Talmud Builders

    Sukkah 44b

    Back to index

    English translation — Sukkah 44b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Here, where Rabbi Yoḥanan said that it is a halakha transmitted to Moses from Sinai, he is referring to the mitzva of the willow branch in the Temple; there, where he said that it was established by the prophets, he was referring to the taking of the willow branch in the outlying areas.

    2§ Rabbi Ami said: The willow branch taken to fulfill the mitzva requires a certain measure, and it is taken only in and of itself and not with the lulav , and a person does not fulfill his obligation with the willow branch that is bound with the lulav . The Gemara asks: Since the Master said: It is taken only in and of itself, it is obvious that a person does not fulfill his obligation with the willow branch that is bound with the lulav . Why are both statements necessary?

    3The Gemara answers: It is necessary lest you say that this applies only to a case where he did not lift the willow branch bound with the lulav and then lift it again to fulfill the mitzva of the willow branch; however, in a case where he lifted the lulav and then lifted it again, say no, he fulfills his obligation with the willow branch in the lulav . Therefore, he teaches us that even if one takes the four species a second time with the express intent of fulfilling the mitzva of the willow branch, he did not fulfill his obligation, as he must take the willow branch by itself. And Rav Ḥisda said that Rabbi Yitzḥak said: A person fulfills his obligation with the willow branch that is bound with the lulav on the first day of the festival of Sukkot .

    4Rabbi Ami said that the willow branch requires a certain measure. The Gemara asks: And what is its requisite measure? Rav Naḥman said: It is three branches of moist leaves. And Rav Sheshet said: It is even one leaf and one branch. The Gemara wonders about the statement of Rav Sheshet: Does it enter your mind that one takes a single leaf and a single branch separately? Rather, emend Rav Sheshet’s statement and say: One fulfills his obligation even with one leaf on one branch.

    5§ The Gemara relates that Aivu, father of the amora Rav, said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man brought a willow branch before him to fulfill the mitzva. He took it and waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he holds that the mitzva of the willow branch is a custom of the prophets and is therefore performed without a blessing. Similarly, the Gemara relates that Aivu and Ḥizkiya, sons of the daughter of Rav, brought a willow branch before Rav to fulfill the mitzva. He waved it; he waved it and did not recite a blessing. This indicates that he, too, holds that it is a custom of the prophets.

    6Apropos the exchange between Aivu and Rabbi Elazar bar Tzadok, the Gemara cites another halakha that was transmitted in the same manner. Aivu said: I was standing before Rabbi Elazar bar Tzadok, and a certain man came before him and said to him: I have villages, I have olive groves, and I have olives, and the villagers come and hoe the olive groves during the Sabbatical Year and eat from the olive trees. Is it appropriate or inappropriate to allow this to continue? He said to him: It is inappropriate. As the man was leaving him and going on his way, Rabbi Elazar bar Tzadok said: I have already resided in this land for forty years and I have not seen a person walk in a path as straight as this man does. The man came back to Rabbi Elazar bar Tzadok and said to him: What should I do to ameliorate the situation? He said to him: Declare the olives ownerless for the poor, and give perutot coins to hired laborers as payment to hoe the olive groves.

    7The Gemara asks: Is hoeing olive groves permitted during the Sabbatical Year? But wasn’t it taught in a baraita that it is written: “But the seventh year you shall let it rest and lie fallow” (Exodus 23:11); meaning you shall let it rest from hoeing, and lie fallow from clearing the field of rocks? Apparently, hoeing is prohibited during the Sabbatical Year. Rav Ukva bar Ḥama said: There are two types of hoeing, one whose objective is to seal cracks in the ground and one to enhance the trees’ health. Enhancing the trees’ health is prohibited; sealing cracks is permitted, as it is merely to prevent the trees from dying and not to accelerate their growth.

