מסכת מכות דף י״ח עמוד ב׳

בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו דכתיב בנותר לא יאכל כי קדש הוא נתן טעם לדבר כי קדש הוא שנפסל וכמו כן כל הקדשים שנפסלו:

ה"מ היכא דקודם פסולו חזי כנותר:

אותה תאכלו [דכתיב] כל בהמה מפרסת פרסה וגו' אותה תאכלו ולא בהמה טמאה שאין סימנין הללו בהו אלמא לאו הבא מכלל עשה עשה:

קרינא ביה וזר לא יאכל דהוא סיפיה דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים משתעי אלא בתרומה כדכתיב ברישא דענינא איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן:

בכורים לפני החג בני קרייה נינהו לאחר החג לאו בני קרייה נינהו דכתיב בתר קרייה ושמחת בכל הטוב מעצרת ועד החג שהוא זמן שמחת לקיטת פירות מביא וקורא מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא (בכורים פ"א משנה ו):

הפריש לפני החג חלה עליהן חובת קרייה ועבר עליהן החג שאינן ראוין עוד לקרייה ירקבו:

כדרבי זירא לעולם בראוין לקרייה לא מעכבא קרייה אבל באלו שעבר זמנן ואינן ראוין עוד לקרייה מעכבא קרייה כדרבי זירא:

דאמר כל הראוי לבילה כו' במסכת מנחות (דף קג:) תנן הרי עלי ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאינן נבללין יפה והוינן בה וכי אינן נבללין מאי הוי והאנן תנן אם לא בלל כשר ומשני רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו':

כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן כו' ואם תאמר אמאי לא משני מש"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות דכולל פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים וי"ל דלפירוש הקונטרס דלעיל ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו רוצה לומר כ"א איסור בעלמא ומש"ה פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ"מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא אבל לפירוש ר"י דלעיל קשה דפירש דלוקה דוקא קאמר כדפי' א"כ ולילקי דקאמר הכא דוקא קאמר ואמאי הלא הוי לאו שבכללות כדפי' ויש לומר דאין הכי נמי היה יכול לשנויי אבל עדיפא מיניה משני דלא מיירי כלל מזר שאכל חטאת לפני זריקה דפטור והא דאמר לעיל ר"ש (דף יז.) אם לאוכל חטאת לפני זריקה קל וחומר מתודה איסור בעלמא ולא מלקות:

ואמר ליה ראוין לקריאה משקרא עליהן ואז דוקא מותר ואי לא אסורים אלמא קריאה מעכבת:

הנחה אהנחה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן דתניא רבי יהודה אומר כו'. ומדאוקי רבי יהודה והנחתו לתנופה ואם כן אין כאן שנוי כתוב לעכב בהנחה ומסתברא דלא מעכב וקשה הרי קריאה דלא שנה הכתוב לעכב ומעכב לרבי שמעון ומנא ליה לרבי יהודה דהנחה דלא שנה הכתוב לעכב דלא מעכב ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך כדלעיל כך נראה למשי"ח:

ומאן תנא דפליג ארבי יהודה רבי אליעזר ברבי יעקב הוא דתניא וכו' פירוש דאפיק תנופה מג"ש וא"כ והניחו והנחתו תרוייהו להנחה מעכבת וקשה דבפרק חרש פרש"י בין והניחו בין והנחתו מיירי בתנופה וראייה דהתם מוכח דבעי ב' תנופות ומוכח מן והניחו והנחתו לכך פי' הר"ר אברהם בר יצחק דר"א בן יעקב ס"ל הכי דתרי קראי מיירי בתנופה ושתי תנופות היו ולא מיירי כלל בהנחה דהנחה לא מעכבת והא [דקאמר] מאן דפליג עליה דר' יהודה הכי קאמר דמפיק ליה לתנופה מקרא אחרינא ורבנן דאית להו הנחה מעכבת היינו תנא קמא בר פלוגתיה דר' יהודה דמסכת בכורים פ"ג (משנה ו) דתניא עודהו בסל קורא והגדת היום עד שהוא גומר כל הפרשה כולה ואית ליה דליכא תנופה כלל ותרי קראי בהנחה מעכבת וקאמר ר' יהודה התם קורא עד ארמי אובד אבי וגו' הגיע לארמי מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידיו תחתיו ומניפו וקורא כל הפרשה כולה וגומרה ובמילתיה דר' יהודה יש לתמוה דבשמעתין מפיק תנופה מוהנחתו שכתוב אחר כל הקריאה ואם כן מנליה דמתחלת הקריאה הוא מניף ותו מנליה לרבי יהודה דכהן היה מניף דבקרא והנחתו לא כתיב ביה כהן ובקרא קמא דכתיב ולקח הכהן הטנא לא כתיב בהן תנופה:

בכורים מאימתי חייבים עליהם זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה:

הני מילי היכא דקודם פסולו חזי פי’ כגון נותר דכתי׳ בקרא גופיה ושרפת את הנות׳ באש לא יאכל כי קדש הם:

ורבא מהאי קרא קאמר פי׳ דלא נחית רבא למימני אלא לאוי דנפקי לר"ש מקרא דלא תוכל דאע"ג דממתניתא גופי׳ שמעינן ליה אשמועינן רבא במאי דקאמר לוקה חמש דר"ש למלקו׳ מייתי להו ולא לאיסורא כדקס"ד כדאשכחן בכמה מתניתא דספרי דבי רב. כנ"ל:

מתיב רבא פי’ ומותיב מינה לרב ולא אמרינן דרב תנא הוא ופליג כדאמרינן בכמה דוכתי משום דהא מתניתא בתורת כהנים דהיא ספרו דבי רב וטובא איכא התם דכותה דהא אלא דרבא נקט חדא מנייהו דמרגלא בפומיה טפי:

ולאו הבא מכלל עשה עשה מלשון הברייתא עצמו הוא והיינו דמותיב רבא מינה וכן היא בספרי וכדכתיבנא:

א"ר אלעזר א"ר הושעיא בכורים הנחה לפני ה׳ מעכבת בהן פי׳ שלא להתיר אכילתם לכהנים. קריאה פ׳ בכורים אינה מעכבת בהם. פי׳ אבל מצוה איכא שלא לאכלם אלא לאחר קריאה וכדאמרינן לקמן נהי דעיכובא ליכא מצוה מי ליכא:

ומי א"ר אלעזר הכי והאמר ר"א א"ר הושעיא הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו. פי׳ משום דקי"ל דמעצרת עד החג מביא וקורא לפי שהוא זמן שמחה וכתיב במקרא בכורים ושמחת בכל הטוב מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכיון דבצרן קודם לחג נראו לקריאה וחלה עליהם חובת החג וכשעבר עליהם החג לדחו מקריאה. וכבר כתבתי בפר׳ הספינה ובפ׳ הניזקין דעת רבינו חיים כהן ז"ל שבתוספות דדוקא כשבצרן על דעת להביאם קודם לחג שאז נראה לקריה אבל אם הפרישן על דעת להביאם לאחר החג לא ירקבו אלא מביא ואינו קורא כדין בצרן לאחר החג שלא חלה עליהן חובת קריאה ודכותה הא דאמרינן התם בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא ופרישנא טעמא משום דבעינן לקיח׳ דהיינו בצירה והבאה כחד הא לא הכי מביא וקורא ואמאי אדרבה כיון שבצרן הוא עצמו נראו לקריאה וכששגרן ביד שליח נדחו מקריאה דשליח אינו קורא והוה לן למימר דאפילו לא מת שליח ירקבו אלא טעמא דמילתא לפי שכשבצרן היא דעתו לשגרן ביד שליח דבצרן הוא עצמו משמע. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם ריש לקיש בשם ר׳ הושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל לקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו ליתור בקריאה אינם ניתרים אלא בקריאה. א"ר מונא אע"ג דלא אמר ר׳ יוסי הדא מילתא אמר דכותא דאמר ר׳ זעירא לרב אסי נהירת כד איתמרת הדא דר׳ הושעיא א"ר יוסי בר חנינא מתניתא פליגא מפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא פי׳ אע"פ שנדחו מקריאה ואמרי׳ קיימינהו בשנתן דעתו למכור בשעה ראשונ והא תנינן יבש המעיין ונקלץ האילן מביא ואינו קורא כשיבש משעה ראשונה. עכ הירושלמי. והוא כמו שאמרו כדר׳ זירא כלומר שאני התם דלא חזו לקריאה. ובדבר שאינו ראוי לבילה שביל׳ מעכב׳ בו כלומר דההיא דר׳ זירא לא בביל׳ בלחו׳ היא אבל בכל התורא וכדמייתינן לה בכמ׳ דוכתי אחריני:

דא"ר זירא וכו’ עיקרה במס׳ מנחות (דף קנ ע"ב) וכבר פירשתי במקומות הרבה:

קשיא קריאה אקריאה קשיא הנחה אהנחה פי׳ דבאידך בריית׳ לא בעי הנחה לפני מזבח אלא משיראה פני הבית וקאמר דקריאה מעכבא. ופרקינן קריאה אקריאה ל"ק הא ר"ש והא רבנן. פי׳ דברייתא דאמר קריאה מעכבה ר"ש דלעיל דאוקימנא מתני׳ כותיה ואע"ג דלפום פירושא דייקא דפרישנא לעיל לר׳ עקיבא נמי היא שנויה בברייתא נקטינן רבי שמעון דידיעה מתניתיה טפי כדפרישית לעיל וקמייתא דאמרה דקריאה לא מיעכבא רבנן דפליגו עליה דר"ש דקים לן דפליגי ואע"ג דאכתי לא תנינן לה הא לקמן היא בשם ר׳ יוסי בברייתא:

כל קרבן שנפסל הן במחשבה הן במעשה האוכל ממנו כזית לוקה ואזהרה שלהם נאמרה כאן מלא יאכל כי קדש הם כל שפסולו בקדש נתן לא תעשה על אכילתו ומה שיש לחוש בו מצד לאו שבכללות כבר ביארנוהו לדעתנו בשני של פסחים ובמקום אחר הביאוה מלא תאכל כל תועבה ולמדו מן הקבלה שלא נאמר אלא על פסולי המוקדשין:

כל האוכל קדש לפני זריקה בין כהן בין זר לוקה כמו שביארנו ובקדשי קדשים הזר פטור בו משום זרות ולוקה משום קודם זריקה וכבר ביארנוה:

כבר ביארנו שהבכורים הנחה מעכבת בהן ולא קריאה ולא סוף דבר בבכורים שהוא יכול לקרות עליהם שהרי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו שבארנו בבתרא פרק ספינה אלא אף בשאין יכול לקרות עליהם ואע"פ שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו שבארנו שם אין אומרים בזו כן ומעתה הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג קודם שהביאן הרי זה מביא אע"פ שאינו יכול לקרות שהרי נאמר ושמחת בכל הטוב אין קריאה אלא בשעת שמחה והוא המביא מעצרת עד חג ואין אומרים שירקבו אחר שאינו יכול לקרות אלא מביא ואינו קורא וכן יש הרבה צדדין שהוא מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו למדת שהבכורים אין הכהנים מותרין בהם כלל עד שיונחו ומשהונחו מותרין ואין קריאה מעכבת בין בראויים לקרות בין בשאין ראויין לקרות:

הבכורים טעונין תנופה שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך וכיצד הוא עושה כשמגיע לעזרה נכנס וקורא הגדתי היום עד ארמי אובד אבי והסל על כתפו ואח"כ מוריד הסל וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לפני יי' במזרח שכל הטעון תנופה תנופתו במזרח וכשהוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד וקורא מארמי עד סוף הפרשה ומניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית ומשתחוה ויוצא וגדולי המחברים כתבו שהבעלים אוחזין בשפתו וכהן מניח ידו תחתיו ומניף:

השלמים טעונין תנופה וכיצד הוא עושה אחר ששחט וזרק את הדם והפשיט והוציא את האימורין ונתח את הבשר נוטל חזה ושוק בימין ונותן האמורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים ומניח כהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף על הדרך שביארנו ואם הם שלמי תודה מוסיף שם אחד מעשרה מן הלחם וכן אם היה איל נזיר מוסיף שם הלחם והזרוע כמו שביארנו:

גמרא וכל היכא דלא קרינן בהו ואכלו אותם אשר כופר בהם לא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל שבקדש כו' וטמא ופסולים אחרים כו' אבל לפי' ר"י דלעיל כו' משני דלא שייריה כלל עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה זר שאכל חטאת לפני כו' והך קושיא לפי' ר"י איתא נמי לעיל בתוס' וק"ל:

בד"ה זר שאכל חטאת לפני כו' בעלמא ולא מלקות עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה וא"ל ראויין לקריאה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ומאן תנא כו' תרוייהו להנחה מעכבת וקשה דבפרק חרש פרש"י כו' עכ"ל לא מצאתיו שם אבל בספרי איתא הכי דבעי ב' תנופות כמ"ש התוס' בפ' לולב וערבה ועיין ברא"ם פרשה כי תבא וק"ל:

בא"ד בהנחה דהנחה לא מעכבת והא דקאמר מאן כו' דאיתא להו הנחה מעכבת כו' ומקרא קמא דכתיב ולקח הכהן הטנא לא כתיב תנופה עכ"ל והס"ד וכצ"ל דע"כ ר"י לא דריש תנופה מקרא קמא דא"כ היינו ראב"י וק"ל ואח"כ מ"ה בכורים כו' מיתה וכהן מלקות כו' שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל כצ"ל:

גמ' הכי נמי ורבא מהאי קרא קאמר נ"ל לפרש דה"ק אין ה"נ דאיכא נמי לאו דאידך ר' אליעזר ורבא דלא מני כ"א חמשה לאוין לא חשיב אלא הני לאוי דאתו מהאי קרא דרבי שמעון דהיינו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וק"ל. ובברייתא דר"א נ"ל להגיה כן דתניא ר"א אומר כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה וכו':

שם כל היכי דקרינן וכו' קרינן ביה וזר לא יאכל וכל היכי וכו' כצ"ל ול"ג קודש:

תוס' ד"ה כל שבקודש פסול וכו' עד סופו אבל עדיפא מיניה משני דלא מיירי כלל מזה והוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר זר שאכל חטאת וכו' כצ"ל:

ד"ה זר שאכל חטאת לפני זריקה וכו' והא דאמר לעיל ר"ש כו' איסור בעלמא וכו'. אבל לא יתישב תירוץ זה לפירוש ר"י דלעיל דפירש דאהני היתורים לגלוי שכל האסורים דאתיין בק"ו חייבים מלקות ול"נ דהקושיא בעצמה אינה דאת"ל דלר"ש בלפני זריקה חייב מלקות לא קשיא מידי דר"ש לא מחייב ליה מלקות אלא מטעם איסור דלפני זריקה מלאו דלא תוכל לאכול וגו' כדלעיל והכא דפטרו היינו ממלקות דלאו וזר לא יאכל כי קדש הם ור"ל דמלאו דזרות הוא פטור ולא מלאו דלפני זריקה וק"ל ועור נוכל לומד דרב גידל אמד אתי כרבנן דפליגי אר"ש אבל העיקר נ"ל דאתי אפי' כר"ש ולא פטרו כ"א מלאו דזרות כמו שכתבתי ודו"ק:

ד"ה ומאן תנא דפליג אר' יהודה וכו' עד וקשה דבפרק הרש וכו' נ"ל להגיה דבפירוש החומש פרש"י וכו' ורש"י העתיק אותו פירוש מברייתא דספרי וכוונת תוס' הכא בדבור זה דאותו ברייתא דספרי אתי כר"א בן יעקב דדריש נמי התם תנופה מג"ש דמידך וליכא למימר דרש"י דהתם ס"ל דמג"ש לחוד יליף תנופה ותיבות והניחו והנחתו שתיהן אתין להנחה מעכבת כדפרש"י הכא דהא יליף נמי תנופה שניה מוהנחתו והתם ליכא ג"ש ואית ליה שתי תנופות ש"מ דמתיבת והניחו ומוהנהתו גופייהו יליף השתי תנופות והיינו דקאמר וראיה דהתם מוכה כו' וכ"ת א"כ ג"ש ל"ל אי לאו ג"ש הוי מוקמינן קרא קמא ולקח הכהן הטנא מידך והניחו להנחה ממש כרבי יהודה דשמעתין ואתי ג"ש לגלויי דלתנופה אתא וכיון דוהניחו דבקרא קמא אתא לתנופה אמרינן נמי א"כ דה"ה והנחתו דבקרא בתרא אתי נמי לתנופה שניה ולכך הוצרך נמי למכתב בקרא קמא ג"ש וגם תיבת והניחו דהשתא ילפינן והנחתו מן והניחו דתרוייהו אתו לתנופה אבל אי לא כתיב בקרא קמא אלא ג"ש לחוד לא הוה מוקמינן האי והנהתו דבקרא בתרא לתנופה אלא להנחה ממש כן נ"ל לפרש כוונת התוס' דהכא ועיין במסכת סוכה דף מ"ז ע"ב שם בתוס' ד"ה הבכורים טעונים קרבן דשם תפסו התוס' שיטה אחרת מדהכא ע"ש:

בא"ד לכך פירש הד"ר אברהם וכו' והשתא לפי זה שלש מחלוקת בדבר ר"א בן יעקב מוקי תרוייהו והניחו והנחתו לשתי תנופות ולית ליה הנחה כלל ות"ק מוקי תרוייהו להנחה מעכבת ולית ליה תנופה כלל ור' יהודה מוקי חד להנחה ממש וחד לתנופה:

בתוספות ד"ה כל שבקודש פסול וא"ת אמאי לא משני משום דהוי לאו שבכללות כו' וי"ל דאה"נ היה יכול לשנויי כו' עס"ה. ומלבד שזה דחוק אכתי דקארי ליה מאי קארי ליה כיון דבפסחים ובכמה דוכתי פשיטא לן דהאי כל שבקודש פסול הוי לאו שבכללות ולולי דברי התוס' היה נראה לי דדוקא היכא דלא אשכחן לאו אחרינא באותו האיסור דשייך בקדשים אלא דילפינן מהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא מש"ה אמרינן דאפ"ה אין לוקין כיון דהאי לאו הוי לאו שבכללות ומדלא קבע הכתוב לאו מיוחד לאותו איסור ע"כ היינו משום שאינו אלא איסור גרידא ולא ניתן למלקות משא"כ בהאי דהכא דאמר רבא אליבא דר"ש לוקה חמש בזר שאכל עולה והיינו ע"כ כדפרישית דלר"ש האי לאו דלא תוכל לאכול אכל מיני איסורין דשייכי בכל הנך דכתיבי בהאי קרא א"כ כל איסורין שבה נחלקין כאילו כתיב בכל אחד לאו בפני עצמו אם כן מקשה שפיר כיון דאשכחן דהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא היינו לכל הפסולין דבקודש אם כן ממילא שישנו נמי בכלל דלא תוכל לאכול אליבא דרבי שמעון אם כן מקשה שפיר ולילקי שש אליבא דר"ש כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן:

בגמרא רב אחא בר יעקב מתני לה בדרב אסי אמר רבי יוחנן וקשיא ליה דר"י אדר"י כו' קרייה אקרייה לא קשיא הא ר"ש הא רבנן הנחה אהנחה נמי ל"ק הא ר' יהודה הא רבנן. ולכאורה נראה דהא דמשני הא ר"ש הא רבנן ולא מסיק היכא אשכחן דפליגי עליה דר"ש כדמסיק לענין הנחה היינו משום דרבי יוחנן לשיטתיה דאמר לעיל אמתני' דהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן זו דברי ר"ע ור"ש אבל חכ"א ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן וא"כ ע"כ דר' יוחנן שמיע ליה או גמירא ליה דהאי סתמא דמתני' דמחייב מלקות באוכל ביכורים עד שלא קרא יחידאה היא אבל חכמים פליגי עלה כדאשכחן כה"ג טובא אע"ג דר"י סבר דהלכה כסתם משנה אפ"ה היכא דקים ליה דיחידאי היא אין הלכה כסתם אלא כחכמים וא"כ ממילא משמע דר"י סבר כהנך חכמים דהנחה מעכבת קריאה אין מעכבת א"כ היאך פשיט ליה ר"י לרב אסי הכא דביכורים מותרין לכהנים משיראו פני הבית אפילו בלא הנחה ובלא קריאה ואפילו איסורא ליכא דה"ל דלא כמאן לא כסתם מתניתין דאלו הן הלוקין ולא כהך ששנה רבי יוחנן בלשון חכמים אומרים. ועוד דלר"י דאמר ביכורים מותרים לכהנים משיראו פני הבית א"כ האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ותרומת ידך אלו ביכורים במאי מוקי לה כיון דלא קריאה ולא הנחה מעכב אפילו אם נאמר דמוקי לה להאי לאו דביכורים בגוונא אחרינא שאוכלים חוץ לחומה א"כ קשיא טובא במאי שפסק הרמב"ם וסמ"ג דהאוכל ביכורים קודם הנחה חייב מלקות והיאך פסקו דלא כר' יוחנן דפשיט ליה לרב אסי דמותרין משיראו פני הבית ונראה דוחק לומר דר' יוחנן דמהדר ליה לר"א היינו אליבא דר' יהודא דלית ליה הנחה כלל ומוקי ליה והנחת לתנופה דאמאי מהדר ליה דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית והיינו לאחר תנופה ועוד דביכורים שאינן ראויין לקריאה תנופה נמי לא שייך בהו ומה שנראה לפי עניית דעתי בזה יבואר לקמן בסוף הסוגיא:

בתוספות ד"ה הנחה אהנחה ל"ק כו' וקשה הרי קריאה כו' ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל. ונראה מלשון התוס' דמשי"ח סובר דרבנן דר"ש לא דרשי כלל האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לאיסור חדש בין בביכורים ובין בקדשים וכבר כתבתי שהרמב"ן וסמ"ג פסקו להדיא דיש חיוב מלקות בביכורים קודם הנחה אע"ג דלענין קריאה לא פסקו כר"ש וא"כ לפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתא בהא דמשני הש"ס הכא הא ר' יהודה הא רבנן ומשמע דלר' יהודה אפילו עיכובא ליכא בהנחה וכ"ש דליכא מלקות וגם זה יבואר לקמן בסמוך: