מסכת ביצה דף ל״ח עמוד א׳

והוינן בה כו' דקא ס"ד זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש או בתוך ד' אלפים והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו ואמר שביתתי תחתיו דיכול להלך משחשכה ד' אלפים אמות כדאמר בעירובין (דף מט:) הלכך היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן אי לא סמכינן אברירה לומר הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא וזה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע:

וא"ר יוחנן גרסינן:

וכבר בא חכם הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו' דעל חכם יכול להתנות בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא וקאמר לאותו רוח שבא לו יהא ערובי קונה דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם קנה ערובו ומדאצטריך ר' יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם ש"מ לית ליה ברירה ואפי' בתחומין דרבנן:

אלא לעולם לא תיפוך ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא:

בדאורייתא כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה (דף ו.) דהלכות טומאה הכי גמירי להו:

אבל בדרבנן כגון תחומין אית ליה:

שור של פטם שמפטם שוורים למכור:

הרי הוא כרגלי כל אדם אפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו כיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותי דמאן דאתי למחר וזבין ליה:

והוינן בה מ"ש כו' מזרח ומערב נמי אין ברירה פ"ה דס"ד דהחכם בא בשבת על ידי אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו מבעוד יום ועל ידי כך בא בשבת מחוץ לתחום וקשה דהאיך יכול לבא בשבת משני צדי העיר למזרח ולמערב כיון שיש יותר מד' אלפים בינתיים לכן נ"ל כדפ"ה בעירובין (דף לו: ושם) דלעולם אינו יכול לבא בשבת רק מרוח אחת ומ"מ צריך ברירה דשמא לא יזוז ממקומו דהא קאמר ואם לאו שלא יבא חכם לא כאן ולא כאן הריני כבני עירי והא דקאמר למזרח ולמערב לאו דוקא דאם כן יהא משמע דצריך למזרח משום מערב ולמערב משום מזרח אלא רוצה לומר למזרח או למערב נמי אין ברירה דשמא לא יזוז ממקומו ועוד אמר הרר"ף דיכול להיות דהחכם בא משני צדדי העיר בשבת ואפילו בלא אילן וגדר כגון שהוא קרוב לשש אלפים של עיר מצפונה והוא רוצה להתקרב לתוך ד' אלפים של עיר לרוח מזרחית צפונית או לרוח מערבית צפונית מפני שיש שם מקום יפה לדרוש ואין נגד העיר ממש מקום פנוי לדרוש רק בשני מקומות אלו ואין האדם מניח ערובו למזרח ממש ולמערב ממש אלא מתקרב הוא לצד החכם כל מה שיכול ומניח ערובו לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון וכן לאלפים אמה של רוח מערבי לצד צפון ונמצא שהוא יכול להתקרב עד תוך אלפים של מקום שביתת החכם שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים לצד צפון ע"י ערובו שמניח למזרח או למערב והא דקאמר למזרח ולמערב ר"ל למזרח תחומי העיר או למזרחו של חכם וקל להבין:

ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם אלמא לית ליה לר' יוחנן ברירה וא"ת לישני ליה דיש חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לכאן ולכאן לא משום דתולה בדעת עצמו אבל למזרח ולמערב דתולה בדעת החכם אית ליה ברירה וי"ל דר' יוחנן סבר דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והא דקאמר מ"ש היינו ר' יוחנן דקאמר הכי כדי לבא לתרץ שכבר בא חכם וכי האי גונא אשכחנא (בבבא בתרא) דקאמר וכמה אמר ר' יצחק וכו' והיינו מילתיה דר' יצחק וא"ת מאי פריך מדתני איו לרבי יוחנן הא ע"כ צ"ל דלרבי יוחנן אית ליה ברירה לר' יהודה דסבר ליה דאין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דהכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לו: ושם) דקאמר התם מתנה אדם על שני דברים כו' ר' יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אחר רבו ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך דאית ליה ברירה וקאמר עלה בגמרא ליתא למתני' מדתני איו ופריך אדרבה ליתא לדאיו מקמיה מתני' דמתנה אדם על ערובו ומשני התם משום דתניא הלוקח יין מבין הכותים פי' מסייע ליה לדתנא איו סמי חדא מקמי תרתי כו' והקשה ר"י התם אדרבה ליתא לדאיו וההוא דהלוקח דלית להו ברירה משום דתנן בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג.) מה היא באותן הימים הרי היא כאשת איש לכל דבריה ולכי מיית הוי גיטא [ודייקינן מינה דאית ליה לר"י ברירה] ותנן נמי בעה"ב שאמר מה שלקטו עניים היום יהא הפקר אלמא כולהו הני מתני' אית להו ברירה לר"י וא"כ סמי תרתי מקמי תלת ומשני לעולם איתא לדאיו דכולהו מתניתין איירי בתולה בדעת אחרים ומשום הכא אית להו ברירה אבל איו מיירי בתולה בדעת עצמו ואם כן לר' יוחנן דלית ליה הך חילוק על כרחך אית ליה דליתא לדאיו מקמי הך תלת מתני' ומאי פריך לר' יוחנן מדתני איו ושמא משום דבעי לתרץ לעולם לא תיפוך הקשה קושיא קלה אע"ג דשמא לר' יוחנן לית ליה דאיו עוד תירץ הר"ר שמשון משא"נז דאפי' ליתא לדאיו דר' יהודה לא אמרה מ"מ חד תנא מעלמא אמרא ולכך מיישב ר' יוחנן הברייתא שכבר בא חכם כו' ואם כן פריך שפיר:

ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה פרש"י הואיל ועיסה נפישא ותימה הא הוי דבר שיש לו מתירין שאפי' באלף לא בטיל וי"ל דה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו כי הכא בטל שפיר והכי מפרש בהדיא בירושלמי ועוד דלא דמי לשאר איסורים דהדבר תלוי בטעם אבל הכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ובכאן שם בעל העיסה עלויה ולא שם בעלת המים והמלח ולכך יש לו להתבטל אע"ג דיהיב טעמא ולא בטל בשאר איסורים ורבי אבא מהדר להו דאין שם בעלת המים והמלח בטל מכאן כמו שאין שם בעל הקב בטל בעשרה קבין דנפישי:

ומקשינן עלה מ"ש לכאן (מכאן) [ולכאן] דלא דאין ברירה למזרח ומערב נמי אין ברירה [ופריק ר' יוחנן לעולם אין ברירה] ולמה אם בא חכם למזרח עירובו למזרח משום שכבר בא חכם.

וחזרנו לעולם לא תיפוך ור' אושעיא הוא דאית ליה ברירה. וכי אית ליה ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא לית ליה.

דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא.

אמר שמואל שור של פטם ששחטו ביו"ט הרי הוא כרגלי כל אדם משום דאית ליה קלא וכל איניש דעתיה עילויה מאתמול. אבל שור של רעי כרגלי אנשי אותה העיר:

השואל כלי מחבירו מערב יו"ט.

אע"פ שלא נתנו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגליו.

אבל השואל ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל ואע"ג דרגיל דשאיל מיניה תדיר ולא אמרינן כמאן דמשאיל ליה מעיו"ט דמי. וכולן ברשותא דמשאיל קנו שביתה הרי הן כרגלי המשאיל ואין רשות לשואל (להלך) [להוליך הכלי] אלא במקום שמותר למשאיל לילך:

האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים. מפני שאין בהן ממש. אשכחינהו ר' אבא לרבנן דיתבי וקא הוו במתניתין וקאמרי וליבטלו מים ומלח לגבי העיסה כי היא הרוב אמר להו ר' אבא אי הכי כי המעט בטל ברוב.

דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעיא יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן [יש] ברירה ובדאורייתא אין ברירה, אבל ר' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מכל מקום לאו דבדרבנן בלבד אומרים דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין (נדרים מה, ב) בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא, וליתא דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף, וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד (מו, ב בד"ה מחלוקת).

אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. איכא למידק והא איפכא שמעינן ליה לשמואל, דאמרינן לעיל (ביצה לז, ב) שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות שמואל אמר אפילו חבית אסורה, ויש מפרשים דהכא בשור של פטם ושל רועה להחמיר קאמר דאלו של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם שלא יזיזוהו ממקומו (אפי') [אם] אחד מהן עירב לדרום ואחד עירב לצפון, וכן בשל רועה אם אחד מאנשי העיר עירב לדרום ואחד לצפון אבל אנשי חוצה לעיר אין מערבין על ידי אנשי העיר. ואין זה מחוור בעיני דלא היה לו לשמואל (סתור) [לסתום] את דבריו, ועוד שלשון כרגלי כל אדם וכרגלי אנשי העיר לא אמרוהו במתניתין לאסור אלא להתיר זה להוליך בכל מקום כרגליו וזה להוליך כרגלי אנשי העיר (ואפשר) דהיינו אלפים אמה וכמו שיתבאר בסמוך (לט, א), ותדע לך דתניא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) גשמים שירדו מערב יו"ט יש להן אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואתינן לאוקומה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי אותה העיר דעתן עליהן, אלמא אנשי אותה העיר אינן אוסרין זה (עליה) [על זה] אלא יש להם אלפים אמה כרגלי רוב אנשי אותה העיר. והרז"ה ז"ל חלק בין חבית ובהמה לשור של פטם ושל רועה, דחבית ובהמה דשותפין לאו לזבוני קיימי ואיכא למימר דילמא מימלכי ומעכב חד מינייהו על חבריה ולא פליגי אבל שור של פטם ושל רעיה לזבוני קיימי ונסתלקו מהן הבעלים שהוא הטבח וקיימי ברשות הלוקחים ובכי הא מודה שמואל דיש ברירה. והראב"ד ז"ל פירש דלית ליה לשמואל ברירה הני מילי בדבר של שותפין שהן מקפידין זה על זה בחלוקתן אבל הפטם אין זה הקפדה (זו) לפי שהוא מוכר ורוצה (שיבוא) [שיבאו] הכל ויקנה ויבא ברגליו. ויש לפרש דשאני הכא דבשביל תקנת הטבח עשו של טבח כנכסי הפקר שלא קנו שביתה כרבנן דר' יוחנן בן נורי (עירובין מז, ב) וכן של רועה לגבי אנשי אותה העיר, וכן פירשו בתוס' והוא הנכון.

שור של פטם והוא שמפטם שוורים למכור ומן הסתם בני הכפרים באים לקנות ממנו והוא מוכרו חתיכה חתיכה הרי כל חתיכה ממנו כרגלי הלוקחה ומוליכה למקומו שעירב בו אע"פ שאין הפטם יכול לילך לשם מתוך שהפטם יודע שבני הכפרים באים לקנות בשר בזה הוא מעמיד כל חלק שבו בחזקת שביתת הלוקחו ואפילו נשחטה ביום טוב שמא תאמר הרי ינק חלק זה מתחום חלק הלוקח האחר והיה מן הדין לאסור זה על זה על הדרך שביארנו למעלה כבר רמזתי לך שיש מי שפסק למעלה שאין חוששין ליניקת תחומין מסעד זה שאתה שואל עכשו ומ"מ אני אומר שאינה ראיה להם כלל שהפטם מאחר שכל השור שלו מעמיד מבערב כל חתיכה עם כל יניקתה בחזקת הלוקחה שהרי מ"מ בשעה שלוקחה עם כל מה שינקה הוא לוקחה והרי העמיד זה מבערב בחזקת שביתתו כל מה שהוא לוקח בשעת מקחו וגדולי המפרשים פרשוה מפני שאלה זו בשנשחט מערב יו"ט שאין כאן עוד יניקת תחומין ואין הדברים נראין שהרי מכל מקום סתם נאמרה:

שור של רעי ר"ל של רועה שאינו מפוטם דעתו למכירת בני עירו ואין דעתו למכירת בני הכפרים שאין דרכן לבא אלא לשור מפוטם ששור של רעי אף הם מוצאים בכפר שלהם לפיכך בני העיר שלקחו ממנו מוליכין עמהם שמן הסתם הוא מעמיד כל חלקיו בחזקת שביתת כל הלוקחים שבאותה העיר אבל של עיר אחרת אינו יכול להוליכה אלא אלפים אמה כרגלי אותה העיר וי"מ שמועה זו בדרך אחרת לומר שמה שאמרו כרגלי כל אדם הוא מחמיר ולומר כרגלי כל אדם שאם עירב אחד מן העיר לאיזה צד לא יזיזנו ממקומו ואל תחוש לדבריהם כלל:

המשנה השביעית האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעסתה הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהם ממש אמר המאירי המשנה השביעית ומשנה זו אינה ממין המשניות שלפניה ודין חלוק הוא בפני עצמו ואין גורסין בה וכן האשה שהרי דין חלוק הוא בפני עצמו אלא האשה וענין המשנה הוא שהאשה ששאלה מחברתה תבלין לקדרתה או מים ומלח לעיסתה ושאלה זו ביום טוב עצמו היתה ואלו היו דברים אלו אצלה בעין היינו אומרים עליהם כרגלי המשאיל עכשו שעירבתן בקדרתה או בעיסתה הרי נתערבה שביתת המשאיל בשביתת השואל והרי היא כרגלי שתיהן ואין אחת מהן רשאה להוליכה אלא למקום ששתיהן יכולות להלך ור' יהודה פוטר במים לומר שאין שם בעליהן עליהן כלל ופירשוה בגמרא לדעתו בתבשיל עבה שאין המים נכרין בו וכן הדין לדעתו במלח סדומית שהיא דקה ונתכת ואין שם בעליה עליה ומ"מ אף באלו הלכה כחכמים והרי היא כרגלי שתיהן אלא שיש חוככין להקל לפסוק כר' יהודה ממה שאמרו כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ופירשוה בדיני עירוב וכן ממה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא שכל הפוסקים כתבו בה לפסוק כחכמים:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

בד"ה והוינן בה כו' ועוד אמר הרר"ף דיכול להיות דהחכם בא מב' צידי העיר כו' ומניח עירובו לאלפים אמה של רוח מזרח לצד צפון כו' והא דקאמר למזרח ולמערב ר"ל למזרח תחומי העיר או למזרחו של חכם עכ"ל לכאורה כיון דהחכם יכול לבא לב' בתי המדרשות בשבת אין לצייר דבריהם כ"א כזה* וצ"ל דהך ברייתא מתרצא כר"ח בן אנטיגנוס דאית ליה בפ' מי שהוציאוהו דאין נותנין לו אלא אלפים עגולות לכל רוח אבל למ"ד התם דנותנין לו כטבלא מרובעת של ד' אלפים כדי שיהא נשכר הזויות היה יכול הכא להניח עירוב א' באמצע הד' אלפים שהרי כל השטח מהעיר עד בתי מדרשות אינו יותר מד' אלפים ולשון התוס' יתפרש לפי ציור זה דתחום מזרחי נמשך לצד צפון לרוח מזרח וכן תחום מערבי וקאמרי דהשתא הא דקאמר למזרח ולמערב ע"כ לאו מזרח ומערב העיר כמשמעו אלא למזרח תחום העיר הנמשך לצד צפון וכן למערב או שהוא למזרח של חכם דתחום מזרח נמשך יותר למזרח ממקום שביתת החכם וכן המערבי כי שביתתו באמצע הב' תחומין ומה שכתבו שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים כו' קאי אמהלך החכם לבתי המדרשות שהוא הולך לשניהם באלכסון אבל לשון התוס' שהוא מהלך כל אלכסון של ד' אלפים כו' לא משמע כן אלא שיכול להלוך כל האלכסון ונשכר גם הזויות ועוד דאם אינו נשכר את הזויות א"כ לא הוי קרוב לששת אלפים שהרי החכם לא היה יכול להלוך באלכסון כ"א ב' אלפים ואם כן הרי חסר מתחום החכם עד בתי המדרשות כשיעור שהאלכסון יתר על המרובע ויש מפרשים דבתי המדרשות רחוקים יותר מד' אלפים והחכם יכול לבא לשניהם על ידי עירו שהיא גדולה יותר מעיר המניח העירוב וציורו כזה* דהשתא אתיא הך ברייתא שפיר אפילו כמ"ד שיהא נשכר את הזויות ומהלך כל אלכסון של ד' אלפים שכתבו התוספות קאי שפיר אמניח העירוב אבל קשה מאי קאמרי והא דקאמר למזרח ולמערב כו' מאי קא קשיא להו דהא שפיר הוה למזרח העיר שהתחום נמשך למזרח יותר מהעיר וכן למערב ואם לא יתפרש להם כך משום דאין התחום נגד העיר ממש אם כן איך יתפרש להם למזרחו של חכם דהא אין התחום נמי ממש נגד שביתת החכם אלא שהוא נמשך יותר למזרח וכן למערב ועוד דאין אלו אלא דברי נביאות בדברי התוספות לומר שהעיר שהחכם בתוכה היא יותר גדולה מהעיר המניח ואם נחתי התוספות להכי למה לא יתפרש להם למזרח ולמערב כמשמעו אלא שהעיר שהחכם בתוכה היא גדולה ועשויה כקשת וציורה כזה* דהשתא הוי למזרח ולמערב ממש וצ"ע:

גמ' וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כו' יש לדקדק אהא דתנן לעיל בפ"ק דב"ה אמרי דעומד ואומר זה וזה אני נוטל פרכינן עלה מהך מתני' ומוקי לה לר' אושעיא דלטהר את הפתחים מכאן ולהבא והשתא למסקנא דהכא דרבי אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן הדרא קושיין לדוכתין דלתני מכאן אני נוטל ולמסקנא דהתם דאמר רבא היינו טעמא דלמא מטלטל ושביק כו' ניחא וק"ל:

ד"ה והוינן בה וכו' וקשה והיאך יכול לבא בשבת משני צדדי העיר וא"ת מאי מקשו התוס' מנ"ל האיירי בחכם אחד דלמא ה"ק אם בא חכם למזרח וכו' דיודע הוא שחכם א' יבא לתחום העיר לדרוש אלא שיש שני חכמים שרגילים לבא לכאן אחד מן המזרח ואחד מן המערב והוא אינו יודע איזה מהן יבא ולכך מתנה ואומר אם יבא אותו חכם מן המזרח עירובי מן המזרח ואם אותו השני מן המערב עירובי למערב וי"ל דא"כ דזהו הספק אין כאן ברירה דהא על כרחך קודם בין השמשות כבר נעקר ממקומו אותו חכם שדעתו לבא לכאן רק אותו שמניח העירוב אינו יודע ולכך למחר כשיודע מאיזה צד בא החכם אין כאן כ"א גילוי מילתא בעלמא דומיא דמשני וכבר בא החכם אלא ע"כ אין הספק אלא על חכם א' אם יבא למזרח או למערב וקודם בין השמשות עדיין לא בא לא' מהצדדים ולכך הקשו התוס' שפיר היאך יוכל לבא בשבת משני צדדים וק"ל:

אמר שמואל שור של פטום הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. פירש רש"י ז"ל דאפילו עירבו רגלי עיר אחרת עם אנשי אותה העיר יכולים להוליכו לעירם מפני שדעת הפטם עליהם. ואם הוא של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח שהוא תחום מפני שאין דעתו אלא על בני אותה העיר. וזה קשה ולא יהא אלא שכל סביבות העיר שותפין בשור של פטם וכל אנשי העיר שותפין בשור של מרעה מכל מקום לית ליה ברירה לשמואל גבי שנים שלקחו חבית ובהמה כו'. ויש מפרשים דרגלי אותה העיר אם עירב אחד לצפון ואחד לדרום מוליכו כפי עירובו וזה שעירב לדרום כפי עירובו. ושור של פטום נמי עשאוהו כהפקר והוציאוהו מרשותו של טבח לתקנותו שלא יקנה שביתה עמו. ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי דאמרי נכסי הפקר אין קונין שביתה. והקשה מורי נר"ו להאי פירושא דאי משום תקנת טבח הוא היכי פריך בשלהי פרקין ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם כו'. ומאי קושיא דלמא שור של פטם שאני משום תקנת טבח שיקפצו לו לוקחים ויהא זרוז בשמחת יום טוב להרבות שורים מפוטמים. וצריך עיון. ועוד שמעינן מההיא דאקשינן ואי אינהו תלו כו' והאמר שמואל שור של פטם כו' דשמואל לקולא אמרה ולא לחומרא לאפוקי מאן דמפרש הכא דשמואל לחומרא קאמר דליתא.

דילמא משכח איניש אחרינא כו' והוא הדין דמצינן למימר דמימר אמר דלמא לא צריך ליה אלא לריבותא נקטיה דאפילו ידע דצריך ליה איכא למימר אידך טעמא.

כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא כו' שמועה עמומה היא אצל המפרשים לבארה דמה שטענו לא השיב לו ואין התירוץ דומה לקושיא ונתחבטו בה הרבה. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל.

וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואף על פי דבדבר לח בעינן ששים ומסתמא אין בעיסה ששים. ועוד כי הכל הולך אחר המעמיד והכא מים מוקמי לה לעיסה ובדין הוא דלא ליבטלו. מכל מקום הכא דאינו אלא בטול תחומין דאיסורא דרבנן ואינו בטול איסור ממש דין הוא דנבטל חד בתרי ולאוקמינהו אדינא דאורייתא.

בגמרא וכי לית ליה לרבי הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה והקשה מהרש"א ז"ל כיון דרבי הושעיא אליבא דב"ה אמר למילתיה אם כן למאי דמסקינן הכא דבדרבנן אית ליה ברירה אכתי תקשי מהא דאמרי ב"ה בפ"ק דף יו"ד גבי גוזלות שצריך לומר זה וזה אני נוטל ואי ס"ד דבדרבנן אית ליה ברירה אם כן למה ליה למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי כדמקשה הש"ס לעיל בפ"ק וע"ש מה שתירץ בזה שנראה לי דוחק לפי הסוגיא דלעיל. ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א דדוקא לעיל מקשה הש"ס שפיר דב"ה אדב"ה גופייהו משא"כ עלי' דרבי הושעיא לא שייך להקשות מדב"ה דלעיל בפ"ק דאפילו את"ל דלב"ה אפי' בדרבנן לית להו ברירה מ"מ הא אשכחן מיהא כמה תנאי דפליגי בדין ברירה ותנאי טובי סברי דיש ברירה אפילו בדאורייתא וע"כ פליגי אדב"ה ואם כן ר' הושעיא מיהו מספקא ליה אי קיימא לן כהנך תנאי דסברי דאפילו בדאורייתא יש ברירה או כב"ה ותנאי אחרינא דסברי דאפילו בדרבנן אין ברירה ומש"ה פסק רבי הושעיא בדאורייתא לחומרא דאין ברירה דבשל תורה הלך אחר המחמיר אבל בדרבנן פסק לקולא דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים לאין מספר שזה כלל גדול בכל פלוגתא דרבוותא ומכ"ש בדין ברירה דאשכחן כמה תנאי דמספקא להו כדאיתא בכמה דוכתי מיהו בטעמא דרבי הושעיא נראה לי עיקר כדפרישית דמהאי טעמא הוא דשני ליה לענין ברירה בדאורייתא לדרבנן ודלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בס' יש"ש בב"ק פ' הפרה והאריך שם דהא דאמר רבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה היינו בין לקולא ובין לחומרא ובדרבנן יש ברירה נמי בין לקולא ובין לחומרא וכבר כתבתי בזה בפ' כל הגט דלע"ד לא יתכן לומר כן שאין טעם לדבר וסוגיא כזו לא מצינו בש"ס ופוסקים מלבד כמה ראיות וטעמים שכתבתי שם נגד שיטת מהרש"ל ע"ש וגם בס' בית שמואל בהלכות גיטין השיג על דברי מהרש"ל בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בענין אחר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדאורייתא כגון טומאת מת וכו' ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני וכו' עס"ה. כבר כתבתי מזה בפ"ק דף יו"ד דרש"י שם כתב דטומאה דדרך יציאתה שסופה לצאת אינה אלא מדרבנן שגזרו חכמים על המקום שסופה לצאת וזה להיפך ממ"ש רש"י כאן דהל"מ היא וכן כתבו כל מפרשי משניות באהלות פ"ג שסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן (לבד מהרמב"ם ז"ל שנראה שהוא סובר דמדאורייתא היא) וכן כתב רש"י עוד בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ה) גבי תיבת המגדל שטומאה זו מדרבנן היא אלא דבעירובין דף ס"ח מפרש רש"י שטומאה זו הל"מ היא ע"ש:

והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל רפויי מרפיא בידיה הך מילתא דסוף הטומאה לצאת אי אינה אלא מדרבנן כיון דלא אשכחן בשום ילפותא מקרא ומסברא נמי כתב רש"י להדיא בעירובין שאין טעם לדבר דלפ"ז אכתי נראה לפרש דאפשר דהל"מ היא כדאשכחן כה"ג בכמה דינים באהלות אלא דלענין האי דהמת בבית ולו פתחים הרבה משמע ליה לרש"י טפי לפרש מסוגיא דפ"ק שהיא מדרבנן כדפרישית התם משא"כ בסוגיא דהכא דקאמר הש"ס להדיא אליבא דרבי הושעיא עלה דהא מתניתין גופא דבדאורייתא אית ליה אם כן משמע דטומאה זו מדאורייתא היא אבל אכתי ליכא מסוגיא דהכא ראיה ברורה לשיטת הסוברים שהיא מדאורייתא וסתירה על שיטת הסוברים שהיא מדרבנן דשפיר מצינן למימר דנהי דהא דסוף הטומאה לצאת אינה אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר טומאת אהל היא מדאורייתא שפיר קאמר הכא דבדאורייתא יש ברירה כיון שיש לה עיקר מה"ת וכמ"ש התוס' להדיא בכה"ג לענין ברירה גופא בפרק בכל מערבין לענין מעשר. משא"כ לענין תחומין כיון שאין לו עיקר מה"ת משו"ה א"ר הושעיא דבדרבנן אין ברירה וכדאיתא בפ' בכל מערבין לענין ברירה בתחומין גופייהו. ובזה נתיישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל שכתבתי בסמוך דאיכא למימר דבהאי דלעיל דף יו"ד ביוני שובך דענין הברירה היינו להוציא מידי איסור מוקצה א"כ שפיר קרינן ליה דאורייתא כיון שיש למוקצה עיקר מן התורה אליבא דכ"ע מי"ט לשבת או להיפך מהכנה דרבה וכמ"ש להדיא בת"י בפ"ק דף ג' ע"ב ומהרש"א ז"ל גופא הביא לשון ת"י גבי ספק מוכן וע"ש בחידושינו ובזה נתיישב' ג"כ הא דאמרו רב כהנא ור' אסי לרב לעיל בשמעתין לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ונראה דפשיטא להו דבאיסור מוקצה שייך להחמיר יותר מבתחומין מטעמא דפרישית דספק מוכן חמיר טפי ואי תיקשי מ"מ הא מסיק רב אשי התם דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספק דרבנן אסור ואם כן אמאי מיקל רבי הושעיא לענין ברירה בתחומין משום דמספקא ליה והוה ליה ספיקא דרבנן הא אכתי דבר שיל"מ הוא משום הא לא איריא דאפשר דספיקא דפלוגתא דתנאי קיל משאר ספיקא. ועוד נראה לי דכיון דבדרבנן אמרינן יש ברירה אם כן תו לא שייך להחמיר משום דשיל"מ שהרי אנו אומרין שהוברר הדבר שאין כאן איסור כלל כן נראה לי ודוק היטיב וכל מה שיש לדקדק עוד בעניני ברירה בלשון הגמרא ובלשון התוס' ד"ה ואמר רבי יוחנן כתבתי באריכות בפרק כל הגט ע"ש:

בתוספות בד"ה ולבטיל מים ומלח וכו' ותימא הא הוי דבר שיל"מ וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דהא רב אשי הוא דמסיק הש"ס לקמן אהאי קושיא גופא דלבטיל מים ומלח דלא בטילא משום דהוי דבר שיל"מ. ויש ליישב דעיקר תמיהת התוס' דאכתי אטו כל הנך אמוראי טובי קדמאי ובתראי דאיירי בשמעתין לא הוי ידעי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל דבדוכתא טובא בש"ס משמע דהלכה פסוקה היא וכדמשמע נמי להדיא בריש מכילתין דף ג' ע"ב ועיין עוד לקמן בשינויא דרב אשי מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

בא"ד וי"ל דהני מילי מין במינו אבל מין בשאינו מינו וכו' עס"ה ולכאורה הך מלתא מרפסא איגרא יציבא בארעא וכו' דהא למאי דקי"ל כרבנן דמין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל ובשאינו מינו בס' א"כ למה נחמיר במין במינו יותר מבשאינו מינו וכה"ג קשיא לי בכמה דיני תערובות שהחמירו חכמים דלא סגיא בס' כגון תרומה וערלה וטבל ויין נסך וכה"ג בדברים חשובים דאפילו באלף לא בטלו ולמה החמירו בכל הנך במינו יותר מבשאינו מינו (לבר מחמץ בפסח) כיון דשאינו מינו מדאורייתא חמיר טפי והנלע"ד בזה דודאי טעמא רבה איכא דכיון דבשאינו מינו בטעמא תליא מילתא משו"ה כיון דביותר מס' ליכא נ"ט כלל אם כן הוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משו"ה לא שייך להחמיר בהן כלל דדמיא כחוכא וטלולא משא"כ במין במינו דלאו בטעמא תליא מילתא שהרי לעולם טעם האיסור וממשו נרגש כמו ההיתר משו"ה החמירו חכמים בכל הנך אף ביותר מששים והיינו כל אחד ואחד לפי מה שנראה להם במאה או במאתים או אפי' במשהו לבר מחמץ בפסח משום חומרא דכרת החמירו חכמים אפילו בשאינו מינו אטו מינו כדאיתא בפסחים דף ל' וכדפרישית התם כן נראה לי נכון בעזה"י וכמו שאבאר עוד בסמוך בשמעתין ובקונטרס אחרון אבאר דנפקא מיניה טובא נמי בהך מילתא בחתיכה נעשה נבילה אי שייך נמי בשאינו מינו והובא לשון הר"ן ז"ל בזה ודוק היטיב: