מסכת ביצה דף י״ח עמוד ב׳

בשרב חום:

מי המשרה ששורין הפשתן בהן:

ביום הכפורים שאסור ברחיצה משום ענוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן:

מאי איכא למימר הא ודאי מוכחא מלתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר:

מי איכא מידי דמלאכה דבשבת שרי וליכא איסור דרבנן משום דדמיא למלאכה:

וביום הכפורים אסור משום מלאכה כי הא דבעית למסרי עליה משום דנראה כמתקן:

כיון דבשבת דחמירא במלאכה שרי משום טעמא דמיקר:

ביום הכפורים נמי שרי ואע"ג דלא נראה כמיקר שלא תחמיר לענין מלאכה ביום הכפורים משבת:

הדר ביה רבא מההיא פי' מההיא שנויא דקא משני כאן קודם כו' לא ס"ד דאמר כל חייבי טבילות כו' ותימה מנא ליה דרבא הדר ביה מההיא שנויא לעולם אימא לך דהדר משנויא דהואיל דמאי מזקיקו לההוא טעמא דהואיל דקמשני מתני' משום דנראה כמתקן ואימא דהדר ביה מההיא שנויא והדר ביה נמי מההיא שנויא דהואיל והא דכלים אסורים מההיא טעמא דשנויי אמוראי דלעיל משום שמא יעבירנו או ישהא או יסחוט וי"ל דסמי חדא מקמי תרתי ההיא שנויא דהכא כאן קודם טבילה מקמי תרתי שנויי דמשני משום מתקן כלי והואיל ולא נהירא חדא דהא בהא תליא דהא מה דמשני רבא הואיל ושבת כו' היה כולו להעמיד שנויא משום דנראה כמתקן ועוד דהיה לו לפרש האי מקמי תרתי לכך נראה לי דקים ליה לגמרא דלא היה יכול לעקור מפני שנראה כמתקן כיון דמתרץ ליה עלה דמתני' אבל היה סבור לעקור שנויא דהואיל ומהא נמי מייתי ראיה דאין יכול לעקור [וע"ע תוס' שבת קיא. ד"ה לא]:

כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים היינו דוקא להני שטובלין טבילת מצוה בזמנה אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה דהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט' באב וביוה"כ ומיהו יש לחלק כדאמר ביומא (דף פח.) נדות ויולדות טבילתן בלילה זבין וזבות טבילתן ביום בעל קרי טובל והולך עד המנחה כדי שיתפלל תפלת המנחה בטהרה אבל לאחר המנחה לא יטבול ומפרש התם טעמא דאי משום תפלת נעילה היה יכול להמתין עד הלילה ויטבול ויתפלל תפלת נעילה בלילה ואמאי אינו טובל ביום כדי שתהא הטבילה בזמנה אלמא ש"מ דקסבר ההוא תנא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא ואפילו הכי שריא ביוה"כ ומיהו בתשעה באב אין טובלין כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כדאי בית אלהינו לאבד טבילה אחת בשנה וקאמר עלה בירושלמי הורה ר' לוי כר' חנינא בן אנטיגנוס ולית הלכתא כהך משנה דקאמר כל חייבי טבילות וכו' ועוד אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא ביוה"כ ולא בט' באב דדוקא הם שהיו עוסקין בטהרות היה צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא דהטבילה אינה באה אלא לטהרה לבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף ערב יוה"כ כדי שתסרוק שערה וחופפת מעט למוצאי יום הכפורים משום דצריך חפיפה סמוך לטבילה וכן בט' באב דהא אפי' תטבול ביום הכפורים ובט' באב אסורה. לבעלה:

ושוין שמשיקין המים בכלי אבן לטהרן אבל לא בכלי עץ לפי שהוא מקבל טומאה מן המשקין ונמצא שהוא מטביל כלי וא"ת אמאי אין מטבילין אותו הא איכא תרתי לטיבותא חדא דנטמא בי"ט ועוד דלא נטמא כי אם בולד הטומאה וכולי עלמא מודים דמטבילין לכל הפירושים דלעיל ולמאן דמוקי מתניתין בשבת וכרבנן ניחא אבל למאן דמוקי לה בי"ט וכו' קשיא וי"ל דמ"מ אין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבילנו דדוקא כשנטמא כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו אבל אסור לטמאותו על מנת להטבילו בי"ט:

אין מטבילין את הכלי על גבי מימיו לטהרו ואין משיקין וכו' הכי גריס רש"י הטבלה קודם השקה בין בדברי רבי בין בדברי חכמים ובספרים היה כתוב אפכא השקה קודם הטבלה והכל אחד אלא שגרסת הספרים גרס רישא בשבת וסיפא בי"ט ולגירסת רש"י רישא בי"ט וסיפא בשבת ועל פי התוספתא הגיה רש"י הגירסא ולפי מה שכתוב בספרים השקה קודם הטבלה לא תוכל לפרש רישא בי"ט וסיפא בשבת אלא אם כן תפרש שאמתניתין קאי דקתני משיקין אבל לא מטבילין ושבוש הוא כדפירש רש"י:

ואמר רבא ל"ק ואוקמה למתניתין לא יגמע ויבלע לאחר טיבול ומתניתא דקתני מגמע ובולע (לאחר) [קודם] טיבול ואם איתא דאית ליה לרבא הואיל מקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי אלא ודאי לית ליה הואיל ופרקינן הדר ביה רבא לגבי אביי [מההיא] והודה דמתני' לא יגמע ויפלוט היא מהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ ש"מ דטובלין ביוה"כ ומפורש בפרק שמנה שרצים: ירושלמי תני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ א"ר חנינא סגן הכהנים כדיי הוא בית אלהינו לאבד עליו הכהנים טבילה אחת דריש ר' לוי בר' חנינא סגן הכהנים ואדם בשבת שכן אדם טובל לקיריו בשבת ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן דוקא של אבן שאינו מקבל טומאה אלא לטהר המים בלבד משיקין אבל לא מטבילין את הכלים ע"ג מימיהן לטהרם.

ואמרי' מתניתין לא ר' היא ולא רבנן.

ופרקינן איבעית אימא ר' היא וכולה מתניתין ביו"ט היא שנוייה שמשיקין אבל לא משיקין אותן בשבת ואע"פ שמשיקין את המים ביו"ט לטהרן אין מטבילין כלים ע"ג מימיהן לטהרן אפי' ביו"ט וכן דברי ר' מפורשים בלשון הזה בברייתא אבע"א רבנן היא וכולה מתנית' בשבת והכי קתני ושוין שמשיקין את המים בכלי לטהרן בשבת אבל לא מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרן בשבת אבל ביו"ט מטבילין אפי' כלי ע"ג מימיו לטהרן ביו"ט פי' ומשיקין מלשון ותשק ידי לפי וכן והשיקו היקבים:

תינח בשבת ביום הכפורים מאי איכא למימר איכא למידק ומנא ליה השתא דביום הכפורים שרי, דאי משום דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין (בי"ט) [בט' באב] בין ביום הכפורים, הא משמע דאכתי לא ידעינן ליה. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי קא מיבעיא ליה והכי קאמר, יום הכפורים מאי איכא למימר מי נימא דאסור דאי אמרת שרי מאי איכא למימר.

הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי ואם תאמר אמאי לא אמר ליה ביום הכפורים נמי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ובצואה. ויש לומר דביום הכפורים מקום לכלוכו בלבד הוא דרוחץ הא כל גופו לא, וכשהוא רוחץ כל גופו לא יאמרו דבשביל לכלוך הוא רוחץ שאין דרך להיות כל גופו מלוכלך.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ואיכא למידק מאי קא מוכח מההיא דכל חייבי טבילות דלא הדר ביה רבא מטעמא דהואיל, דאטו מי קא מפרש טעמא דתנא דההוא ברייתא משום הואיל, אכתי נימא דרבא הדר ביה מההיא טעמא דהואיל ומתניתין משום גזירה שמא יעבירנו או משום גזירה שמא ישהה ולפיכך באדם שרי ומתניתין דשבת לאחר (טבילה) [טבול] וכדאמר רבא וטעמא דהואיל לית לן כלל. ובתוס' דחקו בפירוק קושיא זו ואמרו דלא מסתבר דהדר ביה מטעמא דלעיל דאיכא תרתי מילי דרבא חדא דנראה כמיקר וחדא מטעם הואיל ובשבת שרי וגו' ולא תיסמי הני תרתי מילי דהכא מקמי חדא בשבת, והא דקאמר תלמודא לא סלקא דעתך דתניא כל חייבי טבילות הוה מצי למימר כדאמרן אלא לישנא קלילא נקט, כלומר דההיא ברייתא שריה ביום הכפורים ורבא סבר לה כוותיה דאית ליה הואיל. ואין הלשון מתחוור לפי פרושם כלל, ועוד צ"ע.

יום הכפורים אע"פ שהוא אסור ברחיצה טובל הוא טבילה הצריכה הוא שאמרו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים:

אע"פ שאמרו כל האוכלין אדם אוכל לרפואה וכל המשקין אדם שותה לרפואה דוקא במה שדרכו לאכול בחול אבל מה שאין דרכו לאכול הדבר ניכר שלרפואה הוא וכל רפואה במקום שאין בו סרך סכנה אסור מגזרת שחיקת סמנין שהיא תולדת טוחן וחומץ יש בו רפואה לשנים כואבות ואע"ג דכתיב כחומץ לשנים בשנים בריאות נאמר אבל כואבות חומץ מועיל בהן בקצת חלאים ועל זה אמרו החושש בשיניו לא יהא מגמע את החומץ ופולט שהרי נכר בהפלטתו שלצורך רפואה הוא אבל מגמע ובולע וכל שכן כשמטבל מאכלו בחומץ ואם יועיל יועיל ואפילו אחר טבול ר"ל אחר אכילה שאף בבליעה נראה כמכוין לרפואה מ"מ מותר אחר שהוא בולעו אי אפשר להתיר דבר בשבת שחרית ולאסרה בערב ועקר דבר זה יתבאר במסכת שבת:

כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים וי"מ בה דוקא לטהרות אבל נדה לביתה לא שהרי בערב יכולה לחוף ולטבול וכבר הרחבנו בו בכדי הצורך בסוף פרק יום הכפורים:

יראה מסוגיא זו במי שיש בידו עכשו כלי תשמיש לקוחים מן הגוים שהם צריכין טבילה שאם הוא כלי הראוי לדלות בו דולה בו והוא טהור מאליו אבל כוסות וקערות שאין ראויין לדלות אסור להטבילן שנראה כמתקן וכטעם רבא שהלכה כמותו לפי הנראה ויראה לגדולי הדור שכך הדין בהערמה לנטילה דרך שתייה ולא סוף הענין בדלייה לבד וכן אמרו לענין טבילה בתוספתא בענין מה שאמרו במשנתנו אבל לא מטבילין אבל ממלא הוא כוס או קיתון לשתות ומחשב עליהן ומטבילן וגדולי המחברים כתבו שכל טומאה דרבנן כגון כלים שנטמאו במשקין מטבילין אותם ביו"ט וא"כ לדעת האומר שטבילת כלי תשמיש חדשים אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא מטבילן להדיא ומ"מ בסוגיא זו לא נאמרה אלא לכהנים ומצד זריזותם ואפשר שאף הם מכוונים לכך ומ"מ י"א שטבילת כלים מן התורה כמו שביארנו במסכת עבודה זרה:

כל שאמרנו שאין מטבילין ביו"ט אם עבר והטביל במזיד לא ישתמש בהן בשוגג ישתמש בהן והוא שאמרו בחמשי של גיטין המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהם:

אף ההגעלה בין לגיעולי גוים בין לשאר איסורין אסורה ביו"ט אע"פ שצריך לו שהרי אף היא תקון ומ"מ אם נאסר ביו"ט יראה שהוא מותר כדין כלי שנטמא ביו"ט:

תוס' בד"ה ושוין שמשיקין המים בכלי אבן לטהרם אבל לא בכלי עץ כו' עכ"ל מדיוקא דקתני בכלי אבן ולא קתני סתם בכלי טהור משמע להו הכי דדוקא בכלי אבן אבל בכלי עץ אפי' טהור אסור שהוא מקבל טומאה מן המשקין מיהו בברייתא דקתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ע"כ לא איירי בכלי עץ שנטמא עכשיו מן המשקין אלא בנטמא כבר מעי"ט איירי דאל"כ ע"כ רבי אית ליה דאפי' נטמא בולד הטומאה ובי"ט אין מטבילין ופליג אברייתא דלעיל ואם ניחא להו למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן דהברייתא דשריא לעיל להטביל ולד הטומאה שנטמא בי"ט נמי אתי כרבנן ורבי פליג עלה א"כ מאי קא קשיא להו למאן דמוקי מתני' בי"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דהברייתא אתיא כרבנן וק"ל:

ד"ה אין מטבילין וכו' עד ולפי מה שכתוב בספרים השקה קודם הטבלה לא יתכן לגרוס רישא בי"ט וסיפא בשבת אא"כ תפרש שאמתני' קאי וכו' כצ"ל:

כי תנן נמי מתניתין מגמע ופולט תנן פירוש והא דקתני מטבל כדרכו לאו בפתו דוקא קאמר אלא למגמע ובולע קרי מטבל כיון שעשה כדרך אכילה.

כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול פירוש קודם אכילה שרי דאינו ניכר דלרפואה עביד אלא כי היכי דליגרר לביה לאכילה.

לא סלקא דעתך דתנן כל חייבי טבילות וכו' ואם תאמר דילמא הדר ביה מטעמא דנראה כמתקן ולית ליה הואיל גבי יום הכפורים ואפילו הכי מותר לרחוץ ביום הכפורים דסבירא ליה כר' ביבי דמשום שמא ישהה היא מתניתין דהא ברייתא מסייעא ליה לר' ביבי ושמיעה ליה. ויש מפרשים דלא מסתבר דנהדר רבא מטעמא דנראה כמתקן ועוד מטעמא דהואיל ולא סמינן תרתי מקמי חדא. וא"ת אם כן לימא לא סלקא דעתך דלא סמינן תרתי מקמי חדא ולא הוצרך להביא ברייתא דכל חייבי טבילות. תירץ מורי נר"ו דאי אמר לא תסמי תרתי מקמי חדא הוה אמינא דדילמא רבא לא הדר מהא דאמר דנראה כמתקן אבל הדר מהא דשרא לטבול ביום הכפורים משום הואיל. ומשום הכי אייתי ברייתא דטובלין ביום הכפורים ואם כן לא תסמי תרתי מקמי חדא. והריטב"א ז"ל תירץ דרבא ודאי לית ליה כהני אוקמתי דלעיל דכיון דנאדי מכולהו אוקמתי אין ספק כי בטענה גדולה לא הודה לדבריהם וחלק על כולם. והרא"ה ז"ל פירש דלדידהו אית להו גזרה לגזרה ועל זה רבא לא הודה לדבריהם. ורב ביבי אית ליה גזרה לגזרה דאפילו בשבת גרידא אסור אטו יום טוב שהרי בשאר ימות השנה אין דרכו להטביל כליו לא בחול ולא בשבת ואם כן אין האיסור לרב ביבי אלא משום גזרה לגזירה. ורבא לא שמיעא ליה וברייתא מוקי לה בולד הטומאה ומערב יום טוב דאסר שמא ישהא ולא משום מתקן כדפרישנא לעיל. ולהאי פירושי הלכתא כרבא דהוא בתרא. ורוב הפוסקים ז"ל פסקו כר' ביבי דגזרה שמא ישהא דהא תניא כותיה. וכתב הריטב"א ז"ל דאפילו לדבריו כלים שנאסרו ביין נסך אפילו מערב יום טוב מותר להטבילן ביום טוב ולא גזרינן שמא ישהא דזו הדחה היא ולא גזרו אלא בטבילה. וכן פירש מורי נר"ו לקמן בשם הרשב"א ז"ל גבי שיורי כוסות. ולקמן אכתוב יותר בשמו בסיעתא דשמיא. ואין זה כמכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב דלא אמרו אלא בתיקון ממש שיש בו כעין מלאכה או מלאכה ממש. אבל הדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים. ואף בצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחים כדי לנקות. אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן כיון שהיה הכלי אסור. אבל בהדחה בעלמא שדרך להדיח כל שעה ושעה כליו מותר אפילו לרבא וכן דעת הרא"ה ז"ל. הכי גריס רש"י ז"ל אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי. וחכמים אומרים מטבילין כלי על גב מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן קשיא הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה ביום טוב. ואי בעית אימא רבנן רישא ביום טוב וסופא בשבת ומתניתין כולה בשבת. ופירש ז"ל דרישא דברייתא אליבא דרבי ביום טוב ודוקא הטבלה אסירא אבל השקה שריא והיינו במתניתין דמיירי ביום טוב. וסופא דידיה דאסר השקה בשבת ותנא השקה וכל שכן הטבלה. ורבנן רישא דידהו איירי ביום טוב ותני הטבלה דשריא וכל שכן השקה. וסופא דידהו דשרו השקה דמשמע אבל הטבלה דחמירא לא איירי בשבת ומתניתין נמי בשבת. וכתב ז"ל דכהך פירושא איתא בהדיא בתוספתא דביצה ובשבת. והגרסא הנכונה היא מה שגורסין ברוב הספרים אין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן ואין מטבילין את הכלי אגב מימיו. מני אי רבי קשיא השקה. אי רבנן הטבלה. אי בעית אימא רבי אי בעית אימא רבנן. אי בעית אימא רבי רישא בשבת וסופא ביום טוב ומתניתין כולה ביום טוב. כלומר רישא דמילתא (דידהו) דידיה וסופא דמילתא דידיה.

