Talmud Builders

    Shevuot 32a

    Back to index

    English translation — Shevuot 32a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1until they hear a demand to testify directly from the mouth of the plaintiff.

    2The Gemara answers: Mentioning the case of the plaintiff pursuing them was necessary for Shmuel, as otherwise it could enter your mind to say: Since the plaintiff is pursuing them, it is like the case of one who says to them directly to testify. Therefore, Shmuel teaches us that although the intent of the plaintiff is for them to testify, the witnesses are liable only if he tells them so explicitly.

    3The Gemara asks: But this too, we learn in the mishna: Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two witnesses: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath, etc., from which it can be inferred that if the plaintiff said this to the witnesses, yes, they are liable, and if he did not say this to the witnesses, no, they are not liable.

    4The Gemara rejects this: No proof may be cited from the mishna, as perhaps when the tanna states: In a case where the plaintiff said, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand that they testify; rather, the same would be true even if he conveyed his intent in a non-verbal manner.

    5As, if you do not say so and assert that the language of the mishna is precise and one is liable only if the oath was in response to a verbal demand, then as for the mishna (36b), which teaches with regard to a deposit: Liability to bring a guilt-offering for taking a false oath on a deposit, how so? In a case where the owner said to the bailee: Give me the deposit that belongs to me and is in your possession, would you say there, also, that if the owner said this to the bailee, yes, he is liable, and if he did not say this to the bailee, no, he is not liable? But doesn’t the verse “And deals falsely with his colleague in a matter of deposit” (Leviticus 5:21) indicate that the bailee is liable for any denial of the deposit at all, unrelated to the nature of the claim raised by the owner of the item?

    6Rather, it must be that when the tanna says with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said to the bailee, he did not mean that this is the halakha only in a case where he specifically verbalized his demand. Here too, with regard to the oath of testimony, the tanna did not mean that this is the halakha only in a case where the plaintiff specifically verbalized his demand.

    7The Gemara asks: What is this comparison? Granted, if you say that here, when the tanna says in the mishna with regard to the oath of testimony: In a case where the plaintiff said to two individuals, it is specifically in a case where the plaintiff verbalized his demand, one could explain that the tanna taught there, with regard to the oath on a deposit: In a case where the owner said, due to the fact that he employed that formulation here in the mishna. Tanna’im frequently employ uniform language in different cases, even though there are halakhic differences between them. But if you say that neither there with regard to the oath on a deposit is it specifically in a case where the owner verbally said, nor here with regard to the oath of testimony is it specifically in a case where the plaintiff verbally said, why do I need to teach: Said, said, in both instances?

    8The Gemara answers: Perhaps the tanna is teaching us the matter in the manner in which it typically occurs, as both a plaintiff and the owner of a deposit typically articulate their claims verbally. It may still be that if the demand was conveyed non-verbally, the witness is liable. Since there is no proof from the mishna, the statement of Shmuel is necessary to teach that if the demand is not articulated verbally, the witness is not liable for taking a false oath.

    9The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel: In a case where the witnesses saw that the plaintiff was pursuing them, and they said to him: For what reason are you pursuing us; on our oath we do not know testimony on your behalf, they are exempt. And if it is with regard to an oath on a deposit, in a case where the owner is pursuing the bailee and he denies that the deposit is in his possession, the bailees are liable, as they are liable for any denial of the deposit at all, irrespective of the nature of the claim raised by the owner of the item.

    10§ The mishna teaches: If he administered an oath to them five times and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court.

    11The Gemara asks: From where do we derive that it is specifically for denial in court that they are liable, and they are not liable for denial outside court?

    12Abaye said: It is derived as the verse states with regard to the oath of testimony: “If he does not utter it, he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), from which it is derived: I said this halakha to you only in a place where, were this witness to utter his testimony, that other individual becomes liable to make a monetary payment, i.e., in court. He is not liable for denial in a place where his testimony would not render one liable to pay.

    13Rav Pappa said to Abaye: If so, say that it is not the denial but the oath itself; if it is taken in court, yes, he is liable, and if it is that which is not taken in court, no, he is not liable.

    14Abaye said to Rav Pappa: That should not enter your mind, as it is taught in a baraita that the verse: “And it will be when he is guilty of any one of these” (Leviticus 5:5), serves to render one liable to bring an offering for each and every instance when one repeatedly performs the transgressions for which one is liable to bring a sliding-scale offering. And if it enters your mind that one is liable only for an oath taken in court, is one liable for each and every oath? But didn’t we learn in the mishna: If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of any testimony relating to the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the matter they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Abaye explains: Rather, must one not conclude from it that one is liable for each and every oath taken outside court; but one is liable only if the denial is in court?

    15§ The mishna teaches: If both of the witnesses denied knowledge of the incident together, both of them are liable. The Gemara asks: But isn’t it impossible for two events to coincide precisely? By necessity, one denial must have preceded the other.

    16Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: It is possible for two events to coincide precisely.

    17Rabbi Yoḥanan said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei HaGelili, the mishna can be interpreted in a case where both of them denied knowledge of relevant testimony within the time required for speaking a short phrase, and the halakhic status of a pause or retraction within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. Although the two statements did not coincide precisely, their halakhic status is as if they did.

    18Rav Aḥa of Difti said to Ravina: After all, how long is the duration of: Within the time required for speaking a short phrase? It is an interval equivalent to the duration of the three-word greeting of a student to his teacher: Shalom alekha rabbi . Some say that it is a briefer interval, equivalent to the duration of the two-word greeting of a teacher to his student: Shalom alekha . According to either opinion, in the time that elapses until the two of them say: On my oath we do not know any testimony for you, it is an interval greater than the time required to utter those words. How, then, can the mishna be interpreted as referring to a case where they stated their denials within the time required for speaking those words? Ravina said to Rav Aḥa of Difti: The case in the mishna is one where each and every potential witness will issue his denial within the time required for speaking, starting from the end of the statement of the other.

    19§ The mishna teaches: If they denied knowledge one after the other, the first one who denied knowledge is liable, and the second one is exempt, as once the first witness denies knowledge of the incident, the second is an individual witness, whose testimony is not decisive, and he is exempt from the oath of testimony. The Gemara notes: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a baraita : In the case of one who administers an oath to one witness, the witness is exempt from bringing an offering for taking a false oath of testimony; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring an offering. In his opinion, the second witness in the case in the mishna would be liable, not exempt.

    20The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage, the first tanna , holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason that he is coming, as one witness cannot render him liable to make a monetary payment. And one Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: When one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to make a monetary payment, and that is the reason that he is coming. The tanna’im disagree whether denial by one witness constitutes a denial with regard to monetary matters.

    21The Gemara rejects this: And how can you understand their dispute in that way? Doesn’t Abaye say: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota ; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota . All concede with regard to one witness that he is not liable for taking a false oath of testimony because he cannot render another liable to make a monetary payment; and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart, the defendant, is suspect about the oath.

    22The Gemara suggests: Rather, all concede that when one witness comes to testify, it is to render the one against whom he is testifying liable to take an oath, and that is the reason he is coming. And here they disagree about this: One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds: A matter that causes financial loss is considered to have monetary value. Although the testimony of one witness does not render one liable for monetary payment, occasionally the party against whom he testified will prefer to pay rather than take the oath that the witness rendered him liable to take. In those cases, the testimony of one witness does in fact cause money to be paid. And one Sage, the first tanna , holds: A matter that causes financial loss is not considered to have monetary value.

    23§ With regard to the matter itself, Abaye says: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony; and all concede with regard to witnesses in the case of a sota ; and there is a dispute with regard to witnesses in the case of a sota . All concede with regard to one witness, and all concede with regard to a witness testifying on behalf of the claimant when his counterpart is suspect about the oath.

    24The Gemara elaborates: All concede with regard to a witness in the case of a sota that he is liable for taking a false oath of testimony in the case of a witness of impurity. This is referring to a case where the husband issues a warning to his wife in the presence of two witnesses that she may not enter into seclusion with a certain man and witnesses testify that she entered into seclusion with him, and one witness testifies that she engaged in intercourse with that man, as in that case the Merciful One accorded credibility to the witness, as it is written with regard to a sota : “And there is no witness against her” (Numbers 5:13), that she engaged in intercourse. From that verse it is derived that any witness that there is against her is sufficient to render her forbidden to her husband and enable him to divorce her without paying the sum stipulated in the marriage contract. Therefore, the witness who testified that she engaged in intercourse with that man is for all intents and purposes a witness to a monetary matter.

    25And all concede with regard to witnesses in the case of a sota that each witness is exempt from liability due to a false oath of testimony. This is referring to the case of witnesses of warning, who testify that the jealous husband warned his wife not to enter into seclusion with a certain man, as each witness is the cause of a cause of financial loss, not a direct cause of that loss. In order to lose payment of her marriage contract, in addition to the witnesses of warning, witnesses of seclusion would also be required, after which either a witness would testify that she engaged in intercourse or she would be required to drink the bitter water of a sota , either of which would confirm that she engaged in an adulterous relationship.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד שישמעו מפי התובעבואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי:

    אמר לאו דוקאאלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין:

    הכא נמיהוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל:

    תנא התםבפקדון אמר אטו דתנייה הכא:

    פטוריןדיליף לה לקמן (שבועות דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם:

    לא אמרתי כו'דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:

    והא אי אפשר לצמצםוקס"ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר:

    רבי יוסי הגליליבמסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן:

    תלמיד לרבשלום עליך רבי:

    רב לתלמידשלום עליך:

    טובא הויאין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה:

    כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירוכשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום:

    דלא כי האי תנאדלא כר' אלעזר ברבי שמעון:

    המשביע עד אחדוכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות:

    מר סברתנא קמא:

    עד אחד כי אתי לשבועה אתיאם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה:

    ומ"ס לממונא אתאודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון:

    ותיסבראדמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא:

    והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו'ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם:

    בעד טומאהאם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש:

    דרחמנא הימניהכדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב:

    ועד אין בהודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה:

    והכל מודים בעדי סוטהשאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין:

    בעדי קינוי דגורם דגורם הואאף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:

    שבועות 32 עמוד א

    1עד שישמעו מפי התובע!

    2רץ אחריהן איצטריכא ליה; סלקא דעתך אמינא: כיון דרץ אחריהן כמאן דאמר להו דמי; קמ"ל׃

    3והא נמי תנינא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים ״בואו והעידוני״, ״שבועה״ כו' אמר אין, לא אמר לא!

    4״אמר״ לאו דוקא.

    5דאי לא תימא הכי, גבי פקדון דקתני: שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: ״תן לי פקדון שיש לי בידך״ ה"נ אמר אין, לא אמר לא?! הא (ויקרא ה, כא) ״וכחש בעמיתו״ כל דהו!

    6אלא ״אמר״ לאו דוקא; הכא נמי לאו דוקא.

    7האי מאי? אי אמרת בשלמא ״אמר״ דהכא דוקא תנא התם אטו הכא. אלא אי אמרת לא ״אמר״ דהתם דוקא ולא ״אמר״ דהכא דוקא ״אמר״ ״אמר״ למה לי למיתנייה?

    8דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן.

    Baraita

    9תניא כוותיה דשמואל: ראוהו שבא אחריהן, אמרו לו: ״מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״ פטורין. ואם בפקדון חייבים.

    10השביע עליהן חמשה פעמים כו'.

    11מנלן דאכפירה בב"ד הוא דמחייבי, אחוץ לב"ד לא מחייבי?

    12אמר אביי, אמר קרא: ״(ויקרא ה״, א) אם לא יגיד ונשא עונו לא! אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון׃

    13א"ל רב פפא לאביי אי הכי אימא שבועה גופא בב"ד אין ושלא בבית דין לא׃

    14לא ס"ד דתניא (ויקרא ה, ה) לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד:

    15כפרו שניהן כאחת חייבין: הא אי אפשר לצמצם׃

    16אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם׃

    17רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי׃

    18א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב (איכא דאמרי כדי שאילת הרב לתלמיד) עד דאמרי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי א"ל כל אחד ואחד תוך דיבורו של חבירו:

    19בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור: מתני' דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב׃

    20לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא׃

    21ותיסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה׃

    22אלא דכ"ע עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי׃

    23גופא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה׃

    24הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב ״(במדבר ה״, יג) ועד אין בה כל שיש בה׃

    25והכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קינוי; דהוה גורם דגורם.

    Tosafot

    ואי ס"ד בב"ד מי מחייבתימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (שבועות דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת:

    שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוידס"ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת:

    בתוך כדי דיבור של חבירופירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון:

    הכל מודים בעד טומאהואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    תניא כוותיה דשמואל וכן הלכתא אבל בפקדון אע"ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב שנאמר וכחש בעמיתו כל דהו:

    השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטוריןמנא לן ואמר אביי (שאם) [שנאמר אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן מגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בב"ד לא יהו חייבין. ודחי' לא מצית למימר הכי דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת כו' אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד ש"מ:

    מתני' כפרו שניהן כאחד חייביןפירוש אין חייבין שניהם אלא עד שיכפרו שניהם בבת אחת: והא אי אפשר לצמצם.

    אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצםדתנן בבכורות פרק ב' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר' יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן.

    ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסקינן כגון שכפרו בתוך כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב כל אחד ואחד בתוך בדי דבור של חבירו: פיסקא כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.

    מתני' דלא כר' אלעזר בר' שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' שמעון מחייב נימא בהא פליגי תניא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא הלכך פטור. דהא ליתא תביעת ממון. ור' אלעזר בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא:

    איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייבבעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי:

    גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 32a

    Shevuot 32a. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 461 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עד שישמעו מפי התובע בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי:

    אמר לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין:

    הכא נמי הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל:

    תנא התם בפקדון אמר אטו דתנייה הכא:

    פטורין דיליף לה לקמן (שבועות דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם:

    לא אמרתי כו' דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:

    והא אי אפשר לצמצם וקס"ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר:

    רבי יוסי הגלילי במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 32a · Sefaria

    Tosafot

    ואי ס"ד בב"ד מי מחייב תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין וכוסמין דתנא לקמן (שבועות דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת:

    שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי דס"ד דצריך שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא שאחד מיהר מעט יותר מחבירו וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש לומר שאין רגילות כלל להעיד ב' עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעי אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא שמתרץ האמת:

    בתוך כדי דיבור של חבירו פירוש רק שיתחילו תוך כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין ולכך אין השני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון:

    הכל מודים בעד טומאה ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:

    Tosafot on Shevuot 32a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    תניא כוותיה דשמואל וכן הלכתא אבל בפקדון אע"ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב שנאמר וכחש בעמיתו כל דהו:

    השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין מנא לן ואמר אביי (שאם) [שנאמר אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן מגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בב"ד לא יהו חייבין. ודחי' לא מצית למימר הכי דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת כו' אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד ש"מ:

    מתני' כפרו שניהן כאחד חייבין פירוש אין חייבין שניהם אלא עד שיכפרו שניהם בבת אחת: והא אי אפשר לצמצם.

    אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם דתנן בבכורות פרק ב' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר' יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן.

    ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסקינן כגון שכפרו בתוך כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב כל אחד ואחד בתוך בדי דבור של חבירו: פיסקא כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.

    מתני' דלא כר' אלעזר בר' שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' שמעון מחייב נימא בהא פליגי תניא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא הלכך פטור. דהא ליתא תביעת ממון. ור' אלעזר בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא:

    איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי:

    גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 32a · Sefaria

    Rashba

    מכדי תוך כדי דבור כמה הוי.. שבועה טובא הוי. לכאורה משמע דר"א מדפתי דסבירא ליה דכפרו שניהם ר"ל שאין בין השלמת כפירתו של זה להשלמת כפירתו של זה כדי דיבור קאמר, ומשום הכי אקשי ליה הכי, ואינו מקשה אלא כשואל. ותדע לך, דה"מ לאוקומי כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים האחד קודם שהשלים הב' מפני (שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים הא' קודם שהשלים הב') שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבור התחילו והשלימו, אלא דהכי איבעיא ליה אי משכחת לה כגון שנשבע זה אחר זה או לא, וא"ל משכחת לה כגון שכפר בתוך כדי דבור של חבירו, כלומר שאחר שהשלים האחד שבועתו נשבע הב' תוך כדי דבור וחייב משום דאכתי יכול ב' למיהדר ביה הא'.

    עד אחד כי אתי לממונא אתי פירש רש"י ז"ל: לממונא ממש, דאע"ג דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דסבר דהיינו למכות ולעונשין אבל לממון קם, ולא נהירא לי דנשוי הא מקשה טועה גמור, והנכון בעיני מה שפירש הרמב"ן ז"ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי לה להצטרף עם אחר להוציא ממון, חשבינן ליה דאתי לממונא.

    ותסברא פירוש: ותסברא דבהא פליגי, והא אביי וכו' דלא פליגי אלא בגורם לממון אי כגורם לממון ואין לשון ותסברא מיושב בעיני לפי' זה דהכי ה"ל למימר אלא כגורם לממון פליגי, והאמר אביי, אבל לשון תסברא משמע דמאי דאמר דעד אחד כי אתי לממונא אתי קשי' לי', כלומר וכי אפשר לומר כן דאית לי' לר' אליעזר בר"ש דעד אחד כי אתי לממונא קאתי, ומ"ה נ"ל דהפ' וכי אפשר לומר דמשום דראו להצטרף חשבינן ליה כגורם לממון להתחייב בשבועת העדות, והאמר אביי הכל מודים בעידי קנוי דפטירי ואף על גב דראויין להצטרף לאבד כתובתה בהדי עידי סתירה, ועד טומאה, דאלו עידי סתירה ועד טומאה בלא קנוי לא אבדה כתובת' ואפילו אגברא לא מתסרא ובעידי קנויי מתסרה, כנ"ל.

    הכא בהא קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי. ומי' מתניתין דפטר עד אחד דלא כר' אלעזר בר"ש דלדידיה אפילו עד אחד חייב משום דגורם לממון מיהא הוא, והא דאמרינן ותסברא, לאו לדחויי מאי דאמרינן מתניתין דלא כר' אלעזר בר"ש, אלא לדחויי מאי דאתינן לאוקומי פלוגתייהו בעד אחד אי אתי לאפוקי ממונא או לא, והיינו דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא, ולא אמרינן לימא מתניתין דלא כי האי תנא, וקיימ"ל כרבנן דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כוותיהו, וקשיא לי דהא קימ"ל גבי נזקין כמאן דאית ליה דינא דגרמי, וכל מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה גורם לממון כממון וכדמוכח בהדיא בב"ק (צח, ב) וכמו שכתבתי שם וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו שם כן, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ולא היא דהכא שני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירתו של זה, וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב, ואף אנו נאמר לא אמרתי אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן, וקימ"ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ"ל, ועיקר.

    Rashba on Shevuot 32a · Sefaria

    Ritva

    אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:

    ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:

    השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:

    ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב (כר') [כא'] שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:

    א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:

    מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:

    Ritva on Shevuot 32a · Sefaria

    Meiri

    השביעם הנתבע ואמ' משביעני עליכם שאם תדעו עדות זו לפלני שהוא תובעני שתעידו לו ואל יאמר שמחמת יראתי אתם נמנעים וקבלוה וכפרו פטורים עד שישמעו מפי התובע או מפי שלוחו לדעת קצת:

    בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפי' מפי עצמו ר"ל שלא מפי תובע וכן אפי' הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר ל"ו ב':

    רחל שלא בכרה עד עכשו וילדה שני זכרים אפי' ילדה שניהם כאחד אי אפשר לצמצם ואי אפשר שלא הוציא האחד רוב ראשו קודם חברו ומעתה שניהם ספק והכהן נוטל פחות שהרי מוציא מחברו הוא ועליו הראיה:

    Meiri on Shevuot 32a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה בעדי קינוי כו' ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה עכ"ל וה"ה אם תשתה ותמות ירויח הוא כתובתה אלא דלא פסיקא ליה אם תשתה שתמות ושמא זכות תולה לה ולא תפסיד כתובתה כמ"ש התוספות:

    Chidushei Halachot on Shevuot 32a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 32, Amud Aleph, about 461 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “עד שישמעו מפי התובע!…”

    2. Segment 215 words

      Opens “רץ אחריהן איצטריכא ליה; סלקא דעתך אמינא:…”

    3. Segment 317 words

      Opens “והא נמי תנינא: שבועת העדות כיצד? אמר…”

    4. Segment 43 words

      Opens “״אמר״ לאו דוקא.…”

    5. Segment 532 words

      Opens “דאי לא תימא הכי, גבי פקדון דקתני:…”

    6. Segment 68 words

      Opens “אלא ״אמר״ לאו דוקא; הכא נמי לאו…”

    7. Segment 728 words

      Opens “האי מאי? אי אמרת בשלמא ״אמר״ דהכא…”

    8. Segment 86 words

      Opens “דלמא אורחא דמילתא קא משמע לן.…”

    9. Segment 922 words

      Opens “תניא כוותיה דשמואל: ראוהו שבא אחריהן, אמרו…”

      Named: שמואל.

    10. Segment 105 words

      Opens “השביע עליהן חמשה פעמים כו'.…”

    11. Segment 119 words

      Opens “מנלן דאכפירה בב"ד הוא דמחייבי, אחוץ לב"ד…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “אמר אביי, אמר קרא: (ויקרא ה, א)…”

      Named: אביי.

    13. Segment 1315 words

      Opens “א"ל רב פפא לאביי אי הכי אימא…”

      Named: רב פפא, אביי.

    14. Segment 1452 words

      Opens “לא ס"ד דתניא (ויקרא ה, ה) לאחת…”

    15. Segment 158 words

      Opens “כפרו שניהן כאחת חייבין: הא אי אפשר…”

    16. Segment 1612 words

      Opens “אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי…”

      Named: רב חסדא.

    17. Segment 1717 words

      Opens “רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כגון…”

      Named: רבי יוחנן.

    18. Segment 1839 words

      Opens “א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך…”

      Named: רב אחא, רב לתלמיד.

    19. Segment 1922 words

      Opens “בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור:…”

      Named: רבי אלעזר ברבי שמעון.

    20. Segment 2022 words

      Opens “לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד…”

    21. Segment 2125 words

      Opens “ותיסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה…”

      Named: אביי.

    22. Segment 2223 words

      Opens “אלא דכ"ע עד אחד כי אתי לשבועה…”

    23. Segment 2325 words

      Opens “גופא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה…”

      Named: אביי.

    24. Segment 2419 words

      Opens “הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה…”

    25. Segment 2510 words

      Opens “והכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קינוי;…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Shevuot 32a · Segment 18 — “א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shevuot 32a · Segment 12 — “אמר אביי, אמר קרא: (ויקרא ה, א) ״אם לא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shevuot 32a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026