Talmud Builders

    Shevuot 15a

    Back to index

    English translation — Shevuot 15a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and so shall you do” (Exodus 25:9). The final words: “And so shall you do,” are superfluous and serve to teach: As was done in the Tabernacle, so shall you do in future generations.

    2Rava raises an objection from a baraita : With regard to all the sacred vessels that Moses fashioned, their anointment with oil consecrates them. From that point forward, in the generations after Moses, new vessels do not require anointment to be consecrated; rather, their use in the Temple service initiates them and renders them fit for use. Rava clarifies the objection: But why is this so? Let us say here as well that the phrase “and so shall you do” teaches that the same must be done in future generations.

    3The Gemara answers: It is different there, as the verse states with regard to the Tabernacle and its vessels: “And he anointed them and consecrated them” (Numbers 7:1). This teaches that it is only “them,” the vessels fashioned by Moses, that are consecrated through anointment, but vessels fashioned in later generations are not consecrated through anointment.

    4The Gemara asks: Why not say: “Them,” the vessels made by Moses, he consecrated specifically through anointment, but vessels made in future generations are consecrated either through anointment or through their initial service? Rav Pappa said: The verse states: “And they shall take all the service vessels, with which they will serve in the Sanctuary” (Numbers 4:12). The future tense “they will serve,” indicates that the verse is referring to future vessels, and the verse makes them dependent upon service, teaching that in future generations vessels will be consecrated through their initial service.

    5The Gemara asks: Now that the Merciful One has written “with which they will serve,” why do I need the restrictive term “them”? The Gemara answers: Had the Merciful One not written “them,” I would say that they, the vessels made by Moses, were consecrated through anointment alone, but vessels made in later generations must be consecrated both through anointment and through service, as the Torah wrote: “And so shall you do,” referring to future generations. Therefore, the Merciful One excluded future vessels from anointment by stating “them,” teaching that it is only them that were consecrated through anointment, but in later generations they are not consecrated through anointment.

    6§ The mishna teaches: And with two thanks-offerings. A tanna taught in a baraita : And with regard to the two thanks-offerings that are mentioned here, the reference is to their loaves, but not to their flesh. An animal thanks-offering is accompanied by forty loaves of bread that are brought as a meal-offering. Ten loaves are leavened, and the remainder is comprised of ten each of three types of unleavened bread. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said: As the verse states with regard to the consecration of the wall of Jerusalem in the days of Ezra: “And I placed two large thanks-offerings, and we went in procession to the right upon the wall” (Nehemiah 12:31).

    7The Gemara clarifies the meaning of this verse: What is meant by “large”? If we say that the animals of the thanks-offering were literally from a large species, i.e., oxen, rather than from a small species, i.e., sheep, let the verse state that they were oxen. Rather, let us say that he took animals from among the largest and the finest quality of their species.

    8The Gemara challenges this: Is the size of the offering of any importance before Heaven? But isn’t it taught in a mishna ( Menaḥot 110a): It is stated with regard to an animal burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:9), and it is also stated with regard to a bird burnt-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 1:17), and it is also stated with regard to a meal-offering: “A fire offering, a pleasing aroma” (Leviticus 2:2). The same term is used in all three cases even though the three offerings are of different value. This teaches that one who brings a substantial sacrifice and one who brings a modest sacrifice have equal merit, and both offerings are accepted as having a pleasing aroma, provided that one directs his heart to his Father in Heaven.

    9Rather, let us say that “large thanks-offerings” means the larger element in the thanks-offering loaves. And what is that? The leavened loaves, as we learned in a mishna ( Menaḥot 76b): The meal part of the thanks-offering came from five Jerusalem se’a of flour, which are equivalent to six wilderness se’a . The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a . These two ephahs are twenty measures of a tenth of an ephah. Ten of these tenths were used to make leavened loaves and ten of these tenths were used to make unleavened loaves. And the unleavened loaves were of three types: Loaves of matza, wafers, and measures of flour mixed with water and oil. Accordingly, the leavened loaves were three times the size of the unleavened ones, and it was the leavened loaves that were used to consecrate additions to the city.

    10Rami bar Ḥama says: One can infer from this baraita that the Temple courtyard is consecrated only with the remainder of the meal-offering, and not by the loaves of a thanks-offering. The remainder of the meal-offering is the part left over after a handful of it and its frankincense have been sacrificed on the altar; this remainder is eaten by a priest. What is the reason for this? The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as with regard to Jerusalem, an item that is eaten specifically in it, i.e., the loaves of a thanks-offering, which are eaten anywhere in the city, consecrates the city, so too, with regard to the Temple courtyard, an item that is eaten specifically in it, i.e., the remainder of the meal-offering, consecrates the courtyard.

    11The Gemara asks: Is that to say that the loaves of a thanks-offering are not eaten in the Temple courtyard? Rather, the comparison should be drawn as follows: The consecration of the Temple courtyard is like the consecration of Jerusalem. Just as Jerusalem is consecrated with the loaves of a thanks-offering, which is an item that is eaten inside the city, and which, if it emerges from there, is disqualified, so too, the Temple courtyard is consecrated with an item that is eaten inside the courtyard, and which, if it emerges from there, is disqualified. This item is the remainder of a meal-offering, which can be eaten only by a priest and only in the Temple courtyard.

    12The Gemara asks: If the consecration of the Temple courtyard is derived from the consecration of Jerusalem, let us say as follows: Just as there, with regard to the consecration of an addition made to Jerusalem, the loaves used in the ceremony are leavened, so too here, with regard to the consecration of an addition made to the Temple courtyard, the remainder of the meal-offering should be leavened. The Gemara expresses surprise at this suggestion: And how can you understand this? Is there a leavened meal-offering? A meal-offering is always unleavened.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וכן תעשוקרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים:

    משיחתןבשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו:

    מכאן ואילךכלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה:

    אימא אותם במשיחהולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה:

    תלאן בשירותמדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות:

    ה"ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ"ל למעטינהו ממשיחה - דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו:

    שתי תודותמנחמיה בן חכליה גמרינן:

    בלחמן ולא בבשרןהלחם היו נושאין שני לחמי תודה:

    מנא ה"מדבלחמן קאמר:

    ואעמידה שתי תודותנחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה:

    ממין גדולובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן:

    גדולות במינןמאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות:

    אלא גדולות שבתודהועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה:

    דתנןשחלות החמץ גדולות משל מצה:

    שהן שש מדבריותשהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ:

    שהן שתי איפותשהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות ט״ז:ל״ו) והעומר עשירית האיפה וגו':

    עשרה לחמץ ועשרה למצהיליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה:

    ובמצה שלשה מיניןכדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה:

    בשירי מנחהבחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה:

    אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכליאם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין:

    ה"ג ותסברא מנחת חמץ מי איכאולא גרסינן וכי תימא ה"נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה:

    מנחת חמץ מי איכאהא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ:

    שבועות 15 עמוד א

    1וכן תעשו לדורות.

    2מתיב רבא: כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן. ואמאי? ונימא ״וכן תעשו״ לדורות!

    3שאני התם, דאמר קרא: ״(במדבר ז״, א) וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

    4אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או בעבודה אמר רב פפא אמר קרא ״(במדבר ד״, יב) אשר ישרתו בם בקדש תלאן הכתוב בשירות׃

    5השתא דכתב רחמנא אשר ישרתו אותם למה לי אי לא כתב רחמנא אותם הוה אמינא הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו מיעט רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה:

    6ובשתי תודות: תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן מנהני מילי אמר רב חסדא דאמר קרא ״(נחמיה יב״, לא) ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה׃

    7מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש נימא פרים אלא גדולות במינן׃

    8מי איכא?! חשיבותא קמי שמיא והתניא נאמר בעולת בהמה (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח בעולת העוף (ויקרא א, ט) אשה ריח ניחח במנחה (ויקרא ב, ב) אשה ריח ניחח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים׃

    9אלא גדולה שבתודה ומאי ניהו חמץ דתנן התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיו' שהן שש מדבריות שהן שתי איפות והאיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה ובמצה שלשה מינין חלות רקיקין ורבוכה׃

    10אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה מאי טעמא כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה מקדשה אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה׃

    11אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי אלא כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל׃

    12אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ותסברא מנחת חמץ מי איכא׃

    Tosafot

    (לעיל שבועות יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרותואם תאמר דבפ"ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע"א וי"ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב"ד של ע"א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע"ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע"א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה"נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר:

    וכן תעשו לדורותפירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ"ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע"ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא"ת כלים נמי ניבעו ע"א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע"א מיהא לא נימעוט וי"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה:

    מתיב רבא כל הכלים שעשה משהתימה ממשכן גופיה ה"ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא כדאמר לקמן (שבועות דף טז:) גבי משכן ומקדש:

    לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודההכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות:

    ללמדך שאחד המרבה כו'אע"ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל שבועות דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ"מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים:

    אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחהתימה למאן דאמר בפ"ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ"ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א"נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה:

    ויוצא ממנה נפסלואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (שבועות דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    משה רבינו מלך ונביאאהרל באורים ותומים. וע"א זקנים ובשתי תודות אלו המלואים וכתיב וכן תעשו. כל שלא נעשית בכל אלה. הנכנס לשם אין חייבין עליה.

    תנא שתי תודות שאנרו בלחמן ולא בבשרןואוקימנא בחמץ שבתודה שהוא מין גדול שבהן מד' מינין לחם בתודה הן לחות ורקיקין ורבוכה. וכנגדן חלות חמץ עשרה עשרונות.

    ואלו השלשה מינין חלות ורקיקין ורבוכה עשרה עשרונות נמצא החמץ כנגד ג' מינין הללו. והוא הגדול שבארבעתם. אבל חשיבותא בקרבנות קמי שמיא ליכא דתנן בסוף מנחות נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח ללמדף שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכיון את לבו לשמים: ירושלמי רב אמר בתחלה ויעל דוד בדבר גד. דוד זה המלך. בדבר גד זה נביא. ויחל שלמה לבנות את בית ה' מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה להכבש משם:

    אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחות כירושלי' מה ירושלים דבר הנאכל בה כגון תודה ואם יוצא חוץ לירושלים נפסל כך העזרה מתקדשת בדבר הנאכל בו והוא שירי מנחות. ואם יוצאות חוץ לעזרה נפסלות.

    אי מה תודה בחמץ מתקדשת אף שירי מנחות בחמץ מתקדשותוכי משכחת בשירי מנחות חמץ.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 15a

    Shevuot 15a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 267 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וכן תעשו קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים:

    משיחתן בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו:

    מכאן ואילך כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה:

    אימא אותם במשיחה ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה:

    תלאן בשירות מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות:

    ה"ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ"ל למעטינהו ממשיחה - דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו:

    שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן:

    בלחמן ולא בבשרן הלחם היו נושאין שני לחמי תודה:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 15a · Sefaria

    Tosafot

    (לעיל שבועות יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות ואם תאמר דבפ"ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע"א וי"ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב"ד של ע"א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע"ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע"א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה"נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר:

    וכן תעשו לדורות פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ"ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע"ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא"ת כלים נמי ניבעו ע"א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע"א מיהא לא נימעוט וי"ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה:

    מתיב רבא כל הכלים שעשה משה תימה ממשכן גופיה ה"ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא כדאמר לקמן (שבועות דף טז:) גבי משכן ומקדש:

    לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות:

    ללמדך שאחד המרבה כו' אע"ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל שבועות דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ"מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים:

    אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה תימה למאן דאמר בפ"ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ"ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א"נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה:

    ויוצא ממנה נפסל ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (שבועות דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא:

    Tosafot on Shevuot 15a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    משה רבינו מלך ונביא אהרל באורים ותומים. וע"א זקנים ובשתי תודות אלו המלואים וכתיב וכן תעשו. כל שלא נעשית בכל אלה. הנכנס לשם אין חייבין עליה.

    תנא שתי תודות שאנרו בלחמן ולא בבשרן ואוקימנא בחמץ שבתודה שהוא מין גדול שבהן מד' מינין לחם בתודה הן לחות ורקיקין ורבוכה. וכנגדן חלות חמץ עשרה עשרונות.

    ואלו השלשה מינין חלות ורקיקין ורבוכה עשרה עשרונות נמצא החמץ כנגד ג' מינין הללו. והוא הגדול שבארבעתם. אבל חשיבותא בקרבנות קמי שמיא ליכא דתנן בסוף מנחות נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעולת העוף ריח ניחוח ללמדף שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכיון את לבו לשמים: ירושלמי רב אמר בתחלה ויעל דוד בדבר גד. דוד זה המלך. בדבר גד זה נביא. ויחל שלמה לבנות את בית ה' מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה להכבש משם:

    אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחות כירושלי' מה ירושלים דבר הנאכל בה כגון תודה ואם יוצא חוץ לירושלים נפסל כך העזרה מתקדשת בדבר הנאכל בו והוא שירי מנחות. ואם יוצאות חוץ לעזרה נפסלות.

    אי מה תודה בחמץ מתקדשת אף שירי מנחות בחמץ מתקדשות וכי משכחת בשירי מנחות חמץ.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 15a · Sefaria

    Rashba

    וכן תעשו לדורות ובהקמת המשכן היו שם כל אלה, מלך ונביא משה, אורים ותומים אהרן, סנהדרין של ע"א, אף על גב דבהקמת המשכן עדיין לא היה, כתב הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל דמשה היה במקום ע"א כדאמרינן בסנהדרין (טז, ב) משה במקום ע"א קאי.

    שתי תודות במקום מילואים כן כתב ר"ח ז"ל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל, ואני תמיה, והלא במילואים לא היה חמץ, שכל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם (מנחות ב, ב), ואם כן נחמיה היאך העמיד חמץ שבתודה, וצל"ע. ואי ק"ל הא דתנן (סנהדרין ב, א) אין מושיבין סנהדראות לשבטים ואין דנין כ"ג אלא בב"ד של ע"א, וגמ' ממשה (שם טז, ב), אמאי לא גמרינן מה התם מלך ונביא וסנהדרין אף כאן כדאמרינן הכא גבי תו' עזרה. יש לומר דהתם לא כתיב וכן תעשו, אלא דחזינן למשה דעביד הכי, אבל הכא מקרא יתירה גמרינן לה.

    ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה פירש רש"י ז"ל: אצל החומה מבחוץ, ולפי זה היתה מקודשת ואפילו חוץ לחומה קצת מקום הילוך התודות, והקשו בתוס' שהרי אמרו (מכות יט, ב) דמעשר שני פודין אותו אפילו פסיעה אחת חוץ לחומה, אלמא לא היה מקודש בחוץ אפילו סמוך לחומה ממש. ויש לומר דפסיעה אחת לאו דוקא, אבל רבי' יצחק ז"ל פירש אצל החומה מבפנים, ולפי זה הפירוש החומה לא היתה מקודשת כלל. וזה קשה שהרי אמרו (פסחים פה, ב) החלונות ועובי החומה כלפנים, ותירצו דשמא אעפ"י שהיו מקיפין מבפנים דעתן היה לקדש אפילו [עובי] החומה והחלונות. ומכל מקום יותר נראה בדברי רש"י ז"ל לקמן (שבועות טו, ב) דאמרינן פנימית הך דמרקבא לחומה, ואלו לפירוש ר"י ז"ל יותר היתה ראויה לקרות פנימית אותה שהיתה סמוכה לחלל העיר.

    אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים וא"ת והא אמרינן (יומא לד, ב) את הכבש האחד המיוחד שבעדר, ואמרינן (שם) וכל מבחר נדריכם הנודר צריך שידור מן המובחר, יש לומר דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, ובתוס' (ד"ה ללמדך) אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמיד שתים תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי.

    עשרה לחמץ ועשרה למצה כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ חוץ מעשרון אחד שהוא לחלה, ובמצה ג' מינין חלות ורקיקין ורכיכין, נמצאו ג' מינין הללו יש בהם עשרה עשרון והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה ע"כ, נראה מדברי הרב ז"ל שאפילו החלה שנוטל מן החמץ לא תאפה חמץ משום דכתיב (ויקרא ו, י) לא תאפה חמץ חלקם, וזה תימה גדול בעיני שהרי חייב ליתן חלה אחת מכל קרבן, ואם אינו נותן מן החמץ ממש אינו נותן כלום מקרבן החמץ. ועוד אמרינן (מנחות עו, א) חלות תודה שעשאן ד' חלות יצא, ואם איתא חמש הויין, שלש מג' מיני המצה ואחד ממין החמץ ממש ואחת מן העשרון של חלת החמץ, ועד כאן לא אוקימנא בכל דוכתא בדאפרשינהו בלישיהו, כלומר ד' חוץ מן הארבע שהוא צריך ליטול וליתן לכהן, אלא משום דכתיב אחד שלא יטול פרוסה, הא לאו הכי עושה ד' ממש ונוטל פרוסה מכל מין ומין ואף על גב דכולו מן החמץ חמץ, ועוד דהא תני במנחות בפרק התודה (מנחות עז, א) שכולן באין עשרה עשרה, ואם איתא החמץ אינו בא אלא ט'. ע"כ נראה דכל עשרה עשרונים שבמין החמץ כולן חמץ הן, ואף עפ"י שכתוב גבי מנחה לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ל (לקמן שבועות טו, ב) אפילו חלקם לא תאפה חמץ, אינו אלא שיירי מנחות שבאין כולן מצה, ולומר דלאו בקומץ הנקטר בלבד הקפיד הכתוב אלא אפילו בשירים הנאכלין לכהנים הקפיד הכתוב שלא תאפה חלקם, אלא כמו הקומץ הנקטר, אבל במה שעיקרו לבוא בחמץ אף חלקם ממנו כן, והרי שתי הלחם, יוכיחו שהן חמץ והם חלקם של כהנים שנאכלין הן להם כנ"ל.

    אמר רמי בר חמא אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל אין תוספת העזרה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שיירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, נראה מדבריו שאין תוספת העיר והעזרות מתקדשות עד שיאכילום שם הכהנים......, וכן כתב עוד למעלה ז"ל תנא שתי תודות שאמרו בלחמן הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל עזרות כלומר כשיאכלו שם לחמי תודה (וקדש) [מתקדשת] אותו תוספת בכך ולא בבשרן ע"כ, וזה תמה בעיני, שאם כן איך היינו באין לומר בסמוך (טו, ב) שהפנימית נאכלת מדינה ושלא ע"פ נביא למ"ד זו אחר זו, משום דאתאי חיצונא קמא וקידשה ליה, והא לא מתקדשת עד דאכלי לה כהנים שם. אלא לא אמרו דבר הנאכל שם מקדשה דוקא משנאכל שם, אלא דבר שצריך לאכל שם והיוצא ממנה נפסל. גם מה שכתב בשירי מנחת תודה, א"א, שזה אינו נאכל לכהנים אלא לבעלים, ששירי התודה היינו מה שנשאר לבעלים אחר שהרים אחד מכל קרבן הניתנים לכהנים, ועוד דאי בלחמי תודה, הא אפשר בחמץ, ואפילו קרי שירים ארבעה לחמים ואין בהן לכהן אלא חלה אחת חמץ, הא אפשר בשירי חמץ של שתי תודות, אלא שזה [אי] אפשר לפי מה שכתב שכל החלות הנתונות לכהן מלחמי תודה כולן מצה, וכבר כתבתי מעלה שזה אינו, אלא הכא בשירי מנחות דעלמא דוקא קאמר ולאפוקי לחמי תודה שהעיר מתקדשת [בהן] כיון שכל קרבן היתה מנחה באה (מ)עמהן כדכתיב (במדבר כ״ח:כ׳) ומנחתם סלת ג' עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ואלו אין שירים שלהם דהיינו כולן חוץ מן הקומץ הנקטר נאפין חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ.

    שתי הלחם בשחיטת כבשים הוא דקדישי ואפילו למאן דאמר (מנחות צה, ב) תנור כלי שרת וקרמו פניהם בתנור תנור מקדשן, מכל מקום אי אפשר לאפותן מאתמול, דאם כן נפסלו להו בלינה, ואי אפשר לאפותן אלא בי"ט.

    אמר ר' יוחנן ברוקה הילכך ג' דינין חלוקין יש להגן מותר, ויש בכלל להגן הקמיעין דשרי אפילו לצאת בהן בשבת בדאתמחי גברא איתמחי קמיעא. והלוחש על המכה אפילו בלא רקיקה אסור, דכל שכבר יש מכה, (יש) להתרפאת הוא, ואמר ר' יהושע ב"ל אסור להתרפאת בד"ת, אבל ברוקק על המכה זילא מילתא טפי ואין לו חלק לעוה"ב, שאין מזכירין שם שמים לבטלה על הרקיקה.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Shevuot 15a · Sefaria

    Ritva

    כן תעשו לדורות פי' רש"י ז"ל ומשה היה מלך ונביא ואחיו כ"ג באורים ותומים ואיכא למידק שהרי כשהוקם המשכן בא' בניסן עדיין לא נתכהן אהרן בבגדי כהונה ואורים ותומים כי בשבעת ימי המלואים נתכהן וי"ל דכיון שנאמר למשה ככל אשר אני מראה אותך הרי כאן אורים ותומים שכן הראה לו בהר ועוד דכל שבעת ימי המלואים במקום כ"ג באורים ותומים היה משמש כנ"ל והקשו בתוספות דבפ"ק דסנהדרין תנן אין מעמידין סנהדראות לשבטים אלא בע"א וילפינן לה בגמרא ממשה שהעמיד ומשה במקום ע"א קאי ואמאי לא בעינן נביא ומלך דומיא דמשה והנכון דהיכא דכתיב קרא לעכובא וכן תעשו אית לן למדרש וכן לגמרי דומיא דמשה אבל התם ליכא קרא להכי וא"כ דיינו בע"א דומיא דמשה שהרי מסתבר דסגי להעמיד הסנהדראות:

    ואימא אותם במשיחא גי' רש"י ז"ל ואימא אותם במשיחא ולדורות במשיחא או בעבודה שמעתא גורס אי לא כתיב אותם הו"א לדורות במשיחה ובעבודה זה וכן עיקר ולא כמו שגורסין בהפך דודאי כל היכא דדרשינן אותם אין לנו לעשות רבוי לדורות שיהו בין במשיחה ובין בעבודה אלא מיעוט דאותם במשיחה ולדורות במשיחה או בעבודה אבל כי לא כתיב אותם הו"ל לרבות ולומר דלדורות ניבעי תרתי עבודה מדכתיב ישרתו ומשיחה מוכן תעשו לדורות וזה ברור. ובשתי תודות בהא לית לן ראיה ממשה דמנ"ל דהוו התם אלא דגמרינן לה מדברי קבלה מקדוש עזרא דכתיב ואעמידה שתי תודות וגו':

    אלא גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי וכו' והתניא וכו' איכא למידק וכי ליכא חשיבותא הכתיב את הכבש הא' תעשה וגו' ודרשינן הכבש האחד המיוחד שבעדר וכתיב נמי מבחר נדריכם תביאו ודרשינן כשתדור לא תדור אלא מן המבחר וגבי פרה אדומה נמי אמרים שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה וי"ל דאיברא אמר הכי במקום צוואה משום דאיכ' מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהיו מצות בזויות עליו אבל אין הכתוב משתבח ומתפאר בקרבן של פטם יותר משאר שוורים כדי שיכתוב בהם גדולות שהרי נאמר במנחה ריח ניחוח כמו שנאמר בעולת פר הגדול כך תי' הרמב"ן ז"ל וכן כתוב בתוספתא אלא שלשונם קצר כמשפטם:

    אלא גדולות שבתורה ומאי ניהו חמץ פי' ומיקרו גדולות לפי שהם גדולות יותר ויותר משל מצה כדמפרש ואזיל וא"ת מאי משתבח קרא בגדולתם וי"ל דלא נקט גדולות לגודל שעורם אלא ללמד שהיה מן הגדולות דהיינו חמץ וא"ת ולימא תודות חמץ וי"ל דלא בעי לאדכוריה בפי' בקדוש עזרה ומזבח כיון שהכתוב גנה את החמץ לומר כל שאור לא תקטירו:

    אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת פי' ע"י לחמים אלא בשיירי מנחה פי' הנותר מן המנחה לאחר שנקמצה נקרא שיירי מנחה ואע"פ שהוא מרובה בשעור הרבה יותר מן הקומץ למעלת הקומץ שהוא לגבוה נעשה המותר שיריים והקשו בתוס' דהא איכא מ"ד במנחות שאין מנחה קריבה בבמה. וא"כ לדבריו עזרה על בית א' במאי נתקדשה דהא קודם שנתקדשה דינה כבמה ואם הוקרבה במשכן נפסלה ביוצא בשלמא קדוש דבימי עזרא ל"ק דדלמ' האי תנא ס"ל כמ"ד לקמן דקדושה א' קדשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אלא בית א' קשיא וכ"ת דקדוש במנחת העומר שהיא קריבה בבמה אין מנחת העומר אלא בפסח ובית א' בסכות נבנה כדאיתא בקראי וכדמייתינן ליה במועד קטן ועוד לחמים בעינן וליכא וכדמוכח בסוגיין ותירצו דלעולם במזבח ממש קריבה וכיון שע"י מנחה זו נתקדש העזרה לא חשיבא קרבן במה א"נ דבית א' לא נתקדשה עזרה בשיירי מנחה מכיון דלא אפשר וכן דלא אפשר לא צריך כדאמרינן לקמן וה"ה לביתב' למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא ולא אמר רמי בר חמא אלא לתוספת העזרות דאפשר ואמתני' אמרה תדע שהרי הר הבית יש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לוייה כדאיתא גבי עשר קדושות ואין לנו דבר הנאכל בהר הבית וכשיוצא ממנו נפסל וא"כ במה נתקדש לרמי בר חמא וכן במה נתקדשו בתי ערי חומה אלא ודאי כיון דלא אפשר לא צריך:

    אף עזרה דבר הנאכל בה מקדשה פי' כדי להודיע שעד כאן תחום אכילת קדש זה:

    Ritva on Shevuot 15a · Sefaria

    Meiri

    כל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע"פ שלא נשתמשו בהם עדין לעבודה אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן ר"ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפי' היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה:

    זה שכתבנו שלחמי תודה היו נושאים ולא התודות עצמן יצא לנו ממה שאמרו בבנין בית שני ואעמידה שתי תודות גדולות וא"ת גדולות על בהמות גדולות היה לו לומר פרים ואם על המשובחות במינן הרי אמרו נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח לי"י ונאמר בעולת העוף כן ובמנחה כן ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים אלא גדול שבתודה והוא לחם החמץ שהתודה היתה באה שתי איפות והם עשרים עשרונות ר"ל עשיריות של איפה עשרה לחמץ ועשרה למצה והוא שאמרו מנחות ע"ז ב' כנגד חמץ הבא מצה והחמץ היה בא עשר חלות עשרון לחלה והמצה היתה באה שלשים חלות בשלשה מינין חלות רקיקין ורביכין ר"ל חלוט ברותחין ונמצאו לחמי החמץ גדולים ויראה שלא היו נושאים אלא שתים אחת מכל תודה ועליהם אמרו שהאחת נשרפת והאחת נאכלת אבל שאר הלחם עם בשר התודות היו נאכלין:

    כבר ביארנו שהעזרה מתקדשת בשירי מנחה ומ"מ לא בחמץ אלא במצה שהרי כל המנחות באות מצה ואינו רשאי לחמץ אף השירים שהרי נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תאפה חמץ ושמא תאמר לקדש בשתי הלחם של עצרת שהן באות חמץ אי אפשר שלקדוש בשעת בנין אנו צריכים ואין בנין ביום טוב ושמא תאמ' לקדשו מאתמול אין שתי הלחם קדושים קדושת הגוף אלא בשחיטת הכבשי' ואע"פ שהם באים מתרומת הלשכה אין בהם אלא קדושת דמים עד שישחטו שני הכבשים כלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן וא"ת להניח הלחם עד למחר שיגמרו הבנין הרי נפסלו בלינה ואם שיגמרוהו במוצאי יום טוב מיד אין בנין בית המקדש בלילה ומה שאמרו באחרון של ר"ה ל' א' לא צריכא דאיבני בליליא פירושו על ידי מצות שמים:

    כבר ביארנו שבשעת קדוש היו הולכין בכנורות ובצלצלים ומשוררים בשירי מזמורים כגון שיר של תודה והוא מזמור לתודה והיו אומרי' אותו בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם היו אומרי' מזמור ארוממך י"י כי דליתני מפני שתחלתו מזמור שיר חנכת הבית וכן היו אומרים מזמור יושב בסתר עליון ממה שאמרו בתורת כהנים שמשה אמרו בשעת הקמת המשכן ואומר ממנו עד כי אתה י"י מחסי וחוזרין ואומרי' מזמור לדוד בברחו וכו' עד לי"י הישועה מפני שתחלתו י"י מה רבו צרי וכבר היו צרי יהודה ובנימין מתגברים בבנין בית שני להשחיתו לולי י"י שהיה לנו והיו מאריכים בענינים אלו כפי כח המנהיגים והמסדרים:

    כבר ביארנו בפרק חלק שהלוחש על המכה בפסוקי' וברקיקה אין לו חלק לעולם הבא ובלא רקיקה מ"מ איסור יש בו שאסור להתרפאות בדברי תורה ומה שאמרו בששי של שבת ס"ז א' האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך י"י מתוך הסנה י"מ שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו הא כל שאומ' דרך לחש אסור ואף שם תירצוה בפנים אחרים ומ"מ בריא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות הרי זה מותר וכבר כתבנוה בפרק חלק:

    Meiri on Shevuot 15a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה וכן תעשו כו' ותימה כו' בהעמדת סנהדרין כו' ליבעי נמי מלך ונביא כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא דקושטא הוא דבעי בהעמדת סנהדרין נמי מלך ונביא כו' והא דלא חשיב התם אלא דבעי ע"א דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין כמ"ש התוס' גבי דאין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת הרשות דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין וי"ל דודאי גבי אין מוסיפין על העיר כו' וגבי מוציאין למלחמת כו' ניחא דעיקר מלתייהו ליתא התם אלא משום מילי דסנהדרין דבעינן בהו ע"א אבל העמדת סנהדרין עיקר מלתיה התם וה"ל למתני התם כל מה דבעי בהעמדתן ועיין עוד בזה ישוב אחר לזה בחידושינו בפ"ק דסנהדרין וק"ל:

    בד"ה מתיב רבא כו' תימה ממשכן גופיה ה"ל למפרך שיהא צריך משיחה כו' כדאמר לקמן גבי משכן ומקדש עכ"ל נראה עיקר קושייתם מההיא דלקמן דקאמרינן במשכן הוא דבעי משיחה ולא בעי משיחה במקדש ואמאי לא תקשי ליה שיהא צריך משיחה לדורות מדכתיב וכן תעשו מיהו ממתניתין דהכא נמי יש לדקדק קצת דלא בעי משיחה במקדש מדלא תני ליה בכל הנהו דתני להו דבעי במקדש ונראה נמי דר"ל דה"ל למפרך ממשכן והך נמי לא מיתרצא בהא דמשני אותם במשיחה כו' דע"כ מיעוטא דאותם לא קאי רק אכלים דאל"כ תבעי נמי ע"א במקדש כמ"ש התוספות לעיל גבי כלים ודו"ק:

    בד"ה אין העזרה כו' תימה למ"ד בפ"ב דמנחות דאין מנחה כו' אבל בימי שלמה כו' עכ"ל כצ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דס"ל כמ"ד לקמן בא מכל אלו תנן די"ל דדוחק למימר הכי דמ"ד התם דאין מנחה בבמה יסבור דוקא כמ"ד הכא בא' מכל אלו דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד דא"כ לקמן דדחיק תלמודא לאשכוחי מ"ד לא קדשה כו' אמאי לא מייתי מההוא דמ"ד דאין מנחה בבמה מיהו לשון התוספות מגומגם קצת שכתבו בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ"ד קדושה ראשונה קדשה כו' עכ"ל דהא למ"ד לא קדשה ניחא טפי ואפי' בימי שלמה ויהושע דהא ע"כ ס"ל בא' מכל אלו ודו"ק:

    בא"ד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא כו' עכ"ל צ"ל דממשה לא קשיא להו לפי שכל אלו דבמתני' ממשה למדנו חוץ מב' תודות דלמדנו מנחמיה והיינו משום דבמשה לא היה למשכן שום קביעות מקום ולא הוה צריך לקדש המקום בהיקף ב' תודות ובשירי מנחה אלא שהמשכן נתקדש במשיחה אבל בימי יהושע שנתקדש משכן שילה שהוא מקרי מנוחה בקביעות מקום והיה אבנים מלמטה כו' כדאיתא פ"ב דזבחים ע"כ הוה צריך לקדש המקום ואהא קשיא להו כיון דקודם שנבנה משכן שילה הותרו הבמות בגלגל מאין היה להם שירי מנחה לקדש משכן שילה כיון דאין מנחה בבמה וכן בשלמה בבנין בהמ"ק שנקרא נחלה בעי לקדושי המקום מאין היה להם שירי מנחה כיון דקודם זה נמי הותרו הבמות בנוב וגבעון ואין מנחה בבמה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 15a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא וכן תעשו לדורות ופירש"י וקרא יתירא הוא למדרש לדורות וכוונתו מבואר יותר בפירושו על החומש שכתב שם דליכא למימר דוכן תעשו ארישא דקרא קאי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך שהרי כבר נאמר ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וא"כ אייתר ליה וכן תעשו ועוד דאי האי וכן תעשו אתבנית המשכן קאי לא היה לו לכתוב וכן תעשו אלא כן תעשו אע"כ האי וכן תעשו היינו לדורות וכדאמרינן הכא לאשמעינן דבעינן כל הני אם רוצין להוסיף לדורות וכדאשכחן נמי בימי שלמה ונראה דממילא שמעינן נמי שפיר דלענין הוספת העיר שיהא קדוש כקדושת מחנה ישראל שהיה במדבר נמי בעינן כל הני שהדבר מסור לב"ד שיראו אם הוצרכו לכך בין להוסיף בין לגרוע כדאשכחן לענין קדושת ירושלים שהיא פחותה הרבה ממחנה ישראל שהיה ג' מיל והיינו נמי מה"ט גופא דכי היכי דאשכחן קדושת המשכן שהוא מחנה שכינה וכתיב בה וכן תעשו לדורות והיינו שהדבר מסור לב"ד א"כ ממילא דה"ה במחנה לויה ומחנה ישראל נמי לא בעינן דומיא דאותן המחנות שהיה במדבר אלא שהדבר מסור לב"ד כן נראה לי. מיהו אכתי איכא למידק מנ"ל דבעינן כל הנך דומיא דבימי משה ובימי שלמה דלמא מעשה שהיה כך היה ולעולם שאין הדבר מסור אלא לב"ד הגדול בלבד והיינו כדתנינן ברפ"ק דסנהדרין שהובא בתוס' כאן והנלע"ד בענין זה דשפיר שמעינן לכולה מילתא מפשטא דקרא דכיון דע"כ מיתורא דקרא דרשינן דהאי וכן תעשו היינו לדורות ולאו אתבנית המשכן וכלים גופייהו לענין אורך ורוחב מדתן דא"כ מאי וכן תעשו דקאמר בלשון רבים דהא ברישא דקרא קאמר ככל אשר אני מראה אותך ואי אמשה קאי הל"ל וכן תעשה כדכתיבי נמי כמה קראי ועשית שלחן ועשית מנורה וליכא למימר נמי דאבצלאל ואהליאב ועושי המלאכה קאי כי האי קרא דסמיך ליה ועשו ארון עצי שיטים דא"כ ה"ל למכתב וכן יעשו אע"כ מדכתיב וכן תעשו ע"כ דלדורות איירי ואפרשה דלעיל מיניה קאי דכתיב בסוף פ' משפטים ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל ועלייה זו לא פירש הכתוב לאיזה צורך היה ובסוף האי פרשה גופיה נמי כתיב ויקם משה ויהושע משרתו ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה והנה אהרן וחור עמכם וגו' והרמב"ן ז"ל בפי' החומש כתב ג"כ שלא ידע מה טיבו של יהושע כאן ע"ש משא"כ לפי הסוגיא דגמרא דהכא יפה מתפרשות כל הנך פרשיות כסדרן דאפרשה דסמיכא לה קאי שאמר הקב"ה למשה בריש פ' תרומה ככל אשר אני מראה אותן וכן תעשו והיינו בכל הנך דכתיבי בפ' דלעיל משה ויהושע שהיו מלכים ואהרן שהיה כהן גדול וע' זקנים כי היכי דאשכחן בשילהי גיטין בהא דדרשינן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות ופירש"י שם דהאי לפניהם היינו אהנך זקנים דכתיבי בסוף פ' משפטים שהיו מומחין א"כ לפ"ז כ"ש שיש לנו לפרש האי וכן תעשו דכתיב ממש סמוך להך פרשה דמשה ואהרן וזקנים ממילא דשפיר אית לן למימר מדסתם הכתוב ולא פירש אלמא דאהך דלעיל קאי כנ"ל נכון ודו"ק. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי במדרש אגדה בילקוט דשמואל פסוק ועתה התיצבו ואשפטה אתכם ר' יהודה בשם ר' שמואל ב"ר יצחק מגלת בהמ"ק מסר הקב"ה בעמידה ה"ד ואתה פה עמד עמדי עמד משה ומסרה ליהושע הה"ד קרא את יהושע והתיצבו כו' ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד שהנביאים מסרו לדוד בעמידה ודוד מסרו לשלמה בעמידה וזה שאמר הכתוב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל מלמד שניתן במסורת וברוח הקודש ע"כ לשון המדרש נמצינו למידין דהאי ואתה פה עמוד עמדי דכתיב בפ' ואתחנן שאמר הקב"ה למשה מיד לאחר מתן תורה היינו שאז מסר לו מגילת בהמ"ק ותבניתו וע"כ היינו כל הנך פרשיות מפ' תרומה ואילך דכתיב בתר הך פרשה דעליית משה ויהושע ואהרן וזקנים והיינו נמי דכתיב ועשו לי מקדש וכתיב בתריה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן והיינו כדדרשינן לקמן בשמעתין דמשכן היינו במדבר ומקדש היינו דבית עולמים א"כ ממילא דפשטא דקרא אתרווייהו קאי דכמו שהראה לו תבנית המשכן וכליו הראה לו ג"כ תבנית המקדש וכליו והיינו שאמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והיינו כמדרש הנזכר שניתן במסורת והיינו מימי משה וכן נראה מפירש"י בשמואל ומזה סיוע גדול לכל הדברים שכתבתי ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים שדקדק הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש ויתיישבו ג"כ כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובלשון התוס' ולע"ד דברים ברורים הם בעזה"י והמה כפתור ופרח ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה וכן תעשו לדורות פירש בקונטרס ובימי משה כו' ואחיו כה"ג אורים ותומים כו' ועוד אע"ג דאהרן כו' וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המילואים נעשה המשכן כו' ע"ש. והניחו בקושיא ולמאי דפרישית לעיל נראה דלא קשה מידי דהא דבעינן לדורות אורים ותומים היינו משום שהיו צריכין לעשות ע"פ הדיבור ממש דאל"כ אפילו מלך ונביא וסנהדרין אין בידם להוסיף על התבנית שהראה הקב"ה למשה שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש הכא דכתיב בהדיא ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו והיינו לדורות א"כ ממילא שמעינן שפיר דלעולם אינן רשאין לשנות בתבנית המשכן אם לא ממש בפועל והיינו אורים ותומים שהוא ע"פ הדיבור כדכתיב ושאל במשפט האורים לפני ה' וכדאשכחן נמי בחלוקת ארץ ישראל דכתיב ע"פ ה' והיינו על ידי אורים ותומים כן נראה לי נכון:

    Penei Yehoshua on Shevuot 15a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אותם במשיחה ולא לדורות עיין מנחות דף נז ע"ב תוס' ד"ה ר' יאשיה:

    תוס' ד"ה אין וכו' היינו היכא דאפשר עיין טורי אבן ר"ה דף ז ע"ב ד"ה מידי דתליא במעשה:

    Gilyon HaShas on Shevuot 15a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט (ויקרא ב, ב) (ויקרא א, ט) קשא הוה ליה למימר 'מְלַמֵּד שֶׁהַמַּמְעִיט כְּמַרְבֶּה' ומאי 'אֶחָד וְאֶחָד' דנקיט בזה? ונראה לי בס"ד דנקיט 'אֶחָד וְאֶחָד' לרמוז לפי דרכו למה שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מ:) לעולם יראה אדם העולם חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות עשה עבירה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף חובה, ולזה אמר אחד המרבה פירוש במצוה אחת סגי להרבות כף הזכות ואם עשה תשובה אחת על עבירה סגי להמעיט כף החובות.

    וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ויקרא ב, ב) (ויקרא א, ט) נראה לי בס"ד עיקר חשיבות לימוד התורה והתפלה והמצות הוא שיהיו בלב שמיח ואז יש בהם כח לעלות לשמים, לכן ' לֵב שָׁמֵיחַ ' [390] עולה מספר שָּׁמַיִם [390] וז"ש שיהיה חשבון לב שלו מכוון כנגד מספר שמים כי על ידי שיהיה הלב שמיח אז יהיה מספרו כמנין שמים. או יובן בס"ד שאם מתפלל ולומד תורה בכונה זוכה לעשות מן אותיות שיוצאים מפיו בברכות ותפילות ותורה שבילים וצינורות לקבל בהם השפע מאתו יתברך לצורך פרטי העולמות כולן והנה עיקר שם 'שָּׁמַיִם' הוא אותיות 'שמי' כי אות מ"ם היא כפולה והשורש הוא שמי ואם תצרף אותיות 'לב' עם אותיות 'שמי' דשמים יהיה מזה צירוף 'שבלים' דעל ידי שלימות הכונה שבלב יתרבו השבלים על השפע שהם נרמזים בחיבור אותיות 'לב' באותיות 'שמי' דשמים.

    Ben Yehoyada on Shevuot 15a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 15, Amud Aleph, about 267 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “וכן תעשו״ לדורות.…”

    2. Segment 217 words

      Opens “מתיב רבא: כל הכלים שעשה משה משיחתן…”

      Named: רבא.

    3. Segment 315 words

      Opens “שאני התם, דאמר קרא: (במדבר ז, א)…”

    4. Segment 423 words

      Opens “אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או…”

      Named: רב פפא.

    5. Segment 533 words

      Opens “השתא דכתב רחמנא אשר ישרתו אותם למה…”

    6. Segment 627 words

      Opens “ובשתי תודות: תנא שתי תודות שאמרו בלחמן…”

      Named: רב חסדא.

    7. Segment 711 words

      Opens “מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש נימא…”

    8. Segment 841 words

      Opens “מי איכא?! חשיבותא קמי שמיא והתניא נאמר…”

      Named: רבה.

    9. Segment 935 words

      Opens “אלא גדולה שבתודה ומאי ניהו חמץ דתנן…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 15a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026