    8An additional halakha was transmitted in the same manner. Aivu said in the name of Rabbi Elazar bar Tzadok: A person should not walk on Shabbat eves more than a distance of three parasangs [ parsaot ]. Rather, he should reach the place where he will stay on Shabbat early enough to ensure that he will have meals prepared for Shabbat. Rav Kahana said: We said that restriction only with regard to a case where he is returning to his house. However, if he is going to an inn, he relies on the food that he took with him. As he cannot assume that he will find lodgings with food, he brings food sufficient for his needs. Therefore, it is permitted for him to travel a greater distance.

    9Some say that Rav Kahana said: This restriction that one may not walk a distance of more than three parasangs on Shabbat eves was required even with regard to one traveling to his house, and all the more so with regard to one traveling to an inn, as he cannot assume that he will find food there. Rav Kahana said: There was an incident that happened with me where I traveled a distance to reach my home on Friday and I did not find even small fried fish [ deharsena ] to eat in the house. One must prepare for Shabbat well in advance of the onset of Shabbat.

    10§ The mishna continues: How is the mitzva of lulav fulfilled in the Temple when the first day of the Festival occurs on Shabbat? The mishna then explains how the attendants arrange their lulavim on the bench in the Temple. The tanna who recited mishnayot in the study hall taught a version of the mishna before Rav Naḥman: The attendant arranges them on the roof over the bench in the Temple. Rav Naḥman said to him:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    במקדשהלכה למשה מסיני:

    בגבוליןיסוד נביאים:

    ערבה צריכה שיעורלקמן מפרש שיעורה:

    אינה ניטלת אלא בפני עצמהאין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה:

    אבל היכא דאגבהיהלשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא:

    וכמה שיעור'דאמרן לעיל צריכה שיעור:

    שלשה בדישיש בכל אחד עלין לחין:

    עלה אחד ובד אחד ס"דעלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר:

    עלה אחד בבד אחדבד אחד ובו עלה אחד ודיו וכי אמרינן לעיל (סוכה דף לב:) ג' טפחים לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה כל דהו סגי והשתא נהגו להביא מורביות ענפים ארוכים ויפים שמנכרא מצוה בעין יפה:

    אייבואבוה דרב:

    חביט חביטלשון ניענוע:

    מנהג נביאים היאבגבולין ולא יסוד נביאים הלכך אינה צריכה ברכה:

    קרייתא אית ליכפרים ויושביהם:

    ומקשקשין בכרמיאעודרין את הכרמים בשביעית:

    ואכלי זיתיאבשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים:

    אריך או לא אריךטוב לעשות כן או לא אריך לשון דבר הגון ובעזרא (ד) יש לו דומה וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי:

    א"ל לא אריךלפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעי' והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה אבל הקשקוש מותר כדלקמן:

    א"ר אלעזר בר צדוק כדו הויתי דאירכבר עברו מ' שנה שאני דר בארץ הזאת:

    ולא חמיתי בר אינשלא ראיתי בן אדם:

    דמהלך באורחא דתקנן כדיןשמהלך בדרך ישר כאדם זה:

    אפקר זיתיא לחשוכיאלעניים:

    והב פריטיאותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים:

    ומי שריקשקוש בשביעית:

    מלסקללהשליך אבנים לחוץ:

    סתומי פילישהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן ואוקומי אילני הוא שלא ימות ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן שרי:

    פיליבקעים:

    וחד אברויי אילניכמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כ״ג:מ״ז) לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח והאילן משביח כך שמעתי לישנא אחרינא להבריא את האילן ולהשביחו:

    לא יהלך כו'אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת:

    אלא לביתיהשהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם:

    אבל לאושפיזיה אמאי דנקט סמיךאינו סמוך על בני הבית ונושא עמו סעודתו ועל מה שבידו נסמך:

    אפי' לביתודמה שמוצא אם מעט אם רב שלו הוא אעפ"כ לא יהלך וכ"ש לאושפיזיה שלא ימצא כלום:

    כסא דהרסנאסעודה מועטת דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן:

    על גג האיצטבאהוה תני תנא קמיה:

    License: CC0

    סוכה 44 עמוד ב

    1כאן במקדש כאן בגבולין.

    2א"ר אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה, פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב!

    3מהו דתימא: הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא לא, קמ"ל ורב חסדא א"ר יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב בי"ט ראשון של חג.

    4וכמה שיעורה? אמר רב נחמן: ג' בדי עלין לחין. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. עלה אחד ובד אחד ס"ד אלא אימא: אפילו עלה אחד בבד אחד.

    5אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה. שקיל, חביט חביט, ולא בריך. קסבר מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט, ולא בריך. קא סבר מנהג נביאים הוא.

    6אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא, א"ל קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתיא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך א"ל לא אריך הוה קא שביק ליה: ואזיל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא מ' שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר ואתי וא"ל מאי מיעבד א"ל אפקר זיתיא לחשוכיא ותן פריטיא לקשקושי כרמים׃

    7וקשקושי מי שרי והא תניא (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל אמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו חד סתומי פילי וחד אברויי אילני אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי׃

    8אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך׃

    9ואיכא דאמרי אמר רב כהנא לא נצרכא אלא אפי' לביתיה אמר רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכח:

    10מצות לולב כיצד: תני תנא קמיה דרב נחמן סודרין על גג האיצטבא א"ל׃

    Tosafot

    כאן במקדש כאן בגבוליןבמקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע"ע תוס' ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר]:

    ואינה ניטלת אלא בפני עצמהלא שיאסור ליטול הערבה עם הלולב דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי:

    שלשה בדי עלין לחיןששלשה בדין יוצאין מקלח אחד:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ושנינן לא קשיא כי אמר ר' יוחנן הל"מ ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין. וכי אמר רב כהנא מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה. ומעשה דרב כהנא בהדי ר' יוחנן שפירק לו כל קושיא שהיה לו מפורש בהגוזל [בתרא] והיינו דא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא והא דאמרן דלחזקיה בן ר' חייא משיב ואמר לו דלכון אמר כן מפורש בגטין פ' המגרש אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני וגרסינן בתעניות פ' אחרון כל היכא דאמרינן הלכה דרשינן לה בפירקא מנהג מדרש לא דרשינן ליה אורויי מורינן ליה ואסיק' ערבה אינה ניטלת אלא בפ"ע. וצריכה שיעור ושיעורא ג' בדי עלין כרב נחמן אבל דרב ששת דאמר עלה אחת בבד אחד לא אפשר וצריכה חיבוט ואינה צריכה ברכה כרב דקסבר מנהג נביאים היא וכריב"ל. א"ר אבין מעשה בההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר בן צדוק ואמר ליה קרייתא אית להו בני כפרים כרמייא אית לי זיתיא אית לי וכך אמר לו זו הקריה כולה לי היא ובאין בני קריה בשביעית מקשקשין בכרמים לתקנם והן עניים ואין להם הנאה ומשמשין בזיתים ונוטלין ואוכלין ונמצאין מקשקשין בכרמים מפני הזיתים שנוטלין אריך אי לא פי' כשר ליהנות מאותן הכרמים שנתקשקשו בשביעית. כשר זה פי' אריך כדכתיב ערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. פי' אברויי אילני אסור מניחין [זבל תחת] לאילנות להברותם שהזיבול היא ברייה להן. כלומר מאכל כדכתיב להברות את דוד.

    לסתומי פילי פילחי כדכתיב כמו פלח ובוקע בארץואסיקנא אברויי אילני שהוא זיבול אסור וסתומי פילי שרי.

    לא יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות כו' ועד אפי' לביתופי' מפני שהוא צריך לעשות כלום דבר לעונג שבת:

    מתני' לולב כיצד יום טוב הראשון שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן בהר הבית. עד התקינו שיהא כל אחד נוטלו בביתו אמר רחבה אמר ר' יהודה כו'.

    Babylonian Talmud · folio map

    Sukkah 44b

    Sukkah 44b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 301 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    במקדש הלכה למשה מסיני:

    בגבולין יסוד נביאים:

    ערבה צריכה שיעור לקמן מפרש שיעורה:

    אינה ניטלת אלא בפני עצמה אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה:

    אבל היכא דאגבהיה לשם נטילת לולב והדר אגבהיה לשם ערבה אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא:

    וכמה שיעור' דאמרן לעיל צריכה שיעור:

    שלשה בדי שיש בכל אחד עלין לחין:

    עלה אחד ובד אחד ס"ד עלה משמע בלא בד ובד בלא עלה ומאי לקיחה בעלה בלא בד הא לא מינכר:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Sukkah 44b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    כאן במקדש כאן בגבולין במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:) הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בו ועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהג אבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומה שנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת הא דנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"ה מדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה: [וע"ע תוס' ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר]:

    ואינה ניטלת אלא בפני עצמה לא שיאסור ליטול הערבה עם הלולב דלא מיירי אלא באגידי בהדי הדדי:

    שלשה בדי עלין לחין ששלשה בדין יוצאין מקלח אחד:

    Tosafot on Sukkah 44b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ושנינן לא קשיא כי אמר ר' יוחנן הל"מ ויסוד נביאים כשהמקדש קיים ובגבולין. וכי אמר רב כהנא מדרבנן היא אינה לא הלכה ולא יסוד נביאים בזמן הזה. ומעשה דרב כהנא בהדי ר' יוחנן שפירק לו כל קושיא שהיה לו מפורש בהגוזל [בתרא] והיינו דא"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא והא דאמרן דלחזקיה בן ר' חייא משיב ואמר לו דלכון אמר כן מפורש בגטין פ' המגרש אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני וגרסינן בתעניות פ' אחרון כל היכא דאמרינן הלכה דרשינן לה בפירקא מנהג מדרש לא דרשינן ליה אורויי מורינן ליה ואסיק' ערבה אינה ניטלת אלא בפ"ע. וצריכה שיעור ושיעורא ג' בדי עלין כרב נחמן אבל דרב ששת דאמר עלה אחת בבד אחד לא אפשר וצריכה חיבוט ואינה צריכה ברכה כרב דקסבר מנהג נביאים היא וכריב"ל. א"ר אבין מעשה בההוא דאתא לקמיה דר' אלעזר בן צדוק ואמר ליה קרייתא אית להו בני כפרים כרמייא אית לי זיתיא אית לי וכך אמר לו זו הקריה כולה לי היא ובאין בני קריה בשביעית מקשקשין בכרמים לתקנם והן עניים ואין להם הנאה ומשמשין בזיתים ונוטלין ואוכלין ונמצאין מקשקשין בכרמים מפני הזיתים שנוטלין אריך אי לא פי' כשר ליהנות מאותן הכרמים שנתקשקשו בשביעית. כשר זה פי' אריך כדכתיב ערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. פי' אברויי אילני אסור מניחין [זבל תחת] לאילנות להברותם שהזיבול היא ברייה להן. כלומר מאכל כדכתיב להברות את דוד.

    לסתומי פילי פילחי כדכתיב כמו פלח ובוקע בארץ ואסיקנא אברויי אילני שהוא זיבול אסור וסתומי פילי שרי.

    לא יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות כו' ועד אפי' לביתו פי' מפני שהוא צריך לעשות כלום דבר לעונג שבת:

    מתני' לולב כיצד יום טוב הראשון שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן בהר הבית. עד התקינו שיהא כל אחד נוטלו בביתו אמר רחבה אמר ר' יהודה כו'.

    Rabbeinu Chananel on Sukkah 44b · Sefaria

    Ritva

    אמר רבי אמי ערבה יש לה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה כו׳‎ וכמה שיעורו ג׳‎ בדי עלי לחין. פי׳‎ בדין לאו ג׳‎ ערבות דהא מ״ל אלא פי׳‎ ג׳‎ קנים בעלין שלהם ורב ששת אמר אפי׳‎ עלה א׳‎ בבד אחת וכן הלכתא וקי״ל דערב׳‎ מנהג נביאי׳‎ היא ואין מברכין עליה וכן נהגו:

    תרי קשקושי חד סתומי פילי ‎ פי׳‎ ‎והוא להעמיד אילן בכחו שלא יתליע והוא שרי בשביעית וקשקוש דהאי גברא סתומי פילי הוה:

    Ritva on Sukkah 44b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו בערבה זו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בערבה שבלולב ואפי' הגביה את הלולב לשם לולב וחזר והגביהו לשם ערבה אינו כלום שצריכה היא להנטל בפני עצמה ואין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה שהרי מוקצית היא למצותה ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד אבל עלה בלא בד או בד בלא עלה אינו כלום:

    כבר ידעת שעבודת קרקע אסורה בשביעית אפי' לסקל ר"ל הוצאת האבנים מתוכו אסורה ומ"מ לענין קשקוש תחת הזיתים או תחת הגפנים והיא חפירה מועטת יש [ממנו] אסור ויש ממנו מותר כיצד כל שעושהו בחפירה מועטת כדי לסתום הנקבים הנעשים בשרשי האילן שלא יכנס בהם הרוח ויתיבש והוא הנקרא סתומי פילי מותר הא כל שהוא עושה שלא מחשש פסידא אלא להשביחו ולעלותו בהצמחתו אסור ואף בזה שהתירו יזהר שלא יעשו לו פועלים בחנם כדי שיאכלו בזיתיו שהרי נמצא פורע חובו בזיתי שביעית אלא יפקיר זיתיו לעניים ויפרע דמי קשקוש לפועליו וכן כל כיוצא בזה ולקצת מפרשים ראיתי שאף סתומי פילי לא הותר אלא בתוספת שביעית הא בשביעית עצמה לא שהרי אוקומי אילנא אסור:

    לעולם אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות בין שהיה הולך למקום אחר בין שהיה חוזר לביתו שמא לא ימצא דבר מתוקן לצורך שבת ויפקיע עונג שבת:

    Meiri on Sukkah 44b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב בי"ט הראשון של חג כ"ה בכל הנוסחאות אבל ברי"ף וברא"ש לא כתבו בדבריהם ביו"ט הראשון של חג וכתבו דברי ר' יצחק להלכה ומצות ערבה לדידן אינה אלא ביום ז' זכר למקדש כדאמרינן לעיל ואפשר דר"י לרבותא קאמר הכי לדידהו בזמן שבהמ"ק קיים אפילו ביום טוב ראשון של חג דהוי ליה מצות לולב עיקר מן התורה בגבולין ולא בערבה וליכא הוכחה דעבד לה למצות ערבה אפ"ה יוצא י"ח נמי בערבה וכגון דהדר מגביהו וכמ"ש הרא"ש דבהכי איירי ר"י והרי"ף והרא"ש לא הביאו הך רבותא כיון דלא נפקא לן מידי להלכה וק"ל:

    תוס' בד"ה שלשה בדי עלין לחין ששלשה הבדין יוצאין מקלח אחד עכ"ל מפרש"י נראה לפרש ששלשה בדין כמשמען וכ"ה בר"ן אבל התוס' דקדקו לפרש כן כיון דרב נחמן בא לפרש ערבה צריכה שיעור דקאמר ר' אמי ע"כ ג' בדין לאו כמשמען דא"כ לא הוה אצטריך ליה לר' אמי למימר שוב דאין אדם יוצא בערבה שבלולב דהא פשיטא כיון דאין בלולב אלא שני בדי ערבה כדאמרינן פרק לולב הגזול ומש"ה פרש"י דג' בדין דנקט אינו אלא בקלח אחד ולרבותא קאמר דלמצות ערבה יוצא בה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sukkah 44b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' ורב חסדא א"ר יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כצ"ל ומה שכתוב בספרים ביו"ט ראשון של חג נ"ל ט"ס הוא:

    שם הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק כצ"ל וכן בכל העמוד וכן מוכח לעיל ברש"י וכן הוא באשר"י:

    שם הדר אתא וא"ל מאי אעביד א"ל אפקר זיתא וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה כאן במקדש וכו' ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני י"ט של גליות וכו' ויש ספרים דגרסי הכא בתוס' ורבינו נסים כתב גירסא זו בשם התוס' ע"ש ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכים אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וביו"ט של גליות אין בהם אלא קידוש והזכרת היום ואינו אומר וצונו וכו' ע"ש ברבינו נסים ולי תימה על גירסא זו דמאי דקאמר ומיהו אין ראיה מזה כו' דהא מקריאת הלל דיום שני אייתי שפיר ראיה דהא לכ"ע בשני ימים של גליות גומרים בהן את ההלל ומברכים עליו וצונו וכדאמר ובגולה א' ועשרים יום וכו' משמע דמברכים עליו דומיא דאינך ימים אע"ג דיום ב' לא הוי אלא מנהג וק"ל:

    בא"ד שאפי' כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרוא את הלל כמו שמברכים לקרוא מגילה ומה שנוהגים עכשיו שמברכים לגמור כשגומרים ולקרוא כשמדלגים לסימן בעלמא וכו' כצ"ל:

    בא"ד ולכך נקיט יחיד דכי ליכא גאולת כל ישראל אין גומרים אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל גומרים אותו לעולם:

    ד"ה ג' בדי עלין לחין שג' בדין יוצאים מקלח א' גי' זו א"א ליישבה דאמאי מצריכים שיהיו ג' בדין יוצאין מקלח א' דאפי' בהדס לא מצרכינן לעיל אלא תלתא טרפי בחד קינא ור"ן כתב ג' בדין שיש בכל א' ג' עלין לחין וכן שם ברש"י הנדפס באלפסי אבל מלשון רש"י שכתב הכא וכי אמר ג' טפחים לגבי לולב וכו' משמע מדבריו דלמ"ר ג' בדין עלין לחין צריך שיהיו כל אורך ג' טפחים של הג' בדין עלין לחין וק"ל ועיין באשר"י וברבינו נסים לעיל בדיני ההדס ונראה שגם בתוס' דהכא צ"ל שג' עלין יוצאין מקלח אחד וק"ל:

    Maharam on Sukkah 44b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה וחד אברויי וכו' כמו וברא אלו ב' פירושים הם ג"כ ברש"י חולין דף מג ע"ב ד"ה אין חוששין:

    תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:

    Gilyon HaShas on Sukkah 44b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כַּרְמַיָּא אִית לִי, זֵיתַיָּא אִית לִי יש להקשות למה האריך לומר 'אִית לִי' בכל חד וחד והוה ליה למימר 'אִית לִי קִרְיָתָא וְכַּרְמַיָּא וְזֵיתַיָּא'? ונראה לי בס"ד דאותו השואל הוה חכים ורמז בנוסח שאלתו צדדי הספק שיש בהאי עובדא והוא כי מעשה שהיה כך היה שבתחלה לא היה לו כרמייא וזיתייא אלא רק קרייתא שהכפר הוא ממקום שדות בלבד שהיושבים שם עסקיהם לזרוע באותם השדות ולתת חלק הקרקע לבעל הקרקע והם דרים שם בכל השנה ומקום שהם דרים עליו הוא גם כן של בעל הקרייתא ההוא כי הקרקע כולה שלו ובאים עובדי האדמה לזרוע שם כמו שיש עתה במקומות אלו אשר על נהר חדקל ועל נהר פרת ומקומות אלו שהוא מקום הזריעה נקראים קרייתא, וכמו שאמרו בפסחים (פסחים ג:) 'יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא' ופירש רש"י לכפרים לראות בתבואות ואמרו ליה חיטין נעשו יפות וכו', עיין שם. והנה האדון הזה בעל הקרייתא הנזכר לא היה לו נטיעות של כרמים ולא היה לו עדיין נטיעות של זיתים אך אחרי זה עשה שם נטיעות של כרמים בלבד והיה נעשה עידור הכרמים על ידי האנשים הדרים שם שהיו עוסקין בשדות לזרוע ונותנים לאדון ההוא חלק בקרקע מן התבואות היוצאין משם כנהוג, והם כשהיו עוסקין בעידור הכרמים שלו לא היו נוטלין ממנו שכר מפני שהם היו דרים בקרקע שלו ועוסקים וזורעים בקרקע שלו ונחשבים כמו משרתיו ופועליו, ולכן אמר כַּרְמַיָּא אִית לִי ולא כללם עם קרייתא כדי להודיעו כי מתחלה לא היה לו אלא קרייתא ואחרי זה נעשה לו שם כרמייא בלבד, ואחרי זה נעשה לו זיתייא שנטע זיתים, ולכן אמר חלוקה זו בפני עצמו זֵיתַיָּא אִית לִי והיו אותם אנשים הדרים שם עוסקין לו באלו הזיתים, אך בשנה השביעית מְקַשְׁקְשִׁין בְּכַרְמַיָּא וְאוֹכְלִין בְּזֵיתַיָּא, פירוש היו עודרין הכרמים ואוכלים מן הזיתים. ולכן מחמת דגופא דעובדא הכי הוה נעשה בדבר צדדין לכאן ולכאן דיש צד לומר אין לחוש ולומר שאוכלין בזיתים בשביעית בשביל שכר עסק העידור שמעדרין בכרמים יען דחזינן מקודם שנעשו הזיתים היו מעדרים בכרמים בחנם ואין אוכלים כלום כי לא היו עדיין זיתים אצלו, ולכן עתה גם כן יש לומר מעדרים הזיתים בחנם, ומה שאוכלים מן הזיתים? הוא מחמת הפקר שיש בשביעית כשאר עניים, ויש צד אחר לומר כיון דחזינן השתא עודרים בכרמים ואוכלים מן הזיתים מתחזי כאלו הוא פורע להם שכר טרחא מפירות שביעית, ולזה בא לשאל: אֲרִיךְ אוֹ לָא אֲרִיךְ? רוצה לומר אם הוא דבר הגון או לא הגון, ולא אמר אסור או מותר דפשיטא ליה דאין איסור, מאחר דבאמת מקודם שנעשו הזיתים היו עודרים הכרמים בחנם ולא היו נוטלין ממנו שכר טרחא רק שואל אם דבר זה אינו הגון משום מראית העין שרואין כך ואין יודעים שמקדמת דנא היו מעדרים בחנם.

    הָדַר אָתָא, וְאָמַר לֵיהּ וּמַאי אִיעָבַד. יש להקשות למה לא שאל זאת בעודו לפניו אחר שאמר לו 'לָא אֲרִיךְ'? ונראה לי בס"ד כי זה השואל היה יודע מדעתו לעשות אופן זה שהשיב לו רבי אלעזר אך הוא היה מתחסד הרבה ולא הוה נח לו לעשות אופן זה להניחם לעדור כרמים ויתן להם שכר טרחא מעות מכיסו ויפקיר הזיתים לעניים יען כי חושש מפני הרואים שאין יודעים שהוא משלם שכר טרחא מכיסו וכשרואין דאלו עוסקים בכרמים ואוכלים מן הזיתים חושד שהוא פורע שכר פועליו מפירות שביעית דהא ודאי אינו יכול לחסום פיהם לבלתי יאכלו מן הזיתים ומוכרח שיאכלו ואתי לידי חשדא, על כן הסכים בדעתו לבטלם מעסק הכרמים ולא יעסקו בשביעית כלל ואף על פי שמגיע לו הפסד גדול בזה רצה בכך משום חסידות וכיון שהסכים בדעתו לעשות כך לא שאל מרבי אלעזר כלום 'מַאי אִיעָבַד?'. אך אחר שפנה שכמו ללכת מאצלו הנה קודם שיצא מן פתח של רבי אלעזר התחיל רבי אלעזר לספר בשבחו לפני היושבים עמו שאמר 'כְּדוּ הֲוֵיתִי דַּיִר בְּאַרְעָה הֲדָא אַרְבְּעִין שְׁנִין, וְלָא חָמִיתִי בַּר אִינִישׁ מְהַלֵּךְ בְּאוֹרְחִין דִּמְתַקְּנָן כְּדֵין' וזה שמע השבח שמשבחו וחשב אולי רבי אלעזר עלה בלבו חסידות שאני רוצה לעשות לבטל עידור הכרמים לגמרי מפני שראה שלא שאלתי ממנו תיקון לדבר זה והוא מחמת שהיה חסיד ועניו לא רצה שידעו שהוא רוצה לעשות חסידות זו לכך חזר אצל רבי אלעזר ושאל 'מַאי אִיעָבַד?' תיקון לזה שיהיו אלו מעדרים הכרמים ואין בזה איסור, ואמר לו רבי אלעזר 'אַפְקַר זֵיתַיָּא לַחֲשׁוּכַיָּא' והוא כבר הסכים בדעתו לבלתי יעשה תיקון לזה אלא יבטל עסק העידור לגמרי, ורק לעיני הרואין שאל שאלה זו כדי שלא ירגישו בחסידות שהסכים לעשות בדעתו. ומה שאמר לו רבי אלעזר 'הַב פְּרִיטַיָּא לְקָשְׁקוּשֵׁי כַּרְמַיָּא' רמז לו שאין אתה צריך ליתן שכר שלם אלא דבר מועט כי אין זה אלא מפני מראית העין, ולכן לא אמר לו 'הַב דְּמֵי' אלא 'הַב פְּרִיטַיָּא' רוצה לומר פרוטות דבר מועט.

    Ben Yehoyada on Sukkah 44b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sukkah, daf 44, Amud Bet, about 301 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “כאן במקדש כאן בגבולין.…”

    2. Segment 231 words

      Opens “א"ר אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת…”

      Named: רבה.

    3. Segment 330 words

      Opens “מהו דתימא: הני מילי היכא דלא אגבהיה…”

      Named: רב חסדא, רבה.

    4. Segment 429 words

      Opens “וכמה שיעורה? אמר רב נחמן: ג' בדי…”

      Named: רב נחמן, רב ששת.

    5. Segment 540 words

      Opens “אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דר"א בר…”

      Named: רב אייתו, רבה.

    6. Segment 671 words

      Opens “אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר…”

      Named: רבי אלעזר בר צדוק.

    7. Segment 735 words

      Opens “וקשקושי מי שרי והא תניא (שמות כג,…”

      Named: רב עוקבא בר חמא.

    8. Segment 827 words

      Opens “אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק…”

      Named: רבי אלעזר בר צדוק, רבי שבתות, רב כהנא.

    9. Segment 921 words

      Opens “ואיכא דאמרי אמר רב כהנא לא נצרכא…”

      Named: רב כהנא.

    10. Segment 1013 words

      Opens “מצות לולב כיצד: תני תנא קמיה דרב…”

      Named: רב נחמן.

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Sukkah 44b · Segment 8 — “…מג' פרסאות אמר רב כהנא לא אמרן אלא לביתיה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sukkah 44b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026