Talmud Builders

    Shevuot 2a

    Back to index

    English translation — Shevuot 2a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1MISHNA: With regard to oaths on an utterance of the lips, there are two types that are actually four types. The Torah specifies only two types of oaths whose violation renders one liable to bring a sliding-scale offering to atone for his transgression (see Leviticus 5:4): Where a person takes an oath to perform some action, and where he takes an oath to refrain from performing some action. With regard to both types, the Torah explicitly mentions liability only for an oath pertaining to one’s future behavior. Nevertheless, the Sages derive that one is also liable for a violation of both types of oaths when they pertain to one’s past behavior. Accordingly, although only two types are explicitly mentioned in the Torah, the Sages derive that there are actually four types.

    2The mishna lists similar groups of halakhot . With regard to cases of awareness of the defiling of the Temple by entering it while one is ritually impure, or defiling its sacrificial foods by partaking of them while one is ritually impure, there are two types that are actually four. It is prohibited for an impure person to enter the Temple (see Numbers 19:20) or to partake of its sacrificial foods (see Leviticus 7:19–20). If one transgressed either prohibition during a lapse of awareness, then upon becoming aware of his transgression, he is liable to bring a sliding-scale offering (see Leviticus 5:2). The Torah specifies that one is liable to bring the offering only in the case in which he had a lapse of awareness of the fact that he was impure. The Sages derive that one is liable not only in these two cases, but also where he was aware of his personal status but had a lapse of awareness concerning the identity of the place he was entering or the status of the foods he ate.

    3With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are two types that are actually four. On Shabbat, it is prohibited to transfer an item from domain to domain. The Torah explicitly refers to only two cases, both of which involve an item being transferred from a private domain to a public domain: Where the transfer is made by a person who remains in the public domain, and where the transfer is made by a person who remains in the private domain. The Sages derive that liability is incurred in these cases also if the item is transferred from the public domain to the private domain. Although only two types are mentioned by the Torah, the Sages derive that there are actually four types.

    4With regard to shades of leprous marks on a person’s skin, there are two types that are actually four. The Torah specifies that if a leprous mark appears on a person’s skin, the afflicted person must undergo a process of purification and then bring various offerings. Part of the classification of these types of leprosy is based on their shade of white. Two types of marks are explicitly mentioned in the Torah, and the Sages derive that each of these two types has a secondary mark.

    5The mishna returns to the subject of defiling the Temple or its sacrificial foods. It elaborates on which offerings atone for different cases of defiling the Temple or its sacrificial foods: In cases in which one had awareness, i.e., he knew he was ritually impure and was aware of the sanctity of the Temple or foods involved at the beginning, i.e., before he transgressed, and had awareness at the end, i.e., after the transgression, but had a lapse of awareness of one of those two components in between, while he actually transgressed, this person is liable to bring a sliding-scale offering.

    6For cases in which one had awareness at the beginning, transgressed during a lapse of awareness, and still had no awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, suspend any punishment that he deserves until he becomes aware of his transgression; and then to achieve atonement he brings a sliding-scale offering.

    7For cases in which one did not have awareness at the beginning but had awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone, as it is stated with regard to the offerings brought on Yom Kippur: “One goat for a sin-offering aside from the sin-offering of the atonements” (Numbers 29:11). The verse juxtaposes the internal and external goats together to teach that for that which this one atones, that one atones. Just as the internal goat, i.e., the one whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones only for a case in which there was awareness of the components of the transgression at some point, i.e., at the beginning, so too, the external goat, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, atones only for a case in which there was awareness at some point, i.e., at the end.

    8And for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the Festivals and the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for cases in which one never had awareness of the transgression, but the goats of the New Moons do not. But if so, for what do the goats of the New Moons atone?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' שבועות שתים שהן ארבעבשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.):

    שתיםכתיבי בקרא דכתיב (שם) להרע או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע ובפ"ג (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו ותו לא דבר וחילופו:

    שהן ד'יש לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש בפ"ג (שם) אף דבר וחילופו לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל או לא אכלתי ואכל:

    ידיעות הטומאהחיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' וילפינן בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קודש:

    שתים שהן ארבעשתים כתיבי דכתיב (ויקרא ה׳:ב׳) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל קודש הרי אחת או שנכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות:

    שהן ארבעיש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים העלם קודש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:

    יציאות השבת שתים שהן ארבעהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה"י לרה"ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ:

    שהן ארבעיש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו:

    מראות נגעיםשהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו שנים כתובין במקרא שאת ובהרת והן חלוקין במראיהן כדמפרש בגמ':

    שהן ארבעהיש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמ':

    את שיש בה ידיעהכוליה אטומאה קאי ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה להכי לא פרשינהו בהאי מסכת והאי דתנינהו הכא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:

    ידיעה בתחלהשידע שנטמא:

    וידיעה בסוףמשאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:

    והעלם בינתיםכשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומאה או מקדש:

    הרי זהבקרבן המפורש באותה פרשה לעשיר חטאת בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזהו לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולעני יורד ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב:

    שעיר הנעשה בפניםשלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמה שכתוב באחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות:

    תולהלהגין עליו מן היסורין שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאג שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה ענושים הן:

    עד שיודע לושאכל קודש בטומאה:

    אין בה ידיעה בתחלהשלא ידע בטומאה מימיו זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה:

    שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר (ויקרא כג) כי יום כפורים הוא:

    שנאמרבשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים והוא שעיר הנעשה בפנים הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר:

    מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעהבתחלה דהכי ילפינן בהדיא בגמ' דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה:

    אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעהמאי נינהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה וא"ת כיון שהוקשו יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה הא פריך בגמ' (דף ח:) ומשני לה:

    שעירי הרגליםבכל הרגלים נאמר שעירי חטאת ובגמ' מפרש מנא ליה דאשאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר:

    ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפריםעליה אבל לא שעירי ראשי חדשים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות ב עמוד א

    Mishna

    1שבועות שתים שהן ארבע.

    2ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע.

    3יציאות השבת שתים שהן ארבע.

    4מראות נגעים שנים שהן ארבעה.

    5את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד.

    6יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד.

    7אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר. שנאמר: ״(במדבר כט״, יא) ״מלבד חטאת הכפורים״ על מה שזה מכפר, זה מכפר; מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה.

