Talmud Builders

    Shevuot 26a

    Back to index

    English translation — Shevuot 26a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rav Pappa said one of those statements, not Abaye.

    2§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael says: One is liable only for an oath on an utterance taken about the future. The Sages taught in a baraita with regard to an oath on an utterance: From the verse: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4), I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips,” which includes other matters.

    3I have derived only that one is liable for oaths referring to the future. From where do I derive that one is liable for oaths referring to the past? The verse subsequently states: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath” (Leviticus 5:4); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yishmael says: The verse states: “To do evil, or to do good,” referring exclusively to oaths about the future.

    4The baraita continues: Rabbi Akiva said to him: If so, then I have derived only that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good apply. From where do I derive that one is liable for an oath on an utterance with regard to matters to which doing evil and doing good do not apply? Rabbi Yishmael said to Rabbi Akiva in response: It is derived from an amplification of the meaning of the verse. Rabbi Akiva said to him: If the verse is amplified for this, i.e., to extend the halakha of an oath on an utterance to matters that do not involve doing evil or good, the verse is amplified for that, i.e., oaths about the past.

    5The Gemara questions: Rabbi Akiva said well his critique of the opinion of Rabbi Yishmael. Why does Rabbi Yishmael disagree?

    6Rabbi Yoḥanan said: It is because Rabbi Yishmael was the one who served as a disciple of Rabbi Neḥunya ben HaKana, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of a generalization and a detail. Therefore, Rabbi Yishmael also interprets the Torah with the method of a generalization and a detail. Rabbi Akiva was one who served as a disciple of Naḥum of Gam Zo, who would interpret the entire Torah with the hermeneutical principle of amplification and restriction. Therefore, Rabbi Akiva also interprets the Torah by amplification and restriction.

    7What is the specific instance in this context where one finds that Rabbi Akiva interprets with amplifications and restrictions? It is as it is taught in a baraita that when the verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), it amplifies the range of possible oaths for which one could be liable to bring an offering for an oath on an utterance. When the verse continues: “To do evil, or to do good,” it restricts that range. When it further continues: “Whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” it then amplifies again. According to the hermeneutical principle that when a verse amplified, and then restricted, and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter that was excluded by the restriction.

    8What was included when the verse amplified the range of liability? It amplified it to include all matters about which one might take an oath. And in what way did it restrict it when it continued: “To do evil, or to do good”? It restricted the range of liability for an oath on an utterance to exclude an oath that is a matter involving a mitzva, i.e., an oath to refrain from performing a mitzva.

    9And Rabbi Yishmael interprets the verse following the hermeneutical principle of a generalization and a detail: “Or if anyone take an oath clearly with his lips” (Leviticus 5:4), is a generalization; “to do evil, or to do good,” is a detail; “whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath,” the verse then further generalized. There is a hermeneutical principle that when a verse contains a generalization, and a detail, and another generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the detail in the verse is explicitly an oath referring to the future, so too, all the oaths for which one is liable must be referring to the future.

    10The generalization serves to include even those matters that do not concern doing evil or doing good when they refer to the future; the detail serves to exclude even matters that concern doing evil or doing good when they refer to the past.

    11The Gemara challenges: I will reverse it and say that the generalization serves to include oaths concerning the past, and the detail serves to exclude matters that do not involve doing evil or doing good. Why is that not an equally legitimate interpretation of the verse?

    12Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yishmael understands that liability is extended to one whose oath is similar to an oath “to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). He whose prohibition is due to the verse : “He shall not break his word” (Numbers 30:3), is liable, as liability for an oath about the future entails breaking one’s word. Excluded is that oath whose prohibition is not due to the verse : “He shall not break his word”; rather, it is due to the verse : “You shall not lie” (Leviticus 19:11), since liability for an oath about the past applies when the oath itself was a lie.

    13Rav Yitzḥak bar Avin says that there is a different explanation of Rabbi Yishmael’s opinion: The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good,” referring to one whose oath precedes its clarification, i.e., the action that breaks it, and not to one who takes an oath where the clarification, i.e., the action prohibited in the oath, precedes the oath. Excluded is that oath where one said, for example: I ate, or: I did not eat, where the action precedes the oath.

