Talmud Builders

    Shevuot 29b

    Back to index

    English translation — Shevuot 29b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rather, Moses administered the oath in this manner so that there would not be any possibility of the nullification of their oath. An oath taken with public consent cannot be dissolved. In this case, Moses and God constitute the public that gives its consent to the oath administered to the people. This was the reason for Moses’ insistence that the oath was taken according to his and God’s awareness; it was not because there was a possibility that the people could take the oath according to a private meaning.

    2§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?

    3Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [ taruf ] like the beam of an olive press. The Gemara asks: Aren’t they all flat? The Gemara explains: Snakes’ undersides are flat. This oath is referring to a snake whose back is flat.

    4§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain. If he ate the loaf, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance. The Gemara asks: Now, if he did not eat it, he is liable because he violated his oath on an utterance. Is he not also liable for an oath taken in vain? An oath was issued in vain when he took the oath not to eat the loaf, as this required a violation of the oath he had taken to eat it.

    5Rabbi Yirmeya said: Teach the mishna with this emendation: If he did not eat it, he also violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.

    6MISHNA: As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.

    7Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.

    8With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.

    9GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota , a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).

    10Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.

    11Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita . And it is taught in a baraita : With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.

    12Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita , where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.

    13Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.

    14These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.

    15The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלאהכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

    ולאהוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:

    והא ההואנחש בשני שבור מלכא:

    דאחזיק תליסר אורוותא תיבנאמלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:

    בטרוףהא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר:

    כולהו נמי מיטרף טריפיומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו:

    קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב - בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

    תני אף על שבועת ביטויוהכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

    מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו'משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן שבועות ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו:

    ברחוקיםכגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב:

    בכשריןלעדות או בפסולין:

    מפי עצמושמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:

    שבועת שוא בקרובין וברחוקיםאמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק:

    גמ' כמוציא שבועה מפיולכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין:

    מתני' וברייתא נמי דיקאמדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:

    אלא בראויין להעידמפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד' יח.) המלך לא מעיד:

    עד שיכפרו בו בב"דדכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק דלקמן (שבועות ד' לא.) בג"ש:

    משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד חייבין ה"ג:

    קשיין אהדדידהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד:

    דוקיא דמתני' קמ"לאשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:

    שבועות 29 עמוד ב

    1אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו.

    2ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ולא?! והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא!

    3אמר שמואל: בטרוף. כולהו נמי מיטרף טריפין! בשגבו טרוף.

    4״שבועה שאוכל ככר זו״, ״שבועה שלא אוכלנה״ כו'. השתא משום שבועת ביטוי מיחייב, משום שבועת שוא לא מיחייב?! הרי יצתה שבועה לשוא!

    5אמר ר' ירמיה, תני: אף על שבועת ביטוי.

    Mishna

    6שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, בקרובים וברחוקים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

    7שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד ומפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

    8אחת זו ואחת זו, המושבע מפי אחרים חייב ״(אם) לא אכלתי היום״ ולא הנחתי תפלין היום״; ״משביעך אני״, ואמר ״אמן חייב.

    Gemara

    9אמר שמואל: כל העונה ״אמן״ אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי, דכתיב: ״(במדבר ה״, כב) ״ואמרה האשה אמן אמן״.

    10אמר רב פפא משמיה דרבא: מתני' וברייתא נמי דיקא, דקתני: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, בכשרין ולא בפסולין; ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד, ובפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו; ומפי אחרים אינן חייבין, עד שיכפרו בהן בב"ד דברי רבי מאיר.

    11ותניא בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: ״בואו והעידוני״; ״שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״, או שאמרו: ״אין אנו יודעין לך עדות״; ״משביע אני עליכם״, ואמרו (לו) ״אמן״ בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין, בין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם חייבין. דברי רבי מאיר.

    12קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ הא דענה ״אמן״, הא דלא ענה ״אמן״? ש"מ׃

    13אמר רבינא משמיה דרבא: מתניתין דהכא נמי דיקא דקא תני: ״שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין, מפי אחרים לא; וקתני סיפא: ״זה וזה מושבע מפי אחרים חייב.

    14קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ הא דענה ״אמן״, הא דלא ענה ״אמן״?

    15ואלא שמואל מאי קא משמע לן? דוקיא דמתניתין קא משמע לן.

    16הדרן עלך שבועת שתים׃

    Tosafot

    כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהוהא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב"ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב"ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי"ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב"ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב"ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד:

    גבו טרוף קאמרבמסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר:

    שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (שבועות ד' כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל:

    שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשיםבריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א"נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ"ק דב"ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה לישראל אמר להן הוו יודעין שלא לדעתבם אני משביעכם אלא לדעתי ודעת המקום כו'. ואסיקנא אלא שמום דלא תיהוי [הפרה] לשבועתייהו כו':

    אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבדתליסר אדריתא תיבנא : מתני' נשבע לבטל המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

    שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנההראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא: ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לו לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. אמר שלא אוכל ככר זו. שבועה שאוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אומרים לו שלא יאכלנה. מוטב לו לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי. חזקיה אמר אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמר אהן דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פלי ברכסין [לוקה] משום שבועת שוא. ועוד אמר כ"ד בולאות היו בדרום וכולם חרבו שהיא אמת שנאמר לשוא הכיתי את בניכם וגו':

    שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים כו'.

    וכן שבועת שוא כו' נוהגת בכל אדם בכשרין ובפסולין וכו':

    אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא מפיו דמי.

    ושמואל דיוקא דמתניתין קמ"ל וכו' ופשוטה היאנתברר דשבועת ביטוי חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ועל (שבועת שקר) שבועת העדות ושבועת הפקדון קרבן בזדון ובשגגה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 29b

    Shevuot 29b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 332 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אלא הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

    ולא הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה:

    והא ההוא נחש בשני שבור מלכא:

    דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות:

    בטרוף הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר:

    כולהו נמי מיטרף טריפי ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו:

    קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב - בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו:

    תני אף על שבועת ביטוי והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 29b · Sefaria

    Tosafot

    כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב"ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב"ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי"ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב"ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב"ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד:

    גבו טרוף קאמר במסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר:

    שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (שבועות ד' כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל:

    שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א"נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ"ק דב"ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה:

    Tosafot on Shevuot 29b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה לישראל אמר להן הוו יודעין שלא לדעתבם אני משביעכם אלא לדעתי ודעת המקום כו'. ואסיקנא אלא שמום דלא תיהוי [הפרה] לשבועתייהו כו':

    אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד תליסר אדריתא תיבנא : מתני' נשבע לבטל המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

    שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא: ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לו לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. אמר שלא אוכל ככר זו. שבועה שאוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אומרים לו שלא יאכלנה. מוטב לו לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי. חזקיה אמר אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמר אהן דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פלי ברכסין [לוקה] משום שבועת שוא. ועוד אמר כ"ד בולאות היו בדרום וכולם חרבו שהיא אמת שנאמר לשוא הכיתי את בניכם וגו':

    שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים כו'.

    וכן שבועת שוא כו' נוהגת בכל אדם בכשרין ובפסולין וכו':

    אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא מפיו דמי.

    ושמואל דיוקא דמתניתין קמ"ל וכו' ופשוטה היא נתברר דשבועת ביטוי חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ועל (שבועת שקר) שבועת העדות ושבועת הפקדון קרבן בזדון ובשגגה:

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 29b · Sefaria

    Rashba

    אמר שמואל בטרוף פירש בעל הערוך (ערך טרף - ה) בש"ר שרירא גאון מושוה, כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ובמסכת נדרים (כה, א) אמר וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחא קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאן נ"מ למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.

    Rashba on Shevuot 29b · Sefaria

    Ritva

    בטרוף פי' רש"י ז"ל מנומר ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי פי' שהם מנומרים ופרקינן בשגבו טרוף ואין דרך הנחשים להיות מנומרים [אלא] בכריסם ואינו נכון חדא שלא מצינו לשון טרוף על מנומר ועוד שאין הירושלמי מפ' כן והנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל ובעל הערוך ז"ל כי טרוף לשון השוייה כמו הטורף את גגו שפי' המחליק והמשוה אותו וגבו טרוף פי' משווה ומרובע וכן אמרו בירושלמי לפי שאין מרובע בבריות:

    מתני' וברייתא נמי דייקא פי' מתוך מה שאמרו במשנה וברייתא שנראות כסותרות זו לזו יש לדקדק כן וכדמפ' ואזיל ולשון זה הוא והכי הלכתא שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו לכל דבר. ובהכי סליק לן פ' שבועות שתים בתרא בס"ד ונתחיל שבועת העדות בס"ד:

    Ritva on Shevuot 29b · Sefaria

    Meiri

    המשנה השמינית וענינה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' אמרו מפי עצמו הוא תנאי בשבועת בטוי אבל אם השביעו עליה זולתי שיאכל או לא יאכל אינו חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם עונה אמן כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביע אותו זולתו ויאמר אמן כמו שיתבאר אח"כ שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב פי' אמנם זכר אנשים ונשי' ושאר החלקים שרוצה לזכור אח"כ שבועת העדות שאין הנשים חייבות ולא קרובים ולא פסולים ואפי' ענו אמן כמו שנבאר בפרק שאחר זה:

    אמר המאירי שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים שאתן לפלוני קרבי או לשאר בני אדם הרחוקים בכשרים לעדות ובפסולים לו ומתוך ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ויצאו להם נשים וקרובים ופסולים הוצרך להזכיר בשבועת בטוי ושבועת שוא שנוהגות אף באלו והוא שאמר גם כן בבית דין בין שלא בבית דין מפי עצמו ר"ל שנשבע מאליו בלא תביעת אחרים והוא הדין במושבע מפי אחרים בשם ואמר אמן כמו שיתבאר בסמוך הא מפי אחרים ואינו עונה אמן או אחד מלשונות של קבלה אינו כלום וכן אם אמ' מעצמו הריני מקבל דבר זה בשבועה אינו כלום שאין שבועה אלא בהזכרת השם אם מפי עצמו אם מפי אחר ושיקבלנה וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

    וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקי' ובקרובים ר"ל שאמר על איש שהוא אשה בין קרוב בין רחוק וכן בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין ומפי עצמו על הדרך האמור וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מכלום ואחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים וענה אמן חייב כמושבע מפי עצמו כיצד לא אכלתי היום לא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב וכן משביעכני אם אכלת והוא אומר אמן שלא אכלתי חייב וכן בכל מיני השבועות שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו הוא ולא סוף דבר דוקא אלא כל דבר שמורה קבלת הדברים כגון שיאמר הן או הרי אני מקבל שבועה זו או מחוייב אני בשבועה זו וכיוצא בזה ומ"מ זה שאנו מזקיקים במושבע מפי אחרים לעניית אמן דוקא בשבועת בטוי שאין עקרה אלא במפי עצמו ואחר שכן כל שהוא מושבע בה מפי אחרים כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון כל שהושבע אפי' לא ענה אמן חייב אם הושבעו בבית דין כמו שיתבאר ל' א' וכן בשבועת הדיינין של מודה מקצת וחברותיה וכן כתבו הגאונים שבכל חרם בית דין או צבור אין צריך אמן:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

    שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים אבל לא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו שלא בבית דין ומ"מ צריך שתהא כפירתם בבית דין הן נשבע על פי עצמו ר"ל שאמ' שבועה שאיני יודע לך עדות הן שנשבע על פי התובע שאמ' לו משביעכני כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בע"ה:

    כבר ביארנו כ"ו א' שכל השבועות הנעשות באונס פטור וביארנו בשבועת בטוי מהו שגגה ומהו אונס וכן יתבאר ענין שגגה ואונס בשבועת העדות ובשבועת הפקדון כל אחת במקומו אבל שבועת שוא אי אתה צריך לידע בה מהו שוגג ומהו אנוס שהרי אף בשוגג פטור בה מכלום כמו שביארנו ומעתה כל ששגג באיזה דבר הן ששגג בגוף השבועה שהוא סבור שאין עבירה בשבועה לבטל את המצוה הן שהיה יודע כן בכלל אלא שאינו יודע שדבר זה בפרט מצוה וכן בשאר דברים כיוצא באלו בכלן פטור:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Shevuot 29b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 29, Amud Bet, about 332 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו.…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד״.…”

    3. Segment 39 words

      Opens “אמר שמואל: בטרוף. כולהו נמי מיטרף טריפין!…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 422 words

      Opens “״שבועה שאוכל ככר זו״, ״שבועה שלא אוכלנה״…”

    5. Segment 58 words

      Opens “אמר ר' ירמיה, תני: אף על שבועת…”

    6. Segment 628 words

      Opens “מתני׳ שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, בקרובים…”

      Named: רבן עולה.

    7. Segment 723 words

      Opens “שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים,…”

    8. Segment 821 words

      Opens “אחת זו ואחת זו, המושבע מפי אחרים…”

    9. Segment 920 words

      Opens “גמ׳ אמר שמואל: כל העונה ״אמן״ אחר…”

      Named: שמואל.

    10. Segment 1045 words

      Opens “אמר רב פפא משמיה דרבא: מתני' וברייתא…”

      Named: רב פפא, רבי מאיר, רבא.

    11. Segment 1149 words

      Opens “ותניא בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים:…”

      Named: רבי מאיר.

    12. Segment 1213 words

      Opens “קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ הא דענה…”

    13. Segment 1340 words

      Opens “אמר רבינא משמיה דרבא: מתניתין דהכא נמי…”

      Named: רבא.

    14. Segment 1412 words

      Opens “קשיין אהדדי! אלא לאו ש"מ הא דענה…”

    15. Segment 1511 words

      Opens “ואלא שמואל מאי קא משמע לן? דוקיא…”

      Named: שמואל.

    16. Segment 164 words

      Opens “הדרן עלך שבועת שתים…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shevuot 29b · Segment 13 — “אמר רבינא משמיה דרבא: מתניתין דהכא נמי דיקא דקא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shevuot 29b · Segment 3 — “אמר שמואל: בטרוף. כולהו נמי מיטרף טריפין! בשגבו טרוף.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 29b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026