    8ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר' יהודה. ר"ש אומר: שעירי הרגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין?

    Tosafot

    מתני' שבועותהא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר משום דתנא ממכות קא סליק כדמפרש בגמרא הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע והואיל ולא מצי פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח"כ וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו' וי"ל דשבועות הוא עיקר המסכת דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תני ידיעות משום דגבי הדדי כתיבן כדמפרש בגמרא א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כי תחטא וגו' (ויקרא ה) והוא עד דהיינו שבועת העדות והאי דלא פתח בשבועת העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע:

    ידיעות הטומאה שתים שהן ארבעתימה דהעלמות הו"ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקודש ומקדש והעלם קודש ומקדש וי"ל דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ"ב (דף יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב א"נ לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דאתיין לידי קרבן קא חשיב ולהך לישנא הא דלא תני נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למינקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ארבע אבל הכא לא מצי למינקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קודש וטומאת מקדש:

    יציאות השבת שתים שהן ארבעבגמ' מפרש שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני ודבעל הבית ותימה אמאי חשיב דעני ודבעל הבית בתרתי דמה לי עני ומה לי בעל הבית ויש לומר דאצטריך למתנינהו משום דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים אבל כי האי גוונא דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכי האי גוונא אמר בפ"ק דשבת (דף ג:) ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך ומהאי טעמא ניחא ליה דלא תני הך הוצאה שלישית כדפרישית ור"ת מפרש דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) הוצאה גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק במה טומנין (שבת דף מט:) הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו הם העלו קרשים לעגלה ואתם אל תכניסו ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק (שבת דף צו:) או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר:

    מראות נגעים שניםגרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא כדכתיב (שמות ג׳:ג׳) את המראה הגדול הזה ותנן נמי במס' נגעים (פ"א משנה ד) ומייתי לה בהמזבח מקדש (זבחים דף פח: ושם) מראות נגעים רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני התם טובא משום דחשיב נמי פתיכי אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    בעזרת אל תמים דעות שבועות שתים שהם ארבעפי' שבועות ביטוי שחייב הכתוב על שגגתן קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא דכתיב ונפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. הא דלא פריש בה תנא בהדיא שבועות ביטוי כדפי' באידך דמכילתין דקתני שבועות העדות שבועות הפקדון שבועות הדיינים. י"ל דטעמא משום דהתם השבועה מחמת ד"א שגורם לו לישבע תני בה בלשון הגורם אבל הכא אין לו גורם מבחוץ ומעצמו הוא מבטא שפתיו בשבועה או לעצמו או לאחרים כגון שאתן מנה לפלוני ושלא אתן קרי להו שבועה. והא דקתני שתים שהם ד' בהא ובכולה מתני' ולא קתני ארבע וכן באידך ואע"ג דכלהו לחיובא כדאסקינן טעמא דמלתא לפי שאין שוות לגמרי בענין זו משום דשתים אבות ואידך תולדות זו משום דשתים כתיבי בהדיא ואידך (אבות) [אתי מדרשא] והכא גבי שבועות כתיב בהדיא להרע או להיטיב דהיינו שתים (ואידך) אתו מדרשא דלכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בפרק שבועות בתרא וכן בידיעות הטומאה כתיבי בהדיא העלם טומאה בקדש ומקדש ואידך דהיינו העלם קדש ומקדש אתו מדרשא ביציאות שבת הוצאות כתיבי הכנסות לא כתיבי ובמראות נגעים (שתים אבות ואידך תולדות) שכן מביא בגמרא לקמן בריש מכילתין ולא מן קצת נוסחי שמפרש כן להדיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא. אלא מדאמרי' בגמרא מני מתני' אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אלמא משמע (מדקאמר) להו דשתים שהן ד' דקתני היינו כדפירש"י ז"ל דאלו לר' ישמעאל שתים שהן ד' היינו שאוכל ושלא אוכל שיש בהם הרעה והטבה ושאזרוק צרור ליה ושלא אזרוק שאין בה הרעה והטבה וכולם להבא כדאיתא בפ"ג ומיהא איכא למידק מהיכן משמע להו לבעלי הגמרא דמתני' מרבי לשעבר כר"ע ולא אזרוק כר"י וי"ל דסמכו על משנת פ"ג דקתני בה הכי בהדיא ומשמע להו דההוא מתני' פי' דמתני' דהכא היא דבתר דפסיק תנא ושרי הלכו ידיעות הטומאה דזוטרא כדאיתא בגמרא הדר לפרושי הלכות שבועות ומיהו אכתי קשה דהא בפרק ג' איכא מ"ד דר"ע מייתי מרבוייא דקרא אף שאזרוק ולא אזרוק משום דהוי להבא מיהת ואיכא מ"ד דמרבי אפי' שזרקתי ושלא זרקתי. וא"כ למר ליתני שתים שהן שש ולמר ליתני ב' שהן ח'. ורש"י ז"ל נשמר מזה כאן שכתב ובפרק ג' מרבי מן המקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה ומיהו שתים הם ותו לא דבר וחילופו עכ"ל והרמב"ן ז"ל פי' שאין ענין משנתינו בכאן שתים שהם ד' אבות ותולדות כלומר ב' שהם אבות שהם ד' אבות ותולדות אלא ענין המשנה ב' שמות שהן ד' דברים בין שכולם אבות בין שכולם תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ד' והם בכלל לאו והן שתים (בלבד) [בלהבא] שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ולא אזרוק שהן מרבוי' דקרא שהם ד' לאו והן לשעבר שאכלתי ושלא אכלתי שזרקתי ושלא זרקתי. וכן גבי יציאות השבת שהם שמות הכנסה והוצאה ובהם ד' מלאכות של עני ושל בעה"ב ויש שסבורין לומר שלזה כיוון רש"י ז"ל בלשון דלעיל. אבל לדידי אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל שכבר פי' הוא משנתינו שאוכל ושלא אוכל ושאכלתי ושלא אכלתי אבל כוונת רש"י ז"ל דתנא נקט משנתו כדמוכח בפ"ג לר"ע במאי דהוה מוכרח ואתי לדידי' מרבוייא דקרא בדברים שיש בהם הרעה והטבה וכשתמצא לומר דמרבה נמי שאזרוק ושלא אזרוק א"נ אף שזרקתי ושלא זרקתי הכל נכנס במה שפרט ובכללו הם נכללים ולאו דמתרבו מינייהו בכך כיון דסוף סוף שתים שהן ד' ותו לא דבר וחילופו וגם פי' רבינו הגדול ז"ל לא א"ש בלשון המשנה וגם שנצטרך לומר דמתני' דפ"ג לאו פי' דמתני' דהכא ולשון רש"י ז"ל מחוור יותר לרבותינו נוחי נפש והוא דרך עיקר התוס'. עוד י"ל בפי' משנתינו דמש"ה משמע להו בגמ' דמתני' כר"ע משום דכולה מתני' דקתני הכא ב' שהם ד' כולם הם דבר והפכו ממש ב' כנגד ב' בידיעות הטומאה זדון טומאה והעלם קדש ומקדש כנגד העלם טומאה וזדון קודש ומקדש וביציאות שבת שתי הכנסות כנגד שתי הוצאות דבר וחילופו וכן מראות נגעים שתי שחורות כנגד שתי לבנות ומעתה אף בשבועות:

    ידיעות הטומאה שתים שהם ד' קרבן עולה ויורד שחייבו תורה מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב בפ' ויקרא אצל שבועת ביטוי כדכתיב ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' שתים שהם ד' ובפ' ידיעות הטומאה אסקינן דהאי תנא בעי ידיעה בתחלה ובסוף והוה להו ח' ידיעות אלא דלא תנא אלא ד' קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה או ד' בתרייתא דמייתי ליה לידי קרבן וא"ת ולמ"ד דבתרייתא חשיב אמאי נקיט בהא ידיעות טפי מבשבועות ויציאות דהא בדידהו נמי בעי ידיעות בסוף דאי לא ידע דחטא היכא מייתי קרבן וי"ל דהתם כיון דמני נקיט לישנא דענינא גופא דהיינו שבועות ויציאות לא איצטריך למתני בהו ידיעות אבל הכא היכי ליתרי טומאות ב' שהן ד' לא אפשר דאי מיני טומאות חשיב טובא נינהו ולא שייך בהו נמי לשון שהן ואי עניינא דמייתי דמחייבי ליה קרבן מחמת טומאה ב' הן קודש ומקדש. והלכך לא סגיא דלא ליתני או העלמות טומאה או ידיעות ועדיפא ליה למיתני ידיעות דמייתי ליה לידי קרבן:

    יציאות השבת ב' שהם ד' פי' ב' הוצאה דעשיר מרשות שעומד בו והוצאה דעני שמוציא מרשות שאינו עומד בו שהם ד' בהדי הכנסה דעשיר שמכניס מרשות שאינו עומד בו והכנסה דעני שמכניס מרשות שעומד בו וא"ת הלא שם הוצאה והכנסה א' הוא ומה לי עשיר ומה לי עני. עד שיהיו נמנין לב' שהם ד' י"ל דמשום דמלאכת הוצאה והכנסה דשבת חידוש הוצרך התנ' לשנות בה כל צדדין שאפשר לחייב על כולם שלא נאמר אין לך אלא מקום חדושו בלבד. והחדוש שכל המלאכות תלויות בעצמן וזו תלויה ברשויות שהמפנה חפצים מזוית לזוית כל היום פטור ובהוצאה והכנסה חייב בכזית או בכגרוגרות ותדע דכלהו מלאכות גמירי ממשכן וזו הוצרך הכתוב לפרוש בה בפירוש או מן ויכלא העם מהביא או מדכתב אל יצא איש ממקומו דדרשינן אל יוציא כלומר הוא וכליו ושתים הוצאת העשיר מן הסתם. ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' דב' היצאו' אלו נאמרו בתורה ויכלא העם מהביא וכן אל יצא איש ממקומו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כדכתיב אל יצא איש ממקומו מ"מ אף הוצאה בכלל כדאמרינן אל יצא הוא וכליו דהא קרי להו במס' עירובין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפי' למ"ד תחומין (דרבנן) [דאורייתא] ומזה הטעם אין לוקין על התחומין מן התור' הלכך נכתב אל יצא דדרשינן מיני' אל יוציא משום הוצאה דעני. שאולי הייתי סובר שלא חייב הכתוב בחדוש הוצא' זו אלא כעין דעשיר שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ואין לך אלא מקום חדושו וא"ת כיון דחדוש הוא נימא דקראי ללאו יצאו ואזהרה שמענו עונש מניין וי"ל כיון דהוי במשכן וגלי בהו קרא להדיא וטרח למכתב הוצאה דעשיר ועני הא ודאי לכללה אהדרה ואף לעונש זו שיטת התוס'. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דליכא תרי קראי להוצאה דלמאן דלית לי' תחומין דאורייתא ודריש אל יצא אל יוציא לא גמר מויכלא העם מהביא דדלמא בחול הוא וממשכן לא גמרי' ולא גמר העברה העברה מי"הכ כדאי' בפרק הזורק. ומיהו תנא מני להו בתרתי מן הטעם שפירש"י ז"ל דהויא מלאכה גרועה ובודאי שכן נראה פשט לשון הירושלמי שאמרו שם אר"י עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים ב' הוצאה והכנסה אחת הם ומנו אותם חכמים שתים ובמקומה הארכתי יותר בס"ד:

    מראות נגעים פי' שהמצורע מביא עליה' קרבן לטהרתו שנים שהם ארבע' מראה לשון זכר הוא כדכתיב את המראה הגדול הזה ולהכי נקיט לה בל' זכר ולהכי נמי נקטוה בבתרייתא:

    Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 2a

    Shevuot 2a. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 134 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' שבועות שתים שהן ארבע בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.):

    שתים כתיבי בקרא דכתיב (שם) להרע או להיטיב ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע ובפ"ג (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה ומיהו שתים נינהו ותו לא דבר וחילופו:

    שהן ד' יש לרבות מריבוי הכתובים כדמפרש בפ"ג (שם) אף דבר וחילופו לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל או לא אכלתי ואכל:

    ידיעות הטומאה חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי או נפש כי תגע וגו' וילפינן בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קודש:

    שתים שהן ארבע שתים כתיבי דכתיב (ויקרא ה׳:ב׳) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל קודש הרי אחת או שנכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי לי' ידיעות:

    שהן ארבע יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים העלם קודש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:

    יציאות השבת שתים שהן ארבע הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפרק הזורק במסכת שבת (דף צו:) מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. (ומתרגמינן) לא תפיקו מרה"י לרה"ר זהו שתים אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ:

    שהן ארבע יש ללמוד מאלו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה בהכנסה והרי הן שתים אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    מתני' שבועות הא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר משום דתנא ממכות קא סליק כדמפרש בגמרא הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע והואיל ולא מצי פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח"כ וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו' וי"ל דשבועות הוא עיקר המסכת דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תני ידיעות משום דגבי הדדי כתיבן כדמפרש בגמרא א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כי תחטא וגו' (ויקרא ה) והוא עד דהיינו שבועת העדות והאי דלא פתח בשבועת העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע:

    ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע תימה דהעלמות הו"ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקודש ומקדש והעלם קודש ומקדש וי"ל דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ"ב (דף יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב א"נ לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דאתיין לידי קרבן קא חשיב ולהך לישנא הא דלא תני נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למינקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ארבע אבל הכא לא מצי למינקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קודש וטומאת מקדש:

    יציאות השבת שתים שהן ארבע בגמ' מפרש שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני ודבעל הבית ותימה אמאי חשיב דעני ודבעל הבית בתרתי דמה לי עני ומה לי בעל הבית ויש לומר דאצטריך למתנינהו משום דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים אבל כי האי גוונא דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים או איפכא לאו דרך הוצאה היא ובכי האי גוונא אמר בפ"ק דשבת (דף ג:) ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים ואיצטריך למיתני תרוייהו דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך ומהאי טעמא ניחא ליה דלא תני הך הוצאה שלישית כדפרישית ור"ת מפרש דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש הזורק (שבת דף צו: ושם) הוצאה גופא היכא כתיבא ודריש לה מויכלא העם מהביא כו' וקאמר אשכחנא הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא מחייבינן כל דהוו במשכן והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק במה טומנין (שבת דף מט:) הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו הם העלו קרשים לעגלה ואתם אל תכניסו ולשאר תולדות לא חיישינן דלהוו במשכן אלא אאב לחודה אבל תולדות דהוצאה בעי בפרק הזורק (שבת דף צו:) או סברא או דלהוו במשכן כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט והיינו משום דמלאכה גרועה היא ואין להאריך כאן יותר:

    מראות נגעים שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא כדכתיב (שמות ג׳:ג׳) את המראה הגדול הזה ותנן נמי במס' נגעים (פ"א משנה ד) ומייתי לה בהמזבח מקדש (זבחים דף פח: ושם) מראות נגעים רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני התם טובא משום דחשיב נמי פתיכי אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים:

    Tosafot on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    בעזרת אל תמים דעות שבועות שתים שהם ארבע פי' שבועות ביטוי שחייב הכתוב על שגגתן קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא דכתיב ונפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. הא דלא פריש בה תנא בהדיא שבועות ביטוי כדפי' באידך דמכילתין דקתני שבועות העדות שבועות הפקדון שבועות הדיינים. י"ל דטעמא משום דהתם השבועה מחמת ד"א שגורם לו לישבע תני בה בלשון הגורם אבל הכא אין לו גורם מבחוץ ומעצמו הוא מבטא שפתיו בשבועה או לעצמו או לאחרים כגון שאתן מנה לפלוני ושלא אתן קרי להו שבועה. והא דקתני שתים שהם ד' בהא ובכולה מתני' ולא קתני ארבע וכן באידך ואע"ג דכלהו לחיובא כדאסקינן טעמא דמלתא לפי שאין שוות לגמרי בענין זו משום דשתים אבות ואידך תולדות זו משום דשתים כתיבי בהדיא ואידך (אבות) [אתי מדרשא] והכא גבי שבועות כתיב בהדיא להרע או להיטיב דהיינו שתים (ואידך) אתו מדרשא דלכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בפרק שבועות בתרא וכן בידיעות הטומאה כתיבי בהדיא העלם טומאה בקדש ומקדש ואידך דהיינו העלם קדש ומקדש אתו מדרשא ביציאות שבת הוצאות כתיבי הכנסות לא כתיבי ובמראות נגעים (שתים אבות ואידך תולדות) שכן מביא בגמרא לקמן בריש מכילתין ולא מן קצת נוסחי שמפרש כן להדיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא. אלא מדאמרי' בגמרא מני מתני' אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אלמא משמע (מדקאמר) להו דשתים שהן ד' דקתני היינו כדפירש"י ז"ל דאלו לר' ישמעאל שתים שהן ד' היינו שאוכל ושלא אוכל שיש בהם הרעה והטבה ושאזרוק צרור ליה ושלא אזרוק שאין בה הרעה והטבה וכולם להבא כדאיתא בפ"ג ומיהא איכא למידק מהיכן משמע להו לבעלי הגמרא דמתני' מרבי לשעבר כר"ע ולא אזרוק כר"י וי"ל דסמכו על משנת פ"ג דקתני בה הכי בהדיא ומשמע להו דההוא מתני' פי' דמתני' דהכא היא דבתר דפסיק תנא ושרי הלכו ידיעות הטומאה דזוטרא כדאיתא בגמרא הדר לפרושי הלכות שבועות ומיהו אכתי קשה דהא בפרק ג' איכא מ"ד דר"ע מייתי מרבוייא דקרא אף שאזרוק ולא אזרוק משום דהוי להבא מיהת ואיכא מ"ד דמרבי אפי' שזרקתי ושלא זרקתי. וא"כ למר ליתני שתים שהן שש ולמר ליתני ב' שהן ח'. ורש"י ז"ל נשמר מזה כאן שכתב ובפרק ג' מרבי מן המקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה ומיהו שתים הם ותו לא דבר וחילופו עכ"ל והרמב"ן ז"ל פי' שאין ענין משנתינו בכאן שתים שהם ד' אבות ותולדות כלומר ב' שהם אבות שהם ד' אבות ותולדות אלא ענין המשנה ב' שמות שהן ד' דברים בין שכולם אבות בין שכולם תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ד' והם בכלל לאו והן שתים (בלבד) [בלהבא] שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ולא אזרוק שהן מרבוי' דקרא שהם ד' לאו והן לשעבר שאכלתי ושלא אכלתי שזרקתי ושלא זרקתי. וכן גבי יציאות השבת שהם שמות הכנסה והוצאה ובהם ד' מלאכות של עני ושל בעה"ב ויש שסבורין לומר שלזה כיוון רש"י ז"ל בלשון דלעיל. אבל לדידי אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל שכבר פי' הוא משנתינו שאוכל ושלא אוכל ושאכלתי ושלא אכלתי אבל כוונת רש"י ז"ל דתנא נקט משנתו כדמוכח בפ"ג לר"ע במאי דהוה מוכרח ואתי לדידי' מרבוייא דקרא בדברים שיש בהם הרעה והטבה וכשתמצא לומר דמרבה נמי שאזרוק ושלא אזרוק א"נ אף שזרקתי ושלא זרקתי הכל נכנס במה שפרט ובכללו הם נכללים ולאו דמתרבו מינייהו בכך כיון דסוף סוף שתים שהן ד' ותו לא דבר וחילופו וגם פי' רבינו הגדול ז"ל לא א"ש בלשון המשנה וגם שנצטרך לומר דמתני' דפ"ג לאו פי' דמתני' דהכא ולשון רש"י ז"ל מחוור יותר לרבותינו נוחי נפש והוא דרך עיקר התוס'. עוד י"ל בפי' משנתינו דמש"ה משמע להו בגמ' דמתני' כר"ע משום דכולה מתני' דקתני הכא ב' שהם ד' כולם הם דבר והפכו ממש ב' כנגד ב' בידיעות הטומאה זדון טומאה והעלם קדש ומקדש כנגד העלם טומאה וזדון קודש ומקדש וביציאות שבת שתי הכנסות כנגד שתי הוצאות דבר וחילופו וכן מראות נגעים שתי שחורות כנגד שתי לבנות ומעתה אף בשבועות:

    ידיעות הטומאה שתים שהם ד' קרבן עולה ויורד שחייבו תורה מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב בפ' ויקרא אצל שבועת ביטוי כדכתיב ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' שתים שהם ד' ובפ' ידיעות הטומאה אסקינן דהאי תנא בעי ידיעה בתחלה ובסוף והוה להו ח' ידיעות אלא דלא תנא אלא ד' קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה או ד' בתרייתא דמייתי ליה לידי קרבן וא"ת ולמ"ד דבתרייתא חשיב אמאי נקיט בהא ידיעות טפי מבשבועות ויציאות דהא בדידהו נמי בעי ידיעות בסוף דאי לא ידע דחטא היכא מייתי קרבן וי"ל דהתם כיון דמני נקיט לישנא דענינא גופא דהיינו שבועות ויציאות לא איצטריך למתני בהו ידיעות אבל הכא היכי ליתרי טומאות ב' שהן ד' לא אפשר דאי מיני טומאות חשיב טובא נינהו ולא שייך בהו נמי לשון שהן ואי עניינא דמייתי דמחייבי ליה קרבן מחמת טומאה ב' הן קודש ומקדש. והלכך לא סגיא דלא ליתני או העלמות טומאה או ידיעות ועדיפא ליה למיתני ידיעות דמייתי ליה לידי קרבן:

    יציאות השבת ב' שהם ד' פי' ב' הוצאה דעשיר מרשות שעומד בו והוצאה דעני שמוציא מרשות שאינו עומד בו שהם ד' בהדי הכנסה דעשיר שמכניס מרשות שאינו עומד בו והכנסה דעני שמכניס מרשות שעומד בו וא"ת הלא שם הוצאה והכנסה א' הוא ומה לי עשיר ומה לי עני. עד שיהיו נמנין לב' שהם ד' י"ל דמשום דמלאכת הוצאה והכנסה דשבת חידוש הוצרך התנ' לשנות בה כל צדדין שאפשר לחייב על כולם שלא נאמר אין לך אלא מקום חדושו בלבד. והחדוש שכל המלאכות תלויות בעצמן וזו תלויה ברשויות שהמפנה חפצים מזוית לזוית כל היום פטור ובהוצאה והכנסה חייב בכזית או בכגרוגרות ותדע דכלהו מלאכות גמירי ממשכן וזו הוצרך הכתוב לפרוש בה בפירוש או מן ויכלא העם מהביא או מדכתב אל יצא איש ממקומו דדרשינן אל יוציא כלומר הוא וכליו ושתים הוצאת העשיר מן הסתם. ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' דב' היצאו' אלו נאמרו בתורה ויכלא העם מהביא וכן אל יצא איש ממקומו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כדכתיב אל יצא איש ממקומו מ"מ אף הוצאה בכלל כדאמרינן אל יצא הוא וכליו דהא קרי להו במס' עירובין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפי' למ"ד תחומין (דרבנן) [דאורייתא] ומזה הטעם אין לוקין על התחומין מן התור' הלכך נכתב אל יצא דדרשינן מיני' אל יוציא משום הוצאה דעני. שאולי הייתי סובר שלא חייב הכתוב בחדוש הוצא' זו אלא כעין דעשיר שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ואין לך אלא מקום חדושו וא"ת כיון דחדוש הוא נימא דקראי ללאו יצאו ואזהרה שמענו עונש מניין וי"ל כיון דהוי במשכן וגלי בהו קרא להדיא וטרח למכתב הוצאה דעשיר ועני הא ודאי לכללה אהדרה ואף לעונש זו שיטת התוס'. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דליכא תרי קראי להוצאה דלמאן דלית לי' תחומין דאורייתא ודריש אל יצא אל יוציא לא גמר מויכלא העם מהביא דדלמא בחול הוא וממשכן לא גמרי' ולא גמר העברה העברה מי"הכ כדאי' בפרק הזורק. ומיהו תנא מני להו בתרתי מן הטעם שפירש"י ז"ל דהויא מלאכה גרועה ובודאי שכן נראה פשט לשון הירושלמי שאמרו שם אר"י עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים ב' הוצאה והכנסה אחת הם ומנו אותם חכמים שתים ובמקומה הארכתי יותר בס"ד:

    מראות נגעים פי' שהמצורע מביא עליה' קרבן לטהרתו שנים שהם ארבע' מראה לשון זכר הוא כדכתיב את המראה הגדול הזה ולהכי נקיט לה בל' זכר ולהכי נמי נקטוה בבתרייתא:

    Ritva on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    והמשנה הראשונה ממנו לא תחל כלל בביאור אלו הענינים אלא שנתגלגלה לבאר כל הדברים שעקר ענינם בשתים ומתילדים מהם שתים אחרות עד שנעשו מהם שתים שהן ארבע ומתוך ששבועת בטוי בדרך זה כמו שיתבאר והוא עקר המסכתא נתגלגל עמה לדבר זה ענין ידיעות הטומאה שהוא בדרך זה ושהוצרך לבאר ענינה בכאן מצד שהיא נכללת עמה בקרבן אחד ובפרשה אחת ואחר שהוזכרו אלה השתים לכונת ביאור עניניהם בארוכה נתגלגל לכלול במשנה זו דרך קצרה ענין יציאות שבת ומראות נגעים שהן דומות לשבועה ולטומאה לענין שתים שהן ארבע כמו שיתבאר אלא שלא האריך בעניניהם מקום מונח להם בתחום מסכיות המיוחדות בענינם אלא שרצה לכללם דרך קצרה ולשוב אח"כ לביאור ענין ידיעות הטומאה ושבועות בארוכה ועל זה הצד התחילו במשנה זו בארבעה דברים אלו והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהם ארבע יציאות שבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שתים שהן ארבע אמר הר"ם פי' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלה הם שני מינים ויתחלק שבועתו על העבר לשני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה ידיעות הטומאה נבאר אותם בפרק שאחר זה ואמרו יציאות שבת ר"ל בכאן רשויות השבת שהם שתים רשות היחיד ורשות הרבים ובכל אחת מהם הכנסה והוצאה וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומם בפרק ראשון ממסכת שבת ולא זכרו בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד אבל בשבת זכר חיוב ופטור כמו שביארנו לשם ומראות נגעים שאת ובהרת והם העקרים ולבהרת שניה לה ולשאת שניה לה ועוד אבאר זה תכלית הביאור ואביא ראיותיהם בפרק ראשון מנגעים:

    אמר המאירי שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת בטוי בשוגג או מלקות הבא עליה במזיד הוא בשתים שהן ארבע שהכתוב משמעו להבא שנ' להרע או להיטיב ולהרע הוא שלא יאכל ולהיטיב הוא שיאכל ונמצאו אלו להבא ואלו השתים הם הנזכרות במקרא ובכללן כל הן ולאו שהוא להבא אע"פ שאין בו הרעה והטבה כמו שיתבאר בפרק שלישי ונתרבו לענין זה שתים אחרות לשעבר והם שאכלתי ושלא אכלתי ועל אותן שהן להבא הוא קורא שתים מפני שלשון הכתוב מורה עליהן ועל אותן שהן לשעבר הוא אומר שהן ארבע לומר שאף באלו הוא חייב מלקות או קרבן עולה ויורד ולא עוד אלא שלדעת רוב פוסקים באותם שלהבא באכל ולא אכל מיהא אינו לוקה בזדונה כמו שיתבאר אלא שבשגגתה מביא קרבן ונמצא שבזו מיהא אין הלכה כמשנתנו כמו שיתבאר:

    ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד המיוחד לנכנס במקדש או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם הטומאה ונכנס בהעלמתה למקדש וזו היא אחת או אוכל בשר קדש והיא השניה שהן ארבע כגון שזוכר את טומאתו אלא שנעלם ממנו מקום מקדש וזו היא אחת או שנעלם ממנו שזהו בשר קדש והיא השניה ומפני שלשון המקרא מוכיח יותר שהוא עסוק בהעלם טומאה כדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא הוא עושה את השתים עקר אלא שכלן בדין קרבן עולה ויורד וזהו שקורא להן ידיעות מפני שצריך שתהא בהן ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא ושזה מקדש או קדש ואח"כ שכח ונכנס או אכל בהעלמה זו ואח"כ נזכר לו שחטא ואינו בקרבן עולה ויורד אלא בדרך זו כמו שיתבאר ואע"פ שבשגגת שאר כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף חייב חטאת אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה טעם הדבר מפני שנאמ' בהם בעשותה אחת וכו' או הודע וכו' ר"ל שידע בסוף אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה אבל בטומאת מקדש וקדשיו כתוב ונעלם ממנו והוא ידע להודיע שלידיעה בסוף אנו צריכים והיא הסבה להיותם נקראות ידיעות ר"ל ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:

    יציאות שבת שתים שהן ארבע כלומר הוצאה שמרשות לרשות להתחייב על זדונה סקילה בהתראה וכרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת היא בשתים והן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לעומד בפנים והוציא חפץ ונתנו לעומד בחוץ והניחו בידו שנמצאת עקירה והנחה על ידו והיא הראשונה ואחת לעומד בחוץ והושיט ידו בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו והיא השניה ואלו השתים הן עקר ולשון המקרא מוכיח עליהן שהרי משה היה במחנה לויה שהיא רה"ר והי' אומר לא תפיקו מרשות היחיד שלכם להביא נדבה במחנה לויה ומ"מ יש כאן שתים אחרות לחיוב ונמצאו שתים שהן ארבע לחיוב שעלינו לדקדק שמאחר שהקפידה תורה על הוצאה מרשות לרשות כך היתה הקפידא על ההכנסה והיא נקראת הוצאה גם כן שכל עקירת חפץ ממקומו והנחתו ברשות אחרת הוא קרוי הוצאה והרי יש כאן אחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפניו והניחו ואחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ונמצא שתים שהן ארבע לחיוב ובמסכת שבת שנו שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים והוא שרצה לשנות שם מה שהוא לחיוב ומה שהוא לפטור והפטור הוא כל שאין העקירה וההנחה על ידי אחד כגון פשט בעל הבית ידו בחוץ ונטל העני מתוכה והוציא העני או נתן לתוכה והכניס בעל הבית ששניהם פטורין או שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא והניח שנמצאת עקירה לבעל הבית והנחה לעני ששניהם פטורים אבל בכאן רצה לקצר ולא שנה בהן אלא החיובים בדמיון שאר הדברים שכלם לחיוב ושאר הדברים מתבארים במקומן:

    מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבן לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה והם בהרת ושאת שהן ארבע עם תולדה של כל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממה שנ' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת רבי טפלה לבהרת וכבר ידעת שחכמים שערו במראות אלו הבהרת עזה בלבנוניתה כשלג והוא הלובן היותר מופלג שיהא אפשר להמצא והשאת כצמר נקי של כבש בן יומו ושערו במין הבהרת תולדה בלבנונית היה משוער אצלם כלובן סיד ההיכל ושערו במין השאת תולדה בלבנונית משוער בקרום ביצה וזה שאנו עושין לבנונית הסיד ממין הבהרת ולבנונית הקרום ממין השאת וכן שאנו עושין הבהרת והשאת מינים חלוקים אין הכונה לומר שלא יהו הבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אלא שיהא תולדת הבהרת מצטרפת עם הבהרת ותולדת השאת עם השאת כדין תולדה עם כל אב שלה בכל מקום אינו כן אלא בהרת ושאת מצטרפת לכגריס ואין צריך לומר כל אחת עם תולדתה וגדולי המחברים פוסקים כן אף באב עם תולדת חברו כמו שיתבאר למטה ה' ב' ומעתה כל לבנונית שהוא כקרום ביצה ומלבנוניתו ולמעלה הרי הוא נגע ומקרום ביצה ולמטה אינו אלא בהק:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ מחלק אחד שבארבעת מיני השבועות שאינו לוקה בה והוא שאוכל ולא אכל כמו שיתבאר בסמוך לדעת רוב פוסקים ולענין דקדוק המלות כתבו גדולי הרבנים שאין גורסין במראות נגעים שתים שהן ארבע אלא שנים שהן ארבעה מפני שמלת מראות מקבצת לדעתם ממלת מראה בסגול תחת האל"ף והוא לשון זכר כמו ומראהו עמוק ויפה כונו שאין לומר שיהא מקובץ ממראה בקמץ תחת האל"ף שהוא לשון נקבה שעל הרוב אינו נאמר אלא על מראה רוחנית והמראה בסגו"ל מונח על מראה גשמית ואע"פ שמצינו האמור של זה בזה מ"מ כך הוא נדון אחר רובו וכבר הקשו עלי' בה קצת מדקדקים לומר שמלה זו יש בה שני קבוצים מראים ומראות מראים כמו שאמר הגם אל מראיו יוטל הראיני את מראיך ואחר שכן הדבר מוכרח לומר שמראים מקובץ ממראה בסגו"ל ומראות מקובץ ממראה בקמץ שאין שני קבוצים באים מנפרד אחד עד שמצאתי להם כיוצא בו והוא מהנה שנתקבץ בלשון מחנים הבמחנים אם במבצרים ובלשון מחנות ובאה מלת מחנות בלשון זכר ועתה הייתי לשני מחנות ואף זו כיוצא בה:

    Meiri on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה שהן ד' יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה שבועות הא דלא כו' שהן ד' והואיל ולא מצי כו' כצ"ל:

    בד"ה ידיעות כו' דלא תני נמי ידיעות השבת משום כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דשבת דקדקו נמי אהא דלא תני נמי ידיעות שבועות ונראה דהתוס' דהכא לא נראה להם לדקדק כן להאריך ולמתני ידיעות שבועות דמאי דתני שבועות בקצרה ניחא טפי למשמע בין העלמות ובין הידיעות דשבועות אבל ביציאות השבת לא הוה מאריך טפי אי הוה תני ידיעות השבת כדקתני ידיעות הטומאה ובהכי ניחא דמעיקרא דקשיא להו בידיעות הטומאה העלמות הוה ליה למתני כו' דלא קשיא להו הכי ברישא גבי שבועות משום דניחא ליה למתני בקצרה שבועות דמשמע בין העלמות ובין ידיעות וק"ל:

    בד"ה יציאות השבת כו' הכנסה מנלן סברא הוא כו' ואתם אל תכניסו כו' עכ"ל נראה מדבריהם שהוא ע"פ מ"ש בריש שבת דבהכנסה בעי דליהוי במשכן והא דבעי סברא היינו משום מאי דהוה הכנסה במשכן לא נפקא אלא הכנסה דעני ולהכי בעי סברא להכנסה דבעה"ב ע"ש וז"ש אבל תולדות דהוצאה בעי בפ' הזורק או סברא או דליהוי במשכן כגון מכניס כו' דהיינו הכנסת העני מדהוה במשכן וסברא להכנסה דבעה"ב אבל בתוספות דפ' הזורק כתבו דבעי תרתי דהוה במשכן וסברא ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    במשנה שבועות שתים שהן ארבע ופירש"י בשבועות ביטוי שפתים הכתוב בויקרא כו' והיינו כמסקנת הגמרא דלקמן דכולה מתני' לענין קרבן איירי אלא שאם לכך נתכוון רש"י לא א"ש הא דמסיים כדמפרש בפ' שלישי דנהי דהתם מפרש להדיא דהני שתים שהן ד' איירי בשבועת ביטוי כדקתני להדיא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מ"מ לא משמע מהתם דאיירי לענין קרבן ואדרבה טפי הוי משמע דאיירי לענין מלקות כמו שיבואר במקומו אי"ה לכך נ"ל בכוונת רש"י דל' המשנה גופא הכריחו לפרש כן מדפסיק ותני בלשון קצרה שבועות שתים שהן ארבע אע"ג דשבועות דמכילתין טובא הוי שבועת ביטוי ושבועת שוא לשנות את הידוע ושבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין ובקצת מהם כ' הרמב"ם ז"ל שכל אחד מהם נחלק לארבע וא"כ לפי"ז עכ"פ ה"ל למיתני שבועות ביטוי שתים שהן ד' וע"ז מפרש רש"י שפיר דהתנא ודאי אקרבן עולה ויורד קאי דומיא דידיעות הטומאה דע"כ איירי בעולה ויורד ושבועות וידיעות סמיכי להדדי בהאי פרשה גופה דויקרא ומש"ה מסמיך לה במתניתין נמי להדדי א"כ ממילא ידעינן דאשבועות ביטוי קאי ולענין עולה ויורד כן נ"ל. ועוד י"ל דהא דלא נקיט במתניתין להדיא שבועות ביטוי שתי' שהן ד' היינו משום דא"כ היה במשמע שהן ד' לבר משבועת העדות ובהדי שבועת העדות ה"ל ה' וא"כ זימנין דמשכחת לה שיתחייב ה' קרבנות אי עביד לכולהו ולקושטא דמלתא לא הוי הכי דהיכא דאיתא לשבועת עדות אפקיה רחמנא מכלל שבועת ביטוי והיכא דפטור משום שבועת עדות כדקתני התם אפ"ה חייב שתים משום שבועות ביטוי דהוי נמי לשעבר ובכלל שלא אכלתי מש"'ה קתני סתמא שתים שהן ד' לאשמעינן הך מילתא דהיכא דעבר על ארבעתן לא מחייב אלא ד' אפי' היכא דשבועת העדות חד מהנך ד' כנ"ל וכמו שיבואר עוד בפרקים הבאים אי"ה לענין שבועת העדות ושבועת הפקדון והשתא א"ש נמי הא דפתח במכילתין בשבועות ביטוי וקתני לה בס' נזיקין והיינו משום דשבועת העדות ופקדון נמי בכלל הנך דלשעבר ודו"ק וגם זה נראה לי נכון:

    שם שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתי' כו' לכאורה לאלתר ה"ל לפרושי הנך ד' שבועות מאי נינהו שאוכל ושלא אוכל כו' כדקתני ברפ"ג וה"ה לענין ידיעות יש לדקדק כן דלאלתר ה"ל למיתני מאי נינהו הנך ב' שהן ד' כדקתני ברפ"ב והנראה בזה משום דא"כ הי' צריך לפרש ג"כ בכה"ג יציאות השבת ולענין נגעים והנך דיציאות השבת נפישין מילייהו וכבר תני להו בדוכתא והיה ג"כ הפסק גדול בין עיקר מלתא דידיעות שתים שהן ארבע ובין כולהו הנך בבי דיש בה ידיעה ואין בה ידיעה מש"ה קתני נמי הנך דשבועות ודידיעות כאן בל' קצרה והדר מפרש להו בפרקים הבאים:

    שם יציאות השבת שתים שהן ד' מה שיש לי לדקדק בפירוש רש"י ובל' התוס' דהכא כתבתי באריכות ברפ"ק דשבת כי שם מקומו ושם נתבאר ג"כ דדברי רש"י דהכא אין סותרין פירושו דהתם ואלו ואלו דברי אלקים חיים הן:

    שם את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף כו' כבר כתבתי בסמוך דלכאורה מעיקרא ה"ל למיתני ולפרש הנך שתים שהן ארבע דריש פ"ג ובתר הכי ה"ל למיתני כל הנך בבי וחילוקי הידיעות דיש בה ואין בה דלא שייכי כלל לענין שתים שהן ארבע אלא לענין חילוקי כפרה לחוד דשייכי טפי למס' יומא או למס' כריתות אלא דלע"ד נראה דכל הנך בבי הא בהא תליא והיינו למאי דמסקינן בהנך שתים שהן ד' דידיעות היינו לקרבן וכר"ע דוקא ולא כר' ישמעאל דפליג ואמר דלא חייב אלא על העלם מקדש משום דדריש מהנך תרי ונעלם דעל העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש וא"כ לית ליה נמי הך בבא דבעינן ידיעה בתחילה בעולה ויורד כדאיתא להדיא לקמן דף ט' ומסקינן התם נמי דלר' ישמעאל לית ליה נמי הך בבא דאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ מכפר אלא כר"מ ס"ל דכל השעירים כפרתן שוה כו' ע"ש וממילא כיון דכל הנך בבי אליבא דר' יהודה מסיק להו והיינו משום דלא ס"ל כר' ישמעאל אלא כר"ע דדריש מהנך תרי ונעלם דבעינן ידיעה בתחילה ולא למעט העלם מקדש מש"ה הוי שפיר שתים שהן ארבע והיינו ב' העלם טומאה וב' העלם מקדש כדקתני ברפ"ג נמצא דלפ"ז סידר רבי' הקדוש משנתינו בל' חכמה לאשמעינן דהנך שתים שהן ד' וכל חילוקי בבות דידיעות בענין כפרה הא בהא תליא וטעמא קיהיב כנ"ל נכון ודו"ק:

    שם שנאמר מלבד חטאת הכיפורים כו' מה הפנימי אין מכפר כו' בגמ' דיומא פ' בא לו (יומא דף ע') משמע דלר"ע דמתניתין דהתם ולברייתא דבי ר' ישמעאל לית להו הך היקישא דמלבד חטאת הכיפורים דלגופא איצטריך לאשמעינן דאע"ג דכל ז' כבשים דמוספי יה"כ קרבי בהדי תמיד של שחר אפ"ה האי חטאת חיצון של מוסף קרב עם תמיד של בין הערביים והיינו לאחר חטאת הכיפורים וקודם אילו ואיל העם ע"ש וא"כ לפ"ז משמע דהנך בבי דהכא כולהו רבי יהודה מסיק להו ואזיל לטעמיה דאמר בפ' בא לו משמיה דר"ע דששה כבשים נמי היו קרבין עם תמיד של בין ערביים וא"כ אייתר ליה האי קרא דמלבד חטאת הכיפורים להך היקיש' דהכא ודהתם דעל מה שזה מכפר זה מכפר כך היה נ"ל בהשקפה ראשונה מיהו לקמן דף ט' דמקשה הש"ס בפשיטות דלרבי ישמעאל ור"י האי היקישא דמלבד חטאת הכיפורים למה לי ומשני לה התם א"כ משמע דלכ"ע אית להו הך היקישא והכי משמע בכל הסוגיא דלקמן וא"כ צ"ע מהך סוגיא דפרק בא לו ויבואר בסוגיא דלקמן אי"ה:

    שם מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה כו' נראה דעיקר היקישא דחיצון לפנימי היינו כי היכי דלא נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה כמו שאר שעירי רגלים דהא יה"כ נמי בכלל רגלים והיינו דמסיק לה בהאי לישנא דאינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה כמו פנימי ולא קאמר איפכא כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בלשון הגמרא בעיקר הסוגיא ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shevuot 2a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 2, Amud Aleph, about 134 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “מתני׳ שבועות שתים שהן ארבע.…”

    2. Segment 25 words

      Opens “ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע.…”

    3. Segment 35 words

      Opens “יציאות השבת שתים שהן ארבע.…”

    4. Segment 45 words

      Opens “מראות נגעים שנים שהן ארבעה.…”

    5. Segment 513 words

      Opens “את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף…”

    6. Segment 620 words

      Opens “יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה…”

    7. Segment 748 words

      Opens “אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה…”

    8. Segment 833 words

      Opens “ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 2a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026