    14§ The Sages taught in a baraita : The verse states: “Or if anyone take an oath clearly with his lips to do evil, or to do good, whatsoever it be that a man shall utter clearly with an oath, and it is hidden from him; and, when he knows of it, be guilty in one of these things” (Leviticus 5:4). The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control from liability to bring an offering. The term “and it is hidden” serves to exclude from liability one who broke his oath intentionally, as he does not deserve to be able to achieve atonement through bringing an offering.

    15The baraita continues: The term “from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that an oath taker is also liable when he broke an oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.

    16The Master says above in the baraita : The phrase “a man…with an oath” serves to exclude a victim of circumstances beyond his control. The Gemara asks: What are such circumstances?

    17The Gemara answers: It is as it was with Rav Kahana and Rav Asi, who, when they were standing up in the presence of Rav, their teacher, at the conclusion of a lesson, disagreed with regard to exactly what he said. One Sage said: On my oath Rav said like this, and the other Sage said: On my oath Rav said like that. When they came before Rav to clarify what he had said, he stated his opinion in accordance with what one of them had said. The other said to Rav: Did I then take a false oath?

    18Rav said to him: Your heart compelled you. It is not regarded as a false oath, since at the time that you took the oath you were certain that you were telling the truth.

    19§ The baraita teaches: The phrase “and it is hidden from him” teaches that one who was unaware of his oath, i.e., forgot it, and subsequently broke it, is liable to bring an offering. One might have thought that the oath taker is also liable when he broke the oath because he was unaware that a particular item is forbidden as the object of his oath; therefore, the verse states: “With an oath, and it is hidden from him.” He is liable for lack of awareness of the oath, but he is not liable for lack of awareness of the object of the oath.

    20They laughed at this in the West, Eretz Yisrael, and said: Granted, you find lack of awareness of one’s oath without there being lack of awareness of the object of the oath, as in a case where one said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: I will eat wheat bread, as in that case his oath is forgotten and the object of it is remembered. But under what circumstances is there a case of lack of awareness of the object of the oath without lack of awareness of the oath itself?

    21The Gemara suggests: It can be found in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he thought he had said: On my oath I will not eat barley bread, as in that case his oath is remembered by him and the object of it is forgotten. The Gemara rejects this suggestion: Once the object of the oath is forgotten by him, that is a case of lack of awareness of his oath.

    22Rather, Rabbi Elazar said: The distinction made in the baraita between lack of awareness of one’s oath and lack of awareness of the object of one’s oath is not valid, and both this and that are one and the same.

    23Rav Yosef objects to this. Is it really the case that you do not find a case of lack of awareness of the object of an oath without lack of awareness of the oath? But you find it in a case where he said: On my oath I will not eat wheat bread, and he extended his hand to the basket to take barley bread, and wheat bread came up in his hand, and he thought it was barley bread and ate it. That is a case where his oath is remembered by him, and it is the object of the oath of which he is unaware.

    24Abaye said to him: Don’t you deem him liable to bring an offering for breaking his oath only for that which he holds in his hand and eats? When he eats the bread, that is lack of awareness of the oath, since he thinks that the item in his hand is permitted.

    25The Gemara presents another formulation of this statement. Abaye said to Rav Yosef: Ultimately, the offering he brings for this bread is in any event due to lack of awareness of the oath, as he thinks that the item in his hand is permitted.

    26And Rav Yosef could say to you: Since were he to know of it that it is wheat bread he would refrain from eating it, this should be regarded as a case of lack of awareness of the object.

    27Rava asked of Rav Naḥman: In a case where one has a lack of awareness of this, the oath, and that, its object, what is the halakha ? Rav Naḥman said to him: He breaks the oath while having a lack of awareness of the oath and is therefore liable. Rava replied: On the contrary, he has a lack of awareness of the object of the oath and should therefore be exempt.

    28Rav Ashi said: We see: If he refrains from eating due to the oath, i.e., when he is reminded that he took an oath, he had a lack of awareness of the oath and is liable. If he refrains due to the object of the oath, i.e., when he is reminded what it is he is about to eat, he had a lack of awareness due to the object, and is exempt.

    29Ravina said to Rav Ashi: Doesn’t he refrain from breaking the oath due to his recognition of the object? Doesn’t he refrain from the object due only to the oath? In either case, he needs to remember both the oath and its object, and the manner in which he was reminded does not serve to indicate anything. Rather, there is no difference between the two.

    30Rava asked of Rav Naḥman:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שאין בהן הרעה והטבהשאזרוק צרור לים:

    ת"ל כי תשבע לבטאמכל מקום:

    ר' ישמעאל ששימש כו'הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:

    מאי מיעט מיעט מצוהדדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:

    לא יחל דברולא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:

    לא תשקרובשעה שתשבעו לא תצא לשקר:

    האדם בשבועהשיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

    פרט לאנוסכדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:

    בשבועה ונעלםשנתעלמה ממנו שבועה:

    העלם חפץבלא שבועה לקמן מפרש לה:

    לבך אנסךכסבור היית לישבע באמת:

    אינשישכח:

    אחת היאאי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו היא אינה משנה:

    אלמא לאאין אתה מוצא זו בלא זו בתמיה והא משכחת לה כו':

    עלה דהאי פתשאכל וגבי דהאי פת העלם שבועה היא כסבור שלא נשבע עליה שהרי סבור שהיא של שעורים:

    חזינן כו'כבר פירשתיו אצל העלם טומאה ומקדש בשילהי ידיעות הטומאה:

    לא שנאופטור:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות 26 עמוד א

    1חדא מינייהו רב פפא אמרה.

    2ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא. ת"ר (ויקרא ה, ד) ״להרע או להיטיב״ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה; שאין בהן הרעה והטבה מנין? תלמוד לומר: (ויקרא ה, ד) ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״.

    3אין לי אלא להבא, לשעבר מנין? תלמוד לומר: (ויקרא ה, ד) ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להיטיב להבא׃

    4אמר לו רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מרבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך׃

    5שפיר קא"ל רבי עקיבא לר' ישמעאל׃

    6א"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט׃

    7מאי ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא או נפש כי תשבע ריבה להרע או להיטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל׃

    8מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה׃

    9ור' ישמעאל דריש כלל ופרט או נפש כי תשבע לבטא בשפתים כלל להרע או להיטיב פרט לכל אשר יבטא האדם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא׃

    10אהני כללא לאתויי אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא אהני פרטא למעוטי אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר׃

    11איפוך אנא׃

    12א"ר יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום (במדבר ל, ג) בל יחל דברו יצאתה זו שאין איסורו משום בל יחל דברו אלא משום בל תשקרו׃

    13רב יצחק בר אבין אמר אמר קרא ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מי שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה יצא זה אכלתי ולא אכלתי שהמעשה קודם לשבועה״׃

    Baraita

    14ת"ר (ויקרא ה, ד) האדם בשבועה פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד׃

    15ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלמה ממנו חפץ ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ:

    16אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי׃

    17כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי׃

    18אמר ליה לבך אנסך׃

    19ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ:

    20מחכו עלי' במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה ה"ד׃

    21כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה׃

    22אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת היא׃

    23מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה׃

    24אמר ליה אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא׃

    25לישנא אחרינא אמר ליה אביי לרב יוסף סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת העלם שבועה הוא׃

    26ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטין הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא׃

    27בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו מהו אמר ליה הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור׃

    28אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה קא פריש הרי העלם שבועה בידו וחייב אי מחמת חפץ קא פריש הרי העלם חפץ בידו ופטור׃

    29א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה אלא לא שנא׃

    30בעא מיניה רבא מרב נחמן׃

    Tosafot

    חדא מינייהו רב פפא אמרהדמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו:

    מיעט דבר מצוההמ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא:

    ולא שקדמה ביטוי לשבועהואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי:

    את לבך אנסךנראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע"ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד שנאמ' להרע או להיטיב.

    אמר לו ר' עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך. פירוש אם ריבה הכתוב הזה דכתב לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה נמי אפי' דברים שאינן להבא: ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה וכ'.

    ואסיקנא ר' עקיבא דריש התורה בובויי ומיעוטי כנחום איש גם זואו נפש כי תשבע לבטא. ריבה כל מה שיבטא. להרע או להיטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה. לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי. מאי רבי רבי כל מילי. בין להבא בין לשעבר. ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. אי הכי המיעוט למה בא.

    ואמרינן מיעט דבר מצוהכלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.

    ר' ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניא בן הקנה רבו וריבה אפי' דברים שאין בהם הרעה והטבה.

    ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינן להבא פטורואקשינן עליה ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.

    ופריק ר' יצחק מדוקיא דקרא דכתיב לא יחל דברו אלא קיימווהנשבע דבדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו. מאי דהוה הוה. אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרו. ועוד מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא. מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה:

    ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו. א"ל רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך: לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לו נעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ.

    כי פת חטין זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלהאלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי אי נימא כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור פת של שעורים קאמר היינו העלם שבועה דא ודא אחת היא. כלומר לא משכחת העלם חפץ בלא העלם שבועה.

    ופרי' רב יוסף אי נשבע שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטין וכסבור פת שעורים היא ואכלה פטור. היינו העלם חפץ בלא העלם שבועה. דשבועתיה דכיר ליה. חפצא הוא דאינשי ליה ואע"ג דאמר אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא ממאי דתפיס בידיה כי האי גוונא העלם שבועה היא. הא דחי לה רב יוסף הכי כיון דאילו מדכר דפת חטים היא פריש העלם חפץ הוא:

    בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם שבועה והעלם חפץ בידו מהוא"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב כו'. וקיימא לן כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 26a

    Shevuot 26a. The full printed text of this folio side — 30 numbered segments, about 630 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שאין בהן הרעה והטבה שאזרוק צרור לים:

    ת"ל כי תשבע לבטא מכל מקום:

    ר' ישמעאל ששימש כו' הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:

    מאי מיעט מיעט מצוה דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:

    לא יחל דברו לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:

    לא תשקרו בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:

    האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

    פרט לאנוס כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    חדא מינייהו רב פפא אמרה דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו:

    מיעט דבר מצוה המ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא:

    ולא שקדמה ביטוי לשבועה ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי:

    את לבך אנסך נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע"ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:

    Tosafot on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד שנאמ' להרע או להיטיב.

    אמר לו ר' עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך. פירוש אם ריבה הכתוב הזה דכתב לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה נמי אפי' דברים שאינן להבא: ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה וכ'.

    ואסיקנא ר' עקיבא דריש התורה בובויי ומיעוטי כנחום איש גם זו או נפש כי תשבע לבטא. ריבה כל מה שיבטא. להרע או להיטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה. לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי. מאי רבי רבי כל מילי. בין להבא בין לשעבר. ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. אי הכי המיעוט למה בא.

    ואמרינן מיעט דבר מצוה כלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.

    ר' ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניא בן הקנה רבו וריבה אפי' דברים שאין בהם הרעה והטבה.

    ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינן להבא פטור ואקשינן עליה ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.

    ופריק ר' יצחק מדוקיא דקרא דכתיב לא יחל דברו אלא קיימו והנשבע דבדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו. מאי דהוה הוה. אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרו. ועוד מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא. מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה:

    ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו. א"ל רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך: לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לו נעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ.

    3 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    מאי מיעט מיעט דבר מצוה ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (שבועות כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא.

    אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.

    הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.

    אלא לא שנא כלומר ולא איפשיטא.

