Talmud Builders

    Shevuot 14b

    Back to index

    English translation — Shevuot 14b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1When they would reach the end of the place that they desired to consecrate, the inner thanks-offering would be eaten and the outer one would be burned. The details of this ceremony will be described in the Gemara. And with regard to any addition to the Temple that was not made with all these ceremonial procedures, one who enters there while ritually impure is not liable to bring an offering if his entry was unwitting, nor to be punished with karet , excision from the World-to-Come, if his entry was intentional.

    2The first part of the mishna discussed one who became ritually impure before entering the Temple. The mishna proceeds to consider a case involving one who was ritually pure when he entered the Temple but who became impure while in the Temple courtyard, and afterward, his impurity was hidden from him but he remembered that he was standing in the Temple, or the fact that he was standing in the Temple was hidden from him but he remembered his impurity, or both this fact and that fact were hidden from him. In all these cases, if he bowed down, or he tarried in the Temple courtyard long enough to bow down even though he did not actually bow, or he went out by way of a longer route when he could have taken a shorter route, he is liable to bring a sliding-scale offering. But if he left the Temple via the shortest way, he is exempt.

    3This mitzva that the ritually impure must be sent out of the Temple is the positive mitzva concerning the Temple for which, as is taught elsewhere in the Mishna ( Horayot 8b), the Sanhedrin is not liable to bring an offering for an erroneous ruling. A communal bull sin-offering is brought because of the unwitting transgression of a prohibition involving an action by the Jewish people resulting from an erroneous halakhic decision handed down by the Sanhedrin. But if the Sanhedrin mistakenly ruled that one who became impure while in the Temple may leave by way of a longer route, they do not bring this offering, as it is brought only for an erroneous ruling on a matter that requires the bringing of a fixed sin-offering, and not a sliding-scale offering, for its unwitting violation.

    4And which is the positive mitzva with regard to a menstruating woman for which, as is taught in Horayot there, the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? If a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her and did not wait until his penis became flaccid, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman, because his withdrawal from her is as pleasant to him as his entry. If the Sanhedrin mistakenly ruled that one may withdraw immediately, they bring a bull offering for their erroneous ruling.

    5Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing, whether it is the carcass of a non-kosher undomesticated animal, or the carcass of a non-kosher domesticated animal, or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him” (Leviticus 5:2). A precise reading of this verse indicates that in a case where one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity by touching a creeping animal, he is liable to bring a sliding-scale offering for having defiled the Temple or the sacrificial food, but he is not liable to bring such an offering in a case where he has a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

    6Similarly, Rabbi Akiva says: The verse states: “And it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2), thereby teaching that in a case when one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity, he is liable to bring a sliding-scale offering, but one is not liable to bring such an offering in a case when he has a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

    7Rabbi Yishmael says: The verse states: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:2), and it states: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:3), twice, in order to render one liable to bring a sliding-scale offering both in a case where one has a lapse of awareness that he had contracted ritual impurity and in a case where one has a lapse of awareness that he is entering the Temple.

    8GEMARA: The mishna teaches that the halakhot concerning awareness of ritual impurity are two that are further subdivided into four. Rav Pappa said to Abaye: Are these actually two states of awareness that are subdivided into four? As the mishna lists them, they seem to be two that are subdivided into six: Awareness of the impurity at the beginning and at the end, awareness of the sacrificial food at the beginning and at the end, and awareness of the Temple at the beginning and at the end.

    9Abaye answered him: According to your reasoning, that you count all the various cases listed in the mishna, there are eight states of awareness, as there is also awareness of the impurity in connection with eating the sacrificial food, at the beginning and at the end, and awareness of the impurity in connection with entering the Temple, at the beginning and at the end. The mishna mentions awareness of the impurity both in the first clause, which discusses partaking of sacrificial food, and in the second clause, which discusses entering the Temple.

    10Rav Pappa refutes this: This is not difficult, as the status of ritual impurity carries one name in both cases: The person was aware that he had contracted ritual impurity and then it became hidden from him, and there is no reason to distinguish between impurity in connection with partaking of sacrificial food and impurity in connection with entering the Temple. Accordingly, Rav Pappa’s first question remains: In any case there are six states of awareness.

    11Rav Pappa said in answer to his own question: Actually, there are eight states of awareness, two of the impurity in connection with partaking of sacrificial food, two of the impurity in connection with entering the Temple, two of awareness of the sacrificial food, and two of awareness of the Temple, each pair having one awareness at the beginning and one at the end. But the first four states of awareness at the beginning do not in themselves bring the unwitting transgressor to liability to bring an offering, as if he does not reach awareness at the end, he will not have known that he transgressed. Therefore, the tanna does not count them. But the tanna does count the last four states of awareness, which bring the unwitting transgressor to the liability to bring an offering.

    12And there are those who say that Rav Pappa said as follows: Actually, there are eight states of awareness, and it is the first four states of awareness at the beginning, which are not found in the entire Torah, that the tanna counts. In all the other instances where one is liable to bring an offering for an unwitting transgression, it is not necessary that there be any awareness at the beginning. Since this is a novel requirement, the tanna counts these states of awareness. But the tanna does not count the last four states of awareness at the end, which are found also in the entire Torah, as a standard sin-offering is brought when one is made aware after the fact that he had transgressed.

    13The amora’im try to define the awareness of the impurity mentioned in the mishna. Rav Pappa raises a dilemma: If the halakhot of impurity became hidden from him, what is the halakha ? Is he liable to bring a sliding-scale offering in such a situation? The Gemara asks: What are the circumstances of the case under discussion? If we say that he did not know whether a creeping animal is impure or pure or whether a frog is impure or pure, this is a topic that you could go learn in a children’s school. As these matters are explicitly recorded in the Torah, they can never be considered hidden.

    14Actually, Rav Pappa must have been asking about a case where he knew the essential halakha with regard to the ritual impurity of a creeping animal, and it is a case where he touched a portion of the animal that was of a lentil-bulk and he did not know the halakha concerning whether a portion that was of a lentil-bulk renders a person impure or does not render him impure. What is the halakha in such a case? The Gemara explains the two possibilities: Does one say that since he knows generally that a creeping animal renders a person impure, it is awareness? Or perhaps one says that since he does not know whether a portion that was of a lentil-bulk renders a person impure or does not render a person impure, it is considered hidden from him. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

    15Rabbi Yirmeya raises a dilemma concerning the awareness of the Temple: If a Babylonian or a resident of another country ascended to Eretz Yisrael, and the site of the Temple was hidden from him, so that he unwittingly entered into the Temple in a state of ritual impurity, what is the halakha ? Is he liable to bring a sliding-scale offering to atone for his offense, or not?

    16The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion was this dilemma raised? If it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who requires that there be awareness at the beginning in order for one to become liable to bring an offering, that is difficult, as Rabbi Akiva does not deem one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple. And if the dilemma was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who deems one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple, that is difficult, as Rabbi Yishmael does not require that there be awareness at the beginning. According to both tanna’im , the dilemma is not relevant.

    17The Gemara explains: No, it is necessary to raise the dilemma only in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who requires awareness at the beginning and also deems one liable when he had a lapse of awareness that he was entering the Temple, and he also says that awareness that one gains in the house of his teacher is called awareness (see 5a). What is the halakha in such a case? The Gemara explains the two possibilities: Does one say that since he knows that there is a Temple someplace in the world, it is awareness? Or perhaps one says that since he does not know the precise location of the Temple, it is considered hidden from him. The Gemara comments: This dilemma shall stand unresolved.

    18§ The mishna teaches: The same halakha applies to one who enters the area that was part of the original Temple courtyard and to one who enters the later addition to the Temple courtyard, as additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim , and the Sanhedrin of seventy-one judges, and with two thanks-offerings and with a special song. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Shimi bar Ḥiyya said: As the verse states: “According to all that I show you, the form of the Tabernacle, and the form of all its vessels,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    פנימית וחיצונהמפרש בגמרא:

    ונאכלת ונשרפתנמי מפרש בגמרא:

    נטמא בעזרהוידע שנטמא:

    השתחוהבהעלם זה:

    או ששהה כדי השתחואהבגמרא מפרש שיעורא:

    או שבא לו בארוכהשיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:

    חייבואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה:

    בקצרה פטורהיכא דלא השתחוה ולא שהה:

    זו היאטומאה שאירעה לו בתוך עזרה:

    זו היא מצות עשה שבמקדשדיש כאן מצות עשה וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש (במדבר ה׳:ב׳):

    שאין חייבין עליהבית דין פר בהוראה ולא כהן משיח כדמפרש בגמרא:

    ואיזו היא מצות עשה שבנדה כו'איידי דתנא בהוריות (דף ח:) אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה קתני הכא איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה:

    היה משמש עם הטהורההיינו דומיא דעשה שבמקדש שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה:

    ואמרה לו נטמאתיעכשיו ופירש מיד בקושי האבר:

    חייבאלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו עשה ובגמרא יליף לה:

    השרץ ונעלםאו בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו (ויקרא ה׳:ב׳):

    ר' עקיבא אומר כו'בגמרא מפרש מאי בינייהו:

    גמ' ה"ג אמר רב פפא לעולם תמני הויין וארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קחשיב כו' ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא ואית דגרסי ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב ואין נראה לי דא"כ מאי איכא דאמרי אם מפני שנוי הטעם אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו:

    ארבעי בתרייתאידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא:

    ארבעי קמייתאידיעות שבתחלה:

    ליתנהו בכל התורהשהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב:

    נעלמו ממנו הלכות טומאהכשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא:

    אי שרץ מטמאכגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא:

    זיל קרי בי רב הואתינוקות של בית רבן קורין החולד והעכבר והצב הלכך אין זו העלמה ויש כאן ידיעה בתחלה וכשאכל את הקדש נעלמה ממנו נגיעה ראשונה יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה ולכשיודע לו בסוף יהא חייב:

    ידיעה היאידיעה בתחלה יש כאן:

    העלמה היאואין כאן ידיעה בתחלה:

    בן בבלשיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו מהו איכא ידיעה בתחלה או דלמא הא דתנן נעלם ממנו מקדש במי שהכיר בו כבר קאמר:

    הא לא בעי ידיעה בתחלהכדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:):

    אליבא דרבידאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.) דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש:

    ידיעה היאלמיהוי ידיעה בתחלה:

    או דלמא כיון דמקומו לא נודע לומעולם אין כאן ידיעה בתחלה ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה דאילו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמרינן כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו אין כאן ידיעת בית רבו:

    מה"מדבעינן כל הני לתוספת עזרה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבועות 14 עמוד ב

    1הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה.

    2נטמא בעזרה, ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש; נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה; נעלם ממנו זה וזה; והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה או בא לו בארוכה חייב. בקצרה פטור.

    3זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה.

    4ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה ואמרה לו ״נטמאתי״, ופירש מיד חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו.

    5רבי אליעזר אומר: ״השרץ״ ״ונעלם ממנו״, על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

    6רבי עקיבא אומר: ״ונעלם ממנו והוא טמא״ על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

    7ר' ישמעאל אומר: ״ונעלם״ ״ונעלם״ שתי פעמים, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

    Gemara

    8אמר רב פפא לאביי: שתים שהן ארבע?! שתים שהן שש הויין ידיעות הטומאה תחלה וסוף, ידיעות הקודש תחלה וסוף, ידיעות מקדש תחלה וסוף!

    9ולטעמיך, תמני הויין דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש תחלה וסוף!

    10הא לא קשיא, שם טומאה אחת היא. מכל מקום שית הויין!

    11אמר רב פפא: לעולם תמני הויין, ארבעי קמייתא, דלא מייתן ליה לידי קרבן לא קא חשיב; ארבעה בתרייתא, דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב.

    12ואיכא דאמרי, אמר רב פפא: לעולם תמני הויין; וארבעי קמייתא, דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב; ארבעי בתרייתא, דאיתנהו בכל התורה כולה לא קא חשיב.

    13בעי רב פפא: נעלמו ממנו הלכות טומאה, מהו? היכי דמי? אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא זיל קרי בי רב הוא!

    14לעולם דידע בטומאת שרץ; וכגון דנגע בכעדשה, ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא. מאי? כיון דידע דמטמא שרץ בעולם ידיעה היא; או דלמא, כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא? תיקו.

    15בעי רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ ישראל, ונעלם ממנו מקום מקדש מהו?

    16אליבא דמאן? אי אליבא דרבי עקיבא דבעי ידיעה בתחלה הא לא מחייב על העלם מקדש! אי אליבא דרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש הא לא בעי ידיעה בתחלה!

    17לא צריכא; אליבא דרבי דבעי ידיעה בתחלה, ומחייב על העלם מקדש, ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה. מאי? כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא; או דלמא, כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא? תיקו.

    18אחד הנכנס לעזרה וכו'. מנא הני מילי? אמר רב שימי בר חייא, דאמר קרא: ״(שמות כה״, ט) ככל אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו׃

    Tosafot

    ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו'זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע"פ שפ"ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב:

    זיל קרי בי רב הואוהוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא"ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי"ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א"נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע"כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא:

    ונעלם ממנו מקום מקדש מהולפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ"מ נקט בן בבל לפי שבני א"י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כ״ח:כ״א) דגבי תורה:

    או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היאפי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא"כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ"ק (שבועות דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומקשי רב פפא והא שש ידיעות הןידיעת מקדש ונעלם ממנו שהוא מקדש ובא בתוכו ואח"כ נודע לו הרי שתי ידיעות. וכן ידע שזה בשר קדש ונעלם ממנו שהוא קדש ואכלו ואח"כ נודע לו שהיה קדש הרי שתי ידיעות. ושתים בטומאה ידע שזה שרץ או מת או נבלה וכיוצא בהן ונגע בהן ונעלם ממנו הטמאה ונכנס למקדש או אכל בשר (שרץ) [קדש] ואחרי כן נודעה לו הטומאה הרי שש ידיעות. אמאי תני שתים שהן ארבע. ואמרי ליה ולטעמיך תמני הוויין. שתים בטומאת קדש ושתים בטומאת מקדש.

    ופרקי' שם טומאה אחת היאכלומר בין בקדש בין במקדש ידיעות שרץ ומת ונבילה וכיוצא בהן היא הטומאה הראשונה בזה ובזה אחת היא. לפיכך לא צריך. מכל מקום שית הויין אמאי תני ארבע. והדר ביה רב פפא ואמר לעולם תמני הויין וארבעי ידיעתא קמיית' דליתנהו בכל התורה קא חשיב. דלא אשכחנן יריעה דכתיבא בתורה אלא אחרי החטא כדכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה וגו' וכתיב נמי או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והני ידיעות דבתר החטא כיון דמפרשי באורייתא לא אצטריך למתננהי. כי אצטריך להני קמייתא דלא כתיבי אי נמי ידיעתא בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן. כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו הקהן פר בן בקר. או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעירת עזים קא חשיב. אבל ידיעתא קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן דהא לא ידע ליה דחטא אמאי מייתי הלכך לא חשיב להו:

    בעי רב פפא ידע דשרץ ודאי מטמא [ולא ידע] דבכעדשה מן השרץ מטמא אי לא. ונגע בו ונעלם ממנו אי מטמא בכעדשה אי לו. ונכנס או אכל קדש ואח"כ נודע לו דכעדשה מטמא מאי. ונעלם קרינא ביה וחייב אי לא. ועלתה בתיקו: בעיא דר' ירמיה במי שנעלם ממנוהמקדש אליבא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפורשת חלוקתם בהעלם מקדש בסוף זה הפרק ואמר לא צריכא לרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש כמו שפירשנו למעלה. ועלתה בתיקו. הא דר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי מפורש בראש הפרק הראשון:

    מתני' אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד תודות ושיר וכו': מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמרו קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 14b

    Shevuot 14b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 379 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    פנימית וחיצונה מפרש בגמרא:

    ונאכלת ונשרפת נמי מפרש בגמרא:

    נטמא בעזרה וידע שנטמא:

    השתחוה בהעלם זה:

    או ששהה כדי השתחואה בגמרא מפרש שיעורא:

    או שבא לו בארוכה שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנו לצאת:

    חייב ואפי' לא שהה תחלה ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה:

    בקצרה פטור היכא דלא השתחוה ולא שהה:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ארבעי קמייתא דלא מייתי ליה לידי קרבן כו' זאת הגירסא עיקר וכן נראה לקונטרס אע"פ שפ"ה בריש מסכת שבת (דף ג. ושם) הנהו דאתו לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו העקירות לא קשיא מידי דהתם מיירי בזה עוקר וזה מניח ובהנחה אין המניח יכול לבא לידי חיוב חטאת אבל העוקר היה יכול לבא לידי חיוב חטאת אם היה גומר הוצאה אבל הכא בידיעה ראשונה לא נתחייב ובידיעה האחרונה נתחייב:

    זיל קרי בי רב הוא והוי כמו שיש כאן ידיעה שהיה לו לשאול כיון שדבר זה ידוע לתינוקות אבל שרץ דמטמא בכעדשה דבסמוך אין ידוע אלא לתלמידים וא"ת תיפוק ליה דידע בבית רבו כשלמד דצב מטמא וי"ל בשלא למד אלא ראה שהעולם נזהרים ולא ידע באיזה א"נ למד ולא הבין בין צב לצפרדע מעולם ועוד יש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר הרי ע"כ למד בבית רבו שצב כתיב בפרשה ובתינוק שנשבה ליכא לאוקומה כיון שיודע דחד מינייהו מטמא:

    ונעלם ממנו מקום מקדש מהו לפי מה שפי' דחשיב ידיעה מה שהיה לו לשאול צריך לפרש דבזמן הזה מיירי שאין מצוי לישאל היכן מקומו ומ"מ נקט בן בבל לפי שבני א"י רגילין להכיר יותר ויש תימה אמאי לא חשיב בכך ונעלם מכלל דידע כמו ונעלמה מעיני כל חי (איוב כ״ח:כ״א) דגבי תורה:

    או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא פי' בקונטרס דלא דמי לידיעת בית רבו דהתם ידע ששרץ מטמא וכשנגע בשרץ לא נזכר לו שלמד שיהא טמא בנגיעה זו משמע דלא הויא ידיעת בית רבו ידיעה אא"כ ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ ולעיל בפ"ק (שבועות דף ה.) דפריך ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ומשני משכחת לה בתינוק שנשבה בין הנכרים ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה שנגע בשרץ:

    Tosafot on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ומקשי רב פפא והא שש ידיעות הן ידיעת מקדש ונעלם ממנו שהוא מקדש ובא בתוכו ואח"כ נודע לו הרי שתי ידיעות. וכן ידע שזה בשר קדש ונעלם ממנו שהוא קדש ואכלו ואח"כ נודע לו שהיה קדש הרי שתי ידיעות. ושתים בטומאה ידע שזה שרץ או מת או נבלה וכיוצא בהן ונגע בהן ונעלם ממנו הטמאה ונכנס למקדש או אכל בשר (שרץ) [קדש] ואחרי כן נודעה לו הטומאה הרי שש ידיעות. אמאי תני שתים שהן ארבע. ואמרי ליה ולטעמיך תמני הוויין. שתים בטומאת קדש ושתים בטומאת מקדש.

    ופרקי' שם טומאה אחת היא כלומר בין בקדש בין במקדש ידיעות שרץ ומת ונבילה וכיוצא בהן היא הטומאה הראשונה בזה ובזה אחת היא. לפיכך לא צריך. מכל מקום שית הויין אמאי תני ארבע. והדר ביה רב פפא ואמר לעולם תמני הויין וארבעי ידיעתא קמיית' דליתנהו בכל התורה קא חשיב. דלא אשכחנן יריעה דכתיבא בתורה אלא אחרי החטא כדכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה וגו' וכתיב נמי או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והני ידיעות דבתר החטא כיון דמפרשי באורייתא לא אצטריך למתננהי. כי אצטריך להני קמייתא דלא כתיבי אי נמי ידיעתא בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן. כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו הקהן פר בן בקר. או הודע אליו חטאתו והביא את קרבנו שעירת עזים קא חשיב. אבל ידיעתא קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן דהא לא ידע ליה דחטא אמאי מייתי הלכך לא חשיב להו:

    בעי רב פפא ידע דשרץ ודאי מטמא [ולא ידע] דבכעדשה מן השרץ מטמא אי לא. ונגע בו ונעלם ממנו אי מטמא בכעדשה אי לו. ונכנס או אכל קדש ואח"כ נודע לו דכעדשה מטמא מאי. ונעלם קרינא ביה וחייב אי לא. ועלתה בתיקו: בעיא דר' ירמיה במי שנעלם ממנוהמקדש אליבא דר' ישמעאל ור' עקיבא מפורשת חלוקתם בהעלם מקדש בסוף זה הפרק ואמר לא צריכא לרבי דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש כמו שפירשנו למעלה. ועלתה בתיקו. הא דר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי מפורש בראש הפרק הראשון:

    מתני' אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת העזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד תודות ושיר וכו': מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמרו קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    גמ' אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא או צפרדע מטמא. פרשינן שנגע בצב אבל סבור דאין הצב מטמא אלא צפרדע הוא דמטמא, מי הויא ידיעה כיון דידע דנגע בשרץ ממש, או דילמא לא הויא ידיעה כיון דלא ידע שנגע בשרץ מטמא, ובמי שלמד בבית רבו היא בעיא דסתם ישראל בדאית ליה ידיעת בית רבו, ולפיכך השיב האי ודאי ידיעה היא, דכל שלמד וידע דשרץ מטמא אע"ג דסבור דאין הצב מטמא, אין בכך כלום, דאינו צריך לחכם שיודיענו עכשו אלא זיל קרי בי רב הוא, שהרי מפורש בכתוב החלד והעכבר והצב, ואוקימנא לבעיא כגון דידע שהצב מטמא אלא שנגע בחתיכה קטנה כעדשה, ואינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו, דהאי לאו קרי בי רב הוא, דהא צריך חכם להודיעו, וכיון שכן מי נימא דאפ"ה ידיעה היא זו, כיון דידע דמטמא שרץ בעלמא וחייב, או דילמא כיון דלא ידע אי כעדשה מטמא העלמה היא ופטור.

    והאי העלמה דקאמר לאו דוקא, דהשתא אי הויא ידיעה וחייב או לא הויא ידיעה ופטור קאמרינן, אלא העלמה היא כלומר לא ידיעה היא ופטור קאמר, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, אבל ר"ח ז"ל פירש או דילמא העלמה היא וחייב, ונראה שהוא מפרש עיקר בעיא אי הויא העלמה או לא דכיון שידע שנגע ועדיין זכור הוא אלא שנעלמה ממנו טומאה שאינו יודע שאם נטמא בכך העלמה היא וחייב.

    כן בכל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש מהו כלומר כן בכל שנגע בשרץ וזכור הטומאה ויודע שאסור לו ליכנס למקדש, אלא שאינו יודע מקום מקדש, ונכנס למקדש וסבור שהוא אתר הדיוט, מי הויא ידיעה או לא. ואקשינן אליבא דמאן, אי אליבע דר' עקיבא מה לי נעלם ממנו מקדש מה לי לא נעלם, והא ר' עקיבא לא מחייב על העלם מקדש וכיון שזכור הטומאה אפילו נעלם ממנו מקדש פטור הוא, דהא ליכא העלמת טומאה, ואי אליבא דר' ישמעאל דאית ליה העלמת מקדש חייב דכיון דלבסוף ידע אפילו נעלם ממנו בתחילה [כ](ו)שנכנס חייב הוא, כיון דאיכא ידיעה בסוף. ואוקימנא אליבא דר' דבעי ידיעה בתחילה כר' עקיבא, ואית ליה דהעלמת מקדש הויא העלמה, ואית ליה ידיעת בית רבו שמה ידיעה, דכיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא, ולא הויא ידיעה וסלקה בתיקו. וא"ת והאיכא ידיעת בית רבו, כבר פירש רש"י דלא דמי לידיעת בית רבו דטומאה, דאלו התם ידע שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא התבונן לשום אל לבו שנטמא בנגיעה זו, התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בזה השרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם, אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל הרב ז"ל, וזה עולה יפה לתירוץ שמועתינו. אלא שבעיקר פירוש בידיעת בית רבו קשה טובא, דאי אין ידיעת בית רבו אלא ביודע שזה שרץ מטמא וידע שנגע בו, מאי קא מקשה עלה בריש מכלתין (ה, א) מדקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מיהו איכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ולא אשכחן ליה פיתרי אלא בתינוק שנשבה לבין הגויים, ואם איתא איכא ואיכא דלית ליה ידיעת בית רבו, ואפילו חכם דנגע בשרץ ולאו אדעתיה ולא ידע מעולם שנגע בשרץ או שנגע בחתיכה ולא הכיר בה שהיא של שרץ מטמא. אבל בנמקי הר"ם בנז"ל כתוב דלא דמי האי לידיעת בית רבו, דהתם יודע שהשרץ שמטמא, ואם ידע שנגע בו ידע שנטמא, ואפילו אינו מכיר חתיכה זו שהיא של שרץ הוא מכיר שרצים אחרים הרבה, אבל הכא אף על גב דאיכא מקדש בעולם, כיון שהוא באותו בית וסבור שאין בית זה בית המקדש, הרי אין לו מקדש בעולם, וכיון שהוא מדעתו נכנס שם ויודע שהוא טמא ואינו יודע מקדש אין זו ידיעה. ומידקא מבעיא גבי מקדש ולא גבי קדש וכגון דלא ידע שזה בשר קדש הוא, משמע דהתם חייב ואפילו לא היה לו היכר בשום קדש בעולם, שאין בשר קדש ידוע מחמת עצמו כדי שיהא לזה [חסרון] ידיעה כשלא ידעה בשר קדש כו"כ, וגם זה דחוק בעיני קצת. ונראה לי דבטומאת שרצים ונבגלות ואדם לכל טומאתו הויא ידיעת בית רבו ידיעה, שאי אפשר לעולם בלא (אלא) וטומאה זו ישנה בעולם בכל עת, אבל מקדש וקדשיו אעפ"י שלמדו רבו לכשיהיו אסור למי שנטמא ליכנס למקדש לכשיבנה ולאכול את הקדש לכשיהיה, מ"מ כיון שבשעה שלמדו רבו אפשר שאינו, ועכשיו נמי לא ידע מקום מקדש ואינו יודע היכן הוא לא חשבינן ליה ידיעה כנ"ל.

    Rashba on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    וליטעמיך פי' דס"ל דכולהו ידיעו' תמני הויין כלומר מתמני הו"ל לאקשויי ומהדר דתמני לא קשיא ליה דהא שם טומאה א' היא אבל מ"מ שית הויין: אמר ר"פ לעולם תמני הויין דלא אמרינן שם טומאה אחת היא ומיהו ארבעה קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב וכבר פי' בפ"ק דאפי' לרבי דלא בעי הכא אלא ידיעת בית רבו אמרינן דליתנהו בכל התורה כולה ואפילו לר"י דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין העכו"ם פטור דשאני התם דלא ידע עיקר שבת כלל דאלו ידע שיש שבת באיסור מלאכות אף על פי שאינו יודע מה הן המלאכות חייב משא"כ בזה דלא סגי לי' שיש דברים מטמאים עד שידע שהצפרדע טהור והצב וחביריו טמאי' כמו שלומדים בבית הרב ואצ"ל דרבי סבר כמאן דמחייב התם:

    ארבעה בתרייתא דמתיין לידי קרבן קא חשיב כך הגירסא ברוב הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל ול"ג ד' קמייתא דמתיין ליה לידי קרבן ולומר דהכא בעינן ידיעה בתחלה משא"כ בכל התורה דא"כ היינו תירוצא קמא ולית בהו כי אם שינוי הלשון בלחוד וכבר פי' בפ"ק לפום גי' דוקני דגרסי ד' בתריית' אמאי קתני בפ"ק ידיעות טפי מביציאות ובשבועות:

    בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו ואמרי' ה"ד אי לא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא רש"י ז"ל פי' בעיין לענין ידיעה בתחלה ודומיא דבעייא דר' ירמיה דלקמן בסמוך דבעי ליה בהכי כדאיתא התם בהדיא וה"פ אילימא שידע בודאי שנגע בצב הזה ויודע ג"כ שהטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש אלא שהוא סבור שהצב טהור פי' לפי' שאינו יודע אי צב טמא או צפרדע טמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר תינוקות שב"ר יודעין כן וידיעה גמורה חשיב' כיון שאינו מח סר אלא [שאלה] זיל קרי בי רב הוא ואיכא דק"ל דא"כ אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם יהא חייב אליבא דרבי דהא זיל קרי בי רב הוא ולאו מלתא היא דלא שייך לומר זיל קרי בי רב אלא במי שיודע שיש טומאה בעולם ושהזהירה עליה תורה דכל כי הא כשנולד לו ספק אם הצב טמא או הצפרדע ילך וישאל על ספיקו אבל מי שאינו יודע שיש טומאה בעולם היאך ילך לבי רב ללמוד מה דלא ידע דאית ביה (מאן דל"ל כיבא) לא ליזיל לבי אסייא אפילו בזו שבנדון לפנינו אילו היה טועה גמור לומר שהצפרדע טמא והצב טהור לא הויא ידיעה ואפילו שיודע הלכות טומאה דהא לא אזיל לבי אסייא ולא אמר הספר אלא שהוא מסופק בדבר וכדנקטי' בלישנא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא ואית דק"ל תו למ"ל לחייבי משום דמצי למיזל לבי רב ותיפוק ליה דכיון שיודע שיש טומאה בעולם ושיש כאן איסור מקדש וזה כבר למד בבית רבו וידע שהצב טמא וידיעת בית רבו שמה ידיעה ויש מתרצין דבעיין לפ"ע ואחרים תירצו דבעיין כשלא למד מעולם אלא שראה העולם נזהרין מטומאה ולא ידע באיזה דבר נזהרים ואחרים אמרו דהיינו נמי דקאמר דהאי זיל קרי בי רב הוא וידיעת בית רבו הוא הואיל וכבר למד בבית רבו שהצב טמא וליכא לאוקומה בתינוק שנשבה כיון שידע שיש שמטמא ולא משמע לישנא דגמ' כי האי פירושא כלל גם הלשון הראשון לומר שלא למד רחוק מאד אלא הנכון דאפילו לרבי לא סגי ליה בידיעת בית רבו שלמד באותו זמן עד שידע ג"כ ידיעת בית רבו בשע' שנטמא או לאחר שנטמא וקודם שנעלם ונכנס למקדש דהכי משמע לשון ונעלם ממנו והוא טמא ובמתניתין דהוא ר' תנן נטמא וידע וכן פירש"י ז"ל:

    והא דפרכינן בפ"ק מי איתא דלית ליה ידיע' בית רבו משום דכל שלמד בבית רבו יודע הוא לעול' זה מן הסתם ואינו שוכחו ונתיישב פי' רש"י ז"ל בשמועתינו ולפ"ז הא דמסקינן או דלמא העלמה היא ה"פ או דילמא הא מיעוט ידיעה היא וכאלו היא העלמה מעיקרא בלאו ידיעה בתחלה וא"ת ואי לכל מי שהוא מסופק בצב או בצפרדע בלחוד קרי' ידיעה משום דהוי זיל קרי בי רב מאי בעי רבי ירמיה לקמן בסמוך גבי בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש אי חשיבא ידיעת בית רבו דהא נמי כמו זיל קרי בי רב הוא שהרי הי' יכול לשאול ויגידו לו ויש מתרצים בתוס' דההיא בזמ"הז שאין לו לשאול שאין מצוי כ"כ שיכיר מקומו והוא רחוק והנכון בשמועתינו כמו שפי' ר"ח ז"ל דבעייא לאו לענין ידיעה בתחלה דהא ודאי משום זיל קרי בי רב לא חשבינן ליה ידיעה ואפילו ידיעת בית רבו אלא בעיין לענין ההעלמה שידע שנטמא ושנגע בצב הזה ויודע שהוא טמא. ונעלם ממנו אח"כ אם הצב שנגע בו מטמ' ובס' זה נכנס למקדש והיינו דמהדרינן דא"כ פשיטא שהוא [פטור] מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד הוא דכיון שיודע בשעת כניסה שנגע בצב הזה ויודע שיש טומאה בתורה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא היה לו ליכנס עד שישאל על ספיקו דהא זיל קרי בי רב הוא ולהאי פירושא האי דנקטי בלישנא כיון דידע דשרץ מטמא בעולם ידיעה היא לאו ידיעה דבתחלה אמרינן אלא לומר שאינה העלמה כיון שיש בו ידיעה זו:

    בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י וכו' להכי נקט בן בבל שעלה לארץ ישראל משום דבן ארץ ישראל מסתמא הוא יודע מקום המקדש ונעלם ממנו מקום המקדש פי' כי יודע הוא שנטמא ושיש מקדש בעולם וכי הוא אסור ליכנס שם אלא שהיה נעלם ממנו מקום מקדש לעולם שלא ידע בנועלה לארץ ישראל ולא הספיק לדעת מקומו עד שנכנס בטומאה ובהעלם טומאה ג"כ א"נ בזדון טומאה וקא בעי ר' ירמיה אם הוא חייב קרבן על זו אם לאו מי חשיבא ידיעה דמעיקרא ידיעה או לא ומהדר תלמודא אליבא דמאן בעי לה אי אליבא דר"י דמחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש פשיטא דחייב שהרי יש כאן או העלם מקדש לחוד או העלם שניהם והוא לא בעי שום ידיעה בתחלה ואפילו ידיעת בית רבו ואי אליב' דר"ע בעי לה פשיטא דפטור דהא לא מחייב איהו לעולם כל היכא דאיכא העלם מקדש ובעי בשעת כניסה העלם טומאה וזדון מקדש לא העלה זה וזה ולא זדון טומאה והעלם מקדש ואוקימנא לבעייא דר' ירמיה אליבא דר' דבעי בתחל' ידיע' בית רבו מיהת ומחיי' אף על העלם מקדש מי חשיב' הא כידיע' בית רבו להתחיי' קרבן על מקדש או לא מי אמרינן כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעת מקדש היא או דלמא כיון דנעלם ממנו מקום מקדש העלמה היא פירש"י ז"ל או דילמא העלמה היא דלא דמי לידיע' בית רבו דטומאה דאלו התם למד שהשרץ טמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אלא שלא התבונן לשום אל לבו שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר רבי כיון שידע שהשרץ טמא אינו העלם טומאה וידיעה היא אבל זה לא ידע מקום מקדש מעולם ואין כאן ידיעת בית רבו עכ"ל ז"ל והוא עומד בשיטתו שפי' בפ"ק בידיעת בית רבו ותימה גדול הוא לפי פי' זה מאי מספקא ליה בהא דהא נראה כדבר פשוט שאין כאן במקדש ידיעת בית רבו כידיעת בית רבו דטומאה דהתם יודע שנגע בשרץ שהוא מטמא וזה אינו יודע כלל שנוגע במקדש. ולשיטת ר"ת ז"ל שפי' בפ"ק דידיעת בית רבו היינו שלמדו רבו שהשרץ מטמא אלא שלא למדו שהוא אסור ליכנס למקדש אפשר לפרש כאן יפה דקא מבעייא לן מי אמרינן התם הוא דחשיבא ידיעה דשרץ מטמא ידיעה ואע"ג דלא ידע איסורא משום דידע מיהת עיקר מקדש ומקומו וכי זה המקום קדוש משאר מקומות ולעולם יהא ירא מליכנס שם ואע"פ שלא למד שהוא אסור אבל זה שאינו יודע שזה מקומו וסבור שהוא בית הדיוט ולא ירא כלל מליכנס שם לא חשיבא ידיעה כלל או דלמא כיון שאינו יודע שהוא אסור ליכנס למקדש אין הפרש בין שידע מקומו בין שלא ידע דסוף סוף לא שאני ליה מידי בכניסתו ולפי' הנכון שפי' לדעת הרמב"ן ז"ל בידיעת בית רבו דהיינו כל מה שלומד אדם בבית רבו שהשרץ טמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שאינו יודע שנגע בצב ג"כ יש לפ' בטוב בעייא דר' ירמיה משום דבכל תדא איכא מעליותא על ההוא דהתם דכיון שיודע שהוא טמא ושאסור ליכנס למקדש ויודע שיש מקדש בעולם לעולם יזהר בירושלים ליכנס לשום בית משום ספק מקדש משא"כ בידיעת בית רבו דהתם שיודע מקום מקדש ויודע שאסור במקדש אבל אינו יודע שנגע בשרץ דכיון שהוא אינו מסופק בטומאתו כלל לא יהא מפקפק מליכנס לשום בית ומיהו בידיעת בית רבו איכא מעליותא בגופה של ידיעה מהא דהכא דאלו התם יודע המקדש ויודע שהצב מטמא דכיון שיזכירוהו לומר בזה נגעת מיד יזהר אע"פ שלא יזכירוהו לא לשון טומאה ולא לשון צב שהרי מכיר אותו משא"כ בבעייא דר' ירמיה דכיון שאינו יודע מקום מקדש אע"פ שיאמרו לו היאך נכנסת בבית זה לא ידע ספיקו עד שיאמרו לו שהוא מקדש ומשום הכי מבעייא לן אי חשיבא מעליותא דהכא. כמעליותא דהתם וזה הנכון ובודאי שתימה גדול על רש"י ז"ל מי הכריחו להכניס בידיעת בית רבו שידע שנגע בשרץ שהרי אין ידיעה זו מענין הלמדה שבבית רבו וי"א כי דקדק כן דכיון דכתיב ונעלם מכלל דידע משמע כי מתוך שנעלמה ממנו שבתחלה עשה עבירה ואם לא ידע כלל שנגע בשרץ אפי' היה זכור מה שלמד לא היה נמנע מליכנס למקדש ולאכול קודש ואין זה טעם כלל דודאי לר' לא משמע קרא כי מפני שנעלם מה שלמד עבר עבירה דעיקר קרא ונעלם והוא טמא שחטא לפי שנעלמה לו הטומאה ומשום דלשון ונעלם משמע שידע ידיעה כל דהו קסבר דגזירת הכתוב הוא שידע לכל הפחות ידיעת בית רבו ואע"פ שמחמת אותה ידיעה לא היה פורש גורמת לו חיוב כשנכנס במקדש או אכל קודש בהעלם טומאה שהיתה עלומה ממנו לעולם וזה ברור:

    Ritva on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg, 1827 · Public Domain

    Meiri

    זה שביארנו בענינים אלו שלידיעה בתחלה אנו צריכין כבר ביארנו בפרק ראשון שלידיעה גמורה הוא צריך ושידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אינה קרויה ידיעה בתחלה אחר שלא הרגיש עכשו שנגע ומ"מ אם נעלמו ממנו הלכות טומאה כגון שנגע בכעדשה מן השרץ ויודע שהשרץ מטמא וכן יודע שנגע בו אבל אינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו ושכח נגיעתו ואכל או נכנס בהעלמה ואח"כ ידע שנגע ונטמא הרי זה ספק אם הידיעה הראשונה נקראת ידיעה אם לאו ויראה לגדולי המחברים שאינו מביא קרבן שמא יכנסו חולין לעזרה ואע"פ שמצינו חטאת העוף באה על הספק אלא שאינה נאכלת טעם הדבר מפני שהמביאה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ומ"מ אם נטמא ויודע שנטמא אבל אינו יודע באיזו טומאה נטמא ושכח טומאתו ואכל או נכנס ואח"כ נזכר שנטמא הרי זה חייב קרבן שידיעה זו ידיעה גמורה היא:

    נגע בשרץ ויודע ענין טומאה אלא שהוא מסופק אם שרץ זה בכלל המטמאים אם לאו הואיל והדבר פשוט לכל ידיעתו הכללית בענין טומאה ידיעה היא ואין ידיעתו מסתלקת במה שהוא מסופק אם זה בכלל המטמאים אם לאו שדבר זה זיל קרי ביה רב הוא ואינו צריך חקירת חכם והרי הוא נעשה כמוחזק בידיעה זו וי"מ קרי ביה רב הוא ומאחר שאינו יודע דבר זה אין כאן ידיעה כלך ופטור וי"מ דבר זה בשידע תחלה וסוף ידיעה גמורה ובאמצע נעלמו ממנו הלכות טומאה וכן פרשוה גאוני הראשונים שבספרד:

    מי שידע שנטמא ושיש מקדש בעולם ושאסור ליכנס למקדש בטומאה אלא שנעלם ממנו מקום מקדש ולא ראהו מימיו כגון בן בבל שעלה לארץ ישראל ושכח טומאתו ונכנס ואח"כ נזכר הטומאה וידע שזה מקדש יראה לי שאין זו ידיעה כלל ולא נשארה בגמ' בספק אלא על דעת האומר ידיעת בית רבו שמה ידיעה וכבר כתבנו בפרק ראשון ה' א' שאין הלכה כן וגדולי המחברים פסקוה בספק ואיני מודה בכך:

    Meiri on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה זיל קרי כו' ובתינוק שנשבה ליכא לאוקמא כיון כו' עכ"ל שיעור דבריהם דהא ודאי בתינוק שנשבה ולא ידע מאומה (דלא) [לא] קמבעיא ליה כדקאמרי' בפ"ק אלא בכה"ג שלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע ובכה"ג ליכא לאוקמא בתינוק שנשבה דלא שייך ביה שידע בחד מנייהו דנטמא וק"ל:

    בד"ה או דלמא כו' ולעיל בפ"ק כו' ה"מ לשנויי כגון שלא ידע בשעת נגיעה כו' עכ"ל דהך מלתא ע"כ פשיטא ליה דהעלמה היא ולא מיבעיא ליה וגרע מלא ידע מקום מקדש דאל"כ בפשיטות טפי ה"ל למבעי בלא ידע משעת נגיעה כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    שם במשנה ר"מ אומר השרץ ונעלם כו' ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. פשטא דמתני' משמע דלר"א ור"ע בהעלם מקדש פטור לגמרי ודלא כמו שרוצה ר"ת לפרש לקמן דף י"ט בד"ה הרי העלם מקדש בידו דפטור מעולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב שהרי הקשו עליו בתוס' שם דלשון פטור לא משמע הכי א"כ לפ"ז ממילא משמע דלשון ואינו חייב דמתני' היינו נמי דפטור לגמרי מעולה ויורד וכ"ש מחטאת קבוע ולקמן אבאר מה שיש לדקדק בפי' ר"ת ובלשון התוס' שם. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי מ"ט דר"ע בהא דהא מפשטא דקרא טפי מסתבר למימר איפכא דדוקא בהעלם טומאה הוא דחס רחמנא עליה להקל בעולה ויורד כיון שלא שגג בשגגת איסור כשעשה האיסור אלא ע"י שגגת היתר באה לו שהרי מה שנטמא קודם שנכנס למקדש היה בהיתר ועוד שהרי אפי' אם נטמא באונס ונכנס למקדש חייב וא"כ לא דמי לשאר שגגות דחייבי חטאות ששגגו בשעת מעשה במה שאסור להם דה"ל למידק משא"כ בהעלם מקדש שידע שטמא אלא שלא ידע שזה מקדש או שידע שזה מקדש אלא כסבור שמותר ליכנס למקדש כשהוא טמא א"כ לפ"ז הוי ממש דומיא דשאר שגגות דחייבי חטאות א"כ אית לן למימר דחייב בחטאת קבוע' דמה שחידש הכתוב לחייב בעולה ויורד היינו דווקא בהעלם טומאה דמוקי קרא דעולה ויורד בדדמי בשלמא לר"א דיליף לה משרץ ונעלם איכא למימר דסמיך נמי אפשטא דקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וממילא ידעינן דעל העלם טומאה הוא דמייתי עולה ויורד אבל בהעלם מקדש חייב חטאת קבוע וא"כ אייתר ליה האי קרא דהשרץ ונעלם וע"כ היינו למידרש מיניה דלא שייך שום חיוב חטאת כלל במקדש וקדשיו אלא בהעלם טומאה לחוד אבל בהעלם מקדש פטור לגמרי משא"כ לר"ע דמשמע דלית ליה הך דרשה דהשרץ ונעלם כדמשמע לקמן בפיסקא דר"א אומר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דפטור לגמרי וליכא למימר דלר"ע אה"נ דחייב בחטאת קבוע' כמו שרוצה ר"ת לפרש אלא הא דנקיט אינו חייב היינו משום דלישנא דר"א נקיט משום דבגמרא דלקמן משמע להדיא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו ולדעתי צ"ע. מיהו עיקר קושיא זו אינה אלא לפי משמעות לשון התוס' כאן במשנתינו ובפ"ק דף ד' דלענין ידיעת ב"ר דשמה ידיעה לא נחלקו ר"ע ורבי ולתרווייהו סגי בהכי דמיקרי ידיעה בתחילה משא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דף ד' דדוקא אליבא דרבי הא דמסקינן התם דסגיא בידיעת ב"ר אי משום דלא יליף הך ידיעה בתחלה אלא מפשטא דונעלם מכלל שידע ומש"ה לא ממעטינן אלא תינוק שנשבה או משום דאזיל נמי לטעמיה דס"ל כמונבז בפרק כלל גדול דתינוק שנשבה בעלמא נמי פטור משא"כ לר"ע דיליף ידיעה בתחלה מדכתיב שתי ידיעות וכפירש"י והתוס' שם א"כ משמע דהך ידיעה בתחילה נמי בעי ידיעה גמורה כמו ידיעה לבסוף והיינו כסתם מתני' דת"ק דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' עצמו בפ"ק דף ג' דלא אשכחן שום תנא דסובר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כ"א רבי לחוד ועוד דר"ע אזיל נמי לטעמיה בפרק כלל גדול דפליג אדמונבז וס"ל דאפי' תינוק שנשבה חייב בכל חטאות שבתורה וא"כ לפ"ז יפה נתגלה לנו טעמו של ר"ע דהכא דאדרבה היא הנותנת דדווקא בהעלם טומאה לחוד ויודע שזה מקדש ושאסור טמא ליכנס למקדש הוא דחייביה רחמנא בעולה ויורד דכיון דקודם הכניסה ואף בשעת הכניסה יודע שזה קודש ומקדש וידוע שאסור לטמא ליכנס למקדש ולאכול קודש ובטומאה גופה נמי כבר היה זכור מעיקרא שיודע שנטמא אלא שאח"כ נעלם ממנו והוי כהכיר ולבסוף שכח דעלמא דמיקרי שוגג גמור שקרוב לפשיעה וכ"ש בהאי דהכא דכיון שידע שטמא אסור ליכנס למקדש היה לו לזכור מטומאה ישנה שבידו ויפרוש והיינו נמי דבעי ליה רב פפא בסמוך אי סגיא במאי דידע דשרץ טמא אלא דלא ידע אי מטמא בכעדשה ומה"ט שהיה לו לשאול וכמו שאבאר בסמוך משא"כ בהעלם מקדש כגון שלא ידע שזה מקדש או שטמא אסור ליכנס לשם וכ"ש היכא שהעלם זה וזה בידו שפיר קאמר ר"ע דפטור דאע"ג שידע מעיקרא וידע נמי השתא בשעת כניסה שהוא טמא הך ידיעה לא חשיבא למקרייה שוגג כיון שבהיתר נטמא וכ"ש היכא שנטמא באונס ואע"ג דבשאר חייבי חטאות מחייב ר"ע אפי' בתינוק שנשבה בפרק כלל גדול היינו משום ששגג מיהא בשגגת איסור בשעת עיקר מעשה משא"כ הכא ועוד דהא בהדיא מיעט רחמנא להעלם מקדש מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא יתירא להך דרשה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

    בגמרא בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו כו' כגון דנגע בכעדשה ולא ידע כו' נראה דהא דלא דייק הש"ס הכי איבעיא דר"פ אליבא דמאן כדדייק בסמוך אאיבעיא דר' ירמיה היינו משום דנהי דר"פ נמי לא שייך אליבא דר' ישמעאל דהא לא בעי ידיעה בתחלה כלל אפ"ה מיתוקמא שפיר בעיא דר"פ את"ק דמתני' דעלה קאי וכדמתרגם לה ר"פ גופא לעיל בסמוך וכיון דת"ק דמתני' משמע דס"ל כר"ע בהא דבעינן ידיעה גמורה בתחלה כדמשמע מפירש"י וכדפרישית בסמוך דלת"ק דמתני' דס"ל כר"ע בהא לא סגיא ליה בידיעת ב"ר א"כ שפיר איבעיא ליה לר"פ דאפשר דנהי דבידיעת ב"ר לא סגיא אפ"ה אפשר דהיכא דידע מעיקרא ידיעה גמורה דשרץ מטמא אלא דלא ידע דכעדשה אי מטמא שפיר חשיבא כידיעה גמורה מתחילה והיינו מה"ט גופא דמסיק ר"פ לעיל בסמוך דהך ידיעה קמייתא ליתא בכל התורה כולה משא"כ באידך איבעיא דר' ירמיה בסמוך דאיירי בהעלם מקדש שפיר מדייק הש"ס דלא מיתוקמא אלא אליבא דרבי דסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה כנ"ל. ועפ"ז יש לי ליישב פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שגגות שכתב שם להדיא דבעינן ידיעה גמורה בתחילה ומנה בזה שש חלוקות דמשמע מיניה דלא סגיא בידיעת ב"ר ואפ"ה כתב להנך איבעיא דר"פ ודר' ירמיה בסמוך והעלה שהן ספק אע"ג דאיבעיא דרבי ירמיה לא שייך אלא אליבא דרבי ולא אליבא דת"ק דמתני' ור"ע וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק ליישב ע"ש אבל למאי דפרישית א"ש דנהי דאיבעיא דר' ירמיה ע"כ אליבא דרבי קאי אפ"ה הך איבעיא דר"פ אדרבה לכאורה משמע איפכא דלא ס"ל כרבי אלא כת"ק דמתני' אלא דאכתי אפשר דר"פ גופא בהא נמי מספקא ליה אי ידיעת ב"ר שמה ידיעה או לא אלא דאיבעיא דהכא בדרך את"ל קאמר דניחא ליה למיבעיא אליבא דת"ק דמתני' וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל שכל אלו הן בספק ופטור ולעולם לא מיחייב בעולה ויורד אלא באותן שש חלוקים שהזכיר קודם לכן דאיירי בידיעה גמורה כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

    שם בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו אליבא דמאן אי אליבא דר"ע כו' הא לא מחייב על העלם מקדש כו' ומסיק לא צריכא אלא אליבא דרבי. מהכא נמי משמע דהא דקאמר ר"ע במתני' דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש היינו דלעולם אינו חייב עולה ויורד אלא בשגגת טומאה והזיד במקדש שידע שזה קודש וזה מקדש אלא מחמת העלם טומאה הוא שגרם לו שחטא והכי משמע ליה לר"ע פשטא דקרא כדפרישית וא"כ שפיר קאמר הכא דאליבא דר"ע דלא מחייב על העלם מקדש תו לא משכחת לה איבעיא דרבי ירמיה כלל כיון דלעולם לא מחייב אלא שכבר ידע ידיעה גמורה שזה קודש וזה מקדש בין קודם שנכנס בין בשעה שנכנס ודלא כמ"ש בחידושי שבועות המיוחסת להר"ן ז"ל שנדפסו בחידושי מהר"י גלאנטא שכתב שם להיפך דכי היכי דלא מחייב ר"ע על העלם מקדש ה"נ לא בעי ר"ע ידיעת מקדש בתחלה וכתב שם שכן שיטת ר"מ הלוי ז"ל ולכך הוצרך לדחוק בישוב הסוגיא דהכא ודסוף פירקין דמסקינן דאליבא דר"ע העלם זה וזה בידו פטור ע"ש ותמצא שהדברים דחוקים מצד עצמן (שהן סברות הפוכות ממש שהרי הידיעה היפך ההעלם) ומהנך הסוגיות משא"כ למאי דפרישית כאן ובמשנתינו נתיישב הכל לנכון בעזה"י כיון שהדברים מוכרחין אבע"א קרא ואבע"א סברא ובלי ספק שלזו נתכוונו הנך יש מתרצים שהובא שם בחידושי הר"ן ז"ל ובחנם כתב שם שאינם מחוורין והמעיין היטב יבחר. והשתא דאתינא להכי נ"ל לפרש עוד דהא דמשמע במסקנא דהכא ובפ"ק דס"ל לרבי דידיעת ב"ר שמה ידיעה לענין ידיעה בתחילה היינו דווקא לענין העלם טומאה לחוד דאיירי ביה האי קרא דונעלם ממנו והוא טמא דמדכתיב ונעלם מכלל שידע מעיקרא שהוא טמא וא"כ מסברא בעלמא משמע ליה דהיינו ידיעת ב"ר דמכיון שכבר ידע שזה קודש וזה מקדש בידיעה גמורה והיה לו ג"כ ידיעת ב"ר מענין הטומאה א"כ כשנכנס או אכל קודש היה לו לזכור מטומאה ישנה שזה דבר שנגע בו היה טמא משא"כ בהעלם מקדש דהא דמחייב ליה רבי היינו מאידך קרא דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ומשמע ליה לרבי דאדרבה פשטא דקרא איירי שידע שהוא טמא אלא ע"י העלם מקדש או קודש בא לו האשם ובהאי העלם גופא נמי משמע מכלל שידע וא"כ לפ"ז אין סברא כלל לומר דלענין העלם מקדש וידיעת מקדש תסגי ליה בידיעת ב"ר כיון דע"י ידיעת ב"ר לא היה לו לידע שזה קודש וזה מקדש אם לא שכבר היה לו איזה ידיעה גמורה מעיקרא שזה קודש וזה מקדש אלא דאפ"ה שפיר מיבעיא ליה לרבי ירמיה בבן בבל שעלה לא"י והיה יודע שיש מקדש בעולם והיינו ע"י ידיעת ב"ר דהיינו בירושלים במקום אשר בחר ה' לשרת שם ולשבת בלשכת הגזית א"כ כשעלה לא"י ולירושלים שפיר איכא למימר שהיה לו לשאול לאנשי ירושלים על מקום המקדש שהרי מספק אסור לכנוס לו לשום מקום בירושלים מכ"ש למאי דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וסברא זו נזכר ג"כ בחידושי הר"ן ז"ל. והשתא א"ש טובא הא דמסקינן לעיל בפ"ק דלרבי לא משכחת אין בה ידיעה בתחילה אלא בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וכבר כתבתי שם במקומו ובפ"ק בכמה דוכתי בעניני חילוקי כפרות שזה דוחק גדול להעמיד כמה מקראות ומשניות במלתא דחיקא כי האי עד שכמעט אי אפשר להעמידו כמו שהארכתי אבל למאי דפרישית הכא א"ש דדוקא בהך ברייתא גופא דאיירי בה ר"ע ורבי בהך ידיעה בתחילה דלר"ע יליף לה מיתורא דונעלם ולר' מפשטא דונעלם וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רבי לר"ע דלדבריו למאי דס"ל לר"ע דאינו חייב על העלם מקדש אלא דוקא בהעלם טומאה והזיד במקדש א"כ מסתמא אית לן למימר מסברא דסגיא בידיעת ב"ר ושפיר שמעינן לה מפשטא דונעלם אפי' בלא יתורא אע"כ דהא דמייתר ונעלם היינו דחייב על העלם מקדש ולפ"ז אליבא דנפשיה שפיר משכחת לה הא דאין בה ידיעה בתחילה לענין ידיעת קודש ומקדש דבעי ידיעה גמורה והיכא דליכא ידיעה גמורה פטור מעולה ויורד ושייך בהו נמי הנך כפרות דשעיר החיצון דיה"כ ודרגלים ודר"ח אלא דאפ"ה א"ש נמי הא דקאמר ר"פ לאביי בפ"ק דף ה' אהך מילתא דידיעת ב"ר אלא דקתני אין בה ידיעה בתחילה כו' מי איכא דלית ליה ידיעת ב"ר ואיצטריך לשנויי דמשכחת לה בתינוק שנשבה דכל האי שקלא וטריא בקושיא ושינויא דר"פ לאו דרבי אליבא דנפשיה איירי דודאי משכחת לה שפיר אפילו בלא תינוק שנשבה והיינו בהעלם דמקדש וקדשיו אלא דעיקר הך קושיא ושינויא היינו לר' אליבא דר"ע דודאי מסתמא הנך בבי דמתני' דפ"ק בענין חילוקי כפרות אתיא נמי כר"ע וכ"ש למאי דפרישית לעיל דרבי יהודה דמתניתין דוקא אליבא דר"ע אמרה כן נראה לי נכון וברור שבזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשיתי ודקדקתי בפ"ק בענין זה ואף דלכאורה לא משמע כן מלשון התוספות וכ"ש לאותה השיטה בחידושי הר"ן בשמעתין אפ"ה לא נמנעתי לפרש כן שהאמת עד לעצמו ויש לו רגלים וכולי האי ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודוק היטב:

    פיסקא א' הנכנס לעזרה כו' מנא הני מילי א"ר שימי כו' ופירש"י מנה"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. ונראה מפירושו דעיקר מלתא במאי דקתני הנכנס לעזרה ולתוספת עזרה שייך ביה חיוב כרת וחטאת דעולה ויורד הוה פשיטא ליה לתלמודא אף למאי דלא אסיק אדעתיה הך ילפותא דוכן תעשו לדורות והיינו משום דכיון דאשכחן דמקדש איקרי משכן ואפ"ה המקדש שעשה שלמה לא הוי דוגמת המשכן כלל בארכו וברחבו וברומו אלמא דהך מלתא לארכו ורחבו ורומו לא נתנה תורה קצבה לדבר ולא קאי עליה האי קרא דככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו' וא"כ ע"כ שהדבר מסור לב"ד שהרשות בידם להוסיף והיינו נמי דכתיב בבנין בהמ"ק שאמר דוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואף ע"ג שנעשה ע"פ הנביאים ברוח הקודש אפ"ה אי לאו דרמיזי באורייתא שהרשות להוסיף על תבנית המשכן הוי קרינן ביה אלה המצות שאין לנביא רשות לחדש ביה דבר מעתה אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה מסברא דתבנית המשכן לא קאי אהך מילתא כן נ"ל בכוונת רש"י מיהו לולי פירש"י עוד אפשר לפרש לשון מה"מ כפשטא דאכולה מילתא קאי מה"מ שהרשות להוסיף אף לענין חיוב חטאת ולשאר מילי דאורייתא ומנא לן דבעינן נמי כל הני ואכולה מילתא נמי שפיר קאמר ר' שימי דילפינן לה מדכתיב וכן תעשו לדורות ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' שיציאתו הנאה לו כביאתו עיין בחי' ספר כתובה לכתובות דף נא ע"ב ד"ה ופליגא דרבא:

    Gilyon HaShas on Shevuot 14b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 14, Amud Bet, about 379 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשית…”

    2. Segment 229 words

      Opens “נטמא בעזרה, ונעלמה ממנו טומאה וזכור את…”

    3. Segment 38 words

      Opens “זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין…”

    4. Segment 422 words

      Opens “ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה?…”

    5. Segment 515 words

      Opens “רבי אליעזר אומר: ״השרץ״ ״ונעלם ממנו״, על…”

      Named: רבי אליעזר.

    6. Segment 616 words

      Opens “רבי עקיבא אומר: ״ונעלם ממנו והוא טמא״…”

      Named: רבי עקיבא.

    7. Segment 714 words

      Opens “ר' ישמעאל אומר: ״ונעלם״ ״ונעלם״ שתי פעמים,…”

    8. Segment 824 words

      Opens “גמ׳ אמר רב פפא לאביי: שתים שהן…”

      Named: רב פפא, אביי.

    9. Segment 911 words

      Opens “ולטעמיך, תמני הויין דהא איכא טומאה דקודש…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “הא לא קשיא, שם טומאה אחת היא.…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “אמר רב פפא: לעולם תמני הויין, ארבעי…”

      Named: רב פפא, רבן לא, רבן קא.

    12. Segment 1225 words

      Opens “ואיכא דאמרי, אמר רב פפא: לעולם תמני…”

      Named: רב פפא.

    13. Segment 1324 words

      Opens “בעי רב פפא: נעלמו ממנו הלכות טומאה,…”

      Named: רב פפא, רב הוא.

    14. Segment 1437 words

      Opens “לעולם דידע בטומאת שרץ; וכגון דנגע בכעדשה,…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “בעי רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ…”

      Named: רבי ירמיה.

    16. Segment 1628 words

      Opens “אליבא דמאן? אי אליבא דרבי עקיבא דבעי…”

      Named: רבי עקיבא, רבי ישמעאל.

    17. Segment 1735 words

      Opens “לא צריכא; אליבא דרבי דבעי ידיעה בתחלה,…”

      Named: רבי דבעי.

    18. Segment 1829 words

      Opens “אחד הנכנס לעזרה וכו'. מנא הני מילי?…”

      Named: רב שימי בר חייא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shevuot 14b · Segment 6 — “רבי עקיבא אומר: ״ונעלם ממנו והוא טמא״ על העלם…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 14b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026