Talmud Builders

    Shevuot 21b

    Back to index

    English translation — Shevuot 21b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna (29a): Which oath is an oath taken in vain? It is when one takes an oath to deny that which is known to people to be true, like one says with regard to a stone column that it is made of gold. This is an oath taken in vain, for which one is liable to receive lashes if he takes the oath intentionally, and for which he is exempt if he takes it unwittingly. When the mishna says: This is an oath taken in vain, it is to exclude what? What, isn’t that phrase added to the mishna to exclude one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, teaching that he is not flogged?

    2The Gemara responds: No, the mishna adds: This is an oath, to teach that for violating the prohibition against taking an oath in vain unwittingly, one is exempt from bringing an offering; but one who takes an oath saying: I ate, or: I did not eat, is liable to bring an offering for an unwitting violation. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who deems one liable to bring an offering for oaths referring to the past just like one is liable for oaths referring to the future.

    3The Gemara asks: But didn’t you say that the first clause of that mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? How can the first clause follow Rabbi Yishmael’s opinion and the latter clause follow Rabbi Akiva’s conflicting opinion? The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and the first clause does not serve to exclude one who took an oath saying: I ate, or: I did not eat, from the liability to bring an offering. Rather, it serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes. But he is still liable to bring an offering.

    4The Gemara asks: And what is different about this way of understanding the mishna that it is to be preferred? The Gemara answers: It stands to reason that when the mishna is addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the future, in accordance with the reading that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Does it makes sense that when addressing an oath referring to the future, it excludes an oath referring to the past, as the reading of the first clause in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael would have it? Therefore, the added sentence: This is an oath on an utterance, in the first clause, serves to exclude one who took an oath saying: I will eat, and who subsequently did not eat, from the liability to receive lashes; and the whole mishna can be understood as being in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that one is liable to bring an offering even for oaths relating to the past.

    5§ The mishna teaches that if one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable according to Rabbi Akiva. A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Akiva in the entire Torah, i.e., in general, hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who deems one liable for eating any amount of forbidden food? As it is taught in a baraita : Rabbi Shimon says: One who eats any amount of forbidden food is liable to receive lashes, and the Sages stated the measure of an olive-bulk only in the matter of determining liability to bring an offering.

    6And if in fact Rabbi Akiva agrees with the opinion of Rabbi Shimon, then by right, the mishna should have taught that Rabbi Akiva and the Rabbis disagree in general. And the reason that it states only here that they disagree is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis. The Rabbis hold that even though it is possible to say that since one who eats less than an olive-bulk after taking an oath in which he specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable, as that is included in his oath not to eat, that reasoning is not accepted. The mishna therefore states the dispute in the context of an oath that he will not eat in order to teach us that, according to the Rabbis, as long as he did not specify that his oath includes any amount, he is exempt from receiving lashes.

    7The Gemara presents the other side of the dilemma: Or perhaps, in general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis that one must consume at least an olive-bulk in order to be liable for a prohibition that involves eating. And here, with regard to an oath that one will not eat, this is the reason he disagrees: Since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable.

    8Come and hear that which the Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara explains why this is relevant: If it is so that according to Rabbi Akiva one is always liable for eating any amount, let him say to them: In the entire Torah I hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    9The Gemara answers: The fact that Rabbi Akiva did not answer the Rabbis in that way does not necessarily indicate that he does not agree with Rabbi Shimon in general. Perhaps he is speaking to the Rabbis in accordance with their own statement, and this is how he would respond to their question: As far as my opinion is concerned, in the entire Torah I hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that one is liable for all prohibitions involving eating when one eats any amount. According to you, admit to me at least that since one who specifically forbids himself any amount is liable, one who eats less than an olive-bulk without so specifying in his oath will also be liable. And the Rabbis said to him: No, we will not admit that.

    10The Gemara presents another attempt to resolve the dilemma. Come and hear a mishna ( Nazir 34b): Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate it, and the two together contain enough to combine to an olive-bulk, is liable, even though there is less than the minimal measure of wine. And if it should enter your mind that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, then why do I need the wine and bread to combine to the measure of an olive-bulk? Consumption of any amount of wine should be sufficient for him to be liable.

    11And additionally, we learned in a mishna (22b): If one says: On my oath I will not eat, and then ate the meat of unslaughtered carcasses, or animals with a wound that will cause them to die within twelve months [ tereifot ], or repugnant creatures, or creeping animals, he is liable; and Rabbi Shimon deems him exempt. And we discussed it: Why is he liable for breaking his oath when he eats non-kosher food? He is already under oath from Mount Sinai not to eat forbidden food, and an oath cannot take effect to render a matter forbidden that is already forbidden. Rav and Shmuel and Rabbi Yoḥanan both, i.e., all, say that this is a case where he incorporates into the oath that he will not eat some permitted items, along with the statement concerning the forbidden items. Since the oath takes effect with regard to the permitted items, it extends also to the forbidden ones.

    12And Reish Lakish says: You find that one is liable for eating forbidden food as the result of an oath only if it is both an oath where he specifies that it includes a half-measure, in this case, less than an olive-bulk, and in accordance with the opinion of the Rabbis that one is not liable for eating a half-measure unless it is specified in the oath. Since eating a half-measure is not prohibited by the Torah, the oath takes effect. Alternatively, you find that one is liable if he took the oath without specifying that the oath prohibits less than the usual measure and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says that a person renders himself prohibited from eating any amount by taking an oath not to eat.

    13And if it enters your mind that Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in general, this is difficult, as one who consumes any amount is also already under oath from Mount Sinai. Why should the oath take effect according to Reish Lakish? Rather, must one not conclude from it: In general, Rabbi Akiva holds like the Rabbis, and it is only with regard to unspecified oaths that he deems one liable for eating any amount? The Gemara affirms: Conclude from it that Rabbi Akiva holds like the Rabbis.

    14§ The mishna teaches: The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? The Gemara asks: And do we not? But isn’t one who eats an ant liable, despite the fact that it is smaller than an olive-bulk? The Gemara answers: A whole entity is different, since it has significance.

    15The Gemara asks: But isn’t one who eats less than an olive-bulk of consecrated food liable? The Gemara answers: In order to be liable for eating consecrated food, we require a different measure, an amount worth one peruta . One is not liable for eating an amount worth less than that.

    16The Gemara asks: But isn’t one who specifies in his oath that he is prohibited from eating any amount liable for doing so? The Gemara answers: One who specifies that eating any amount is prohibited is indeed comparable to one who eats a whole entity, since he has granted it significance.

    17The Gemara asks: But isn’t there an unresolved question with regard to one who took an oath not to eat and then ate dirt? If, as the Rabbis claim, one is not liable for eating less than a full measure, you could rather

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אימא סיפאדקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו':

    לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתידלא דרשינן לשוא באם אינו ענין:

    ור"ע היא דמחייבקרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (שבועות דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא:

    אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקותוהכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

    ומאי שנאכלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך:

    ממעט לשעברבתמיה:

    איבעיא להו ר' עקיבאדאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא:

    בכל התורהבכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא:

    דתניא ר"ש אומר כל שהואבכל האיסורין:

    למכותבהתראה:

    ולא אמרו בכזיתהלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו:

    ובדין הוא דליפלגו בעלמאבשאר איסורין ולמלקות בפלוגתיה דר"ש ורבנן:

    והאי דאיפלגו הכא להודיעך כוחן דרבנןדאף ע"ג דאיכא למימר הואיל ואם פירש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב שהרי החליף שבועתו:

    סתם נמי חייבשיש לומר שהנשבע אין דעתו על אכילה של תורה אלא אחר לשון בני אדם ובכל שהוא נתכוין לאסור את עצמו:

    קמ"ל דפטרידקסברי אין דעתו אלא על שיעור אכילה:

    או דלמאסתם נמי חייב דסתם נמי כמפרש דמי שדעתו היתה על כל שהוא:

    ואם איתאדכר"ש סבירא ליה:

    אודו לי מיהת כו'דהכי הדר להו שזה מדבר ומביא קרבן וכיון דקרבן על חילוף דיבורו חייב שאף זה החליף דיבורו שהנשבע דעתו על כל שהוא והרי סתם שלו כמפרש:

    ויש בו כדי לצרף כזיתבין פת ויין:

    חייבדהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר דילפינן לה ממשרת וכל משרת במסכת פסחים (דף מג:):

    חייבקרבן שבועה:

    ור"ש פוטרשהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבילות ואין שבועה חלה על מצוה כדלקמן:

    בכולל דברים המותריןכו'. כלומר אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה אבל זה שאמר לא אוכל סתם כלל דברים המותרין והאסורין יחד ומיגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה ור"ש לית ליה איסור חל על איסור אפי' ע"י כולל:

    וריש לקיש אמרטעמא דרבנן לאו משום כולל הוא דלא אמרינן כולל באיסורי שבועה כדמפרש ריש לקיש טעמא לקמן:

    אי אתה מוצאשיתחייב אלא בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני ומשום שבועה מיחייב או במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דמתניתין דאמרי דסתם אין דעתו לכל שהוא ובמפרש מודו:

    אי בסתםמצית מוקמת לה אליבא דר"ע דאמר אדם הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

    והרי נמלהוכן כל בריה קטנה דלדברי הכל חייב מלקות דתנן במס' מכות (דף יג.) אמר ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה:

    והרי הקדששהוא מתחייב מעילה בשוה פרוטה ואפי' בפחות מכזית:

    ומשני הא בעינן שוה פרוטהשזה שיעורו:

    והרי מפרששבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב:

    מפרש נמי כבריה דמימפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה:

    והרי עפרהאומר שבועה שלא אוכל עפר דקס"ד דכיון דלאו בר אכילה לא שייך ביה שיעור אכילה וחייב בכל שהוא:

    שבועות 21 עמוד ב

    1אימא סיפא: זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. זו היא למעוטי מאי? מאי לאו למעוטי ״אכלתי״ ולא אכלתי דלא לקי?

    2לא; זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן, אבל ״אכלתי״ ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן; ור"ע היא, דמחייב לשעבר כלהבא.

    3הא אמרת רישא ר' ישמעאל היא! רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?! כולה ר"ע ורישא לאו למעוטי ״אכלתי״ ולא אכלתי״ מקרבן, אלא למעוטי ״אוכל ולא אכל ממלקות, אבל קרבן מיחייב.

    4ומאי שנא? מסתברא, קאי בלהבא ממעט להבא; קאי בלהבא ממעט לשעבר?

    5״שבועה שלא אוכל״ ואכל כל שהוא, חייב כו'. איבעיא להו: ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו? דתניא, ר"ש אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן.

    6ובדין הוא דבעי איפלוגי בעלמא, והאי דקא מיפלגי הכא להודיעך כוחן דרבנן, דאף ע"ג דאיכא למימר: הואיל ומפרש חייב, סתם נמי חייב; קא משמע לן דפטרי.

    7או דלמא, בעלמא כרבנן סבירא ליה; והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב, סתם נמי חייב.

    8ת"ש דאמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב, שזה חייב? ואם איתא, לימא להו: אנא בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי!

    9לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי, בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי. לדידכו, אודו לי מיהא, הואיל ומפרש חייב, סתם נמי חייב! ואמרו ליה רבנן: לא.

    10תא שמע, ר"ע אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בה כדי לצרף כזית חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא כר"ש סבירא ליה, למה לי לצרף?

    11ועוד תנן: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים חייב. ור' שמעון פוטר. והוינן בה: אמאי חייב? מושבע מהר סיני הוא! רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין.

    12ור"ל אמר: אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, אי בסתם ואליבא דר' עקיבא דאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא.

    13ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון סבירא ליה, כל שהוא נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא! אלא לאו שמע מינה: בעלמא כרבנן סבירא ליה? שמע מינה.

    14אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו כו'. ולא?! והרי נמלה! בריה שאני.

    15והרי הקדש! הא בעינן שוה פרוטה.

    16והרי מפרש! מפרש נמי כבריה דמי.

    17והרי עפר! אלא׃

    Tosafot

    ומה ראית מסתברא כו'פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי מקרבן וסיפא ממלקות א"נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה"מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר"ע דכולהו סתמי כוותיה:

    היכן מצינו באוכל כל שהוא כו'ואע"ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה:

    היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו'הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא:

    כרבי שמעון סבירא ליהר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף:

    ולא אמרו כזית אלא לענין קרבןודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא:

    ואי ס"ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוףתימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי"ל דאי סבירא ליה כר"ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מאי לאו זו היא דלקי ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות ופרקינן מתני' כולה ר' עקיבא היא דמחייב לשעבר כלהבא וזו היא דרישא למעוטי הנשבע (שלא אוכל ואכל) [שאוכל ולא אכל] ממלקות. וסיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

    זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטוראבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה חייב קרבן: ומה ראית מסתברא קאי בלהבא כו'. פי' רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כו' דהוא להבא ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא. סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' דהוא לשעבר ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר:

    מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה דתני ר' שמעון כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן כלומר האוכל מכל איסורין שבתורה כגון חלב ודם וכיוצא בהן אפילו אם אכל כל שהוא לוקה אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית. ואתינן למפשטא מהא דתני אמרו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב כו' ודחינן ר' עקיבא לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעלמא כר' שמעון סבירא לי.

    אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהוא חייב בכל שהוא. ואמרו ליה רבנן לא. ופשטנא מדתני ר' עקיבא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פי' אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית חייב. ש"מ מדבעי צירוף כזית לית ליה לר' עקיבא כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואסיקנא אלא לאו ש"מ ר' עקיבא בעלמא כרבנן סבירא ליה אפילו מלקות אלא בכזית ש"מ:

    פיסקא אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואקשינן ולא. הרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ. ודחינן בריה שאני כלומר נמלה בריה שלמה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב.

    ודחינן בהקדש בעינן שוה פרוטה דחיובו משום הנאה היא.

    והרי מפרש כלומר הנשבע בפירוש לוכל פחות מכזית שחייבודחי' מפרש מניכי בריה דמי דבריה מ"ט דהיא חשובה האי נמי אע"ג דהוא פחות מכשיעור כיון דפריש אחשביה.

    והרי עפר דבכל שהואוהרי עפר דבכל שהוא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 21b

    Shevuot 21b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 338 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אימא סיפא דקתני בתר דהך איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב כו' זו היא שבועת שוא שחייבין כו':

    לאו למעוטי אכלתי ולא אכלתי דלא דרשינן לשוא באם אינו ענין:

    ור"ע היא דמחייב קרבן על שעבר ומיהו בשבועת שוא מודה דלית בה קרבן אף ע"ג דדריש ריבויי ומיעוטי ואתרבאי שבועת ביטוי לשעבר אהני מיעוטא לשבועת שוא שהוא ניכר דבר שאי אפשר כדאמרינן לקמן (שבועות דף כו.) ומאי מיעט מיעט מצוה דהויא שבועת שוא דבמתני' קאי ותני נשבע לבטל את המצוה בשבועת שוא:

    אלא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות והכי קאמר זו היא לא אוכל ואכל דחייבין על זדונה מכות דהוה ליה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

    ומאי שנא כלומר היכי משמע ממתניתין דלמעוטי אוכל ולא אכל דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותיקשי לך:

    ממעט לשעבר בתמיה:

    איבעיא להו ר' עקיבא דאמר במתניתין סתם אכילה דשבועה בכל שהוא:

    בכל התורה בכל שאר איסורין נמי כר"ש סבירא ליה דאמר סתם אכילה שבכל התורה כל שהוא:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 21b · Sefaria

    Tosafot

    ומה ראית מסתברא כו' פי' בקונט' דלמא דאתא נמי למעוטי אכלתי ולא אכלתי ואין ומה ראית שבגמרא כן אלא ונימא איפכא ונראה לפרש ומה ראית פירוש דטפי הוה לן לאוקמה כולה כר' ישמעאל ותיהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי ולא אכלתי ורישא למעוטי מקרבן וסיפא ממלקות א"נ סיפא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן ואתי כולה כר' ישמעאל ולאו אדרבי יוחנן קפריך וזה הפירוש נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן ומשני מסתברא כו' והוא הדין דה"מ לשנויי דניחא ליה לאוקומה כר"ע דכולהו סתמי כוותיה:

    היכן מצינו באוכל כל שהוא כו' ואע"ג דבמפרש כל שהוא חייב כדאמר בגמרא סתמא דמילתא דעתו אסתם אכילות שבתורה:

    היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' הלכך כיון דחמיר דעתו אכל שהוא:

    כרבי שמעון סבירא ליה ר' יוחנן דאית ליה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) דחצי שיעור אסור מן התורה אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (חולין צח.) מוכח בהדיא דכרבנן סבירא ליה ובפרק אלו עוברין (פסחים מג:) קאמר רבי יוחנן דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי כל שהוא למכות למה לי צירוף:

    ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא:

    ואי ס"ד כרבי שמעון סבירא ליה למה לי צירוף תימה דלמא שאני הכא דגלי קרא כדדרשינן באלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) ובפ' ג' מינים (נזיר לה:) ממשרת וכל משרת וי"ל דאי סבירא ליה כר"ש הוה מוקי ליה לקרא למילתא אחריתי:

    Tosafot on Shevuot 21b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מאי לאו זו היא דלקי ולמעוטי אכלתי ולא אכלתי ממלקות ופרקינן מתני' כולה ר' עקיבא היא דמחייב לשעבר כלהבא וזו היא דרישא למעוטי הנשבע (שלא אוכל ואכל) [שאוכל ולא אכל] ממלקות. וסיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

    זו היא דלא מייתי על שגגתה אלא הוא פטור אבל הנשבע אכלתי ולא אכלתי בשגגה חייב קרבן: ומה ראית מסתברא קאי בלהבא כו'. פי' רישא קאי בלהבא דקתני שלא אוכלנה כו' דהוא להבא ממעט שבועה שאוכל ולא אכל דהוא להבא. סיפא דקתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' דהוא לשעבר ממעט אכלתי ולא אכלתי דהוא לשעבר:

    מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה דתני ר' שמעון כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן כלומר האוכל מכל איסורין שבתורה כגון חלב ודם וכיוצא בהן אפילו אם אכל כל שהוא לוקה אבל קרבן אינו חייב עד שיאכל כזית. ואתינן למפשטא מהא דתני אמרו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב כו' ודחינן ר' עקיבא לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעלמא כר' שמעון סבירא לי.

    אלא לדידכו אודו לי מיהא הכא הואיל ומפרש בכל שהוא חייב בכל שהוא. ואמרו ליה רבנן לא. ופשטנא מדתני ר' עקיבא נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פי' אם יש יין בלוע בפת שאכל שיעור כזית חייב. ש"מ מדבעי צירוף כזית לית ליה לר' עקיבא כל שהוא חייב. ותוב מדקתני שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כו' ואסיקנא אלא לאו ש"מ ר' עקיבא בעלמא כרבנן סבירא ליה אפילו מלקות אלא בכזית ש"מ:

    פיסקא אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואקשינן ולא. הרי אוכל נמלה דלוקה משום שרץ השורץ. ודחינן בריה שאני כלומר נמלה בריה שלמה היא. והרי הנהנה מן ההקדש דאפילו בפחות מכזית חייב.

    ודחינן בהקדש בעינן שוה פרוטה דחיובו משום הנאה היא.

    והרי מפרש כלומר הנשבע בפירוש לוכל פחות מכזית שחייב ודחי' מפרש מניכי בריה דמי דבריה מ"ט דהיא חשובה האי נמי אע"ג דהוא פחות מכשיעור כיון דפריש אחשביה.

    והרי עפר דבכל שהוא והרי עפר דבכל שהוא.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 21b · Sefaria

    Rashba

    ואי ס"ד כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא ואף על גב דר"ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור' יוחנן בהא דשמעינן מר"ל דר"ע לית ליה בעלמא כר"ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר"ע כדאמרינן עלה לקמן, וא"נ משום דס"ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא"נ בסתם לר"ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא.

    Rashba on Shevuot 21b · Sefaria

    Ritva

    לא אמרו כזית אלא לענין קרבן אע"ג דבמתני' דלעיל בחיוב קרבן נחלקו כבר פי' רש"י ז"ל דשאני הכא שעל ביטוי שפתיו חייבו הכתוב קרבן ואם אתה אומר דבעלמא חייבו מלקות על אכילת כל שהוא הא למדת דלא תאכל ישנו בכל שהוא וא"כ הרי בטוי זה דבריו. ובדין הוא דבעי איפלוגי פי' בדין הוא דבעי תנא למתני פלוגתייהו בעלמא אלא דתניא הכא להודיעך כחן דרבנן (ודוקא בדעביד מיניה בנין אב דמוקים לה לטעם כעיקר וכדאיתא בדוכתא. ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בכל איסורין שבתורה ולהכי פרכינן מהא ולא פרכינן ממתני' דאשכחן לר"ע דקתני דאיסורי נזיר בכזית: ) {הג"ה דברי הספר מוטעים וחסרים כנרא' למעיין ונראה להגיה דתחל' המאמר ואי ס"ל בעלמא כו' בכל איסורין שבתורה ודוקא בדיעבד עיני' בנין אב כדמוקי לי' לטעם כעיקר וכדאי' בדוכת' ולהכי פרכי' מהא ולא פרכי' ממתני' כו' כצ"ל וכוונתו ליישב קושית הפוס' כאן דלמא שא"ה דגלי קרא עשרת וכל משרת כו' (היינו לגי' קצת ספרים דיליף מוכל משרת כמבואר בתוס' דנזיר שם) וע"ז ישב לקו' הש"ס עיקר' מהא דהוי יליף ר"ע מכאן לכל איסורין שבתורה וכמבואר בפסחים ונזיר וה"נ לר"ע דמוקי קרא להמ"לא משום דיליף ס"כע מג"ע הוי יליף מיניה בעלמא אי לאו משום דהוי נזי' וחטא' ג"כ הבכ"א כמבואר בפסחים ונזיר אבל עכ"פ נשמ' מזה לר"ע דגם בעלמא בעי' צירוף ולר"ש למ"ל צירוף בשאר איסורין וע"ז כתב ובהכי מיושב הא דלא פריך מהא דלר"ע איסורי נזיר בכזי' וכמבוא' בש"ס דפסחי' ונזיר דלר"ע מכל אשר יעשה כו' אתי לאיסורי נזיר שמצטרפין ואתא לאפוקי ממשנ' ראשונ' שם א"ו משום דמנזיר ל"ק דגלי קרא אבל הא דמשמע מהכא דגם בעלמא בעינן צירוף קשה אי כר"ש ס"ל למ"ל צירוף בעלמא: עכ"ה}

    בכולל דברים המותרים יש לפ' שכוללם בשבועתו בפי' אבל מסתמא אין דעתו אלא על דברים המותרים וכן נראה מדקדוק לשון בכולל אבל רש"י ז"ל מפ' דסתם לא אוכל היינו בין דברים המותרים בין דברים האסורים כיון דלא פריש. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור פי' איכא מ"ד דר"ל לטעמיה דאמר דחצי שיעור מותר מן התורה אבל ר"י לא אוקמה בהכי דלדידיה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דלית ליה מלקות מושבע ועומד מה"ס קרינא ביה ועוד נפרש בזה יותר בס"ד:

    Ritva on Shevuot 21b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומ"מ אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנה חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:

    מי שאמ' שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר"ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין (לנו) [לזו] כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומ"מ אפי' בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר"ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה עליו ר"ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפי' במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורים ור' שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפי' בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקי' בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר' יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע"פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מ"מ איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרי' כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר' יוחנן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע"פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר' יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכר איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמ"מ שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:

    זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע"פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אעפ"כ יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע"ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתי' אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומ' אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפי' נשבע שיחבול בעצמו אע"פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא וקצת חברים מערערים בשיטה זו ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא (ואין) [ואנו] קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה (וכמו) [ומה] שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב [יום טוב] ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בסוף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומ' שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין חל עליו ואף גדולי הפוסקי' כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמ"מ שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות [או שהוא] של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע"פ שצום [גדליה] דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי [בצום גדליה] או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת ענג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרי' שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע"פ שאינו רשאי ומ"מ אנו חולקי' אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:

    כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אא"כ יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברי' או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפי' היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפי' היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:

    אע"פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריה שלימה חייב עליה אפי' בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפי' בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן בכל שהו והוא המפרש ר"ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על איזה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפי' היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר"ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפי' אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר"ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה:

    Meiri on Shevuot 21b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ומאי ראית כו' ונראה לפרש ומה ראית פי' דטפי ה"ל לאוקמא כולה כר' ישמעאל ותהוי רישא דומיא כו' עכ"ל לכאורה נראה לפרש דבריהם דמש"ה פריך ומה ראית דלמאי דאוקמא כולה כר"ע לא הוי רישא דומיא דסיפא דהא רישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי אית לן לאוקמא כולה כר' ישמעאל דהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי כו' והא לא קשיא לן דנוקמה כולה כר"ע ורישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אוכל ולא אכל בקרבן ולא תקשי אר' יוחנן דאינו דומה דזו היא דעל שגגתה פטור אתא לחייב קרבן באוכל ולא אכל דהא פשיטא דחייב קרבן דהיינו להיטיב דקרא מיהו קשיא דאימא דלר' עקיבא נמי הכי פריך ומה ראית לאוקמא רישא למעט אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי הוה ליה לאוקמא רישא נמי דומיא דסיפא למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות ותקשי לר' יוחנן ויש ליישב בזה דלר"ע אין זה דומה ממש דרישא למעט ולפטור ממלקות קאתי באכלתי ולא אכלתי וסיפא לחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי קאתי אבל כולה כר' ישמעאל הוי דומיא ממש דרישא לפטור מקרבן באכלתי ולא אכלתי וסיפא לפטור ממלקות אכלתי ולא אכלתי אך קשה במה שכתבו וזה הפי' נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן כו' דהא לתירוץ קמא נמי לאו מסברא בעלמא קפריך אלא מכח דומיא קפריך לאוקמא טפי כר' ישמעאל כדי להקשות לר' יוחנן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 21b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 21, Amud Bet, about 338 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “אימא סיפא: זו היא שבועת שוא שחייבין…”

    2. Segment 220 words

      Opens “לא; זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן,…”

    3. Segment 330 words

      Opens “הא אמרת רישא ר' ישמעאל היא! רישא…”

      Named: רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבן מיחייב.

    4. Segment 411 words

      Opens “ומאי שנא? מסתברא, קאי בלהבא ממעט להבא;…”

    5. Segment 530 words

      Opens “״שבועה שלא אוכל״ ואכל כל שהוא, חייב…”

    6. Segment 626 words

      Opens “ובדין הוא דבעי איפלוגי בעלמא, והאי דקא…”

    7. Segment 715 words

      Opens “או דלמא, בעלמא כרבנן סבירא ליה; והכא…”

    8. Segment 823 words

      Opens “ת"ש דאמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל…”

    9. Segment 925 words

      Opens “לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי, בכל התורה…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “תא שמע, ר"ע אומר: נזיר ששרה פתו…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “ועוד תנן: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות…”

      Named: רב ושמואל, שמואל.

    12. Segment 1223 words

      Opens “ור"ל אמר: אי אתה מוצא אלא אי…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון סבירא ליה,…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו כו'.…”

      Named: רבי עקיבא.

    15. Segment 156 words

      Opens “והרי הקדש! הא בעינן שוה פרוטה.…”

    16. Segment 166 words

      Opens “והרי מפרש! מפרש נמי כבריה דמי.…”

    17. Segment 173 words

      Opens “והרי עפר! אלא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shevuot 21b · Segment 3 — “…ישמעאל היא! רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?! כולה…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shevuot 21b · Segment 3 — “…רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?! כולה ר"ע ורישא לאו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 21b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026