בה מילתא לטעמייהו דרב ושמואל קאמר וטעמייהו קא מפרש וליה לא ס"ל, אלא דאכתי לא ניחא דאנן אית לן דר' אבא ואית לן דרב ושמואל אלא דלא מוספינן עלה, ואם א"א לר' אבא ור' אמי דאית להו הא דרב ושמואל ורב ושמואל נמי א"א דאית להו דר' אבא ור' אמי אנן היכי מזכינן שטרא לבי תרי. אלא ע"כ נראה דר' אבא ור' אמי אפשר דאית להו דרב ושמואל במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה, ואע"ג דרב ושמואל לית להו דר' אבא ור' אמי, ומסתברא לי טעמא משום שאינו דומה שבועה שהתקינו שישבע שכנגדו של חשוד לשבועה שהתקינו שישבע הבא ליפרע מנכסי יתומים, לפי שתקנת הבא ליפרע מנכסי יתומים תקנה קבועה היא לכל מי שבא ליפרע מנכסיהן, ועשאוה לדברי רב ושמואל תקנה קבועה בין בחיי מלוה בין לאחר שמת מלוה והלכך כל שאינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמי, ולדברי רב ושמואל הוא הדין לכל השבועות הקבועות כגון זו דפוגמת כתובה ומתה וכן בעד אחד מעידה שהיא פרועה ומתה ואע"פ שדבר תורה נפרעין הן בלא שבועה, ואפשר דר' אבא ור' אמי אפי' בהני ס"ל כוותייהו וסבירא להו דבמקום תקנה קבועה מסיעין אותה מדברי תורה ומעמידים אותה על התקנה כאילו היא שבועת התורה, אלא דרב נחמן אמר בהני הבו דלא להוסיף עלה ואנן קיי"ל כוותיה בהא אבל כששניהם חשודים אינו כן לפי שהלוה מחויב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, ומדינא משלם, ותקנת שבועה כנגדו אינה קבועה אלא מטולטלת שהרי בכל שאר חביריו לא תקנו שבועה זו כלל אלא כל שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע וכן בעד אחד מעידו שהוא חייב לזה והוא אומר איני יודע וכן בנסכא דר' אבא כולן נוטלין בלא שבועה, וכדמוכח בהדיא בפ' שבועת העדות גבי הכל מודים בנסכא דר' אבא שהוא חייב, אלא שבחשוד תקנו מפני שחשו לו כדי שלא יהא כל אחד ואחד תובע יותר ממה שהוא חייב לו ולא שבקת לי' חיי, הלכך בשאפשר לשכנגדו לישבע ישבע אבל נל ששניהם חשודים מחזירין אותו אצל חבריו שמשלמין בלי שישבע שכנגדו, כך נ"ל. וא"ת א"נ נא ונאמר דאף רב ושמואל אית להו בששניהם חשודין כר' אבא ולמה אמרו דלדבריהם שאמרו ביתומין מן היתומין כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אף כששניהם חשודין חורה שבועה לסיני, דלמא לא היא אלא אפילו לדידהו נמי ישלם, וי"ל דאין ה"נ דהכי הוה לן למימר אלא דהכא לאו חדא מגו חבירתה נפקא להו אלא בפירוש שמיע להו מדרב ושמואל דטעמא דידהו משום דקא סברי דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע חזרה שבועה לסיני, ולפיכך אמרו דאפי' בשבועת התקנה כי הא דרב ביתומין מן היתומין זוזי היכא דקיימי לוקמי ואע"ג דמדינא שקלי בלא שבועה מסיעין אותם מדבר תורה מפני ביטול שבועת התקנה, וכ"ש כששניהם חשודין דמדינא חזרה שבועה לסיני ולא משלם כלל אלא שהתקינו לשכנגדו שישבע ויטול אבל כשכנגדו נמי חשוד לא התקינו, דכל שאינו יכול לישבע מעמידין אותן על דבר תורה וזוזי היכא דקיימי לוקמו. ורב נחמן דעבד עובדא יחלוקו ע"כ נמי לית ליה דרב ושמואל, והיינו דאמרי' לקמן אמר רב נחמן אי איתא לדרב ושמואל איתא ואי ליתא ליתא ואקשינן אם איתא איתא ומי מספקא ליה והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר וכל מאן דאמר יחלוקו אי אפשר דאית ליה דרב ושמואל, וטעמא דמילתא דהא רב נחמן דעבד כר' יוסי הוא דעבד וכדאיתא לעיל ורב ושמואל כר"מ ס"ל דאמר חזרה שבועה למקומה ומפרשי ליה אינהו חזרה לסיני, וכן פרש"י ו"ל לקמן גבי ההיא דאם איתא איתא. ועוד דהא טעמיהו דרב ושמואל משום דכל שהטילו עליו שבועה ואפי' שבועת התקנה ואינו יכול לישבע פקע וזוזי היכא דקיימי לוקמו, ואם איתא דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל בששניהם חשודין נמי הוה ליה למימר שלא יטול כלום שהרי הוטלה על הלוה שבועה ואינו יכול לישבע, אלא ודאי דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל אלא מעמידין אותם על דברי תורה אלא מיהו בהא דיתומין מן היתומין חייש ליה הואיל ונפקא מפומיהו ולא מוסיף עלה. ומסתברא דעיקר דברי ר' יוסי ורב נחמן דס"ל כותיה משום דמספקא להו דינא בכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע אי אמרי' חזרה שבועה לסיני או חזרה שבועה למחויב לה הלכך מספק דיני' יחלוקו, כך נ"'ל, וכן בנסכא דר' אבא וכן בכל מקום שהוא מחויב שבועה מדאורייתא אינו יכול לישבע לר' יוסי ולרב נחמן דס"ל כותיה יחלוקו מספק דיני' דחזרה שבועה לסיני או למחויב לה. אבל משמו של ר"ת ז"ל אמרו דרב נחמן אית ליה דר' אבא אלא דקסבר דהכא שניהם מחויבין שבועה וכיון שאינן יכולין לישבע זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, והביא ראיה מדתנן בפרק השואל זה אומר שאולה מתה וזה אומר איני יודע חייב ואמרי' בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ופרקי' הכא בשיש עסק שבועה ביניהם כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אלמא רב נחמן כר' אבא ס"ל, ואינו מחוור דהא אמרי' הכא דהא דרב נחמן כר' יוסי אמרה ומשום דאית ליה כר' יוסי הוא דעבד עובדא יחלוקו ור' אבא כר"מ דאמר חזרה שבועה למקומה, ועוד דא"כ אפשר דרב נחמן אית ליה כרב ושמואל ביתומין מן היתומין דלגבי שניהם וושודין מתוך ששניהם מחוייבין שבועה זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה, ואע"ג דלוה מדינא משלם ואין על המלוה אלא שבועת התקנה, אם כן לגבי יתומין מן היתומין דשבועה לגבי יתומין של מלוה היא דכשאין יכולין לישבע דינא שיפסידו הכל וא"כ מאי קא מקשי' לקמן אי איתא והא עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כלומר דלדידיה ליתא לדרב ושמואל, אלא ודאי ליתא להאי טעמא, וההיא דפרק השואל לאו ראיה היא דהתם מתני' היא ור"מ היא דאמר הכא חזרה השבועה למקומה, ור"נ לפום מאי דאמרי' התם פריש לה חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לדידיה לא סבירא ליה אלא כר' יוסי דאמר יחלוקו, ועל כן פסק הרי"ף ז"ל כר' אבא ודלא כרב נחמן אלא מתוך שאינו יכול לישבע משלם את הכל.

    גמ' אמר רבי טורח שבועה זו למה כו' פי' קס"ד דרבי דהא דקתני במתני' שניהם נשבעין ונוטלין לאו נוטלין מבעה"ב קאמר שאין בעה"ב חייב אלא סלע אחת אלא ה"ק שניהם נשבעין ונוטלין סלע אחת כיצד החנוני נשבע לבעה"ב ונוטל כיון שהמחה הפועלים אצלו ואמר לו שילוה לו ויתן להם ‪ולא‪[‬]‬ אמר בעדים תן להם, וחוזרין פועלין ונשבעין לחנוני ונוטלין ממנו, ולפיכך אמר רבי טורח שבועה זו למה כיון דסוף סוף הוא חייב ליתן לפועלים ישבעו עכשיו הפועלים ויטלו ולא ישבע חנוני כלל דאפוכי מטרתא ל"ל, ואמר ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית דשניהם אית להו תביעה עליה, דפועלים אמרי לי' [‬עבידתא‪[‬ גבי דידך היא וחנוני א"ל אפסידת אנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה.

    אמר רבא פועלין נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה ודוקא בדאיתיה לחנוני הא ליתיה לחנוני אמרי לי' פועלים אייתי את לחנוני, וה"ה לחנוני שנשבע בפני פועלים דהוא הדין והוא הטעם ובדאיתנהו לפועלים.

    שני מלוים ולוה אחד היינו מתני' כתב הרמב"ן ז"ל פרש"י ז"ל דכי היכי דבמתני' אחד מהם נוטל ממנו שלא כדין ואפ"ה משלם הוא לשניהם ה"נ לא שנא, ולפי זה לא למדנו שישבע אא"כ אמר לי' אישתבע לי כשאר כל השטרות, אבל רבינו הגדול כתב דהיינו מתני' לגמרי ונשבעין ונוטלין, ולפ"ז אפי' כתוב בו נאמנות נשבע.

    Rashba on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    החנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז פירוש איצטריך תנא למיתני לא שיאמר לו וכו' משום דדילמא קס"ד דאפילו בהא תקון רבנן שישבע חנוני ויטול מפני תקון העולם שימצאו בני אדם הקפות בחנויות. אלא שא"ל תן לבני סאתים חטין ולפועלי בסלע מעות והא דקתני בנו וקתני פועלים איצטריך דאי קתני בנו ולא קתני פועלים נהי דאשמעינן דין חנוני עם ב"ה מ"מ לא הוה ידעינן דין פועלים עם ב"ה והוה אמינא דפועלים לא משתבעי דכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך הוא שחייב כדאיתא בפרק הגוזל קמ"ל דאף פועלים אין מטלין אלא בשבועה ואי קתני פועלים ולא קתני בנו דילמא הו"א דוקא כי איתא פועלים דהדרי ושקלי מבעל הבית ובעל הבית מפסיד ודאי או עם חנוני או עם פועלים תקנו חכמים שלא יהא כל א' מהם נוטל מבעל הבית בלא שבועה אבל היכא דליכא פועלים דשקלי מבעל הבית אלא בנו למוד הרי חנוני נוטל בלא שבועה כיון דברשות עבד ואיהו ידע ובעל הבית לא ידע דב"ה פשע בנפשיה דלא א"ל הב לי' בסהדי קא משמע לן דאפילו בניו דליכא פועלים והבנים אומרים לא נתן לנו נשבע חצוני. הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעים ונוטלים פירוש שבועה בנקיטת חפץ וטעמא דחנוני נשבע ונוטל פירוש בעל הלכות ז"ל בבב"מ משום דא"ל לב"ה לא הימנתינהו את הימנתינהו עלך ופשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה והכי אמרינן בפרק הכותב בעובדא דבריה דאבימי דכל היכא דלא א"ל לשליח בסהדי הב ליה או דלא א"ל במלוה בשטר שקול שטרא לאו פושע הוי שליח ופטור. והם נשבעים ונוטלים כבר פירשתי לעיל דהאי שבועה חומרא דפועלים היא ודכולי עלמא לא מיפטר בעל הבית מן הפועלים משום דאמחינהו אצל חנוני דהא ליכא הכא דין מעמד שלשתן מדלא קתני תן לבני זה ולפועלי אלו או משום דלית ביה מעמד שלשתן אלא בשאותו שהעמיד לו היה לב"ה אצלו מלוה או פקדון וכדאמרינן התם מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן חנה אבל הכא דלא הוה לבעל הבית כלום אצל חנוני והלואה הוא דעביד ליה חנוני פשיטא דליכא מעמד שלשתן ואלו רצה חנוני לחזור בו שלא לתת כלום הרשות בידו ואם כן פשיטא דפועלים לא פטרי לב"ה הא בשהמחה ב"ה לפועליו אצל מי שהיה אצלו מנה במעמד שלשתן שהמקבל עליו אינו יכול לחזור בו בזה מחלוקת רבותינו ז"ל בדין פועלים במעמד שלשתן ולדעת הרמב"ם ז"ל דהתם כשם שהמקבל עליו לתת אינו יכול לחזור בו כך מי שיש לו לקבל המעות אינו יכול לחזור בו על מי שהומחה אותו אלא אם כן היה המחאה דטעות אבל י"א והיא דעת מורי הרא"ה ז"ל דהתם נמי פועלים לא פטר ולב"ה אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ובפרק קמא דגיטין וכן בפרק המקבל הארכתי בענין זה בס"ד. אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא יש שפירוש אלו או אלו דודאי חד מינייהו בקושטא משתבע ויש לפרש אלו ואלו כלומר כלם ביחד באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ושבועת שוא פירוש רש"י ז"ל דלאו דוקא דהא שבועת שקר היא אלא דלשקר קרי שוא ושוא ושקר א' הם ומשום דבחומרא דשבועה דכתיב בה לא ינקה כתיב שוא נקט הכי כלומר היאך נביא עצמנו לעונש שבועת שוא ויש לפרש עוד דקרי ליה הכי משום דלבן ננס ליכא שבועה גבי פועלים כלל דכאיני יודע אם פרעתיך הוא. וסברי רבנן דהכא תקנתא ובן ננס סבר דליכא למיעבד תקנתא להחמיר על הפועלים ומעתה הויא שבועת פועלים שבועה שאינה צריכה וכשבועה לבטלה שהיא שבועת שוא כנ"ל והלכתא כרבנן:

    תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה מתוך מה שהשיב לו ר"ח לרבי יש ללמוד מאי דק"ל לרבי דמשום דבמתני' לא קתני שהפועלים נשבעים לבעל הבית אלא דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין יש במשמע לפום פשטא דפועלים לחנוני הן נשבעין וממנו הן גובין והחנוני מפסיד לפי שלא נתן לפועלים בעדים ונמצאת שבועת חנוני לבטלה כי למה ישבע הוא ישבעו פועלים לב"ה במעמד שניהם ויטלו ממנו ויפסיד חנוני ולא ישבע והיינו דאהדר ליה ר"ח תנינא שהן נשבעין ונוטלים מבעל הבית ובעל הבית הוא לבדו מפסיד ואמרינן קבלה רבי או לא קבלה מיניה ותמיהא זו לי היאך ס"ד דלא קבלה והא מתרץ ליה קושיא דמתני' ועוד וכי רבי חייא שקורי משקר דלא תני הכי אם רבי לא שנאה לרבי חייא רבי חייא מנין לו ומתוך הדוחק יש לפרש דשפיר ידעינן דקבלה רבי מרבי חייא שכך שנה לו ברייתא אבל אנו מסופקים דרבי חייש דדילמא מסברא דידיה תנייה לר"ח בברייתא אבל רבותיו ששנו לו משנתינו לא כך דעתם מכיון ששנאוה לו סתם ולא ספרו לו שנשבעין ונוטלין מב"ה ועל זה אומרין קבלה רבי מר"ח שכך פורש לו משנתינו ממש ושכך היה דעת רבותיו או לא קבלה מיניה שכך פירשו לו רבותיו במשנתינו ואתינן למימר דלא קבלה מיניה מדקתני במתניתא אחריתי פועלים נשבעיו לחנוני וההיא מתניתא אליבא דתנא דמתני' תנייה רבי והא דידיה והא דרביה ומשנינן דלעולם קבלה שכך פירשו רבותיו ומאי לחנוני במעמד חנוני כנ"ל. כי היכי דליכספו מיניה פירוש וה"ה דחנוני נשבע במעמדם כי היכי דליכסיף מינייהו וחדא מנייהו נקט ומיהו ה"מ היכא דאפשר דאיתנהו לכולהו בעיר אבל אי ליתנהו לכולהו לא יפסיד הנמצא בשביל מי שאינו נמצא ואומר לבעל הבית הביאוהו לאידך וישבע בפני וכן דעת שני רבותי ז"ל וכן דעת הרמ"ה ז"ל וכי אמרינו נמי דלא שקלי אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא הכחשה בין חנוני ופועלים וכדקתני בהדיא זה אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הא כל דליכא הכחשה ואתי חנוני ואמר (לא נטלתי) [נתתי] או אתו פועלים ואמרי (לא נתן) [לא נטלנו] שקלי בלא שבועה וליכא עלייהו אלא חרם סתם:

    איתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה פי' זו באה בפ"ע ומעידה לעדיות דעלמא וזו באה בפ"ע ומעידה ולאפוקי שאין ע"א מכת זו וע"א מכת זו מצטרפין דהא חד מנייהו סהדא שקרא ואילו באותה עדות שבה הוכחשו פשיטא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה לא נחלקו אלא בשכל א' בעצמה מעידה בעדיות דעלמא דר"ה סבר דכיון דלא ידעינן מאן מנייהו שקרנית כל חדא וחדא מוקמינן בחזקת כשרה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל והאי לישנא משמע דרב חסדא בדרך חומרא א"ל לבער עדות שקר מן העול' דכיון דידעינן ודאי דחדא מנייהי שקרנית למה לנו לקבל מהם שום עדות ואמרי' ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות היינו ודאי פלוגתייהו דהכא ליכא שום טעמא דמה נפשך הוא אבל מלוה א' ולוה א' וב' שטרות פי' דהשתא ודאי אם המלוה הזה גובה אותן ב' מן הלוה הזה חד מן ב' שטרות גובה שלא כדין ובגזל הלכך לד"ה יד בעל השטר על התחתונה פי' דכיון דבע"כ אין לו לגבות אלא א' מן השטרו' ולא ידעי' הי מנייהו יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות אלא הקטן שבהם ואפי' לר"ה וכ"ש לרב חסדא ומשום הודאה דר"ה איצטרך למינקט טעמא דיד בעל השטר על התחתונה והא פשיטא ומיהו אפילו לר"ח גובה הוא הקטן שבהם ממ"נ ולא אמרינן בהא בהדי סהדי שקרי למ"ל שהרי אם הלוה הזה מעכב ב' הפרעונות אצלו א' מהם גזל אצלו בודאי ויש שפי' דה"מ כשתובעם המלוה שניהם ביחד אבל אם תובע' בזה אחר זה לר"ה גוב' אותן שתיה' ולר"ח אינו גובה כלום ואין זה מחוור כי היאך יגבה ב' לר"ה והא ידעינן ודאי דחד מנייהו גובה שלא כדין א"ו אף לר"ה יפסיד מנה שאם הגדול תבע בתחלה בחזקת כשר שוב אינו גובה הב' ממ"נ שאם הב' הזה שקר אין לו כלום ואם הוא אמת והא' שקר לא סגיא לו שלא יגבה לו זה החוב הב' מפני מה שגבה ממנו שלא כדין בשטר הא' ואם השטר גדול הוציא באחרונה מנכה לו ממ"נ מנה שאפילו יהא זה האחרון כשר הא' הוא פסול וגבאו בגזל ולר"ח לא יגבה כלום דהא אמר אפילו בשטר הא' בהדי סהדי שקרי למ"ל וא"כ לר"ח עדיפא ליה שיתבעם ביחד ולר"ה עדיפא ליה בזה אחר זה דהשתא גובה הגדול שבהם ואפשר נמי דלרב הונא לעולם אינו גובה האחרון דכיון דהא אודי אנפשיה דשטרא קמא קושטא אידך בתרא כמאן דאודי עליה דשטרא דשקרא הוא ומיהו עדיפא לרב הונא כשהוציא הגדול בתחלה. ב' מלווין ולוה א' וב' שטרות היינו מתני' דתנן שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה פי' דאע"ג דחד מנייהו שקיל שלא כדין כיון דכל חד וחד אתי בטעמא על ב"ה שקלי תרווייהו ה"נ ל"ש כן פי' רש"י ז"ל ולפי' זה לא למדנו שישבע כל א' מהם אלא א"כ א"ל לוה אשתבע לי כדין שטרא דעלמא כשאין בו נאמנות הוא אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב דהיינו מתני' לגמרי ושניהם נשבעים ונוטלים מב"ה כדין משנתינו ולפי' זה אפילו בשטר שיש בו נאמנות ג"כ אין א' מהם גובה אלא בשבועה ואע"ג דלא א"ל אידך אשתבע לי ונראין דברים כדברי מי שפי' דהא לרב הונא דוקא אבל לר"ח כיון דב' לווין וב' מלוין וב' שטרות אינו גובה כלום כ"ש בזו שהלוה א' והוא מפסיד ואע"ג דבמתני' ב"ה מפסיד מתני' לאו מכח עדות שקר היא אלא משום דכל חד וחד אית ליה טענתא עלייהו דפועלים אמרי ליה את ידעת דאחייבת לן ולא ידעת אי פרעתן וחנוני אמר ליה את פשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה אבל הכא בהדי סהדי שקרי למ"ל והא דנקטה הכא סתם ולא נקט היינו פלוגתייהו משום דמאידך קמייתא שמעינן לה בכל דכן אבל יש שפי' דכיון דנקטינן סתם היינו מתני' לכ"ע אמרינן לה ואפילו לר"ח וטעמא דמלתא דהא אמרי' לעיל דר"ח לאו מדינא אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל אלא לתיקון העולם והכא כיון דאיכא דכוותה במשנתינו דעבוד רבנן תקנת' דלישקלו תרווייהו הכא נמי מוקמינן להו אדינא בדרב הונא ושקלי תרווייהו ואין זה מחוור ואליבא דהלכתא אין בזה כלום בעיקר הדין דהא הלכתא כרב הונא לגבי רב חסדא וכדכתי' בפ' חזקת וכן פסקו הגאונים ז"ל. ב' לווין ומלוה א' לרב הונא מאי פי' דאלו לרב חסדא פשיטא דלית ליה כלום תיקו והו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא גבי מחד מנייהו דכל חד וחד מן הלווין מדחי ליה ואם תפס אפילו מתרווייהו לא מפקינן מני' דלכל חד וחד מדחי ואמר דמניה תפס כדין עד דעבדי הרשאה זה לזה:

    Ritva on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    כשם שהנשבע על שקר חייב כך אם הוא נשבע באמת המזקיקו לישבע חייב בדיני שמים והוא שאמרו שבועת יי' תהיה בין שניהם מלמד שהיא חלה על שניהם ר"ל זה או זה שאם נשבע על שקר חלה על הנשבע ואם נשבע באמת חלה על המשביע וי"מ חלה על שניהם בבת אחת ופירושה כשנשבע לשקר שהיא חלה אף על התובע המניחו לישבע ויודע בשקרותו ולא יראה כן:

    המסייע ידי עוברי עבירה ונותן מקום לחוטא לעבור או שהוא משתדל בשבילו בכך הרי זה בכלל העונש וחייב בדיני שמים והוא שאמרו אזהרה לעוקב אחר נואף מנין שנ' לא תנאף קרי ביה לא תנאיף וכן כל כיוצא בזה:

    כבר הארכנו במשנה בדין חנוני על פנקסו בכדי הצורך ומ"מ צריך שתדע שזה שאמרו שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית לא סוף דבר בשלא העמיד הפועלים אצל החנוני עד שתאמר שאם העמיד הפועלים אצל חנוני אין לפועלים עוד על הבעל הבית כלום אלא אף בהעמיד אצל חנוני כן הואיל ולא פטרו את הבעל הבית בפי' שאין דין מעמד שלשתן אלא בשיש לממחה חוב אצל אותו שהוא ממחה פועליו אצלו ואומר לו מנה שיש לי בידך תנהו לפלני אבל זו הרי אין לבעל הבית חוב אצל חנוני שיאמר לו שיתנהו לפועליו אלא שהוא לווה ממנו ולמדת שאם היה לו חוב אצלו אין לפועלים אצל בעל הבית כלום:

    ומקצת גאוני ספרד חולקין בזו מטעם מה שאמרו שם בתלמוד המערב הדא דתימא בשלא העמיד פועלים אצלו אבל העמיד וכו' נפטר בעל הבית וכבר כתבנו בענין זה בכדי היכולת במציעא פרק המקבל קי"ב א':

    שתי כתי עדים שהיו מעידות בעדות אחת והוכחשו כגון שזו אומרת כך היה וזו אומרת כך היה ונפלה הכחשה ביניהם שעל כל פנים אחת מהן משקרת ובטלה עדותם אלא שלא הוזמה אחת מהן עד שתפסל היא לגמרי ותכשר האחרת אלא שתיהן מוכחשות והדבר ידוע שאותה עדות בטלה לגמרי אם באו לעדות אחרת אחד מכת זו ואחד מכת זו אין מקבלי' עדותם שהרי על כל פנים אחד משתיהן שקר:

    העידו שתי הכתות בעדויות אחרות זו בעדות אחת וזו בעדות אחרת גאוני הראשונים פסקו שאין מקבלין עדותם כלל אפי' לא העידה אלא כת אחת מהם לבד ומשעה שהוכחשו נפסלו כלם בין באו בבת אחת בין באו בזה אחר זה אפי' לא העידה אלא הכת האחת לבד כרב חסדא שאמר בכאן בהדי סהדי שקרי למה לי ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וכן רוב גאונים מסכימים לפסוק כרב הונא שאמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ר"ל שכל שלא באו כאחת מקבלין עדותה כיצד הרי שהעידו כת ראשונה על לוי שלוה מנה משמעון או שחתמו על שטר אחד בענין זה הרי שמעון גובה בעדותם וכשתבא הכת השניה אח"כ ותעיד אחרת בין באותו הענין בין בענין אחר ובאותו האיש חוזר וגובה בו וכן בכל צד עדות שבעולם הואיל וכל אחת באה בפני עצמה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים בהלכותיהם אלא שמגדולי תלמידיהם הכריחו דבשלוה אחד ושני לווים שכל שגבה מן האחד קורעין את השטר שאי אפשר בשום פנים לגבות בשתיהן אף בזו אחר זו:

    באו הכתות בבת אחת יש בהן דינין חלוקים כיצד היו שני מלוים ושני לווים ושני שטרות כגון שבאה כת אחת וחתמה על שטר ששמעון לוה מראובן מנה וחתמה כת שניה בשטר אחר שלוי לוה מנה מיהודה הואיל וענינים חלוקים הם מכל וכל הרי זה כזו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה ומגבין את שתיהן לדעת רב הונא על הדרך שפסקנו:

    מלוה אחד ולווה אחד ושני שטרות כגון ראובן שהוציא שטר חתום בכת ראשונה ששמעון חייב לו מנה ושטר אחד חתום בכת שניה ששמעון חייב לו מאתים ושמעון כופר בשתיהן יד בעל השטר על התחתונה ומשלם הפחות ר"ל המנה ומבטלין עדות הכת האחרת אלא שנשבע היסת שאינו חייב לו המאתים שבשטר זה וקורעין אותה או כותבין בו שהוציא שטר אחר וגבה בו שבגוביינא שלו נפסל האחר שהוא מזמן פלני וסך פלני וכל הענין וגדולי המחברים כתבו ששבועתו שבועה גמורה ובנקיטת חפץ כדין מודה מקצת שהרי החזקת העדים המעידים במקצת בכשרים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים על הדרך שביארנו בראשון של מציעא והדברים מתמיהים אצל גדולי המגיהים שהרי כל מעשה שטר שעבוד קרקעות הוא ואם תמצא לומר בשטר שנתפרש בו שלא יהא שם שעבוד קרקע או בלא שטר מ"מ שתי טענות הם וכל שתובע שתי טענות ומודה באחת אין זה מודה מקצת וכל שכן בזו שיש שתי כתי עדים ואם הודה באחת אינו קרוי מקצת אצל האחרת ואף הם עצמם כתבו בטוען חמשים בשטר וחמשים על פה והודה באחת שאין זה מודה מקצת אלא שהדברים נראין להשביעו היסת:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד אבל ק"ק דמנא ליה לתלמודא בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא כו' לא ידענא כו' עכ"ל ר"ל דאימא דכמו דרב ושמואל ס"ל דאינו יכול לישבע מפסיד אף בשבועה דרבנן אימא דמודו נמי בנסכא ואנא ידענא דאינו יכול לישבע משלם אבל הא לא קשיא להו דמנ"ל לתלמודא דרבי אבא לית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים אימא דמודה רבי אבא דאף בשבועה דרבנן אם אינו יכול לישבע מפסיד די"ל דהא רבי אלעזר לקמן דס"ל כרבי אבא אמר בהדיא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין וע"כ היינו משום דרבי אבא לא קאמר אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן אפי' מפסיד לא אמרינן לרבי אבא ועוד כתבנו בזה בפ' ח"ה ע"ש:

    Chidushei Halachot on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' קרב לגבי דהינא עיין בכורות דף נה ע"ב תוס' ד"ה הוא:

    Gilyon HaShas on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ (דברים א, ז) יש להבין מאי נפקותא איכא דברי תנא דבי רבי ישמעאל לבין טעם רבי שמעון בן טרפון? ונראה לי בס"ד דידוע קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ואפילו בשניה שהיתה בימי עזרא הסופר ע"ה לא קדשו כל המקומות ונשארו אותם שבסוף הגבול הסמוכים לנהר פרת שלא קדשו לכן לפי טעם רבי שמעון בן טרפון שאמר 'קְרַב לְגַבֵּי דְּהִינָא וְאִידְהַן' יש לומר לא זכה פרת לכבוד זה של תואר הגדול אלא בבנינה של ארץ דנתקדשו קרקעות שלה לשעתה אבל בחרבנה דלא קדשה וליכא דיהנא לא אדהן פרת לקראו בתואר גדול אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר עבד מלך כמלך קונה תואר הגדול גם בחרבנה כי גם בחרבנה פרת עבד מלך הוא דמשמש את ארץ ישראל יען כי בו מסויים הגבול שלה.

    Ben Yehoyada on Shevuot 47b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 47, Amud Bet, about 227 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא…”

    2. Segment 29 words

      Opens “ורב ושמואל האי שבועת ה'״ מאי קא…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    3. Segment 317 words

      Opens “מיבעי ליה לכדתניא, שמעון בן טרפון אומר:…”

    4. Segment 417 words

      Opens “שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר…”

    5. Segment 514 words

      Opens “(דברים א, כז) ״ותרגנו באהליכם״ שמעון בן…”

    6. Segment 623 words

      Opens “(דברים א, ז) ״עד הנהר הגדול נהר…”

      Named: רב לגבי, רבי ישמעאל.

    7. Segment 722 words

      Opens “והחנוני על פינקסו כו'. תניא, אמר רבי:…”

      Named: אבא.

    8. Segment 819 words

      Opens “קיבלה מיניה, או לא קיבלה מיניה? ת"ש…”

      Named: רבי אומר.

    9. Segment 912 words

      Opens “אמר רבא: פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1029 words

      Opens “איתמר: שתי כיתי עדים המכחישות זו את…”

      Named: רב הונא, רב חסדא.

    11. Segment 1117 words

      Opens “שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו…”

    13. Segment 135 words

      Opens “מתיב רב הונא בר יהודה:…”

      Named: רב הונא בר יהודה.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shevuot 47b · Segment 6 — “…דהינא, ואידהן. דבי רבי ישמעאל תנא: עבד מלך כמלך.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 47b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026