    Rashba on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    חדא מינייהו ר"פ אמרה פי' בתוס' משום דמלך ר"פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ' בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי' למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמס' נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני' ד' נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו' ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו' ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי' הכא ה"ד כי הא דרב כהנ' ורב אסי וכו' כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה"ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע"י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה"ד כדרב כהנא וכו' דוקא הוא כסתם ה"ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה"ד חלול ה' דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו"ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א"ל ואם לא אירע זה אלא פ"א הו"ל לש"ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א"ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש"ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי' כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע"ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ"ל וכן דעת רבותינו ז"ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא' מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס' דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה"ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת:

    הא דאמרינן אלא א"ר אלעזר דא ודא אחת היא פי' רש"י ז"ל פי' דאפי' הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ"ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר"א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי:

    כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה פי' דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו' הא מיפרש' דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה:

    בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו"ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא:

    Ritva on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    כבר ביארנו שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ושמדה זו נדרשת לפעמים בריבה ומיעט ואין המדה שוה בכלם לענין פסק פעמים שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ופעמים הולכין אחר כלל ופרט כמו שביארנו בפרק ראשון ד' ב' וכן ביארנו כ' ב' שאזהרת שבועת בטוי בין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר וזה שאמרו כאן בלשעבר שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו אינו נאמר אלא לביאור ענין כלומר שאין איסורו תלוי בחלול העתיד לבא שהוא במשמעות לא יחל שמאחר שהוא מזהירו שלא יחל משמע שעדין הוא בידו אם לחלל אם לקיים אלא משום לא תשקרו שמשמעותו שבשעת שבועה הוציא שקר מפיו:

    כבר ביארנו שהמזיד בשבועת בטוי אינו מביא קרבן שנ' ונעלם פרט למזיד אלא שלוקה על הצדדין שביארנו ואין בה קרבן אלא בשוגג ואם היה אנוס בה אינו מביא קרבן כלל שאין האונס בכלל שגגה וכיצד הוא האונס כל שנשבע על דבר שכבר עבר וכסבור שנשבע באמת הרי זה אונס כגון שנשבע כך פי' לנו רבינו ונמצא שלא כך פי' או שעשיתי כך וכך ולא עשה והוא סבור שעשה ונמצא שאין שגגת בטוי לשעבר לחייב עליה קרבן אבל כל שנשבע להבא אע"פ ששכח בשעת מעשה ודמה שלא נשבע כלל אין זה אונס שהרי בשעת שבועה לא היה דבורו משתבש והיה לו להעלות דברו על לב תמיד שלא יבא לידי בטולו והעלם חפץ אין כאן שאלו היה זכור שנשבע כבר הוא נזכר את החפץ שנשבע עליו ואין כאן אונס אלא שגגה וכך כתבוה חכמי הדורות וכך קבלתיה מרבותי והיו נסעדים בה ממה ששאלו למטה שגגת בטוי לשעבר היכי משכחת לה ולא הוצרך לשאול כן בשגגת בטוי להבא אלמא כל ששכח השבועה מעקרה שוגג הוא הואיל ומ"מ יודע הוא ענין שבועה ואיסורה אבל גדולי המחברים כתבו שאף להבא כל שנשבע שלא יאכל ושכח שבועתו ואכל אונס הוא הואיל ובחזקת דבר המותר אכלו ולא יראה כן אלא בתולה שבועתו באחרת על הדרך שיתבאר למטה בסוגית תלאן זו בזו שאין אדם מעלה על לב כל כך דבר שאינו אוסרו עכשו עליו במוחלט אלא בתנאי ומ"מ לדעתם אין שגגת להבא לחיוב אלא או בשגגת קרבן או בנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שהוא נשבע שיאכל שהוא זוכר החפץ שנשבע עליו אלא שנעלמה השבועה היאך היתה ולא בשכח השבועה לגמרי ושטת הסוגיא לכאורה מוכחת כדבריהם והוא שאף לדברינו כל שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו אונס הוא ואין קרבן אלא בהעלם שבועה עם זכירת חפץ ואמרו בגמ' בשלמא העלם שבועה בלא חפץ כגון דאמ' שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמ' וכדברי גדולי המחברי' ומעתה יש לפרש לדעתם שזה ששאלו בשגגת לשעבר היאך היא ולא שאלוה בלהבא פירושו מפני שכבר היא נמצאת בדרך זה שכבר הוזכר:

    Meiri on Shevuot 26a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 26, Amud Aleph, about 630 words in 30 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 30 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “חדא מינייהו רב פפא אמרה.…”

      Named: רב פפא.

    2. Segment 240 words

      Opens “ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על…”

    3. Segment 326 words

      Opens “אין לי אלא להבא, לשעבר מנין? תלמוד…”

      Named: רבי עקיבא, רבי ישמעאל.

    4. Segment 433 words

      Opens “אמר לו רבי עקיבא אם כן אין…”

      Named: רבי עקיבא.

    5. Segment 56 words

      Opens “שפיר קא"ל רבי עקיבא לר' ישמעאל…”

      Named: רבי עקיבא.

    6. Segment 644 words

      Opens “א"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי…”

      Named: רבי נחוניא, רבי עקיבא.

    7. Segment 727 words

      Opens “מאי ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא…”

    8. Segment 810 words

      Opens “מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט…”

    9. Segment 938 words

      Opens “ור' ישמעאל דריש כלל ופרט או נפש…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “אהני כללא לאתויי אפי' דברים שאין בהן…”

    11. Segment 112 words

      Opens “איפוך אנא…”

    12. Segment 1227 words

      Opens “א"ר יצחק דומיא דלהרע או להיטיב מי…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “רב יצחק בר אבין אמר אמר קרא…”

      Named: רב יצחק בר אבין.

    14. Segment 1411 words

      Opens “ת"ר (ויקרא ה, ד) האדם בשבועה פרט…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלמה ממנו…”

    16. Segment 168 words

      Opens “אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי…”

    17. Segment 1734 words

      Opens “כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי…”

      Named: רב כהנא, רב אסי, רב מר, רב ומר, רב כי, רב אמר.

    18. Segment 184 words

      Opens “אמר ליה לבך אנסך…”

    19. Segment 1924 words

      Opens “ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם…”

    20. Segment 2028 words

      Opens “מחכו עלי' במערבא בשלמא שבועה משכחת לה…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2123 words

      Opens “כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין…”

    22. Segment 228 words

      Opens “אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת…”

      Named: רבי אלעזר.

    23. Segment 2343 words

      Opens “מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא…”

      Named: רב יוסף.

    24. Segment 2414 words

      Opens “אמר ליה אביי כלום מחייבת ליה קרבן…”

      Named: רבן אלא, אביי.

    25. Segment 2519 words

      Opens “לישנא אחרינא אמר ליה אביי לרב יוסף…”

      Named: רב יוסף, רבן דקא, אביי.

    26. Segment 2615 words

      Opens “ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע…”

      Named: רב יוסף.

    27. Segment 2723 words

      Opens “בעא מיניה רבא מרב נחמן: העלם זה…”

      Named: רב נחמן, רבא, רבה.

    28. Segment 2824 words

      Opens “אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה…”

      Named: רב אשי.

    29. Segment 2919 words

      Opens “א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה…”

      Named: רב אשי.

    30. Segment 305 words

      Opens “בעא מיניה רבא מרב נחמן…”

      Named: רב נחמן, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shevuot 26a · Segment 3 — “…דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להיטיב…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shevuot 26a · Segment 3 — “…האדם בשבועה״ דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shevuot 26a · Segment 6 — “א"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן…

    • Rabbi Akiva [R"A] · Second Generation of Tannaim

      Rabbi Akiva, a central figure among the Tannaim, rose from humble beginnings to become one of the greatest sages in Jewish history.

      Source: Shevuot 26a · Segment 7 — “מאי ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא או נפש…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shevuot 26a · Segment 23 — “מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shevuot 26a · Segment 29 — “א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shevuot 26a · Segment 24 — “אמר ליה אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 26a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026