Talmud Builders

    Shevuot 28b

    Back to index

    English translation — Shevuot 28b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In a case where he ate both of them intentionally, if he ate the loaf whose consumption was his condition and then ate the forbidden loaf, he is liable to receive lashes. If he ate the forbidden loaf and then ate the loaf whose consumption was his condition, his liability is the subject of a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. According to the one who says that an uncertain forewarning is deemed a valid forewarning, he is liable to receive lashes. According to the one who says that an uncertain forewarning is not deemed a valid forewarning, he is exempt. Since when he was forewarned for eating the forbidden loaf it was uncertain whether it would actually become forbidden, that forewarning is not sufficient for him to be liable to receive lashes.

    2If one took an oath with regard to two loaves such that he rendered them interdependent, this one on that one, saying: I will not eat that if I eat this, and: I will not eat this if I eat that, and he ate this one intentionally with regard to itself, i.e., at the time he ate it he was aware that he had taken an oath that would render it forbidden if he ate the other, but unwittingly with regard to the other, i.e., he did not remember that in eating it he rendered the second one forbidden, and then he ate that one intentionally with regard to itself but unwittingly with regard to the other, he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

    3If he ate this one unwittingly with regard to itself, having forgotten that it would be forbidden if he ate the other, but intentionally with regard to the other, understanding that with his action he rendered the other forbidden, and that one unwittingly with regard to itself but intentionally with regard to the other, he is liable to bring offerings for unwittingly breaking his oaths, as the conditions were fulfilled intentionally and the oaths took effect.

    4If he ate both of them unwittingly he is exempt, as both conditions were fulfilled only unintentionally.

    5If he ate both of them intentionally, he is liable to receive lashes for eating the second loaf, while for the first loaf his status depends on the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish with regard to an uncertain forewarning.

    6Rav Mari said: We learn in the mishna ( Nedarim 20b) as well that if one takes an oath with a condition but then fulfills the condition only unwittingly, he is exempt: The Sages dissolved four types of vows without the requirement of a request to a halakhic authority: Vows of exhortation, vows of exaggeration, unwitting vows, and vows whose fulfillment is impeded by circumstances beyond one’s control.

    7The mishna elaborates (see Nedarim 25b): Unwitting vows, how so? If one says: A certain item is forbidden to me like an offering [ konam ] if I ate or if I drank, and he then remembers that he ate or drank, or if one says: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks, the item is permitted. And it is taught in a baraita with regard to that mishna: Just as unwitting vows are dissolved, so are unwitting oaths dissolved, since he fulfilled the condition while lacking awareness that he was doing so.

    8The Gemara clarifies: What are the circumstances of unwitting oaths? Is it not a case like this, where he takes an oath with a condition and then fulfills the condition of the oath unwittingly? Conclude from that mishna that there is support for Rava’s opinion.

    9§ It is related that the Sage Eifa learned tractate Shevuot in the academy of Rabba. His brother Avimi met him and tested him concerning the halakhot of oaths. Avimi said to him: If one says: On my oath I did not eat, and then again: On my oath I did not eat, what is the halakha ? Eifa said to him: He is liable only once if he ate. Avimi said to him: You have confused the issue. Since the oaths are about the past, it is not a question of whether the second oath takes effect. Each time, a false oath was issued, and each was a separate transgression.

    10Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat nine pieces and on my oath I will not eat ten, what is the halakha ? Eifa replied: He is liable for each and every one of the oaths, as the scope of the second oath is broader than that of the first. Avimi said to him: You have confused the issue: If he may not eat nine, he may not eat ten. The oath not to eat ten cannot take effect, since it is an action already prohibited by the oath not to eat nine.

    11Avimi asked him further: If one said: On my oath I will not eat ten and on my oath I will not eat nine, what is the halakha ? Eifa replied: He is liable for only one oath. Avimi said to him: You have confused the issue. According to the first oath, it is ten that he may not eat, but he may still eat nine, so the second oath takes effect, in that it prohibits him from eating nine.

    12Abaye said: There are times when you find that the ruling of Eifa with regard to an oath not to eat ten followed by an oath not to eat nine applies, as in the case mentioned by the Master. As Rabba says: In the case of one who says: On my oath I will not eat figs and grapes together, and then says: On my oath I will not eat figs,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייבמלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה:

    אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקישדאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

    תלאן זו בזושתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי:

    הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו':

    אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתהזכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):

    זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייבכשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

    שתיהן בשוגגששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

    אשניה מיחייבדהתראת ודאי היא:

    אראשונהוהתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו:

    אף אנן נמי תנינאכדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה:

    נדרי שגגות כיצדקתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו:

    קונם אם אכלתי כו'קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר:

    קונם שאני אוכלקונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:

    ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו'והיינו כדרבא. ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו:

    אינו חייב אלא אחתטעה לומר שזו שבועה על שבועה:

    הרי יצאה שבועה לשקרמשנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:

    שלא אוכל תשע ועשרשתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:

    אישתבשתדשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:

    אינו חייב אלא אחתטעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע:

    הא תשע מיהא אכילולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

    זימנין דמשכחת לה דעיפאדשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:

    כדמררבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות 28 עמוד ב

    1שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה, מיחייב; אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה, פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ"ד התראת ספק שמה התראה, חייב; למ"ד לאו שמה התראה, פטור.

    2תלאן זו בזו ״לא אוכל זו אם אוכל זו״, ״לא אוכל זו אם אוכל זו״; ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור.

    3זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה, וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב.

    4שתיהן בשוגג פטור.

    5שתיהן במזיד אשניה מיחייב, אראשונה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש.

    6אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא: (ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין).

    7נדרי שגגות כיצד? ״קונם אם אכלתי ואם שתיתי״, ונזכר שאכל ושתה; ״שאיני אוכל שאיני שותה״, שכח ואכל ושתה מותר. ותני עלה: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות.

    8(שבועות שגגות ה"ד לאו כי האי גוונא? שמע מינה).

    9עיפא תני שבועות בי רבה. פגע ביה אבימי אחוה, אמר ליה: ״שבועה שלא אכלתי״ ״שבועה שלא אכלתי״, מהו? אמר ליה: אינו חייב אלא אחת. א"ל אישתבשת, הרי יצאה שבועה לשקר!

    10״שבועה שלא אוכל תשע ועשר״, מהו? חייב על כל אחת ואחת. אמר ליה: אישתבשת, אי תשע לא אכיל, עשר לא אכיל!

    11״שבועה שלא אוכל עשר ותשע״, מהו? אינו חייב אלא אחת. אמר ליה: אישתבשת, עשר הוא דלא אכיל, הא תשע מיהא אכיל!

    12אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא דעיפא, כדמר. דאמר רבה: ״שבועה שלא אוכל תאנים וענבים״, וחזר ואמר: ״שבועה שלא אוכל תאנים״;׃

    Tosafot

    כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (שבועות ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (נדרים ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (שבועות ד' כה. ד"ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל:

    שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק: באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':

    תלאן זו בזוכגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.

    אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמןוכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:

    אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה [מותר].

    ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.

    היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:

    איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה (חלה) [היא] על שבועה. אבל לא אכלתי [ולא אכלתי] חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.

    שבועה שלא אוכל תשעשבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.

    [א"ל אישתבשת] השתא תמניא לא אכיל תשע ועשר מצי אכיל כיון דמן השמינית נאסרו הויא להו התשיעית והעשירית אסורות שאי אפשר לו לאוכלן אלא באיסור. שהרי לא יתכן לוכל תשיעית אלא אחרי [השמינית והעשירית אחרי] התשיעית. הלכך נאסר בכולן משבועת השמינית ואין איסור חל על איסור. הדר בעא מיניה שבועה שלא אוכל עשר תשע שמונה מהו.

    א"ל אינו חייב אלא אחתא"ל אישתבשת שהרי כשנשבע בעשר בתשע מותר היה כו'. הלכך שבועה חלה עליו על כל אחת ואחת:

    אמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דאיפא כדרבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר (ואכל) [ואמר שבועה שלא אוכל] תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואין מביא קרבן על חצי שיעור.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 28b

    Shevuot 28b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 230 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה:

    אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:

    תלאן זו בזו שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי:

    הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו':

    אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):

    זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

    שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

    אשניה מיחייב דהתראת ודאי היא:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו' תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (שבועות ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (נדרים ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (שבועות ד' כה. ד"ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל:

    שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו' זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:

    Tosafot on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק: באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':

    תלאן זו בזו כגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.

    אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמן וכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:

    אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה [מותר].

    ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.

    היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:

    איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה (חלה) [היא] על שבועה. אבל לא אכלתי [ולא אכלתי] חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.

    שבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.

    3 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    תלאן זו בזו אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה. אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.

    Rashba on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא (למקומ') וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר (כדברו) וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן (דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל) [דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר] מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:

    תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:

    עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה (שלא) אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:

    שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים:

    Ritva on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    תלאן זו בזו שאמ' אם אוכל זו לא אוכל זו ואם אוכל זו לא אוכל זו שנמצאו שתיהן של איסור ושתיהן של תנאי אכל זו בזדון עצמה שזכור הוא שנשבע עליה אם יאכל את חברתה ובשגגת חברתה שהוא שכוח שנשבע על חברתה אם יאכל זו וכן אכל זו על דרך זה בזדון עצמה ושגגת חברתה נמצא שבשתיהן הוא מזיד באיסורן ושוגג בתנאן והילכך פטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות מן המלקות שהרי כשהוא מזיד באיסור אינו סבור לאכול את התנאי ומן הקרבן שהרי מ"מ מזיד הוא באיסור זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שהיה שכוח שנשבע עליה אם יאכל האחרת אבל זכור היה שנשבע על האחרת אם יאכל זו וכן אכל את השניה בשגגת עצמה וזדון חברתה על דרך זה ונמצא בשתיהן מזיד בתנאן ושוגג באיסורן חייב קרבן על כל אחת מהן וגדולי הרבנים פרשוה על השניה לבד ואין צרך בכך שתיהן בשוגג פטור וזה אינו צריך לומר אלא שבא להשמיענו שאם אכל שתיהן במזיד בתנאי ובאיסור חייב מלקות בין על הראשונה בין על השניה ואע"פ שהראשונה התראת ספק למדת משטה זו שהכל תלוי באכילת התנאי הן שיאכלנה תחלה הן שיאכלנה בסוף ומ"מ אסור לו לכתחלה לאכול את האיסור אע"פ שדעתו שלא לאכול את התנאי שמא לא יזהר על התנאי וכמו שאמרו בתנאיה לא מזדהר וכן נראה ממה שאמרו בשני של נדרים י"ד ב' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר וא"ת לדעתנו מה לנו אם יישן למחר והרי שנת מחר תנאי היא ואם התנאי בשוגג נפקע הכל מ"מ אין לו לגרום שגגה לעצמו וי"מ שמא יישן במזיד וכמו שאמרו בתנאיה לא מיזדהר ואע"פ שלשון לא מזדהר בשוגג משמע שאפשר לפרשו שאינו נזהר בו כל כך שלא יאכלנו אף קרוב למזיד:

    ומקצת חכמי צרפת חידשו בסוגיא זו דרך אחרת לומ' שאין הדבר תלוי באכילת התנאי אלא באכילת אותה שהוא אוכל בראשונה הן של תנאי הן של איסור ואם אכל של איסור בתחלה בשוגג אע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד פטור מן הקרבן הואיל ושעה שבו חלה השבועה שוגג היה שבמעשה ראשון חלה השבועה וכן כתבו שמותר לאכול לכתחלה אחת מהן בין של תנאי בין של איסור שאין השבועה נגמרת אלא באחרונה ומעתה מותר בראשונה אף לכתחלה וכל שנשבע בתליית דבר אחר הרי הוא כמי שאומר שאין דעתו להיות השבועה חלה אלא כשיאכל הראשונה בכונה ואף הם גורסי' בחייב ופטור כגירסתנו אלא שמחליפין את הענין בראשונה ואחרונה וסדור פירושם בביאור הסוגיא ופסק שלה כך הוא ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות אפי' היה של איסור תחלה ואח"כ של תנאי ואף לכתחלה היה מותר בה אלא שנמשך לשון פטור אחר לשון חיוב ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן איזו שתהא ראשונה או אחרונה שאכילת האחרונה מעוררת הראשונה על הדרך שכתבנו בשטתנו שתיהן בשוגג פטור וזו לא הוצרכה שהרי מכיון ששגג בראשונה מותר הוא בשניה אף לכתחלה אלא שנגררה אחר שתיהן במזיד שהשמיענו בה שלוקה בהתראה ואין התראה נופלת אלא בשל איסור ומתוך כך העמידה במחלקת ולענין פסק לוקה בה אף בראשונה של איסור שהתראת ספק שמה התראה:

    תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה [ר"ל שהוא זכור] שהיא האיסור ושגגת חברתה ר"ל ששכח את התנאי וכן בחברתה שנמצא מזיד באיסורין ושוגג בתנאים פטור מקרבן או ממלקות זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו איסורין והוא זכור לתנאי' על הדרך שביארנו חייב והם מפרשי' גם כן חייב בשניה ולשטתם אני מפרשה בחיוב שתים על הדרך שביארנו בשטתנו ונמצאו לך שלש שטין בסוגיא זו האחת שוה לחברתה בגירסא ומתחלפת ממנה בענין והאחרת שוה לחברתה בענין ומתחלפת בגירסא:

    ויש בזה שטה רביעית מתחלפת בגירסא ובענין לגדולי ספרד ולגדולי המחברים הנמשכים אחר קבלתם ואף הם מפרשי' ראשונה ושניה כשטתנו ר"ל שהתנאי קרוי ראשון לעולם וכשאכל את התנאי בשוגג ר"ל שלא זכר שהיא תנאי לחברתה ואת האיסור במזיד ר"ל שידע באיסורו ושנשבע עליו אע"פ שלא נזכר שנשבע אלא בתליית אחרת הואיל ומ"מ לא אכלה אלא אחר התנאי מזיד הוא וחייב מלקות ואין שגגת התנאי מעלה ומוריד כלל ראשונה במזיד שנזכר שהיא תנאי ושבאכילתה נאסרה חברתה ושניה בשוגג שאינו זכור שהיא זו שנשבע עליה או שלא נאסרה לו עדין פטור שהרי שוגג הוא באיסורו שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה שיודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה ששכח תלייתה בחברתה ונמצא זכור בכל אחת מהן שבועה בלא תנאי וחייב על שתיהן זו בשגגת עצמה וכו' שלא נזכר באיסורין כלל פטור שתיהן בזדון חייב שתיהן בשוגג פטור:

    ארבעה מיני נדרים התירו חכמים עד שאין בהם שום צרך לשאלה ולהיתר חכם נדרי זירוזין נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי הבאי:

    נדרי זירוזין כיצד הרי שהיה חברו מדירו שיאכל אצלו ונדר שלא יאכל אצלו והרי שנדר זה המפציר בו קנם עלי אם לא תאכל וזה האחר קנם עליו אם יאכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכן אם נדר המוכר שלא ליתן מקחו אלא בסלע וכן הלוקח שלא יתן אלא שקל ונתפייסו לשלשה דינרי' שנים פטורים שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חברו:

    נדרי שגגות כיצד קונם עלי פירות אם אכלתי היום וכבר אכל אלא שלא היה זכור או קונם עלי פירות אם אוכל היום ואכל בשכחה מותר בפירות וכן בשבועה על הדרך שביארנו למעלה כ"ו א' ובשמועה זו:

    נדרי אונסין כגון להרגין ולחרמין וכמו שביארנוה למעלה וכן הדין בשבועה:

    10 more comments on this page.

    Meiri on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כשם שנדרי כו' ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא כו' עכ"ל ולשון מותרים נמי דנקט היינו דומיא דמתני' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 28b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 28, Amud Bet, about 230 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה,…”

      Named: רבי יוחנן.

    2. Segment 227 words

      Opens “תלאן זו בזו ״לא אוכל זו אם…”

    3. Segment 311 words

      Opens “זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה, וזו בשגגת…”

    4. Segment 43 words

      Opens “שתיהן בשוגג פטור.…”

    5. Segment 510 words

      Opens “שתיהן במזיד אשניה מיחייב, אראשונה פלוגתא דרבי…”

      Named: רבי יוחנן.

    6. Segment 619 words

      Opens “אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא:…”

      Named: רב מרי.

    7. Segment 729 words

      Opens “נדרי שגגות כיצד? ״קונם אם אכלתי ואם…”

    8. Segment 89 words

      Opens “(שבועות שגגות ה"ד לאו כי האי גוונא?…”

    9. Segment 930 words

      Opens “עיפא תני שבועות בי רבה. פגע ביה…”

      Named: רבה.

    10. Segment 1021 words

      Opens “״שבועה שלא אוכל תשע ועשר״, מהו? חייב…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “״שבועה שלא אוכל עשר ותשע״, מהו? אינו…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא דעיפא,…”

      Named: אביי, רבה.

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shevuot 28b · Segment 12 — “אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא דעיפא, כדמר. דאמר…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 28b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026