הורצה על מנת להקטיר כו' — כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום:
לכתחלה לא — הואיל ולא יאכל בשר היום:
שאני שבות שבת — החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב:
מה בין זה לנדר ונדבה — שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה:
עורבא פרח — עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר:
כי נפק — רב אויא:
אמר ליה רבה בריה — דרב הונא לאבוה:
לאו היינו כו' — ולמה דחיתו והלך לו בכלימה:
אני היום סמכוני באשישות — יו"ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד:
דבעיא טעמא — וצריך אני להרהר ולעיין בה:
וטעמא מאי — סוגיא דגמרא הוא:
כהנים משלחן גבוה קא זכו — בחזה ושוק וה"ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה:
חייבת בחלה — דלחם קרינא ביה:
ומערבין בה — ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר:
ומשתתפים בה — שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש"ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי:
ומברכין עליה — המוציא:
ומזמנים עליה — שלשה שאכלו כאחת:
ונאפת בי"ט — משום חלק הרועים:
ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח — לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י״ב:י״ח) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו:
לפייסן בנבלה — ונמצאת כולה נאכלת לאדם:
ומי אית ליה הואיל — סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה:
מיו"ט לחול — לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא:
בני באגא — ישראל הדרים בכפרים:
דרמו עלייהו קמחא דבני חילא — המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו:
כל חדא וחדא כו' — ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה:
התימני — מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת:
אמש — כלומר בין הערבים של יו"ט:
בלשת — חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל:
יצא שכרכם — שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו"ט: ולא לכלבים לא גרסינן:
והא חזי למיכל מניה — ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים:
תנאי היא — דאיכא תנא דאסר לכלבים:
לכל נפש — אך אשר יאכל לכל נפש:
1הורצה, על מנת להקטיר אימורין לערב. אם זרק, דיעבד אין, לכתחלה לא! בשלמא לרבא ניחא, אלא לרבה בר רב הונא קשיא! קשיא. ואיבעית אימא: שאני שבות שבת משבות י"ט:
2בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא: בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל, מהו לשחטה בי"ט אמר ליה: מותר. אמר ליה: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? אמר ליה: עורבא פרח!
3כי נפק אמר ליה רבה בריה: לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה הוא? אמר ליה: ומה אעביד ליה, אני היום (שיר השירים ב, ה) ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים״, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא.
4וטעמא מאי? בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה בי"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטן בי"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו.
5אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר ליה למפלגה בלישה.
6מתיב רב חנא בר חנילאי: עיסת כלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונאפת בי"ט ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
7ואמאי? והא אפשר ליה למפלגה בלישה! שאני עיסת כלבים, הואיל ואפשר לפייסן בנבלה.
8ומי אית ליה לרב חסדא ״הואיל״? והא אתמר: האופה מי"ט לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה.
9רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן ״הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה״. רבה אמר: אינו לוקה, אמרי' ״הואיל״.
10אלא: לא תימא ״הואיל ואפשר״, אלא כגון דאית ליה נבלה, דודאי אפשר לפייסן בנבלה.
11בעו מניה מרב הונא: הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא מהו לאפותה בי"ט אמר (ליה): חזינא אי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי, כל חדא וחדא חזיא לינוקא, ושרי. ואי לאו אסור.
12והתניא: מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש. בשחרית מצאו [ר'] יהודה בן בבא, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת באה לעירנו, ובקשה לחטוף את כל העיר, ושחטנו להם עגל והאכלנום, ופטרנום לשלום.
13אמר לו: תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה תורה: ״לכם״ ולא לעובדי כוכבים ואמאי? הא חזי למיכל מיניה!
14אמר רב יוסף: עגל טרפה הואי. והא חזי לכלבים!
15תנאי היא. דתניא: (שמות יב, טז) ״אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״, ממשמע שנאמר ״לכל נפש״, שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר: ״(ויקרא כד״, יח) ״ומכה נפש בהמה ישלמנה״, תלמוד לומר ״לכם״.
אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו — כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש"י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב"ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים:
עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל — ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפי' לכתחילה וכי תימא דאתיא לת"ק והא הלכתא כר' שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי"ט:
הואיל ומקלעי אורחים וכו' — ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (שבת דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי"ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א"נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:
חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו' — פרש"י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח"כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש"ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
עורבא פרח לשון גנאי ופחיתות היא כלומר דעת זו דעת נערים ששוחקין בעורבין.
היום סמכוני באשישות כלומר היום סמכו אותי בישיבה — ואסיקנא לדברי רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה ולא דמיא לנדרים ונדבות דהני משלחן גבוה זכו.
אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט מ"ט אפשר דפלגו לה בליש' ומותבינן עליה מהא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבין בחלה ומערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה ונאפת ביו"ט ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואמאי נאפת אותה עיסה חלק הכלבים ביו"ט הא אפשר לחלק העיסה וליטול מנת הרועים ולהניח מנת הכלבים ופריק רב חסדא שאני כלבים הואיל אם נזדמנה לו נבילה אפשר להאכילם ונמצאת כל העיסה לרועים בלבד ואקשינן ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופרקינן לא שריא הדא מתניתין אלא בדאית ליה נבילה מוטלת דוודאי מפייס להו לכלבים בה שנמצאת העיסה כולה לרועים:
בעו מיניה מרב אי שדו בני החיילות של נכרים קמח על היהודים לאפות אותו ביו"ט להם מותר או אסור ואמר להם אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות של יהודים לא קפדי עליהן הני בני חיילא כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי אבל אי קפדי נמצאו כי לנכרים עושין ואסור ומותבינן עליה מהא דתניא שאמר שמעון התימני לר' יהודה בן בבא בולשת באה לעירנו לילי יו"ט ובקשו לחטוף את כל העיר ושחטנו להן עגל והאכלנום וא"ל ר' יהודה בן בבא והרי אמר' התורה לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים מכלל שלא עשו כהלכה אמאי והא עגל זה ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה והנכרים אין ממחין ולא קפדי כי של ישראל היה ופריק רב יוסף עגל טריפה הואי דלא חזי לישראל כלל:
מסכת ביצה דף כ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־404 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאהורצה על מנת להקטיר כו' כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום:
לכתחלה לא הואיל ולא יאכל בשר היום:
שאני שבות שבת החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב:
מה בין זה לנדר ונדבה שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה:
עורבא פרח עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר:
כי נפק רב אויא:
אמר ליה רבה בריה דרב הונא לאבוה:
לאו היינו כו' ולמה דחיתו והלך לו בכלימה:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Beitzah 21a · Sefaria
אבל נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש"י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב"ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ"מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים:
עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפי' לכתחילה וכי תימא דאתיא לת"ק והא הלכתא כר' שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי"ט:
הואיל ומקלעי אורחים וכו' ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (שבת דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי"ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א"נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:
חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו' פרש"י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח"כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש"ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע"י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא:
Tosafot on Beitzah 21a · Sefaria
עורבא פרח לשון גנאי ופחיתות היא כלומר דעת זו דעת נערים ששוחקין בעורבין.
היום סמכוני באשישות כלומר היום סמכו אותי בישיבה ואסיקנא לדברי רב חסדא בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה ולא דמיא לנדרים ונדבות דהני משלחן גבוה זכו.
אבל עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט מ"ט אפשר דפלגו לה בליש' ומותבינן עליה מהא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבין בחלה ומערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה ונאפת ביו"ט ואדם יוצא בה י"ח בפסח ואמאי נאפת אותה עיסה חלק הכלבים ביו"ט הא אפשר לחלק העיסה וליטול מנת הרועים ולהניח מנת הכלבים ופריק רב חסדא שאני כלבים הואיל אם נזדמנה לו נבילה אפשר להאכילם ונמצאת כל העיסה לרועים בלבד ואקשינן ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזו ליה האי נהמא כוליה ורבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ופרקינן לא שריא הדא מתניתין אלא בדאית ליה נבילה מוטלת דוודאי מפייס להו לכלבים בה שנמצאת העיסה כולה לרועים:
בעו מיניה מרב אי שדו בני החיילות של נכרים קמח על היהודים לאפות אותו ביו"ט להם מותר או אסור ואמר להם אם כשיתנו מאותה הפת לתינוקות של יהודים לא קפדי עליהן הני בני חיילא כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי אבל אי קפדי נמצאו כי לנכרים עושין ואסור ומותבינן עליה מהא דתניא שאמר שמעון התימני לר' יהודה בן בבא בולשת באה לעירנו לילי יו"ט ובקשו לחטוף את כל העיר ושחטנו להן עגל והאכלנום וא"ל ר' יהודה בן בבא והרי אמר' התורה לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים מכלל שלא עשו כהלכה אמאי והא עגל זה ראוי היה שיאכלו גם הם ממנו חתיכה והנכרים אין ממחין ולא קפדי כי של ישראל היה ופריק רב יוסף עגל טריפה הואי דלא חזי לישראל כלל:
Rabbeinu Chananel on Beitzah 21a · Sefaria
אמר ליה וכי מה בין זה לנדרים ונדבות קשיא לי ומנא ליה דרב הונא אסר נדרים ונדבות, דלמא כמאן דאמר קרבין ביום טוב סבירא ליה וקיימא לן נמי כוותיה. ויש לומר דרב אויא אליבא דמאן דאמר אין קרבין קא בעי ליה ולא היה התלמוד צריך לפרש דאיבעיא אדעבר והקריב דסמוך לה קא סמיך ודבר הלמד מענינו הוא, ואי נמי משום דאהדר ליה מותר סתם ולא אמר ליה למאן דאמר נדרים ונדבות שרי משמע ליה דלכולי עלמא קאמר ליה דשרי.
ומי אית ליה לרב חסדא הואיל וכו' הוא הדין דהוה מצי למפרך ואפילו לרבה דאית ליה הואיל לכתחלה מי שרי, אלא דכיון דאקשי מדרב חסדא לרב חסדא לא חש לקושיא אחריתי.
אלא אימא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבילה. ואיכא למידק דמכל מקום לצורך כלבים ואדעתא דכלבים הוא אופה, ויש לומר דהתירו כאן כמו שהתירו במסוכנת באפשר לו לאכול כזית מבית שחיטתה (לקמן ביצה כה, א).
כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור פירש רש"י ז"ל דהאי דרב הונא פליג אדרב חסדא, וקשה קצת דאם כן הוה ליה למימר ופליגא דרב חסדא כדאמרינן לקמן ופליגא דרבי יהושע בן לוי, ובתוס' פירשו דלא פליגי דהא דרב הונא לא אפשר למפלגה בלישה דהא אי שקיל איהו חדא ריפתא לינוקא ולא אפי שארא ודאי קפדי בה. וקשיא לי דאם כן מנא לן דפליגא אדרבי יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי ביום טוב, דלמא שאני ר' יהושע בן לוי דאפשר ליה למיפלג דאיבעי שקיל מקצת ושביק להו שארא ואי נמי אכל כולה סעודתה דדידיה הוא, ויש לומר דכיון שזימנן כדלא איפשר למיפלגא לה [דמי].
עגל של צדקה (היא) [הוא] ואפילו הכי שרי להציל ממונו בו דהכל עניים אצלו לדבר זה כיון שלא היה להן אחר, ולדידהו מיהו אסור באכילה דלגבי אכילה אינן עניים אצלו. ולדידי קשיא לי דאפילו דצדקה מותר ללוותו ולשלם ומותר היה לכל אף על גב דבא לידי גבאי כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו, א) דסלע לצדקה מותר לשנותו כלומר ללוותו ולשלם. ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכין כלומר הא אית להו ללוותו ולשלם וחזי לכלהו בין לעניים בין לעשירים ולמה יפדו עצמן במה (שנתן) [שניתן] לעניים, אלא דמילתא [גופיה] אקשי ואפילו לטעמי' הא חזי לעניים וכי אוקמי' בעגל טריפה איפרקה כולה מילתא ואי משום (דהוי) [דחזי] לכלבים תנאי היא, כך נראה לי.
Rashba on Beitzah 21a · Sefaria
לעולם יהא אדם נזהר שלא להכביד במשא ומתן תלמיד חכם שהוא רואהו חלוש אם מצד חולי אם מצד שטרח אותו היום בישיבה או בדרשא ואם עשה כן והחכם משיבו דרך הדיטות כאדם המראה עצמו שאינו רוצה להשיב ומשיאו לדבר אחר אין למוסר עליו תרעומת כלל ואפילו היה הלה אדם גדול מעשה באדם אחד ששאל לגדול הימנו באיסור והיתר והשיבו שמותר והיה מטריחו עוד להקשות לו על תשובתו ואמר לו עורבא פרח עד שהלך לו ושאלוהו קצת חכמים היאך ביישו מתוך דבריו אחר שאדם גדול היה ואמר להם אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים ובעא מינאי מילתא דבעיא טעמא:
בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט שהרי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי שחיט אדעתא דישראל קא שחיט כלומר שעקר השחיטה לשם ישראל היא ואינו דומה לנדרים ונדבות שאע"פ שהבשר נאכל לבעלים וחזה ושוק לכהנים אין קרבין ביו"ט שנדרים ונדבות עקר שחיטתן לגבוה ומה שנאכל מהם אגב גררא דגבוה הוא:
עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט שהרי אפשר לו לחלוק בעיסה ונמצא טורח בשל גוי בלישה ועריכה ובאפייה ורדייה ויראה לי שאפילו היה מכוין בזה כדי למלאת בחלק הגוי את התנור ותהא פת שלו יפה יותר אסור שלא אמרו להתיר כן אלא לצורך ישראל ויש מערערין עלי בזו ואין דבריהם נראין שהרי אין הדבר מצוי למלאת את התנור שלו בשל אחרים והרי היא כהערמה וכבר אמרו בירושלמי על מה שאמרו שממלאה אשה את התנור פת וכו' ובלבד שלא יערים מ"מ אם עשה כן אינו לוקה מטעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ ששמועה זו רב חסדא אמרה ורב חסדא אין לו טעם הואיל שהרי הוא אומר באופה מיום טוב [לחול] שלוקה מ"מ הלכה כמותו לענין האיסור ולא לענין המלקות כמו שיתבאר בסמוך:
עיסת הכלבים ר"ל שנערכה ונילושה לצורך הכלבים והיא מחמשת המינין בזמן שהרועים אוכלין ממנה והרי הדעת מתרחבת להיותה נעשית אף לרועים אגב הכלבים חייבת בחלה ומערבין בה עירובי חצרות ומשתפין בה שתופי מבואות ומברכין עליה המוציא ומזמנין עליה ויוצא בה ידי חובתו בפסח ונאפית ביו"ט לדברי הכל מצד חלק הרועים אין הרועים אוכלין ממנה ולא נעשית כלל לצרכם אע"פ שמ"מ היא ראויה לאכילתם פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שאינה משומרת לשום מצה ושאר הדברים יראה שאף אין הרועים אוכלין ממנה מערבין ומשתתפין בה ומברכין ומזמנין עליה אבל אפייתה ביו"ט בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה הואיל ולצורך כלבים לבד היא נעשית היא מחלוקת גדולה בין המפרשים כמו שיתבאר למטה:
מי שעבר ואפה מיו"ט לחול או מיו"ט לחברו אינו לוקה שהרי אם באו לו אורחים הכנתו ראויה להם לצורך היום ויש פוסקים שלוקה כרב חסדא ומפרשים אותה בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה שאם בזמן הזה היאך מלקין על הספק ושמא היום חול וי"מ אותה במלקות מדרבנן וביו"ט שני מיהא קשה לפרש שהרי אמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות אבל לא מלקין אלא שמ"מ אפשר לפרשה בזמן הזה שיו"ט ראשון קדש והשני אינו אלא מנהג ואופה ממנה למחרתו או לשלישי לו שהוא חול מ"מ עקר הדברים לפסוק כרבה שאינו לוקה ומטעם הואיל שהרי בפרק אלו עוברין מ"ו ב' תלו מחלקת זה במחלקת הפרשת חלה בטומאה בפסח שנחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע שסובר ר' אליעזר הואיל ונפסקה הלכה כמותו בהדיא כמו שיתבאר שם ושמא תאמר א"כ האופה לצורך גוים היאך לוקה ממה שאמרו לכם ולא לגוים אפשר שלא נאמרה אלא לאסור לכתחלה הא ללקות לא ומ"מ אם בשל להם דברים האסורים אתה יכול לפרשה למלקות וכן מה שאמרו אין מזמנין את הגוי ביו"ט אתה מפרשה לענין איסור ולא למלקות שהרי הטעם מגזרה שמא ירבה ואפילו הרבה אין כאן מלקות ואין לפרש בה שמא ירבה בדברים האסורים שאין לשון תוספת נאמר אלא במין הראשון ומעתה לא נאמר אלא לאיסור ולא עוד אלא שאם הערים אוסרין לו שלא לאכול שהרי אף מיו"ט לשבת בלא עירוב אמרו כן כמו שהתבאר ויש שפירשוה אף למלקות ומצד שמ"מ עכשו הוא עושה מלאכה לצורך הגוי ומוציא עצמו מן הכלל כמו שביארנו בשלישי של פסחים ולדעת זה ר"ל במה שפסקנו כרבה יתבאר בפסחים שאם יש לו בהמה מסוכנת וכבר אכל שוחט כל זמן שיהא שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שיאכל ואע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי הואיל ואי בעי למיכל וכו' אלא לדידך וכו' והשיב משום הפסד ממונו גומר הוא לאכול כזית אלמא לרבה אע"פ שאינו גומר לאכול שוחט ושמא תאמר והרי טעם הואיל אינו אלא בדיעבד יראה שמתוך פסידתו התירו לכתחלה ואם גומר בדעתו לכזית אף בבריאה כן אע"פ שאינו אוכל הואיל ובשעת שחיטה דעתו לאכול ואין צריך לומר אם אוכל ממנו הא כל שמתקן מיו"ט לחול בלא שום גמר אכילה אע"פ שאינו לוקה מ"מ איסור גדול יש בדבר וראוי לגעור בו ולקנסו:
מי שהיו אנשים ובני החיל מכריחין אותו לאפות את קמחם ביו"ט אם כשנותנין פת לתינוק אינם קפדים מותר הואיל ויש שם צד אונס אע"פ שאינו הכרח גמור של מלכות ואין זו חולקת על השמועות שהוזכרו שאע"פ שבעיסה חציה של גוי אמרו אסור וכן הדין מפני שהגוי בחלקו מיהא קפיד הוא אבל זה אין קפידה כלל וגומר בדעתו לאפותה לצורך התינוקות ובכל אחת אנו דנין הואיל וזו ראויה לתינוק ואע"פ שלא נאמר הואיל לכתחלה כמו שביארנו דוקא במה שאין צורך לו כלל כגון שכבר אכל אבל זה הרי צורך לו לתינוק ואפילו אכל התינוק שאין לתינוקות זמן קבוע לאכילתם ומותר לכתחלה וכל שכן במה שיש צד אונס שאפילו לא היה שם תינוק אם אינם קפדים ליטול לעצמו גומר בדעתו לאכול כזית ונמצאו השמועות מסכימות זו לזו ויש מבלבלים בפירושם ועושים אותם צרות זו לזו וטורחים לישבם ולדעתי אין צורך בכך ויש פוסקים אותה לאיסור הואיל ומ"מ הוא עושה מלאכה עכשו לצורך הגוי ועוד שאם אין קפדים על אחת קפדים הם על האחרות וכן כתבוה גדולי הדורות אלא שאין הדברים נראין שהרי מ"מ אנו דנין כן בשעת אפייה על כל אחת ואחת ומ"מ אם אין שם צד אונס כלל אפילו כדרך זה אסור שלא הותר בגומר לאכילת כזית אלא בשל ישראל:
Meiri on Beitzah 21a · Sefaria
תוספות בד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואפי' לר"י הגלילי דקאמר ק"ק ממון בעלים הן בפ"ק דב"ק ואפי' לאחר שחיטה כו' עכ"ל וכצ"ל מיהו מ"ש דממון בעלים הוי חוץ ממתנות דלא הוי ממון בעלים לאחר שחיטה ליתא התם הכי אלא דבק"ק הוי ממון בעלים מחיים ולא אחר שחיטה ובמתנות כהונה לא הוי ממון אפילו מחיים וע"ש בתוס' וק"ל:
בפרש"י בד"ה וטעמא מאי סוגיא דתלמודא הוא עכ"ל דרב הונא ע"כ לא קאמר לה דלא הוי צריך לטעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה ליכא האי טעמא כיון דאפשר למפלגיה ואפ"ה מתיר רב הונא בההיא עובדא דבני באגי כשיטת רש"י שם דפליג אדרב חסדא אלא ע"כ דסוגיא דתלמודא קאמר האי וטעמא מאי כו' וק"ל:
גמ' והא חזי לכלבים תנאי כו' יש לדקדק דהיאך קס"ד למימר דליכא מאן דאסר לכלבים והאיכא משנה שלימה שנויה במסכת חלה דמייתינן בסמוך עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו' נאפת בי"ט ובסיפא בנוסחאות שלפנינו קתני בה בהדיא אבל אין הרועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי"ט כמ"ש התוספות לקמן דהכי איתא בספרים בהדיא ויש ליישב דהוי ס"ד כדברי הרז"ה דמודה ר"ע בעיסת כלבים כיון שאפשר לעיסת כלבים בלא אפיה לא טרחינן להן כו' עכ"ל ועיין ברא"ש והוא דחוק דא"כ מאי פריך הכא והא חזי לכלבים דה"נ איכא למימר דאפשר לכלבים בלא בישול וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 21a · Sefaria
ואם זרק הורצה על מנת להקטיר אימורין לערב הכי גריס רש"י ז"ל וקשה למורי נר"ו דבשלמא ההיא דלעיל שנאבד הבשר זריק הדם להקטיר אימורין לערב. אבל זה ששחט בשבת מיירי שהבשר קיים ואם כן מאי שנא דנקט זריקת הדם משום הקטרת אמורין לערב נימא דליזרוק כדי לאכול בשר לערב. ותירץ נר"ו דהכי קאמר זרק הדם בשבת הורצה אלא שצריך ליזהר שלא יקטיר אימורין בשבת עד הערב. והא דאמר על מנת לאו דוקא אלא להזהירו שלא יקטיר בשבת. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וברוב הספרים לא גרסי על מנת אלא ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב.
כהנים משלחן גבוה קא זכו פירוש והוא הדין בעלים וחדא מיניהו נקט ולישנא דמרגלא בפומיה טפי.
דהא איפשר למפלגה בלישה ואף על פי שהתירו למלאת התנור אף על פי שאינו צריך אלא פת אחת מפני שהפת יפה כשהתנור מלא וטרח טירחא דלא צריך. התם שאני דכל חדא וחדא חזיא ליה אבל הכא אי אפשר שלא יתן לגוי חלקו ולא שרינן למטרח בשל נכרי בשביל הכשר פת שלנו.
הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה וא"ת ואפילו נימא הואיל ליכא למישרי אלא בדיעבד אבל לכתחלה איסורא דרבנן מיהא איכא ואפילו לרבה דאית ליה הואיל אסור לכתחלה. ובשלמא אי מוקמינן מתניתין כר' עקיבא דשרי מדאורייתא לאפות לכלבים אלא דאיסורא דרבנן מיהא איכא כיון דאיפשר להו בעיסה ניחא דשרינן טירחא כי האי היכא דאית ביה הואיל אפילו לכתחלה. אלא לר' יוסי הגלילי דאסר מדאורייתא אם כן היכי שרינן לכתחילה משום הואיל. וי"ל סתם עיסה כשטורח באפייתו עיקר כונתו לרועים אלא שמטפל בהם צורך כלבים כשלא יהא לו נבלה אבל כל שאיפשר להיות לו נבלה עיקר דעתו לרועים.
רבה אמר אינו לוקה פירוש ולא משכחת לרבה שיהא לוקה אלא במבשל סמוך לחשכה דאי איפשר דחזי לאורחים וכיוצא בזה. והלכתא כרבה.
כגון דאית ליה נבלה כו' לפי מה שפירשנו לעיל מיירי הכא שאפילו עיקר אפייתו לכלבים דאי לא פשיטא דנאפית דעיסת הרועים היא.
כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי פירוש ואפילו לכתחלה מותר. אף על גב דלא שרינן אפילו למאן דאית ליה הואיל אלא בדיעבד הכא מותר שלא יהא להם איבה או דוחק אחר כן תירץ הריטב"א ז"ל.
שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרי לכם ולא לכלבים ורש"י ז"ל לא גריס לכלבים משום דהכא לא צריך. וי"ל דגרסינן ליה וקא סלקא דעתין דאשגרות לישן הוא. ובסמוך אמרינן דבדוקא נקטיה כדאמרינן היינו דקאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. ורש"י ז"ל לא גריס היינו דקאמר. אלא כי פרכינן והא חזי לכלבים פריק לכם ולא לכלבים תנאי היא.
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Beitzah 21a · Sefaria
בגמ' וטעמא מאי בהמה חציה של עכו"ם וכו' ופירש"י וטעמא מאי סוגיא דגמרא הוא. עכ"ל. כוונתו מבואר שפירש כן לפי שיטתו בסמוך בהאי דר"ה דבני באגי דקאמר אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפיד שרי שפירש"י שם דר"ה פליג אדר"ח דלקושטא דמילתא סובר ר"ה דאפילו היכא דאפשר למיפלגה בלישה נמי שרי ולפ"ז תו לא מצינן לפרש דרבה בריה דר"ה מקשי לאבוה טעמא מאי ואבוה מהדר ליה מאי טעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ודאי ליתא דהא אפי' בעיסה באפשר למיפלגה נמי שרי אע"כ דסתמא דגמרא הוא דמסיק הכי וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפ"ז ממילא דהוי הלכה כר"ח דפליג אדר"ה בהאי דבני באגי דהא סתמא דתלמודא דהכא דקאמר טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר היינו משום דקי"ל כר"ח וא"כ לפ"ז קשה על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות י"ט כר"ה בהאי דבני באגי דאף לשיטת הרב המגיד והב"י שכתבו דלפי שיטת הרמב"ם לא הוי גריס ופליגא דריב"ל דמסקינן לקמן או גריס ליה ומפרשו בענין אחר כמו שכתבו שם באריכות אלא שעדיין אין זה מספיק לקיים פסק הרמב"ם דמ"מ הוי דלא כסתמא דתלמודא דהכא דמשמע דליתא לדר"ה בהאי דבני באגי בסמוך והנראה בזה דהרמב"ם סובר דלא כפירש"י כאן אלא כשיטת התוס' דר"ה דבני באגי לא פליג אדרב חסדא וכמו שכתבו התוס' מילתא בטעמא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי טעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר רב הונא גופא מהדר ליה לבריה ומה"ט דאי אפשר לכזית בשר הוי שפיר דומיא דיהבי ריפתא לינוקא בסמוך. דלפי' התוספות אי אפשר ליתן ריפתא לינוקא עד שיאפה כל הצריך לאנשי חיל וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש ודוק ועיין עוד לקמן בסמוך:
שם אמר ר"ח בהמה חציה של עכו"ם וכו' עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט משמע מהכא דדוקא לאפותה קאמר ר"ח דאסור כיון דצריך טירחא לכל חד באפיה נפשיה להדביקה לתנור ולרדותה כמו שהיו עושים בימיהם וכמו שכתבו הפוסקים אבל לענין לישה עצמו אע"ג דהוי נמי אב מלאכה אפ"ה מותר לר"ח כיון דכולהו חד לישה היא כדאשכחן לקמן להדיא דשרי ב"ה לאפות פת מרובה בי"ט אע"ג דנפישא בלישה כמו שיבואר שם. ואע"ג דלאחר הלישה מחלק העיסה לכמה ככרות ואיכא נמי טירחא לכל חד בעריכתן וקטיפתן מ"מ הנך לאו מלאכות גמורות נינהו כך נראה לפי שיטת הגמרא שלנו דגרסי' בסמוך במתני' דעיסת כלבים נאפת בי"ט ולפ"ז ה"ה בסיפא דאין הרועים אוכלין ממנה נמי קתני אין נאפית כמ"ש התו' בד"ה לכם ולא לכלבים דלפ"ז משמע דכולה מילתא באפייה לחוד איירי:
מיהו לכל המשניות שלנו בין בבבלי ובין בירושלמי גרסינן בהא דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא נמי אין נעשית א"כ האי לישנא משמע דאפילו לישה נמי אסורה כיון שהיא אב מלאכה אע"ג דחד טירחא הוי מ"מ כיון דאב מלאכה היא איכא למימר דאסור להרבות במלאכה כיון שאין שבח בלישה בין מרובה למועט כמו באפייה ולא דמי נמי למלאות אשה קדרה דמודה ת"ק לרשב"א לעיל דף י"ז דשרי דהתם נמי אדרבה השבח ניכר הרבה בתבשיל מרובה יותר מבמועט כמ"ש הפוסקים והא דשרי נמי ת"ק בנחתום למלאות חבית של מים אע"ג דליכא שבח במרובה מבמועט מ"מ איכא למימר דהתם במילוי מים ליכא מלאכה גמורה אלא טירחא לחוד:
ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו משום דבסוגיא דמנחות דף ס"ד משמע להדיא לענין תולש לחולה בשבת שאם יש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד אסור לתלוש של שלש כיון דסגיא לחולה בעוקץ של שנים ואם תלש של שלש חיב (אח"כ ראיתי בל' הר"ן בברייתא דרשב"א לעיל שהרגיש בזה שיש קצת סתירה מסוגיא דמנחות להך ברייתא דרשב"א וכתב בשם תוס' לתרץ ולחלק בין שבת לי"ט בענין זה אפילו לדינא דאורייתא ומה שיש לי לדקדק על זה יבואר בקונטרס אחרון) א"כ משמע מה"ט דלענין לישה נמי אסור ללוש יותר מכשיעור בי"ט לצורך חול או לצורך עכו"ם אפי' בעיסה אחת כיון דאין שבח בריבוי וכמשמעות לשון הפוסקים בסי' תק"ג לענין ממלאת קדירה של בשר ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש לשון המשניות דפ"ק דחלה בהאי דעיסת כלבים נעשית בי"ט ובסיפא אין נעשית בי"ט ואפילו לישה בכלל. ולפ"ז איכא למימר דהא דקאמר ר"ח אסור לאפותה ה"ה וכ"ש דאסור ללוש ונקט אפייה לרבותא דאע"ג דיש שבח אפייה בריבוי פת למאי דקי"ל כרשב"א אפ"ה אסור והיינו מהטעם שכתבו התוספות וכמו שאבאר ואיירי מילתא דר"ח כגון שנילוש בהיתר כגון מעי"ט או ע"י עכו"ם דאפ"ה אסור לאפותה כן נראה לי ולדעתי צ"ע לדינא ותמיה על הפוסקים והמפרשים קדמאי ובתראי שקיצרו בענין זה בדין הלישה מי"ט לחבירו ויבואר בק"א ודוק היטב:
בתוס' בד"ה עיסה וא"ת האמר לעיל רשב"א וכו' וי"ל דשאני התם שהרשות בידו לאכול כל אחד או זה או זה וכו' אבל הכא אסור לאפותה בי"ט עכ"ל. ע"כ נראה דכוונתם בזה דמהאי טעמא דפת נאפה יפה דרשב"א לא שייך להתיר איסור דאורייתא אלא דבכולהו של ישראל בלא"ה ליכא איסורא דאורייתא מהאי טעמא שיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל (כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) במסקנא דרבי ירמיה ור' זירא ע"ש) או משום הואיל דמיקלעי ליה אורחים וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחילה כנ"ל בכוונת התוספות. מיהו בירושלמי דפ"ק דחלה מוקי להך מתני' דעיסת כלבים כרשב"א וא"כ היינו דלא כסברת התוספות דהא בסמוך מדמה עיסת כלבים לעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם ואין להקשות דלקושטא דמילתא למאי דקי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך עכ"פ היכא דאיכא צורך היום קצת דמותר אפילו לכתחילה א"כ מהך סברא דרשב"א דפת נאפה יפה דהוי צורך היום קצת יש לנו להתיר אפילו לכתחילה בלא טעמא דהואיל אלא דנראה לי דשאני הכא דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לעכו"ם והאי מיעוטא ע"כ משמע דאתי למעט דבכה"ג לא אמרינן מתוך ותדע דהא למאן דממעט נדרים ונדבות נמי מלכם אלמא דבכה"ג לא אמרינן מתוך כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב וע"ש בחידושינו אבל בטעמא דהואיל לא שייך לומר כן דהא בנדרים ונדבות לא שייך לומר הואיל ומיקלעי אורחים ובעיסת עכו"ם נמי משכחת ליה בעגל טריפה וכיוצא בו באוכלים אסורים לישראל וכ"ש לענין לכם ולא לכלבים משכחת ליה באוכלין דלא חזיא לאדם כנ"ל ודוק היטיב:
בד"ה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא וכו' ופירש"י ופליגא אההיא דלעיל דר"ח וכו' ואומר ר"י דלא פליגי דשאני עיסה וכו' עס"ה. הקושיא מפורסמת דלפי פירושם לא א"ש הא דמסיק הש"ס בסמוך אהא דר"ה דפליגא אדריב"ל דהא מה"ט גופא שכתבו התוספות דר"ה לא פליג אדר"ח כ"ש דלא פליג אדריב"ל דכל המאכל של ישראל ופשיטא דאיכא איסורא להרבות בשביל הנכרים. וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בקושיא זו וכתב דנראה דלשיטת התו' לא גרסינן לקמן ופליגא דריב"ל או דגרסינן לה ומפרשינן לה בענין אחר לגמרי דלא קאי כלל אדר"ה והיינו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל באחד משני דרכים הללו ע"ש אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן בשיטת התוספות כיון דרש"י גרס לקמן ופליגא דריב"ל ומפרש נמי להדיא דקאי אדר"ה אם כן מדשתקו בעלי התוס' משמע דאודויי אודי ליה. והנלע"ד ליישב בזה דשפיר גרסינן ופליגא אף לשיטת התוס' דקאי נמי אדר"ה והיינו משום דאף לשיטת התוס' שהיו מקפידין בני חילא מליתן פורתא לינוקא אם לא לאחר כל המעשים וגמר כל אפייה מ"מ נראה הדבר ברור שאין זה אלא הערמה בעלמא דודאי היו יכולין בני באגי ליתן פורתא ריפתא לינוקא משלהם וא"כ לפ"ז סבר ר"ה דלא שייך הכא חשש איסור דאורייתא כלל משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו' כ"ש הכא דאיכא צורך היום קצת כיון שבע"כ היו צריכין לאפות לבני חיל ואם לא היו אופין אפשר שהיו צריכין ליתן משלהם ולמימנע משמחת יום טוב אלא דאפ"ה לא התיר להם ר"ה אלא על ידי הערמה לינוקא והיינו דקאמר להו ואם לאו אסור כיון דאפשר לעשות ע"י שכירות פועלים או לפייס בני חיל בממון ליתנום שכר אפייה נמצא דלפ"ז שפיר מסיק הש"ס ופליגא דריב"ל דכיון דריב"ל אוסר לזמן אדם בי"ט אע"ג דאינו עושה מלאכה כלל בשבילו שהרי הכל משלו ואפ"ה אוסר משום גזירה בעלמא דשמא ירבה בשבילו וכמו שיבואר א"כ ע"כ סבר ריב"ל דאפילו בריבוי המלאכה איכא איסור דאורייתא א"כ ממילא דפליג אדר"ה דבאיסור דאורייתא ודאי לא שרי ע"י הערמה כן נ"ל נכון לפי שיטת התוס':
אלא דאכתי קשיא לי למה הוצרכו התוס' לכל זה למשכוני נפשייהו אדר"ה לחלק בסברא בעלמא כי היכי דלא ליפלוג אדר"ח תיפוק ליה דסוף סוף בלא"ה לא קיימי ר"ה אליבא דהלכתא כיון דריב"ל פליג עליה ויש ליישב ודו"ק היטב:
בגמ' והא חזי לכלבים והקשה מהרש"א ז"ל דאטו מי לא ידע המקשה משנה מפורשת דעיסת כלבים דמייתי הש"ס לעיל דקתני להדיא אם אין הרועין אוכלין ממנה אין נאפית בי"ט והיינו ע"כ משום לכם ולא לכלבים א"כ פשיטא אית לן למימר דיהודא בן בבא ס"ל כהך מתניתין וכתב לתרץ לפי שיטת בעל המאור דמהאי דעיסת כלבים לא מוכח מידי דאפילו בלאו דרשא דלכם מילתא דפשיטא היא שאין לטרוח בריבוי מלאכות בשביל כלבים דאפשר לעשות ע"י מיעוט מלאכות אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשה הש"ס מידי דמאי קאמר והא חזי לכלבים דמילתא דפשיטא היא דאפילו בלאו דרשא דלכם דאין לטרוח בשביל הכלבים כל אותן המלאכות שצריכין לעשות לאנשי הבלשת כל זה מתמצית דברי מהרש"א ז"ל. אמנם לעד"נ ליישב דנהי דמעיקרא ע"כ הוי סבר המקשה דלאו בשחיטה לחוד איירי הך ברייתא דשמעון התימני ור"י ב"ב אלא כל המלאכות נעשה ע"י ישראל דאי בשחיטה לחוד בלאו הך דר"ה דהכא פשיטא דשרי כיון דאפשר לישראל לאכול כזית מאותו עגל ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כר"ה דלעיל אלא דע"כ שהמלאכות הבישול הכל נעשים ע"י ישראל מש"ה קשיא ליה שפיר אדר"ה שהתיר לבני באגי מלאכת אפייה משא"כ לבתר דשני ליה רב יוסף דעגל טריפה הוי א"כ ממילא ודאי שהישראלים לא היו מבשלין הבשר דבכך לא היה טועה שמעון התימני להתיר כיון שאי אפשר לישראל לאכול ממנו כלל אלא שלא היו עושין אלא השחיטה או נחירה מש"ה התיר להם שמעון התימני וע"כ היינו משום דחזי לכלבים שא"א להאכיל לכלבים מבשר עגל חי וכר"ע וא"כ מקשה הש"ס שפיר מאי טעמא דיהודא בן בבא דהא ודאי חזי לכלבים וע"ז מסיק שפיר דתנאי היא ויהודא ב"ב ס"ל כר"י הגלילי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Penei Yehoshua on Beitzah 21a · Sefaria
גמ' שומע אני אפי' נפש בהמה עיין נזיר דף מ"ח ע"א ועיין בר"ש פרק יא מ"ט דתרומות וצ"ע:
Gilyon HaShas on Beitzah 21a · Sefaria
וּמָה אַעָבִיד לֵיהּ? אֲנִי הַיּוֹם (שיר השירים ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים". עיין פירוש רש"י ז"ל [יום טוב הוא, ודרשתי לרבים, וחליתי מטורח הדרשה, וקורא אני עלי]. ויש להקשות הפסוק מדבר לשון עבר והוא מדבר על העתיד! ולמה נקיט פסוק זה שתבא בו תשובתו בדרך עקלתון? ונראה לי בס"ד דכיון בפסוק זה כונה אחרת והוא דרבותינו ז"ל דרשו ' בָּאֲשִׁישׁוֹת ' בתרי אישות, אש של מעלה ואש של מטה. וכן כאן כיון לומר אני הייתי דורש היום בדברי תורה שנמשלו לאש דכתיב (ירמיה כג, כט) 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ' ולכך צריך לה יגיעה רבה וזהו אש של מעלה ועוד היה האויר חם הרבה כחום אש וזהו אש של מטה ולכך לא ציילא דעתי. ואומר רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים בא לרמוז לו על גוף הדרשה שלו שהיה צריך לה יגיעה רבה שהיה משולש בדרך דרש ודרך רמז ודרך פשט, או משולש כמו דרשה של רבי מאיר בעל הנס זיע"א שהיה דרכו לדרוש שליש הלכות ושליש אגדה ושליש משלים רוצה לומר מוסר בדרך משל וצריך לזה יגיעה רבה. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) למה נמשלו ישראל לתפוח? מפני שיש ג' הנאות שהוא טעם וריח ומראה, לכך דימה הדרשה שלו לתפוחים שגם היא היתה משולשת כאמור, וכדי שלא להזכיר לשון יגיעה וטורח על דרשה של תורה לכך דבר בלשון נקיה ואמר סַמְּכוּנִי ולא אמר הטריחוני או יגיעוני.
תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם יש להקשות למה דבר בלשון ספק ולא החליט הדברים דהא ודאי עברו איסור דלכם ולא לגוי? ונראה לי בס"ד דעדיין יש להסתפק אולי מצאו היתר בכך כי המה ראו שהבלשת באה לחטוף העיר ואם היו נכנסים לבתיהם לגזול ודאי אנשי העיר ילחמו עמהם כי האדם בהול על ממונו וממילא אפשר שיבואו לסכנת נפשות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בדין הגנב הנמצא במחתרת דיהרג מטעם זה ולכן נתייעצו אנשי העיר להקדים פני הבלשת לשלום ויזמינום בדרך כבוד אצלם לאכול בביתם ואז כיון שאוכלים משלהם לא יפגעו בהם לגוזלם וכאשר נמצא נמוס זה בערבים דהאכילה עושה ברית אחוה, ולפי זה אי הוה הכי אפשר שיש להם היתר לשחוט להם כיון דאיכא בזה הצלת נפשות, או אפשר דלא הוה הכי, לכך אמר לו בלשון ספק 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם' ולא החליט הדבר עד שישמע מה בפיו. ובני ידידי כה"ר יעקב היו תירץ דקאמר בגמרא (ביצה כ:) איכא פלוגתא דתנאי בדין לכם ולא לכלבים ואפשר רבי יהודה בן בבא מספקא ליה ולכן אמר לו בלשון ספק עד כאן דבריו נר"ו. ברם הא קשיא איך יצא זה בזה והלא חייב אדם ליתן כל ממונו בשביל שלא יעשה איסור ואיך אומר לו שיצא זה בזה? ונראה לי כי הם לא עשו איסור לאו זה במזיד אלא בשוגג דלא ידעו האי דרשה ד'לכם ולא לגוי' וכיון דעברו בשוגג צריך להביא קרבן חטאת ואחר חרבן יתן דמי חטאת לעניים כמו שכתב רמ"א ז"ל [אורח חיים סימן שלד, כו], ולכן אמר לו הנה כל בני הבית שעשו מלאכה זו לאותם הגוים חייבין להביא חטאת ואם כן מה הרווחתם בפיוס זה, הלא המה באו לחטוף דוקא מה שיראו נגד עיניהם בחצרות היהודים וילכו תכף ויתכן לא היו חוטפים שיעור השוה כנגד העגל ודמי חטאות שאתם צריכים להביא?!
Ben Yehoyada on Beitzah 21a · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף כ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־404 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״הורצה, על מנת להקטיר אימורין לערב. אם…״
חכמים: רב הונא, רבא, רבה.
נפתחת ב״בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא:…״
חכמים: רב אויא, רב הונא, רבא.
נפתחת ב״כי נפק אמר ליה רבה בריה: לאו…״
חכמים: רב אויא, רבה.
נפתחת ב״וטעמא מאי? בהמה חציה של נכרי וחציה…״
נפתחת ב״אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי…״
חכמים: רב חסדא.
נפתחת ב״מתיב רב חנא בר חנילאי: עיסת כלבים…״
חכמים: רב חנא בר חנילאי.
נפתחת ב״ואמאי? והא אפשר ליה למפלגה בלישה! שאני…״
נפתחת ב״ומי אית ליה לרב חסדא ״הואיל״? והא…״
חכמים: רב חסדא, רבה.
נפתחת ב״רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן ״הואיל…״
חכמים: רב חסדא, רבה.
נפתחת ב״אלא: לא תימא ״הואיל ואפשר״, אלא כגון…״
נפתחת ב״בעו מניה מרב הונא: הני בני באגא…״
חכמים: רב הונא.
נפתחת ב״והתניא: מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש…״
נפתחת ב״אמר לו: תמה אני אם לא יצא…״
נפתחת ב״אמר רב יוסף: עגל טרפה הואי. והא…״
חכמים: רב יוסף.
נפתחת ב״תנאי היא. דתניא: (שמות יב, טז) ״אך…״
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ביצה דף כ״א עמוד א׳ · קטע 14 — “אמר רב יוסף: עגל טרפה הואי. והא חזי לכלבים!”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: ביצה דף כ״א ע״א
פתיחה בקורא