ואי בעית אימא רבנן רישא בשבת וסופא ביום טוב כלומר רישא דמילתא דידהו וסופא דמילתא דידהו ומתניתין כולה בשבת. והכל עולה בדרך אחד עם גרסת רש"י ז"ל. ויש שטועים. בגרסא זו משום דגרסי בו ומתניתין רישא ביום טוב וסופא בשבת וכוליה מחלוקת דרבי ורבנן ביום טוב אבל בשבת כולהו מודו דבין השקה בין הטבלה אסירא. והוצרכו לאוקומה למתניתין כרבנן דוקא ולפרש דרישא דמתניתין דמשיקין ביום טוב והוא הדין שמטבילין. וסופא דמתניתין דאין מטבילין בשבת והוא הדין שאין משיקין. וזה אי אפשר לאומרו וכמו שדקדק עליהם רש"י ז"ל.

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך בטיט כו' התינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ע"כ. ותמוה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא פ' יוה"כ דף ע"ז ע"ב דאם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק דודאי משום האי טעמא דאדם בא מלוכלך לא הוי שרינן משום דמלתא דלא שכיח היא אלא דבשבת כיון דבימות החמה מותר דנראה כמיקר משו"ה לא חלקו בין ימות החמה לימות הגשמים כיון דשכיח מיהא רחיצה בשבת ברוב שבתות השנה בימות החמה במיקר ובימות הגשמים במלוכלך משא"כ ביוה"כ דלא שכיח רחיצה אין להתיר משום טעמא דמלוכלך דלא שכיח וכ"ע ידעי דמשום טבילה הוא רוחץ ומיחזי כמתקן כנ"ל:

בתוס' ד"ה ושוין שמשיקין כו' וא"ת אמאי אין מטבילין כו' וכ"ע מודו דמטבילין לכל הפירושים כו'. ונ"ל דדוקא לר' ביבי ורבא מקשו שפיר דאי לרבה ורב יוסף דלעיל הא שנינן אליבייהו דהא דטובלין בולד הטומאה היינו משום דלא משכחת לה אלא בכהנים זריזין הם והקשו בתוס' לעיל הא בישראל נמי משכחת לה דמטמאין משקין להיות תחילה ותירצו דאיירי בכלים מנוקבים שאינן ראויין למשקין ולפ"ז הכא דאיירי בכלי שאינו מנוקב דהא משיק בו מים וא"כ בישראל נמי משכחת לה ומש"ה אין מטבילין אפילו בולד הטומאה אע"כ דעיקר קושייתם לר' ביבי ורבא דלדידהו לא צריכין לשנויי דכהנים זריזין הם כנ"ל. מיהו אכתי איכא למידק לר' ביבי ולרבא לא מצי מיירי בשבת דמה חילוק יש בשבת בין השקה להטבלה דלכאורה לר' ביבי בשבת נמי לא שייך שמא ישהה אלא משום מתקן וא"כ בהשקה נמי הוא מתקן כדאשכחן לענין מעשרות בשלמא בי"ט א"ש דהו"ל אוכל נפש ממש משא"כ בשבת וצ"ע: