דפחיא — כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה:
פשיטא — דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא:
דצריבן — לשון מבושלות כל צרכן כמו צרבת (ויקרא יג) כויה שבשול:
ונפקא מינה — בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים:
למיתבא ליה דביני ביני — להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן:
קא משמע לן — רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא לאפרוחים בעי להו ואין אלו שוין לו כלום:
דדכרא — שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר:
דספנא מארעא — מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים:
ספנא — קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים ל״ג:י״ט):
עם יציאת רובה נגמרה — ולענין י"ט אתמר דאם יצתה רובה מערב י"ט וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול:
כדרבי יוחנן — דאמר לקמן הכי:
ואי בעית אימא — רב לאפוקי מדר' יוחנן אתא ועם יציאתה דקאמר עם יציאת כולה ולמעוטי יציאת רובה:
מעורות — מחוברות:
נבלת עוף טהור — מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה ואין לה טומאת מגע ומשא ובמסכת נדה (דף נא.) ילפינן לה והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה:
מן השלל של ביצים — כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין:
מן הגידין — וקסבר אין בגידין בנותן טעם:
שלל — בשט"א כמו שלל של כובסין (שבת דף מח:):
בשר שנתלש מן החי — לאו נבלה היא:
מן האשכול — מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם:
שהמחה את החלב — התיך את השומן וגמעו טמא ובהעור והרוטב (חולין דף קכ.) פרכינן והא אכילה כתיבה ביה ואמר רבי שמעון בן לקיש הנפש לרבות את השותה והכא כתיב ונפש אשר תאכל נבלה ובנבלת עוף טהור מתוקם בת"כ:
מאן תנא מן השלל של ביצים טהור — אלמא לאו בשר הוא דלא כר' יעקב:
אלא לענין אסורא — דאע"ג דלאו בשר נינהו אסר לה מדרבנן הואיל וקרובים להיות בשר ואיכא למגזר משום בשר בחלב אבל לענין טומאה לא דלאו בשר נינהו דלטמו:
וכי תימא לענין טומאה נגזור — דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא:
אפושי טומאה הוא — דאיכא הפסד טהרות:
ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן — ואע"פ שגזרו בטומאות במקומות הרבה ליכא למימר הכא נמי נגזר דלא ניחא לן דלפשו בטומאות:
ואיכא דאמרי — דאשכול דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין ושלל הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך כמו אותן הגמורות קרובות לבא בהן קליפה הלבנה שאינם דבקות יפה אלא מעט:
מאשכול גופיה — בשר הדבוק בשדרה והביצים אדוקין בו:
נולד ביום — נקבותיו יולדות ביום:
עטלף — קלב"א שור"ץ בלע"ז:
מערב יום טוב — בין השמשות דשוב לא ילדה אלא בלילה:
השכים — קודם עלות השחר והאי דנקט בדק רבותא קמ"ל דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולדה בחול אפילו הכי מותרת דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה:
אימר יצתה רובה וחזרה הואי — ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה:
בדספנא מארעא — והיא יולדת אף בלילה:
ספנא — קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים לג):
אי הכי — דיש יולדת בלילה:
דרב מרי — היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב:
