שיש לו מתירין — למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן:
סדומית — דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת:
ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה — הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה:
עבה — תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה:
מתני' ושלהבת — כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין:
מועלין בה — הנהנה ממנה מביא אשם:
ושלהבת לא נהנין — לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא:
המוציא שלהבת פטור — מפרש בגמרא:
גמ' גחלת של ע"ז — שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים י״ג:י״ח) אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו:
מאי שנא של ע"ז דשרי — לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני:
הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה — כולי האי כע"ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע"ז לאו בדילותא היא:
כל שהוא — בלא שיעור:
הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם — דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים:
ותיפוק ליה משום קיסם — אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם:
בדלית בה שיעורא — להוצאת שבת:
ביצה קלה — שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת:
אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו' — ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה:
חרס — לענין הוצאת שבת:
כדי ליתן בין פצים לחבירו — פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב"ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם:
אלא הא דתנן — מתני' פטור היכי משכחת לה:
ומשני דאדייה אדויי — כמו וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג):
מתני' כרגלי היחיד — אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:
כרגלי אותה העיר — אלפים לכל רוח חוץ לעבורי':
ושל עולי בבל — העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם:
כרגלי הממלא — מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ"ת א"כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא:
גמ' נהרות המושכין — היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן:
ומעינות הנובעין — ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה:
הרי הן כרגלי כל אדם — אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:
מילא ונתן לחבירו — וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא:
כרגלי מי שנתמלאו לו — דנעשה זה שלוחו וקנה לו:
רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא — והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (בבא מציעא דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה:
המודר אסור — מי שהוטל עליו הנדר אסור ליהנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש:
