Talmud Builders

    Shevuot 25a

    Back to index

    English translation — Shevuot 25a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: We are speaking of sin-offerings when we assert that that mishna lists only prohibitions for which one is liable to receive karet for their intentional violation.

    2Ravina offered a different answer. He said: When the tanna teaches this case, he lists only those prohibitions that apply specifically to items that are edible. With regard to an oath, it is a matter that applies also to items that are not edible, and he does not teach it in that mishna.

    3The Gemara asks: But doesn’t that mishna include in its list the prohibition against deriving benefit from the misuse of consecrated property, which applies even to consecrated wood and stones?

    4The Gemara answers: Rather, when the tanna teaches this case, he lists those prohibitions that apply to tangible matters. With regard to an oath, it is something that also applies to intangible matters, such as: I will sleep, or: I will not sleep, and the tanna does not teach it in that mishna.

    5MISHNA: If one unwittingly takes a false oath about the past or breaks an oath he made about the future, both if it is an oath that addresses matters that concern oneself and if it is an oath that addresses matters that concern others, he is liable to bring a sliding-scale offering for an oath on an utterance. And likewise, an oath on an utterance may address both tangible matters and intangible matters.

    6How so? Examples of oaths about future actions that concern others are if one said: On my oath I will give so-and-so a particular item, or: On my oath I will not give it to him. Examples of such oaths about the past are if one said: On my oath I gave another a particular item, or: On my oath I did not give it to him.

    7Examples of oaths about the future that address intangible matters are where one said: On my oath I will sleep, or: On my oath I will not sleep. Examples of such oaths about the past are where one said: On my oath I slept, or: On my oath I did not sleep. Other examples of oaths about intangible matters are when one takes an oath, saying: I will throw a stone into the sea, or: I will not throw it, or: I threw it, or: I did not throw it.

    8Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future, as it is stated: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4). The Torah refers explicitly only to oaths about what one will do in the future.

    9Rabbi Akiva said to him: If so, and one is liable only for oaths explicitly mentioned in the verse, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply?

    10Rabbi Yishmael said to him: The halakha in these cases is derived by amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.

    11GEMARA: With regard to oaths about intangible matters, the Sages taught: There is a stringency that applies to vows and not to oaths, and there is a stringency that applies to oaths and not to vows. The stringency that applies to vows is that vows take effect with regard to a matter involving a mitzva, like they take effect with regard to an optional matter, which is not the case with regard to oaths. An oath not to perform a mitzva does not take effect at all.

    12The stringency that applies to oaths is that oaths take effect with regard to an intangible matter like they do with regard to a tangible matter, which is not the case with regard to vows.

    13§ The mishna teaches: How so? Examples are if one said: On my oath I will give so-and-so some item, or: On my oath I will not give it to him. What is the case of an oath in which he says: I will give? If we say that he takes an oath that he will give charity to a poor person, that is not an oath that takes effect, since he is under oath from Mount Sinai to give charity, as it is stated with regard to a poor person: “You shall give him” (Deuteronomy 15:10).

    14Rather, the case is where he said he would give a gift to a rich person. The oath takes effect, as there is no mitzva to do so.

    15§ The mishna teaches that if one takes an oath, saying: I will sleep, or: I will not sleep, the oath takes effect and he is liable to bring an offering if he fails to fulfill the terms of his oath. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that in the case of one who says: On my oath I will not sleep for three days, the court flogs him immediately and he may sleep. Since it is impossible for one not to sleep for three days, his oath is regarded as an oath taken in vain from the outset. How could someone who took an oath never to sleep be liable to bring an offering for an oath on an utterance if he slept unwittingly?

    16The Gemara answers: There, Rabbi Yoḥanan is referring to a case where he said explicitly that he will not sleep for three days. Here, the mishna is referring to a case where he did not say three days, and his oath extends only for the amount of time it is possible not to sleep.

    17§ The mishna teaches that an example of an oath on an utterance is where one took an oath, saying: I will throw a stone into the sea, or: I will not throw it. It was stated: With regard to one who says: On my oath so-and-so threw a stone into the sea, or: On my oath he did not throw it, Rav says: If it was later discovered that what he said was false, he is liable to bring an offering for his oath. And Shmuel says: He is exempt.

    18The Gemara explains the opinions: Rav says that he is liable, as the oath can be positive or negative. The Sages derived from the verse: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), that one is liable to bring an offering for an oath on an utterance only when the oath is such that it could be inverted from the positive to the negative and vice versa. Since he can take an oath either that he threw the stone or that he did not, he is liable. And Shmuel says he is exempt, because the oath cannot be stated with regard to the future; he cannot control what so-and-so will do in the future. Consequently, it is an oath taken in vain, rather than an oath on an utterance.

    19The Gemara asks: Shall we say that they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva? As we learned in the mishna: Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future, as it is stated: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4). Rabbi Akiva said to him: If so, and one is liable only for oaths explicitly mentioned in the verse, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply?

    20Rabbi Yishmael said to him: The halakha in these cases is derived by amplification of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.

    21Say that Rav, who ruled that one who took an oath that so-and-so threw a stone into the sea is liable, states his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, that one can be liable for oaths about the past. And say that Shmuel states his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, that one is exempt from liability for taking an oath about the past.

    22The Gemara rejects this suggestion: Everyone agrees that according to the opinion of Rabbi Yishmael one is exempt from liability for taking an oath that so-and-so threw an item. Now, with regard to a statement, i.e., an oath, that could be a valid oath referring to the future, e.g., I will throw an item, Rabbi Yishmael does not deem one liable for it when it refers to the past. Is it necessary to say that one is not liable for a statement, i.e., an oath, that so-and-so threw a particular item, that cannot be a valid oath when adjusted to be referring to someone else’s actions in the future, since it is not under the oath taker’s control?

    23When they disagree, it is with regard to how to understand the halakha according to the opinion of Rabbi Akiva. The opinion of Rav is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva without any qualification of it. And Shmuel says: Rabbi Akiva deems one liable only there, in the case of an oath that refers to the past, when it is a statement, i.e., an oath, that could be a valid oath referring to the future; in such a case Rabbi Akiva deems one liable also if the oath was taken referring to the past, like an oath where one says: I threw a stone. But with regard to statements that cannot be valid oaths if adjusted to the future, like an oath about another’s action, he does not deem one liable when they are made about the past.

    24The Gemara suggests: Shall we say that the dispute

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    MISHNAand if it addresses matters that concern others - as will be explained, [for example:] that I will give so-and-so, etc.

    Intangibletwo types are implied: intangible, such as sleep, and also implies those without benefit, such as "I will throw a stone into the sea".

    If sothat you noted the specific language of "to do evil or to do good," [Leviticus 5:4] then "I have [derived] only...", etc.

    By amplification of the verse"whatever a human being may utter" [Leviticus 5:4]

    GEMARAVows take effect with regard to a matter involving a mitzva - [such as] "making a sukka is konam for me" [or] "taking a lulav [is konam for me". The reason is explained in Tractate Nedarim in Chapter "And these are permitted". [Nedarim 16b:5].

    Which is not the case with regard to oathsas is stated in our mishna, and derived below from verses. [Shevuot 27a:4] An oath does not take effect [to prohibit] sleep [if one said] "sleeping is konam for me", since konam is a term of consecration -- what is there for which consecration can be effectuated? But "my eye for sleeping is konam for me" can take effect on the eye.

    Flogs himon account of an "oath taken in vain", since it is an impossible thing [to go three days without sleep]; once he swore it [immediately] proved to be false. Therefore it is not considered an "oath on an utterance", and as the mishna states: he may sleep immediately.

    Cannot be stated with regard to the future"so-and-so will throw" or "will not throw" is not an "oath on an utterance", but rather an "oath in vain", since so-and-so is not under his control to [make him] throw or not throw.

    Rav is in accordance with Rabbi Akivawho makes one liable [when taking an oath] about the past.

    And Shmuel is in accordance with Rabbi Yishmaelwho [only] makes him liable [when taking an oath] about the future.

    Everyone agrees according to Rabbi Yishmaelthat is to say, Rav certainly holds that the matter is subject to a disagreement between tanaim -- according to Rav, Rabbi Yishmael would not hold him liable; the disagreement between Rav and Shmuel is not [within the framework of Rabbi Yishmael's] opinion, as is about to be explained.

    When they disagree is according to Rabbi Akivathat is to say, but they disagree as to what Rabbi Akiva [would hold]. Shmuel's opinion does not depend on a disagreement between tannaim, since according to Shmuel, even Rabbi Akiva would exempt him; all the more so would Rabbi Yishmael [exempt him].

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות 25 עמוד א

    1בחטאת קאמרינן.

    2רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל אמידי דבר אכילה הוא; שבועה דחיילא אמידי דלאו בר אכילה הוא, לא קתני.

    3והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים!

    4אלא כי קתני, (מידי) דחייל אמידי דאית בה מששא; שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא, כגון ״שאישן״ ושלא אישן לא קתני.

    Mishna

    5אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש.

    6כיצד? אמר ״שבועה שאתן לאיש פלוני״ ושלא אתן״; ״שנתתי״ ושלא נתתי״;׃

    7״שאישן״ ושלא אישן״; ״שישנתי״ ושלא ישנתי״; ״שאזרוק צרור לים״ ושלא אזרוק״; ״שזרקתי״ ושלא זרקתי״.

    8ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: ״(ויקרא ה״, ד) ״להרע או להיטיב״.

    9אמר לו ר"ע א"כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה; דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין?

    10אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך!

    Gemara

    11ת"ר חומר בנדרים מבשבועות, חומר בשבועות מבנדרים. חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות.

    12חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים.

    13כיצד? אמר ״שבועה שאתן לפלוני״ ושלא אתן״. מאי ״אתן? אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר: ״(דברים טו״, י) נתון תתן לו:

    14אלא מתנה לעשיר:

    15שאישן ושלא אישן: איני והא"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר׃

    16התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג':

    17שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק: איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור׃

    18רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא׃

    19לימא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע קא מיפלגי דתנן ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר ״להרע או להיטיב אמר לו ר״ע א"כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין׃

    20אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך׃

    21רב דאמר כר"ע ושמואל דאמר כר' ישמעאל׃

    22אליבא דר' ישמעאל כולי עלמא לא פליגי השתא מילתא דאיתא בלהבא לא מחייב עלה רבי ישמעאל לשעבר מילתא דליתא בלהבא מיבעיא׃

    23כי פליגי אליבא דר"ע רב כר"ע ושמואל אמר עד כאן לא מחייב ר"ע התם לשעבר אלא מלתא דאיתא בלהבא מחייב ר"ע לשעבר אבל מידי דליתיה בלהבא לא׃

    24לימא בפלוגתא׃

    Tosafot

    אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דבר מששא כו'תימה דבסוף מכות (דף כב. ושם) דקאמר וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ודחיק למימר האי תנא לית ליה איסור כולל ולישני כי הכא דלא קתני מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא וי"ל דעדיפא מיניה משני התם:

    חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשותבפ"ב דנדרים (דף טז:) נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר (דף ה. ושם) דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותימה תרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים ונזירות אהדדי בריש מסכת נדרים (דף ג) וי"ל צריכי דנזירות אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין אימא דלא חייל ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו הסוכה לא חייל:

    מה שאין כן בשבועותבפרק ב' דנדרים (דף טז:) פריך מ"ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה' שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לה' ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה משמע דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות מצוה אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד הוא לעשות מצוה ותימה א"כ מה חומר יש בנדרים מבשבועה שבועה נמי חיילא כה"ג כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסר חפצא עליה דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה כדאמר בשילהי (פ"ק) (דף יג) ובפ' ד' נדרים (נדרים דף כד:) גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר והדאמר בריש נדרים (דף ב:) איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא היינו דהוי נמי כה"ג דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר חפצא עליה וי"ל דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפי' בדבר הרשות כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם היינו כקרבן ולא שייך על עצמו אבל בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר"י דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ שאוסר על עצמו כקרבן ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה אבל בנדר אסר שינה עליו ואין בה ממש ובפ"ב דנדרים (דף טו.) מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש והשתא אתי שפיר הא דאמר בריש נדרים (דף ב:) לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ור"ת מפרש דלקמן (שבועות דף כט.) ובפ' ד' נדרים (נדרים דף כד:) לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה"ק כשאומר לשון שע"י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל"ג בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות:

    איני והא״ר יוחנןלמאי דס״ד השתא דלעולם קאמר תימה דתקשה ליה בריש פירקין (שבועות דף יט:) גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל וי״ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצרך התנא לפרש דלאלתר קאמר א״נ התם נמי שייך שפיר לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו:

    ושמואל דאמר כר' ישמעאלוא"ת והא לעיל קאמר שמואל טעמא משום דליתא בלהבא וי"ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש"ס מפרש כן אליביה וכענין זה יש בכמה מקומות בש"ס:

    רב דאמר כר"עהק' ה"ר עזרא הנביא דהשתא רב דריש ריבויי ומיעוטי ובהגוזל קמא (ב"ק דף צו:) סבר רב כר"מ דאמר אומרים בעבדים הרי שלך לפניך דאין נגזלים כמקרקעי ומאן דאית ליה דעבדים כמקרקעי דריש כללי ופרטי כדמוכח לקמן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף לז:) ובהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) וי"ל דאית ליה שום מיעוט דממעט עבדים כדפרישית לעיל בפ"ק (שבועות דף ד: ד"ה ר"ע):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ואסיקנא שבועה חיילא אמידי דלאו בר מששא הוא.

    כגון שאזרוק צרור לים ושלא אזרוקמתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים [א'] יש בהם ממש וכו'.

    ת"ר חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועה.

    חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים:

    פיסקא שאתן לפלוני ושאל אתן אוקימנא בנשבע ליתן מתנה לעשיראבל ליתן צדקה לעני מושבע מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן לו ואין שבועה חלה על שבועה.

    שאישן ושלא אישן כו'אוקימנא בנשבע שלא ישן פחות מג' ימים. אבל הנשבע שלא יישן דג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר:

    שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק כו'אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ולא זרק. שבועה שלא זרק וזרק. רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן. ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא. פי' ליתיה בזרוק. כלומר אינו יכול לכוף חבירו לזרוק צרור לים (המלח) מיכן ולהבא. ואיתנא לאוקמי חלוקתם בחלוקת רבי ישמעאל ור' עקיבא ולא עמדה.

    ואסיקנא כי פליגי אליבא דרבי עקיבא רב כר' עקיבא ושמואל אמר לך כי קא מחייב ר' עקיבא לשעבר במידי דאיתיה להבא אבל במידי דליתיה להבא לא מחייב אלא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן פליגי.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 25a

    Shevuot 25a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 366 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    MISHNA and if it addresses matters that concern others - as will be explained, [for example:] that I will give so-and-so, etc.

    Intangible two types are implied: intangible, such as sleep, and also implies those without benefit, such as "I will throw a stone into the sea".

    If so that you noted the specific language of "to do evil or to do good," [Leviticus 5:4] then "I have [derived] only...", etc.

    By amplification of the verse "whatever a human being may utter" [Leviticus 5:4]

    GEMARA Vows take effect with regard to a matter involving a mitzva - [such as] "making a sukka is konam for me" [or] "taking a lulav [is konam for me". The reason is explained in Tractate Nedarim in Chapter "And these are permitted". [Nedarim 16b:5].

    Which is not the case with regard to oaths as is stated in our mishna, and derived below from verses. [Shevuot 27a:4] An oath does not take effect [to prohibit] sleep [if one said] "sleeping is konam for me", since konam is a term of consecration -- what is there for which consecration can be effectuated? But "my eye for sleeping is konam for me" can take effect on the eye.

    Flogs him on account of an "oath taken in vain", since it is an impossible thing [to go three days without sleep]; once he swore it [immediately] proved to be false. Therefore it is not considered an "oath on an utterance", and as the mishna states: he may sleep immediately.

    Cannot be stated with regard to the future "so-and-so will throw" or "will not throw" is not an "oath on an utterance", but rather an "oath in vain", since so-and-so is not under his control to [make him] throw or not throw.

    4 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דבר מששא כו' תימה דבסוף מכות (דף כב. ושם) דקאמר וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט ודחיק למימר האי תנא לית ליה איסור כולל ולישני כי הכא דלא קתני מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא וי"ל דעדיפא מיניה משני התם:

    חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות בפ"ב דנדרים (דף טז:) נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר (דף ה. ושם) דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותימה תרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים ונזירות אהדדי בריש מסכת נדרים (דף ג) וי"ל צריכי דנזירות אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין אימא דלא חייל ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו הסוכה לא חייל:

    מה שאין כן בשבועות בפרק ב' דנדרים (דף טז:) פריך מ"ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה' שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לה' ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה משמע דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות מצוה אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד הוא לעשות מצוה ותימה א"כ מה חומר יש בנדרים מבשבועה שבועה נמי חיילא כה"ג כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסר חפצא עליה דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה כדאמר בשילהי (פ"ק) (דף יג) ובפ' ד' נדרים (נדרים דף כד:) גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר והדאמר בריש נדרים (דף ב:) איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא היינו דהוי נמי כה"ג דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר חפצא עליה וי"ל דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפי' בדבר הרשות כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם היינו כקרבן ולא שייך על עצמו אבל בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר"י דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ שאוסר על עצמו כקרבן ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה אבל בנדר אסר שינה עליו ואין בה ממש ובפ"ב דנדרים (דף טו.) מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש והשתא אתי שפיר הא דאמר בריש נדרים (דף ב:) לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ור"ת מפרש דלקמן (שבועות דף כט.) ובפ' ד' נדרים (נדרים דף כד:) לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה"ק כשאומר לשון שע"י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל"ג בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות:

    איני והא״ר יוחנן למאי דס״ד השתא דלעולם קאמר תימה דתקשה ליה בריש פירקין (שבועות דף יט:) גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל וי״ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצרך התנא לפרש דלאלתר קאמר א״נ התם נמי שייך שפיר לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו:

    ושמואל דאמר כר' ישמעאל וא"ת והא לעיל קאמר שמואל טעמא משום דליתא בלהבא וי"ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש"ס מפרש כן אליביה וכענין זה יש בכמה מקומות בש"ס:

    רב דאמר כר"ע הק' ה"ר עזרא הנביא דהשתא רב דריש ריבויי ומיעוטי ובהגוזל קמא (ב"ק דף צו:) סבר רב כר"מ דאמר אומרים בעבדים הרי שלך לפניך דאין נגזלים כמקרקעי ומאן דאית ליה דעבדים כמקרקעי דריש כללי ופרטי כדמוכח לקמן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף לז:) ובהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז:) וי"ל דאית ליה שום מיעוט דממעט עבדים כדפרישית לעיל בפ"ק (שבועות דף ד: ד"ה ר"ע):

    Tosafot on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ואסיקנא שבועה חיילא אמידי דלאו בר מששא הוא.

    כגון שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים [א'] יש בהם ממש וכו'.

    ת"ר חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועה.

    חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים:

    פיסקא שאתן לפלוני ושאל אתן אוקימנא בנשבע ליתן מתנה לעשיר אבל ליתן צדקה לעני מושבע מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן לו ואין שבועה חלה על שבועה.

    שאישן ושלא אישן כו' אוקימנא בנשבע שלא ישן פחות מג' ימים. אבל הנשבע שלא יישן דג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר:

    שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק כו' אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ולא זרק. שבועה שלא זרק וזרק. רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן. ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא. פי' ליתיה בזרוק. כלומר אינו יכול לכוף חבירו לזרוק צרור לים (המלח) מיכן ולהבא. ואיתנא לאוקמי חלוקתם בחלוקת רבי ישמעאל ור' עקיבא ולא עמדה.

    ואסיקנא כי פליגי אליבא דרבי עקיבא רב כר' עקיבא ושמואל אמר לך כי קא מחייב ר' עקיבא לשעבר במידי דאיתיה להבא אבל במידי דליתיה להבא לא מחייב אלא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן פליגי.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    א' דברים.. כיצד. וא"ת וכי אמר שבועה שאתן מאי הוי דהא אם ירצה לקבל השני יקבל ואם לאו לא יקבל והוה לה שבועת כיזרוק פלוני צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור, וכדברי רש"י חייב משום שבועת שוא שכן פירש לעיל שבועה שיזרוק פלוני צרור לים ז"ל, יזרוק או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו לזרוק ושלא לזרוק, ויש לומר דנשבע סתם אתן מנה לפלוני אין במשמע אלא כשרוצה לקבל הא אינו רוצה פטור, וכתב הרמב"ן וז"ל: וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם איני נותן מנה לך מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לא קנה שדה, וגדולה מזו אמ' לענין גיטין פרק כל הגט (גיטין ל, א) בההוא דאמר אי לא מפיסנא ליהוי גיטא ומסקנא הא פיסה ולא אפיסה, אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה, ומי' ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל, אפילו תימא שיש במשמע שאתן ממש, הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועה כדאיתא פרק ג' דנדרים (כז, א), וההיא דאמרינן (גיטין עד, ב) האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שאם נתנם בע"כ אינה מגורשת, התם שאני דהא אמ' דטעמא משום דלציעורה קמיכוין והא לא ציערה. ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונין לו ממש אתני ולדעתו, ולא דמיא להא שמתנה הנותן על דעת עצמו.

    חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כלומר אפילו בלא כולל והשבועות אין חלות על דבר מצוה אלא בכולל, וכדאמרינן פרק אלו נדרים מותרים (טז, ב) מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה אלא יחל דברו כתבתיה שם בארוכה בסיעתא דשמיא.

    אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה דהשתא (ליתן) מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת ולפרנס עניים במידי, ונ"ל ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו לו (ב"ב ט, א) נותן לו פרנסת לינה הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו אלא לעשיר, דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא. ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועת ביטוי, דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל, אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחד בע"כ נשבע, וכן בכל תנאי' דעלמא כיוצא בזה, וכדאמרינן בגיטין (ל, א) הרי זה גיטיך אי לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה, ואסיקנא דאין זה גט דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פיסה ולא איפייסה, וכן הדין בכל דיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם לא נתתי לך מאתים זוז נותן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאי ומעות לא קבל ושדה אין לו, ולא שייכא בהא ההיא דנתינה בעל כרחו דאי בעי' לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) אי שמה נתינה או לא, דההיא במתני' ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חברו מאתים זוז באומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ואינה רוצה לקבלם ושתפטר אשתו ממנו, וכן בבית בערי חומה (גיטין שם), וכבר כתבתיה שם (עה, א) בארכה, בסיעתא דשמיא.

    דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר ה"פ מלקין אותו מיד מפני שנשבע לשוא וישן אימתי שירצה.

    התם דאמר ג' ימים הכא דלא אמר ג' ק"ל אדרבה כל שלא נתן קצבה לעולם משמע דאי לא בלא אישן אין כאן עסק לשבועת ביטי, דאפילו עמד רגע בין שבועתו לשינתו קיים שבועתו, אלא כל סתם בלא קצבה לעולם משמע, והכי מוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים כח, א) גבי נודרין לחרמין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן כיון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אתסרו עליה, ופרקינן באומר בלבו היום, ואף על גב דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסיה אמר לו בלבו, דאלמא דוקא באומר בלבו ומשום אונסיה הא סתמא לעולם משמע, וי"ל דכל האומר סתם ודאי אם אפשר להיות כן לעולם כגון אכילת פירות שאפשר לחיות בלי אותן פירות אסור בהן לעולם, וכן בנשבע שלא אישן צריך שלא יישן יום או יומים עד פחות מג' ימים, דמסתמא כל מה שאפשר לו לעמוד בלא שינה נשבע, אבל שלשה על מה שאי אפשר לא נשבע שהרי אי אפשר לעמוד בלא שינה ג' ימים כנ"ל.

    רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, לימא בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל קא מיפלגי. יש ספרים דגרסי הכי, ויש ספרים דגרסי רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא, ולפי גירסא זו תיקשי לן כי אתא לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור"ע היכי מצי אמר שמואל דאמר כר' ישמעאל דהא שמואל לא פליג עליה דרב בזרק פלוני ומשום דלית ליה בלשעבר, אלא משום דאע"ג דאיתיה בלשעבר ולאו והן הא בעי' אף דאיתיה בלהבא, ור' ישמעאל לית ליה בלשעבר, ועוד דלקמן (שבועות כה, ב) דאתי לאוקומי פלוגתייהו כדר' יהודה ן' בתירא ורבנן היכי מצי למימר דרב כר' יהודה בן בתירא, דהא ר' יהודה ן' בתירא לא קפיד בלאו והן ודרבנן אמרי בהדיא משום דאיתיה בלאו והן, אלא הגירסא הראשונה נראה עיקר, אלא דאיכא למימר דאותה גירסא אחרת נאמרה לפי המסקנא, ואלו שבאו לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור' עקיבא וכדר' יהודה בן בתירא ורבנן לא הלכו בזה אלא אחר עיקר דברי רב ושמואל עצמן, והן לא אמרו בדבריהם בפירוש כן.

    Rashba on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    בחטאות קאמרינן הכי יכול לתרוצי לעיל כי אמרינן מידי דאית ביה שאלה לא קתני דפרכינן והרי הקדש דלימא ליה בחטאות קאמרינן וכן באידך דרבינא דבסמוך כדפרכינן ליה והרי הקדש אלא דלא ניחא ליה לתרוצי הכי כיון דאית להו תירוצא אחרינא ותדע דאוקמתא דלעיל דאמרינן דלא קתני מידי דאית ביה שאלה דפריך ליה והרי הקדש כלומר דאית ביה שאלה כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש יכול היה לתרוצי דמיירי בהקדש שבא כבר ליד כהן דהכי סתמא דמלתא כיון שבא לידי נותר ואמרינן בערכין דבהקדש שבא ליד כהן ליכא שאלה אלא דכיון דאית ליה תירוצא אחרינא לא חש לתרוציה וכן דרך הש"ס במקומות הרבה ותו לא מידי:

    הא דתנן שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועה איכא למידק כגון בפ"ק דנדרים חומר בנדרים כיצד סוכה שאני יושב תפילין שאני לובש בנדרים אסור בשבועות מותר והוינן בה מ"ש נדר דכתיב כי ידור וגו' שבוע' נמי כתיב בה לי"י לא יחל ואסקה לרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ופירוש רש"י ז"ל דאם אמר ישיבת סוכה עלי הרי הוא אסור בה מדין שבועה וכי קתני שאין נשבעין כשאמר בלשון שבועה שלא אשב בסוכה וא"ת היכי קתני הכא משא"כ בשבועה וי"ל דה"פ דאלו הנדרים חלים בדבר מצוה באותו לשון שחלים על דבר הרשות משא"כ בשבועה שאינה חלה על דבר מצוה בלשון שחלה על דבר הרשות ומיהו אין פירוש רש"י ז"ל מחוור שם דהתם הכי פירושו דל"ד נדר לשבועה דנדר סוכה אמר ישיבת סוכה עלי והוי איסור חפצא ואין מאכילין דבר האסור לו ואלו שבועה הוא בחיוב גברא ולפיכך אינה חלה שכבר נשבע לקיימה בחיוב גברא וכדברירנא התם בס"ד:

    אלא מתנה לעשיר ה"ה דמצי לאוקימה בעני במתנה מרובה אלא דניחא ליה לאוקומיה בסתם נתינה שהיא שוה פרוטה וא"ת היכי חיילא שבועה שאתן דהא אמרינן בגיטין דנתינה בע"כ לא הוייה נתינה וא"כ נשבע זה ע"ד שאין בידו וי"ל שאין במשמע לשון שאתן בשבועת ביטוי אלא שיעשה מה שבידו או שיניחנו לפניו או שיזרקנו לידו או לרשותו לפניו ואם לא רצה לקבל הרי הוא פטור:

    והאר"י וכו' פי' דקס"ד דמתני' בנשבע שלא ישן סתם משמעותו לעולם מלקין אותו ויישן לאלתר פי' מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לכשירצה כמ"ש במקומות אחרים. הכא לאלתר יש שפי' כן בפי' ויש לפרש דסתם שלא אישן כיון דלעולם הוי שבועת שוא מסתמא לא נשבע אלא מה שבידו ולאלתר ל"ד אלא תוך ג' ימים. רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא פי' תלמודא מפרש השתא מאי דקאי אמסקנא והדר שקיל וטרי עלה לברורא ויש כיוצא בזה בתלמוד והיינו דאמרינן נימא רב ושמואל וכו' והוי יודע דכל מאי דבעינן לאו והן או להבא ולשעבר אינו אלא לענין קרבן והכי מפורש בשמעתין דאמרינן אכלתי ולא אכלתי לקרבן לא הנחתי תפילין למלקות:

    Ritva on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    ההקדש חל על כל דבר ואפי' על העצים והאבנים שכל שאינו ראוי למזבח ראוי הוא לבדק הבית כמו שיתבאר במקומו מעילה י"ג א':

    זה שכתבנו שהשבועה חלה על חצי שיעור יש חולקי' בה ממה שנחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בחצי שיעור אם הוא אסור מן התורה או מדברי סופרי' ולדעת ר' יוחנן אסור מן התורה כמו שהתבאר באחרון של יומא ע"ג ב' ואחר שהוא מן התורה אין שבועה חלה עליו שאין שבועה חלה על איסור תורה אף במקום שאין שם מלקות ומ"מ גדולי המחברי' כתבוה כשטתנו ונראין הדברים שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה שאין שם אכילה עליו כך נראה לי וגדולי הדורות כתבוה במסכת יומא שאין שבועה חלה על חצי שיעור ובאמת סוגיא האמורה שם מעידה כן להדיא אלא שאנו מפרשי' אותה אף לשטתנו כמו שיתבאר שם בע"ה וכבר כתבנו דבר זה למעלה כ"א ב':

    ממה שכתבנו למדת שיש בענין הכולל דינים חלוקים מהם להיות השבועה חלה בהם על מה שלא היתה ראויה לחול ומהם שאף הכולל אינו מכניסם בכלל שבועה מהם שכבר נזכרו ומהם שלא זכרנום עדין והריני חוזר עכשו לסדר ביחד כל דיני הכולל הן הדיני' שהזכרנו הן הדינין שלא הזכרנו וכיצד הם דינין אלו:

    הראשון כל שנשבע לקיים את מצות לא תעשה שבועה חלה עליו בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות שאם אכל הנבלה חייב משום שבועת בטוי קרבן בשגגתה ומלקות בזדונה שמתוך שחלה על השחוטה חלה על הנבלה:

    השני נשבע לעבור על לא תעשה אין שבועה חלה אף בכולל ר"ל שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אין השבועה חלה על הנבלות כלל כמו שביארנו ושבועת שוא גם כן אין כאן שהרי חלה השבועה על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין כאן שבועת שוא וכן אם אמ' שבועה שאוכל כל ימות השנה או שלא אתענה לעולם אין שבועה חלה על יום הכפרי':

    השלישי נשבע שלא לקיים מצות עשה שבועה חלה בכולל ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בצל ולא אוכל מצה הואיל ולא הזכיר צל סוכה ולא מצת מצוה שבועתו חלה אף על של מצוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה או שלא אוכל מצה בכל השנה ובלילי הפסח אסור לאכול מצה ובראשון של נזיר ג' ב' אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא ואנו מפרשי' אותו בתמיהא וכן יין (וקדוש להבדלה) [לקדוש והבדלה] מושבע מהר סיני הוא עליו שיצטרך להביא איסורו לנזיר מן המקרא והלא קדוש על היין אינו מה"ת ועוד יקדש הוא ויטעום אחר אלא שאמ' שבועה שאשתה וחזר ואמ' הריני נזיר שחל איסור בכולל ולא חל בו מטעם נדרים חלין על דבר מצוה שלא אמרוה אלא באומר קונם יין עלי שהוא איסור החפץ עליו אבל נזירות איסור עצמו על החפץ הוא כשבועה אלא שמדין כולל הוא אמורה ומה שהוצרך להביאה מן המקרא אע"פ שאף בשבועה אנו אומרי' כן כבר ביארנו בשם קדמונינו הטעם בראשון של נזיר ויראה שאפי' אמ' שבועה שאשתה היום אע"פ שחיוב השתיה קודם לשבועת המניעה הדין כן וכן הדין אם אמ' בליל הפסח שבועה שלא [אוכל] מצה אע"פ שחל עליו חיוב מצה וגדולי המפרשי' נוטים בזו של לילי הפסח לדעת אחרת וכבר כתבנוה במסכת תענית י"ב א':

    ויש חולקין בזו לומ' שאין הכולל חל בבטול מצוה כלל ואומרי' שזו שבתלמוד המערב חולקת עם תלמוד שלנו וכבר הטלנו פשרה ביניהם לומ' שב ואל תעשה שאני ואף גדולי הפוסקי' הביאוה בהלכותיהם במסכת פסחי' וכן כתבו בתשובותיהם שאע"פ שמי שנדר לצום בשבת אין הנדר חל עליו אם קבל עליו לצום כל ימי השנה או החדש מתענה אף בשבתות והדבר דומה לדעתנו לנשבע לעבור על דברי סופרי' ששבועתו חלה ואין אומרי' לו קום עבור על המצוה לקיים שבועתך וכן אין אומרין לו עבור על השבועה וקיים את המצוה הואיל וחלה בהדיא על של רשות הרי היא תלויה ועומדת על של חובה ואומרי' לו עמוד בעצמך שלא לקיים את המצוה עד שתשאל על השבועה ויש מתרצי' שמצות עשה חיובו שעבוד הוא שהוא משועבד למצוה ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו אבל לא תעשה כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב ושמא תאמ' הרי אמרו במסכת נדרים ט"ז א' חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות כיצד קונם [סוכה] שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בסוכה ולא אטול לולב אין השבועה חלה כלל והרי הוא יושב והרי הוא נוטל ואע"פ שבלשון כולל הוא מדבר שהרי לא הזכיר סוכת מצוה ולא לולב של מצוה תשובתך שסוכה ולולב פרטי המצוה הם שאלו לא היה דעתו לשל מצוה לא היה מזכיר אלא צל בעלמא ודקלים בעלמא מה שאין כן במצה שאדם מזכיר תמיד מצה בלא מצת הפסח הרי אמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה ואם תמצא לומ' שאדם מזכיר שם סוכה בשל רשות רגילות הלשון להזכירה בשם לווי סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך ואם אתה מפרש על כל פנים שסוכה ולולב נזכרין בתורת רשות יש לך לפרש קונם סוכה וקונם לולב בשמזכיר בהם של מצוה וראיה לדבר שלא דברו שם אלא בשל מצוה שהרי שתפו בה תפלין שאני מניח:

    למדת שכל שנשבע לבטל מצוה בפרט אם עשה ולא תעשה אין בו בטוי אלא לוקה משום שוא בין שקיים שבועתו בין שלא קיימה ואם על ידי כולל יש בו בטוי במניעת עבירה ובמניעת מצות עשה ואין בו שוא אבל בעשיית עבירה בכולל אין בו לא בטוי ולא שוא וכל אלו בלשון איסור עצמו על החפץ אבל איסור החפץ על עצמו חלין אף בבטול מצות עשה פרטית שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ולשון שבועה ויש מי שאומר שהיא חלה בכולל אף על עשיית עבירה ומפרשי' בהן היכי משכחת לה שיהא מותר לישבע לכתחלה כמו שנשבע לכתחלה בלאו שלה ואין הדברים נראין כלל:

    8 more comments on this page.

    Meiri on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה משא"כ בשבועה כו' ולכך חלה נמי השבועה על השינה כו' מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן כו' עכ"ל נראה שהוצרכו לכל זה לתירוץ הר"א בשם ר"י משום דדבר שאין בו ממש תרי גוונא משמע כגון שינה וכגון שאזרוק כו' כפרש"י במתני' ולתירוצם קמא מצינן לפרושי נמי הכא שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש בהני תרי גווני ומדרבנן משום דלשון שבועה חמורה דשייך וחלה בין מתסר חפצא עליו ובין אוסר עצמו על החפץ אבל בנדרים דלא חלים אלא במתסר חפצא עליה לא החמירו בו חכמים למתסר בהו באין בו ממש אבל לתירוץ הר"א בשם ר"י דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ א"כ דלאו משום דלשון שבועה חמור החמירו לאסור בהם אין בו ממש אלא מדינא הוא ולא בתרי גווני דאין בו ממש איירי הכא אלא בחד גוונא דהיינו בשינה ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה כו' (א) ובפרק שני דנדרים מסיק רבינא כו' ר"ל דע"כ לית לן למימר דמשום חומרא דשבועות החמירו מדרבנן באין בו ממש ולא מדינא הוא דהא אמרינן התם דבנדרים נמי חלים מדרבנן בדבר שאין בו ממש וע"כ חומר בשבועות מבנדרים כו' מדינא קאמר ובההוא גוונא דאין בו ממש דהיינו שינה איירי כמ"ש ואבן ל"ב כתב בזה דרך אחרת בכוונת התוס' ואין להאריך בדחוקיו וק"ל:

    בא"ד והשתא א"ש הא דאמר כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל וכ"ש הא דקאמר חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל ועוד בא"ד והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה הא דקאמר בריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא עכ"ל ודבר תמוה הבין בדברי התוס' דלמה הכא בתירוץ הר"א בשם ר"י לא נקטו ד"א אלא הך דקאמר לאפוקי שבועות כו' ולקמן בפי' ר"ת כתבו דההיא דחומר בנדרים כו' נמי ניחא דמשמע דההיא דלאפוקי שבועות כו' ניחא וההיא דחומר בנדרים נמי ניחא אבל לפי הר"א בשם ר"י אינו ניחא ואי הוה ניחא להו לעיל לפי' הר"א בשם ר"י ודאי דהוה נמי ניחא לפי' ר"ת ולא הוצרכו להזכירו שם אבל הנראה משום דלתירוץ קמא נדחקו בהנך תרתי דהיינו בהא דקאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא היינו נמי כמו בכה"ג ולא הוי דומה דבנדרים דמתסר חפצא עליה דהיינו דוקא בכה"ג ועוד נדחקו בהך דחומר בנדרים בשבועות דמדינא אדרבה שבועה חמורה דחלה בכל גווני בין דמתסר נפשיה מן חפצא ובין דמתסר חפצא עליה אלא (דה"ק) דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר רשות חייל על דבר מצוה כו' אבל שבועה בכל ענין שבועה אינה חלה על דבר מצוה כו' כמ"ש וכל זה נראה דוחק דמ"מ מדינא הא שבועה חמורה דבמצוה חלה כמו בנדרים וברשות חלה השבועה בכל גוונא ובא הר"א בשם ר"י לפרש דבשבועה בכל לשון שיאמר לא שייך אלא על עצמו וגבי רשות חלה בכל לשון וגבי מצוה אינו חלה בכל לשון והשתא קאמרי דא"ש לפי' הר"א בשם הר"י הא דאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא דהוי נמי דוקא דבכל לשון שיאמר לא שייך אלא דאסר נפשיה מן חפצא אבל הך דחומר בנדרים מבשבועות אכתי לא אתי שפיר דאם הנדרים חמירי דחלים על דבר מצוה הא זיל לאידך גיסא דשבועות חמור לגבי רשות דבכל לשון שיאמר משמע על עצמו דאסר נפשיה מן חפצא משא"כ בנדרים דלא חלה כלל בלשון שבועה אלא בלשון נדר דמתסר חפצא עליה אבל לפי' ר"ת דבשבועה נמי אם אמר בלשון נדר אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דלא משמע אלא דאסר חפצא עליה הוסיפו לומר דהשתא נמי ניחא כו' ר"ל דודאי הא דלאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ניחא לפי' ר"ת דמשמע דוקא כמו לפי' הר"א בשם הר"י אלא דהא דחומר בנדרים מבשבועות נמי ניחא דהא לענין רשות שוים הם דנדר לא חל אלא בלשון נדר ושבועות אינו חל [אלא] בלשון שבועות והוי נדר חמור דחל על דבר מצוה בלשון נדר מה שא"כ בשבועות דאפי' בלשון שבועה אינו חל על דבר מצוה והדברים ברורים למבין וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 25a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 25, Amud Aleph, about 366 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “בחטאת קאמרינן.…”

    2. Segment 219 words

      Opens “רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל אמידי…”

    3. Segment 36 words

      Opens “והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים!…”

    4. Segment 421 words

      Opens “אלא כי קתני, (מידי) דחייל אמידי דאית…”

    5. Segment 519 words

      Opens “מתני׳ אחד דברים של עצמו ואחד דברים…”

    6. Segment 611 words

      Opens “כיצד? אמר ״שבועה שאתן לאיש פלוני״ ושלא…”

    7. Segment 714 words

      Opens “״שאישן״ ושלא אישן״; ״שישנתי״ ושלא ישנתי״; ״שאזרוק…”

    8. Segment 816 words

      Opens “ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על…”

    9. Segment 918 words

      Opens “אמר לו ר"ע א"כ אין לי אלא…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “גמ׳ ת"ר חומר בנדרים מבשבועות, חומר בשבועות…”

    12. Segment 1217 words

      Opens “חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “כיצד? אמר ״שבועה שאתן לפלוני״ ושלא אתן״.…”

    14. Segment 143 words

      Opens “אלא מתנה לעשיר:…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “שאישן ושלא אישן: איני והא"ר יוחנן האומר…”

    16. Segment 167 words

      Opens “התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג':…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק: איתמר שבועה…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    18. Segment 1811 words

      Opens “רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    19. Segment 1939 words

      Opens “לימא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע קא מיפלגי…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם…”

    21. Segment 217 words

      Opens “רב דאמר כר"ע ושמואל דאמר כר' ישמעאל…”

      Named: רב דאמר, שמואל.

    22. Segment 2221 words

      Opens “אליבא דר' ישמעאל כולי עלמא לא פליגי…”

      Named: רבי ישמעאל.

    23. Segment 2327 words

      Opens “כי פליגי אליבא דר"ע רב כר"ע ושמואל…”

      Named: רב כר, שמואל.

    24. Segment 242 words

      Opens “לימא בפלוגתא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shevuot 25a · Segment 22 — “…לא מחייב עלה רבי ישמעאל לשעבר מילתא דליתא בלהבא…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shevuot 25a · Segment 15 — “שאישן ושלא אישן: איני והא"ר יוחנן האומר שבועה שלא…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shevuot 25a · Segment 2 — “רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל אמידי דבר אכילה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 25a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026